מנבירה מדוקדקת בעיתוני תחילת השבוע נודע לנו, שארבעה מועמדים (יוסי ביילין, זהבה גלאון, רן כהן וחיים אורון) מסתערים בשאפתנות רבה על ראשות מרצ. בדרג השני של העסקונה יש התרוצצות רבה. הפעילים במתח ומטבע הדברים שנוצרת חרושת שמועות סבוכה ולעתים גם זדונית. אפילו במפלגה קטנה כמו מרצ, ששלחה לכנסת סיעה בת חמישה ח"כים, פועלים סקטורים שונים שיש להם נאמנות רבה לנציגים שלהם. התהליך יהיה דמוקרטי, ויש להניח שלא יהיו פגיעות חריגות בטוהר המידות. לכל מצביעי מרצ יש תדמית עצמית נקייה, בדרך כלל מוצדקת, והיא אוכפת על החברים דפוסי התנהגות ראויים.
אבל כמו בכל מפלגה, במרצ יש יצרים וגם התנהלות נבזית עד גבול ידוע. אם קראנו בעיתונים שדווקא למועמדת הכי רדיקלית מבין הארבעה ייחסו כוונות להצטרף למפלגת העבודה האנמית והמקורנפת, אז ברור לנו שהמקור איננו תמים, הכוונה איננה טהורה ומדובר כאן בספין שמטרתו לפגוע בזהבה גלאון. מהתגובות לספין באתרים שונים באינטרנט התברר שדווקא אנשי העבודה נרעשו מהידיעה הכוזבת הזו, והביעו חשש שגלאון תפגע בסיכויי המפלגה נגד ביבי נתניהו. לא שאדם רציני כלשהו מאמין באמת שלמפלגת העבודה יש סיכוי לשבש את דרכו של נתניהו לשלטון בבחירות הבאות. אהוד ברק מתגלה בהדרגה לא רק כאיש סהרורי הלוקה בשיגעון גדלות מסוכן, אלא גם כמנהיג לא רציני שמשנה מדי יום את הפרופיל הפוליטי והרעיוני שלו, בהתאם להלכי רוח משתנים במפלגתו ומחוצה לה. ברור שאין לגלאון מה לחפש במפלגתו של ברק, והיא גם לא העלתה בדעתה את האפשרות להצטרף. אבל מי שמכיר את פעילי מרצ יודע שהאשמה כזו באופורטוניזם פוליטי מזיקה מאוד למועמדת, שבלאו הכי אין לה הרבה סיכויים לזכות במנהיגות מרצ. אותי זה מצער. אם הייתי חבר במרצ, קולי היה נתון לה בוודאות. אני לא מזדהה עם עקרונות השמאל הציוני, אבל גלאון, למִצער, שומרת על מרחק בטוח מהמרכז הלאומני. כל שאר המועמדים פועלים בשוליים הצרים שבין המרכז הלאומני לבין המרכז הדמוקרטי ורק גלאון מגלמת איכשהו את השמאל הציוני הישן.
המשפט האחרון, "השוליים הצרים שבין המרכז הדמוקרטי למרכז הלאומני", אולי טעון הסבר. בשולי המעמד הבינוני מקננת מרצ, וגם תנועות חוץ פרלמנטריות כמו "שלום עכשיו", והן מבטאות, לפחות במסר המדיני שלהן, שאיפה כנה להגיע לשלום על הבסיס שאליו מתקרב עתה גם ראש הממשלה אהוד אולמרט. מכאן גם העיסוק הקדחתני של החוגים האלה בנושא ההתנחלויות. כיוון שהם רואים בהתנחלויות מכשול להסכם סביר בין ישראל לבין ישות פלסטינית פרו-אמריקאית ואנטי-איסלאמית, אז יחסם למתנחלים הוא עוין בעליל. אם תוסיפו לזה את האופי האנטי-דתי של החוגים האלה, ואת האיבה התרבותית ולא רק הפוליטית שהם רוחשים לציונות הדתית-לאומנית, תבינו מדוע הם לא השתבצו עדיין בקואליציה של המרכז הלאומני, שיחסה לדת בכלל ולמתנחלים בפרט הוא יותר מורכב ואמביוולנטי. עולמם הרעיוני של אנשי מרצ הוא צר למדי: אין להם שום זיקה לשמאל העולמי; אין להם עמדה תקיפה נגד נשק גרעיני ישראלי ורובם אפילו בעד המשך החזקתו על ידי ישראל; הם תומכים כמעט בלי הסתייגות במדיניות החוץ של ארצות הברית; הם חלק בלתי נפרד מהעוינות כלפי האיסלאם ומבחינה זו הם קרובים לימין ולא לשמאל במערב אירופה ובצפון אמריקה; הם לא עומדים, כנדרש, בראש ההתנגדות להרפתקה מטורפת נגד איראן, שעלולה לסבך אותנו באסונות בלתי הפיכים.
לכן מרצ היא קורקטיבה מתונה של המרכז הלאומני, ולרוב פעיליה יש קשר עמוק עם שרידי "תנועת העבודה", גם מנקודת ראות פוליטית-רעיונית וגם בהקשר סנטימנטלי ונוסטלגי לעבר האמיתי והמדומיין של המדינה. כיוון שזהבה גלאון לא מטפחת כל כך את הקשר הזה עם מפלגת העבודה, ויש לה אינסטינקטים רדיקליים ולעתים גם עמדות שמזכירות (בעיקר בסגנון ולא תמיד בתוכן) את השמאל האירופי – רוחשים לה שנאה עמוקה בימין. מפא"יניקים מובהקים כמו יוסי ביילין ובמידה פחותה גם חיים (ג’ומס) אורון פטורים מהעימות הבלתי נעים עם הציבור הרחב, שעוין אולי את הרעיון של מרצ אבל מתייחס אליהם באופן אישי בסלחנות.
ביילין איננו מסוגל להנהיג מפלגה פוליטית כלשהי. הוא "מספר שתיים" קלאסי, שזקוק לגב של מנהיג כריזמטי ומקובל בציבור כדי להצליח. אין להאשים אותו בחוסר הצלחתה של מרצ להגיע להישגים אלקטורליים בשנים האחרונות. את ההרס ואת ההתפוררות שפקדו את הציבור התומך במרצ חולל דווקא אהוד ברק, שהצליח לקעקע את הברית בין הציבור הדמוקרטי היהודי לבין האזרחים הערבים ולערער לחלוטין את האמון של כלל האזרחים בשלום. אבל ביילין, שהיה אחד מעמודי התווך של משטר ברק בשנים 1999 עד 2001, איננו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. מי שהמשיך לעמוד לימינו של ברק גם אחרי אוקטובר 2000, ורצח 13 האזרחים הערבים על ידי ממשלתו, פשוט איננו ראוי לעמוד בראש מפלגת שלום חשובה (רעיונית) כמו מרצ.
אורון הוא איש סימפטי, המגשר בין מסורת תנועת העבודה הישנה לבין גימיקים של השמאל החדש שאותם למד בצעירותו. אבל הוא נטוע רובו ככולו בשולי קווי המיתאר של המרכז הלאומני, ומתמוטט בכל מבחן חשוב (מלחמות, נושאים בינלאומיים). השיחות שלו עם מרואן ברגותי הן אולי חשובות, ומעידות על אוריינטציה פרו-אמריקאית מתונה, להבדיל מהשמרנות הממארת של ברק. לכן חשוב שאיש כמו אורון ימשיך להיות חבר בהנהגת מרצ, כיוון שהוא יכול להשפיע על כמה אלפי קיבוצניקים מתונים לתמוך במדיניות פחות אלימה כלפי הפלסטינים בפרט והערבים בכלל. הוא חלק חשוב מקרב הבלימה נגד התקרנפות מוחלטת והשתלבות במפלגה הנִצית והאנטי-חברתית של ברק. אין לזלזל בתפקיד הזה של אורון, אבל באותה מידה אסור גם להגזים בחשיבותו. בשורה ל"שמאל" אין כאן.
גם לרן כהן יש הרבה חן אישי, ואיזו רעננות נצחית שכאילו מכחישה את הביוגרפיה שלו, שמגוללת את סיפורו של עסקן ותיק ומשופשף מאוד. למרבה הצער, עמדותיו בנושאים מדיניים וביטחוניים אינן עקביות. יש לו נטייה ברורה להצטרף לרוב בשעות חירום ומצוקה, ובעיקר בזמן המבחן האמיתי של כל שלומניק, כלומר, מעורבות ישראלית בעוד מלחמה מיותרת ואכזרית. כיוון שהוא פרש מתנועת העבודה כבר בימי גולדה מאיר, היה פעיל בשי"ח, מוקד ושל"י, ושילב מחוות רדיקליות עם עמדות ימניות יחסית לסביבה הפוליטית שבה פעל, הוא הפך לדמות ייחודית ב"שמאל הציוני". כהן הוא היחיד שמצליח לשלב במסר היוני של מרצ גם נופך חברתי ברור, שבא לידי ביטוי בעמדותיו בנושאי הדיור ובנושאים כלכליים אחרים. גם בשל"י וגם במרצ כהן נתקל בחומה של ניכור, שהיה בה יותר מניחוח קל של התנשאות וצביעות. רוב הפעילים היו ונשארו ישראלים ילידי הארץ, שהוריהם השתייכו למפלגת העבודה או למפ"ם. תהליך הניעות המעמדית שפקד אותם יצר ניגוד אינטרסים ביניהם לבין שכבות המצוקה. עם זאת, לרבים מהם יש מצפון חברתי המוּנע בעיקר על ידי רגשות אשמה. לכן הם קיבלו את בכירותו היחסית של כהן בתנועה. השילוב בין מוצאו המזרחי, עברו בקיבוץ ובצבא (אל"מ), ציוניותו הנלהבת, שׂשׂונו אלי קרב בעת מלחמה, והסיכוי שאולי טמון בו לקרֵב למחנה המתון גם מצביעים מזרחים – קסם להם. בנושאים הגלובליים גם כהן הוא פרו-אמריקאי מובהק, שבעבר מתח ביקורת קשה על המפגינים שמחו בכנסים של המדינות העשירות נגד הגלובליזציה. קשה להאמין שהוא יתקומם נגד מזימה אמריקאית-ישראלית לתקוף את איראן. אלא שמניעת תוקפנות נגד איראן היא הנושא החשוב ביותר כיום של מחנה השלום בישראל.
דווקא גלאון מבטאת, יותר מכולם, את מרצ כפי שהיא מצטיירת בעיני רוחם של מתנגדיה המושבעים. היא אשה, יש לה רגישות לנושאים פמיניסטים וחברתיים-אזרחיים, והיא מחצינה בחילה גלויה לפולחן הגבריות המשתפכת ואחוות המשתינים על המדורות, שמאפיינת רבים מאוד מחבריה. היא הכי מתאימה, ולכן גם לא תיבחר. היא מאיימת ליצור חלופה לעבודה, ולא רק קורקטיבה (תיקון). לכן סיכוייה אפסיים.
כהרגלו חיים ברעם מפרסם כאן את אחד ממאמריו המצויינים והפך עם השנים לפוצליסט החשוב בישראל. יחד עם זאת, הניתוח של מרצ לוקה בחסר. במילים אחרות: חסר המימד המעמדי האמיתי והוא השלמת התנועה עם סדר היום הניאו-ליברלי ושעבדות מנהיגיה, בפרט חברי הכנסת ג’ומס ואבו וילן, לממסד הכלכלי של הקיבוצים שהיה לאחד הממסדים הקפיטליסטיים ביותר במדינת ישראל. אגב, גם היוזמה של רן כהן בנוגע לדיור הציבורי אינה מתקדמת במיוחד. מכירת הדיור הציבורי לחלק מדייריו (המסודרים יותר) נעשתה על ידי תאצ’ר באנגליה וגם כאן מנסה נשיא צרפת דהיום סרקזוי את כוחו (מול התנגדות הדיירים). הכוונה של רן כהן הייתה אולי טובה, אבל התוצאה – חיסול הדיור הציבורי בישראל.
חיים,
אני תמה למדי, מה מצאת בזהבה גלאון דווקא. כלומר, מן הבחינה המדינית, היא קצת פחות גרועה מחבריה, זה נכון – אם-כי נשאלת השאלה, מדוע לבחור בה ובהם, כאשר יש אלטרנטיבות טובות לא-פחות ובעלות חיוניות רבה יותר, מאשר מר"צ (לדוגמא: למען אזרחי ישראל הפלשתינים: בל"ד, או להצבעת-מחאה: "עלה ירוק"). מכל שאר הבחינות, הח"כית הזאת היא, בפשטות, אסון מהלך. כלומר, ברור לי, שכוונתה טובה – אבל, השטויות שהיא פולטת!! שלא נדע. קח, למשל, שתיים מנסיונותיה האחרונים בתחום-החקיקה – החוק לאיסור על שיתוף-קבצים והחוק לכליאת לקוחות, של שירותי-מין. מעבר לויכוח הלגיטימי, על מהות כל אחד מן הנושאים הללו (אותו אני מעדיף שלא לפתוח כאן מן הסיבה הפשוטה, שכל אחד מאלה ראוי לדיון נפרד משל-עצמו), הרי אין דבר מנוגד יותר, לערכי ר"צ ההסטורית, מחוקים פשיסטיים-בעליל אלו – תהא אשר תהא כוונתם הבסיסית. לו היתה חקיקה נוראה שכזו, מגיעה מכיוון המפלגות הדתיות, או הממשלה – לא הייתי מופתע כלל, אולם – מר"צ?!?
וכאשר מצרפים לחקיקה זו, את נימוקיה – האידיוטיים-בעליל – בזכותה, מגיעים למסקנה, שהמועמדת דנן, איננה נבונה במיוחד (אם ננקוט בלשון-המעטה). למעשה, היא ורן כהן, קורצו מאותו החומר בדיוק – למעט העובדה, שבנושאי שלום, מיליטאריזם וכיו"ב, היא מצויה שמאלה ממנו. אולם, מכל בחינה משמעותית ומהותית שהיא, קרי: מכל בחינה, של דמיון יוצר, של חשיבה מהפכנית, של מקוריות, של נסיון להפיל את הסדר הקיים, תחת לחזקו – שניהם נופלים יחדיו. רן כהן הוא מתנגד חריף לסרבנות – בכל הנהגת מר"צ, סבורני, אין ל"פרופיל חדש" (לדוגמא) יריב מר ממנו ומלבד זאת, הוא תומך נלהב, של מערכת-ה"חינוך", הדכאנית=פשיסטית והטוטאליטארית, רומסת-התלמידים.
ביילין הוא זגזגן שלא מן העולם הזה, יום אחד מתנגד להתנתקות ובמשנהו תומך בה, יום אחד מחרים את ליברמן ובמשנהו מזמינו לארוחה טובה – ואילו אבשלום וילן – *ה*רוח החיה, מאחורי החוק לשוד-הקרקעות – המוכר גם כ"חוק לעיגון זכויות-החקלאים בקרקע", המציינו – מבחינתי, לפחות – כבריון מושחת. כך שלמעשה, מכל החמישיה הלזאת, היחיד שלדעתי, לפחות, ראוי בכלל להנהיג *משהו* (בהסתייגות שכאמור, אישית אין לי ולו שמץ-כוונה, להצביע למר"צ כך או כך ואני גם מקווה לנפילתה, על-מנת לפנות את השטח לברייה טובה ממנה), הוא חיים אורון. ולא במקרה, סבורני, תומכת בו גם שולה – אמן המייסדת, של ר"צ זצ"ל ושל מר"צ.
כעת – בנגע למר"צ. כבר ב-2005, כמדומני, כתבתי – באחת מתגובותיי כאן באתר – הסבר, מדוע – לדעתי – מר"צ איננה שמאל כלל וכלל, כי-אם ימין מתון. בכלל, חיים, כפי שאני רואה זאת, אין דבר כזה "שמאל ציוני" – היות והציונות, כ??ש??ל??ע?צ?מ?ה, הינה תנועת ימין פשיסטית, קולוניאליסטית וריאקציונרית – אשר, גם אם אני מבין היטב, את נסיבות-היווצרותה (הרדיפות האנטישמיות המחרידות באירופה וכו’), עדיין, אין אני מוכן, בשום-פנים-ואופן, להעניק לה איזושהי "לגיטימציה". לא! שמאל אמיתי, הוא אך ורק שמאל אנארכיסטי, חברתי, אנטי-לאומי, אנטי-דתי, אנטי-רכושני, תומך בסביבה ובשמירתה, מתנגד לבורגנות, מתנגד לממסד הקיים בכלל ולמערכת-ה"חינוך" בפרט, תומך בחופש מיני מלא לכל, בחיים קומונאליים, בדמוקראטיה ישירה כדרך לאנארכיזם המושלם, בביטול הקטגוריות זכר/נקבה ובביטול כל מגבלה על הגראס. בארץ, א?ין – כידוע – שום מפלגה כזאת (גם אם ל"עלה ירוק" יש, או היה, פוטנציאל כ??ל?ש??הו??) וכל המפלגות הקיימות, אינן אלא גרסאות שונות, של הימין הריאקציונרי – מי יותר (ש"ס, המפד"ל, "מולדת", "אגודה"…) ומי פחות (מר"צ, חד"ש, "הירוקים", "עלה ירוק"…).
אז – מה לעשות? למי להצביע? שאלה טובה. לדעתי – אם ממש מוכרחים (כמובן, תוך-כדי ההכרה, שעמדותינו ממילא אינן הולכות להשיג 61 מנדטים בבחירות הקרובות…), המומלץ הוא, כאמור למעלה: או לבל"ד – ע"מ לתמוך בנושא הפלשתיני ולהקריב קצת, מן האינטרס האישי שלנו, למען המדוכאים, במדינה ובשטחים כאחת – או למפלגה כמו "עלה ירוק" – מצעה, אמנם, אינו מושלם (אולם, הוא עדיף לאין-שיעור על מצעיהן, של חד"ש, מר"צ, "העבודה" וכולי…), אנשיה מעופפים ואם יקרא הנס ותיכנס, תרומתה המרכזית תהיה, בלי כל ספק, בתחום הבידור, כיורשיו – השמאלניים הטובים, אולי – של "הרב יוסף בא-גד". בא-גד פרו-פלשתיני ועם צינגלה. נחמד, האין-זאת?
למרןת הכל אני מקוה שזהבה תיבחר.
היא עשויה להביא למרץ קהלים צעירים שלא היו מצביעים מרץ.
זהבה היא היחידה מבין הארבעה שמבליטה את השונות ממה שמיצגים כמעט ללא הבדל העבודה-קדימה-ליכוד.
מצטרף למחמאות לכתבתו של חיים ברעם,יחד עם זאת אין הבלטה מספקת של הסקטוריאליות האשכנזית/צפונבונית של מרצ.
הייתי מוסיף שגם לרן כהן אין סיכוי,שהרי העירקי לא יכול להיות מנהיג,של קבוצה כה אליטיסטית וכה לבנבנה.
יחד עם זאת ,כל שאני יכול הוא להתקנא,הלוואי ולנו הספרדו/מזרחים היתה מפלגה
למנתח המעמדי,
פשוט קשה מאוד לשבץ בכל טור את התורה כולה. ב-23 השנים האחרונות כתבתי יתר מאלף טורים כאלה, ואל תשכח שהם מופיעים בעיתון מסחרי ומוגבלים ל1100 מלים בדיוק.עם זאת, אתה צודק לגופו של עניין.
כך גם דניאל. אני שותף לרוב דברי הביקורת שלו, וכרגיל בגישתי ההערכות שלי לגבי בני-אדם ותנועות הן יחסיות. גם לגבי זהבה גלאון, כמובן.
אני מסכים עם אביב, אם כי ברור שאין לזה שום קשר לדפוסי הצבעה של אנשי שמאל עיקביים לכנסת. חד"ש עדיפה בהרבה על מרצ, גם עם גלאון.
מכלוף, אני מסכים שגם מרצ היא מפלגה עדתית במובנים ידועים, אם כי זה לא מגלם את ההגדרה העצמית שלה. אשר לכהן, אני לא בטוח שמוצאו העדתי פוגע בו. הוא תמיד היה משולב וקשור לקבוצות התייחסות "אשכנזיות". לדעתי, האינסטינקטים שלו הם פשוט יותר נציים מאשר אלה של חבריו, גם בשל עברו הצבאי. כשהיינו בשל"י ניהלנו, אנשי האגף השמאלי בתנועה, מאבק לכיבוד הסכם הרוטאציה בכנסת בין מאיר פעיל לבין סעדיה מרציאנו. אנשי השמאל בשל"י, דני פתר, שמואל אמיר, נעמי קיס וגם אני (ועוד רבים אחרים) ממש אילצו את פעיל להתפטר כדי לפנות מקום לסעדיה, בהתאם להסכם. רן כהן בהחלט תמך באנשי מוקד שרצו להשאיר את פעיל בכנסת בכל מחיר. קווי ההתפלגות בשל"י לא היו עדתיים אלא רעיוניים.
דניאל היקר,
אני מאחל לך הצלחה בפעילותך הפוליטית והחברתית. אין ספק שיהירות, הדבקת הכינוי פשיסט לכל אחד שלא מסכים לדעותייך, דוגמתיות ילדותית והעדר מורכבות בסיסית בדבריך הן יכולות מופלאות בבואך לשכנע ולדבר עם הציבור הרחב.
יישר כח. אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב.
אני מסכים עם ברעם שדעה שזהבה גלאון היא היום הסיכוי של מרצ לשקם את עצמה.
השאלה היא האם זה טוב שמרצ תשתקם, אולי עדיף שייבחרו אחד מהגברים המקשישים שמתמודדים, שמרצ תתנדף מהמפה הפוליטית, ושיקום משהו טוב יותר ורלוונטי פוליטית.
"היא (זהבה גלעון) הכי מתאימה, ולכן גם לא תיבחר. היא מאיימת ליצור חלופה לעבודה, ולא רק קורקטיבה (תיקון). לכן סיכוייה אפסיים."
והתמה תוהה: הכיצד לא תיבחר הכי מתאימה? ואיך מי שסיכוייה אפסיים מאיימת ליצור חלופה לעבודה?
ואיכה הפכה הדיאלקטיקה המארקסיסטית בידי שרלטנים לדקונסטרוקציה מארקסיסטנציאליסטית?
בתור חבר מרצ אני מכיר די טוב לפחות חלק מהעובדות ששאר המגיבים דיברו עליהם, ויש כמה אי דיוקים. אציין שיש לי הסתייגויות מדרכה של מרצ אבל מה לעשות שכל אחד נמצא במיעוט לפעמים; כבר אמר מי שאמר שאסור להעריץ אדם או ארגון אלא רעיון בלבד, ומכאן חובתו של כל אזרח לבדוק עד כמה אדם או ארגון מסויימים תואמים את עמדותיו ולהביע בהם תמיכה לפי ההתאמה הזו.ובבחיורת האלה אצביע בעד – אה, תמותו ולא אגיד לכם!
למגיב "ניתוחו מעמדי" – בעניין הדיור הצבורי, אני סבור שהחוק להעברתו לדיירים הוא נכון בעיקרון, ואגב נתמך ע"י רוב חברי הכנסת. בלי לפרט יותר מדי, דיור ציבורי במתכונותו הנוכחית גורם לבעיןות רבות בעניין זכויות ירושה או חידוש הזכאות. עדיף למסור את כל הדירות לדיירים שגרו בהן, נאמר, 20 שנה, ולתת סיוע בדיור בצורת סבסוד בשכר דירה או משכנתא לשאר הזכאים.
לדניאל – היתי אומר שאני מסכים כמעט עם כל תוכן דבריך – לאו דווקא עם הסגנון שלהם – פרט לעניין אחד: הידעת שבל"ד ורעמ סירבו לגנות את הרצח על רקע "כבוד המשפחה" במגזר הערבי?
ואולי העתיד של השמאל הוא בפילוג במפלגת הבודה ובאיחוד אגפה השמאלי עם מרצ. אבל זה כבר עניין לעתיד.
מאמר יפה, אם כי שוב ה"שד" אהוד ברק אשם בכל. לא ברור איך אפשר להטיל עליו את התרסקות מר"צ. מר"צ גייסה את עצמה מרצון להיבחרות ברק לפני שמונה שנים בערך, בצורה מבישה שהוכיחה מי היא. עכשיו זה רק ההשלמה של האקט ההוא. מי שריסק את מר"צ זה יוסי שריד שהיה מוכרח, ממש מוכרח, להראות לשולה מי שולת. לכך הצטרפה ההחלטה התמוהה שניראית גם מושחתת (אם יבדקו פעם) לגייס את כל מוסדות מר"צ ושלוחותיה לבחירת ברק, וזהו. זה היה הסוף ממילא. ברק לא יכול להיות אחראי להחלטות של מפלגה אחרת, ואם הוא "סובב את אותם בכחש", זה פוליטיקה, ומר"צ אמורה לשחק במגרש הזה כמו כולם. זה לא דינמיקה קבוצתית.
עכשיו אני מבינה יותר טוב את האובססיה של חיים ברעם עם ברק, אני מבינה שהיו ציפיות ממנו, שלא הוגשמו. לא ברור לי איך ומי השליך יהבו בצורה לא חכמה בעליל, וממשיך להאשים את כל העולם, במקום לבחון מנין הגיעה התוכנית הזו והרעיון הזה. לדעתי, היו גורמים כלכליים אמריקאיים, בין היתר תורמים של "השמאל לכאורה" שדחפו את מר"צ להתמרח על ברק בצורה שאין ממנה חזרה. זה גם התהליך שהפך את מר"צ למפלגת בורגנים שבעים שאין ביניהם ובין אהוד ברק, מבחינה סוציו כלכלית, שום הבדל. היתה איזו השחתה, שהרציונליזציה שלה היתה כביכול מאבק הדיאדוכים מול ביבי נתניהו על "השלום" אבל זה היה מאבק דמה, והתגייסות דמה, והתרמית כניראה נבעה ממי שאירגן את הפיסגה הכושלת בין ברק לבין עראפת, וידע מראש מה יקרה. דברים כאלה נעשים מראש ובתכנון קפדני.
אך אפילו לא הקומבינה הזו חרצה את גורל מרצ, אלא כאמור ההתנהלות של יוסי שריד בימים הטובים של המפלגה, שהוכיח שהיא לא יותר טובה מתככי המפלגות הגדולות, ושאחרי הכל, האמביציה האישית גוברת על כל אחריות לבוחרים.
מה היה לו לשריד לעשות זאת ? הזחיחות כניראה.
שולה אלוני עם כל מגרעותיה, ולא חסר לה, היתה מנהיגה פוליטית עם אורך נשימה, ומשנה מגובשת וגם יצרים פוליטיים חדים. משנתה כללה גם את מעמד האשה, דבר חיוני כפי שמתברר לקידום השלום בישראל. היא צמחה מלמטה, וכולי וכולי. ההדחה המכוערת שלה, סימלה את הסוף, ולא משום ששריד הוא כל כך גרוע (הוא איכשהו יכול להנהיג גם כן) אלא האופן שבו זה נעשה. הציבור הישראלי לא אהב את זה. ובצדק זה שחק את האמון המוסדי במפלגה הזו.
לערן: זה בסדר, תנוח דעתך – התחושה השלילית הדדית היא. נו, שוין – אז לא נפגין יחדיו… אשאר בחיים, זה בסדר.
לגדעון ארליך: הכיצד לא תיבחר הכי מתאימה, שאלת? והתשובה: כי הבוחר הישראלי – כן, אפילו(!!) איש-מר"צ!! תאר לעצמך!! – א?ינו? יצור רציונאלי. זהו למה.
לעופר: לא שמעתי על כך, אם-כי לא תמיד אפשר לדעת הכל… אבדוק הדבר. מובן מאליו, שאם אכן הצטרפה בל"ד לרע"ם בכך, או-אז, אין שום אפשרות שמאלנית=מצפונית שהיא, אף להעלות על הדעת תמיכה כ??ל?ש??ה?י בה… תודה על שאתה מסב את תשומת-לבי לכך.
ואני מסכים, לחלוטין, עם ניתוחה ה?מ??ש??ל?ם, של "אחת שכתבה"….אירית?
לד"ר ארליך,
חרף הסיגנון הפרוע של תגובתך אענה עליה במתינות.
לא היה במשפט האחרון אפילו שמץ של דיאלקטיקה מארכסיסטית או הגליאנית, אלא סתם הגיון פשוט: במרצ לא מעוניינים בהשמאלה, ותמיד בוחרים מנהיג הקשור ל"תנועת העבודה". בכל המפלגות בוחרים לעיתים תכופות מנהיגים לא מתאימים (ראה ביילין) ופוסחים על המתאימים. זה הכל, וברור שהאיום על מפלגת העבודה הוא תיאורטי בלבד.
אני מצטרף לקביעה כי חיים ברעם מפרסם את מאמריו החשובים בעיתונות המסחרית קפיטליסטית-ציונית ולא יכול לשפוך שם את מלוא היריעה, גם אם הפך עם השנים לפובדליסט החשוב בישראל. במיוחד תיזקף לזכותו האבחנה כי לאלפי קטיושות שהטיל החזיבולה בישראל היה ערך מטרדי קלוש בלבד, ועל אחת כמה וכמה הקסם!