דוד טרטקובר הוציא לאור את 191177 (יום ביקורו של אנואר אל סאדאת בישראל). מבחר עבודות שבחר האמן לקבץ בסדר מסוים ולהביא אותם אלינו במכוון אחרי 30 שנה. העבודות נעשו בתקופת ביקורו של נשיא מצרים בישראל בין ספטמבר 77′ לראשית דצמבר אותה שנה [הספר יצא לאור על-ידי הסטודיו, מכללה ללימודי אמנות רעננה, והופק תחת סדרת ספרי אמן של הסטודיו].
ספר-אמן דק וגמיש זה הינו סוג של מיצב דפוס ויזואלי השזור לאורכם של 40 עמודים בפורמט כמעט ריבועי. העיצוב טרטקוברי קלאסי. הנייר, האיכות, הפנים התפור והחלוקה הנכונה בין הנושאים השונים הנשזרים זה בזה, מאפשרים למתבונן לספוג. כל זה מתגלגל עד השער-האחורי של הכריכה אשר עליו טרטקובר, בהינף-יד, מסכם את הספר בהדפסת התאריך כמראָה.
אפשר לבחון, לראות ולהתרשם מכל אחת מהעבודות באסופה בנפרד, ממבט של מועד עשייתם בין ספטמבר לדצמבר בשנת 1977. כמו כן אפשר לראות את העבודות מאותה תקופת שלושת החודשים שהאסופה מייצגת ולהראות את הגלוי, החזותי, החוויה המיידית שחוו צופי העבר. אין לי כל ספק שכדאי לנו להבין את כוונתו ומבטו של האמן באותה העת. ברם, אני בחרתי להראות את אשר אני רואה בעבודותיו של טרטקובר כאשר בוחנים את העבודות אל מול ההווה והעתיד, המציאות הנוכחית ב-2007, שהרי היא סיכום של כל אשר היה ובייחוד של שלושים השנים האחרונות. וכשמניחים את המציאות הנוכחית על גבי עבודותיו של האמן בספר, משתקפות ההזהרות וההתרעות מתוך העבודות במשנה עוצמתם. האמן בחר אותן בימים אלו ובחר לאגדם דווקא עכשיו באסופה המיוחדת הזאת.
מבחינתי הסיפור התנ"כי עדין לא נגמר. מרכיבים במוטיב הסיפור חוזרים על עצמם (לא רק אצל העם היהודי זה קורה). אחד מהם הינה הנבואה. נביאי ישראל ויהודה היו למעשה פעילים אזרחיים. מֵעֵין – Civil Activists. הם היו מנודים על ידי השלטון וחיו בפרישות וצניעות. בתקופתם היתה ממלכה, מדינה, שבטיות ובורות. היו מלכים חכמים וטיפשים, היו גם הרבה מהפכות, רציחות ומלחמות חצר. היו נביאים, נביאי אמת ושקר. נביאי האמת היו סוג של סיסמוגרפים חברתיים. הסיסמוגרפיה שלהם היתה מכוונת אל עבר בסיסיי המוסר החברתי, אל השחיתות, הפערים החברתיים, החולי, ושבר המנהיגות מהעם. לסוג כזה של סיסמוגרפיה בלשוננו מכנים סופרי התנ"ך בשם נבואה, ואת הסיסמוגרף כינו נביא אמת. נביא אמת היה אדם אשר חי ופעל על פי צו מצפון מוסרי אוניברסאלי.
הפילוסוף ברוך שפינוזה אמר כי הנבואה לא פסקה מאז ימי הנביאים האחרונים. לא רק שלא פסקה הנבואה אלא גם ישנם דרכים לברר מהי נבואת אמת. בספרו "מאמר תיאולוגי-מדיני" אומר שפינוזה:
"נבואה או התגלות היא הכרה ודאית של דבר מן הדברים… מהכרתו הטבעית (של הנביא) … ההתנבאות אינה מצריכה רוח שלמה יותר אלא דמיון ער יותר … לימדו הנביאים כמעט כל דבר במילים ודמויות משלים וחידות" (שם עמודים 9, 14, 19 מאגנס) כל זאת בקצרה לעניין הגדרה, מקור ומבנה הנבואה. בירור אמיתותה של הנבואה מתקיים על ידי מספר פרמטרים כמו בסיסה המוסרי, גילוי "אות" או "סימן" להתרחשות הנבואה וכמובן מימושה בפועל. טרטקובר עונה על כל הקריטריונים.
הספר אינו מחולק לפרקים או נושאים ומוגש כמקשה אחת. הוא מוצג כיחידה אחת הכוללת הקדמה של אורי דאסו הנקראת "סדר בדברים". אורי דאסו בהסבר מעניין ומרתק מראה כיצד עובד טרטקובר עם הסמלים והאותיות ומתזמן את עבודותיו לפעול במרחב הציבורי. הוא מכנה את טרטקובר כ"סיסמוגרף של היומיום" גם הוא רואה בטרטקובר סיסמוגרף, סוג של מתרגם או נביא בלשון התנ"ך.
טרטקובר טען בפני לאחר שראה את עקרי דברי, שיצירת העבודות על ידו לא נעשתה מתוך חזון כלשהו אל העתיד, אלא מתוך התייחסות ישירה לאירועים באותה תקופה, ולכן אין הוא מקבל את ההגדרה של נביא כלפי עצמו אך מקבל את ההגדרה של סיסמוגרף.
אנסה לנתח את הספר על פי ראות עיני ולהביא במקביל את הערותיו של האמן לאירועים וליצירות.
הקריאה בספר דומה לשוטטות בתוך גלריה הבנויה ממספר מסדרונות, חללי מיצג, המחוברים ביניהם ברצף. בהולכי שם הלוך וחזור הרגשתי שאפשר לחלק את סדר העבודות בספר לפחות לחמישה פרקים.
ניתן להגדיר את הפרק הראשון כ"פירוּק דימויים". דהיינו, האמן מציג דימוי הנמצא בחלל הציבורי ומפרק או סותר אותו. כמו הדימוי הקיים בקרב ציבור העברים שהערבים שקרנים, או דימוי הטוען שהעם מחליט או קובע גורלות, מיהו יהודי ומי אנחנו. האמן פותח בהגדרת הישראליות בעבודה מ-77′ אשר בה צילם מסך טלוויזיה מתוך סיסמת גיוס ששדורה בערוץ הראשון והיחיד. על המסך במרכזו כתוב: "הבית הישראלי". באותה עת אומר טרטקובר כוונתו היתה לבקר את "מדורת השבט" סביב הטלוויזיה. והנה טרטקובר פותח את הספר הנוכחי בהצבת העובדה הקשה הזאת של היותנו ומקומנו בזמן והמרחב של ישראל 2007, 30 שנה אחרי אנו נראים כקופסה חלולה הנשקפת אל מול עינינו, חברה חולה וריקנית הבונה את ערכיה ואמיתותיה על בסיס רייטינג. מיד לאחר מכן ממשיך עם אותיות "שלום" המרחפות בשמים, תלושות ומתריסות. האותיות ש’, ו’, ם’ – "שום", שחורות וכבדות כמו כתבי קודש כאשר ה-ל’ המוזהבת (בגימטריא 30 למדינת ישראל) לא מוצאת שלווה אל מול כובד המשימה.
בפתיחה המרתקת של דאסו נאמר: "טרטקובר הוא שחקן באירוע" ובהמשך הוא מוסיף: "במובן מסוים הוא המבשר שלו. הוא פועל בזמן אמת". והנה כבר ב-77′, עוד לפני בוא סאדאת, כמו ב-2007, לפני בוא בשאר אסד לירושלים, אומר טרטקובר במכתב לוועדת אירועי שנות השלושים: "תוכנה המוסרי וההיסטורי יהודי של המלה שלום מבטאת את בשורתנו לעצמנו ולעולם". האמן ממשיך בחלק הראשון לפרק ולחשוף את מושגי האמת והשקר כפי שהם מצטיירים על ידי הישראלי, ומראה לנו כיצד מציאות של מלחמה יכולה להתהפך למציאות של שלום ולהפך, וכל זאת על ידי מעט אנשים יחידים. כאילו אומר ומזכיר לנו שאלו הם יחידים החורצים גורלות של המונים. וכל זאת באמצעות תמונות פולרואיד שחורות של סאדאת והנשיא קציר הנראות מנקודת הזמן הנוכחית כ"קפואות", ציור נאיבי של מלחמה, ומשפט סאדאת המפורסם: "I was not bluffing".
הפרק הראשון מסתיים בשאלת "מיהו יהודי", על ידי הצגת שתי כיפות דמויי משקולות בצבע שחור – אחת על גב שנייה. כנגדם ומולם מראה לנו האמן את היהודי-ישראלי כטלית נטולת כל צבע בעלת פסים אדומים, כשהמעבר מהשחור לאדום משאיר טעם מר בפיו של הצופה. חשוב לציין שהפתיחה של אורי דאסו שזורה לאורך כל הפרק הראשון ובכך נותנת לקורא לחוות מיידית את פרשנותו המעניינת והמדויקת לעבודותיו של טרטקובר.
את הפרק השני אפשר להגדיר כ"אריזת החלום". הפרק מתחיל בגלויית "דרישת שלום" (ע’ 15) אשר נעשתה על בסיס פוסטר שהאמן הפיק בשעתו ותלה במספר מוקדים באזור תל אביב. טרטקובר מראה לנו את הפוסטר הישן דרך צילום שחור לבן שלו באזור הבורסה ברמת גן, המציגה את שלטי החוצות, הבנייה והכבישים, כאשר בין פרסומות מוצרי החשמל, השתייה ו"מממ" נמצא לו גם הפוסטר של האמן "דרישת שלום" כפרסום של חברת הגפרורים נור. ניכר כי כבר שם נפער הסדק. נראה שאין לדרוש שלום, עושים שלום.
טרטקובר רואה בשמש הזורחת על שטר הכסף המצרי סיכוי או אולי זריחה, אך כבר בדף הבא דרך עמוד לבן הוא אורז את התקווה הצבעונית על משאית ארוכה חומה להובלת טנקים ומשלח אותה אל הלא-כלום, אל הריק (ע’ 23). טרטקובר מקפיד שנראה את שקיפותה של המשאית הנוסעת אל "שום" מקום. הוא גם לא ממספר את העמודים. אל מול ההתרחשות הוא מעלה בחזיונו ורואה את הרצל כמנהל בכיר או כפי שהוא מגדיר באנגלית: Young Executive. אפשר לחוש את המתח, את הקריעה בין החלום הנראה בורח לחזון הלא שלם, הקורס אל מול עינינו. בכך טרטקובר כבר שם מצביע על הפערים, המעמדות ואולי על נאיביות של ביצועיסט-חוזה. לדבריו, בזמנו רצה להראות שחלום השלום נישא על מוביל טנקים ממצרים לישראל כאשר העבודה אמורה היתה לשקף אופטימיות של דרך חדשה, בדומה ל"כתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" (ישעיה ב’ ד’) במקום טנקים חבילות שלום. האמן הסביר שגם קולר צווארון הפסים של חולצתו של הרצל נעשה ברוח התקופה. באותם ימים לבשו חולצות פסים. מאחר שההתבוננות ביצירות מתרחשת כיום, לדעתי סדר העבודות בחוברת יחד עם המציאות הנוכחית רק מחזקות את הטראומה של שבר החלום.
בפרק השלישי אשר אכנה אותו "הסדן הכחול" מעביר האמן את המתבונן דרך הצבעים כחול וצהוב-זהב במספר מצבים. עבודת האמן "אופקים חדשים" בשני פסים כחולים הלוחצים ביניהם פס צהוב-זהב. המתבונן מקבל תחושה של אופק צר, לחוץ אבל אולי בעל תקווה כי הפס האמצעי מוזהב. טרטקובר שוב מסביר וטוען לחפותו מנבואה שהרי בזמנו ב-77′ למעשה עבד על רעיונות לצורות וסמלים חדשים ולמעשה בעבודה "אופקים חדשים" הוא רואה שלושה אופקים ולא אחד על אף מבנה היצירה. בעבודה אחרת בפרק זה (ע’ 25), הוא בונה דגל בעל שני פסים כחולים הלוחצים שני משולשים צהובים, כמשל וביקורת על מה שעומד להתרחש. אי חיבורם של המשולשים למגן-דוד צהוב, מראה את מוסריותו של האמן, כאילו נאחז עדין בתקווה.
לדידי טרטקובר ממשיך. לא מרפה. הוא ממשיל את המצב לאדני פסי רכבת (או סדן נפחים) כחולים הלוחצים שוב על שני משולשים ירוקים אדומים (צבעי פלסטין), ובהמשך משנה את צבעו העליון של הסדן לשחור כבד. בסוף הפרק הוא שוב אורז את החלום בצורת דגל משותף לאזור כולו, מחבר בין הגוונים והסמלים אך סוגר אותם במסגרות אדומות.
פרק רביעי הוא על גבולות הארץ. על כך כותב דאסו: "האסופה כמו מאתרת את ניצני האובססיות שמעסיקות את טרטקובר עשרות שנים: מפת ארץ ישראל, כתם השטחים, הכבושים…" והנה גבולות כחולים מהים לירדן, משל מדינה דו-לאומית, לגבולות אדומים-דם, גבולות פתוחים, גבולות פרוצים, כאשר גבולות (כתם) פלסטין הם חומים, סגורים לחוצים. ביניהם המשפט הנדוש "העולם כולו נגדנו…" בצבעי דגל פלסטין. בין הקו הירוק ההופך לאדום לקו הכחול הפרוס מים לנהר. והתוצאה ממהרת לבוא.
שני עמודים (double spread) לבנים על הכותרת "צבא הגנה לישראל" כאשר על גב העמוד השמאלי דמות דגל ישראל מצויר על פלנלית קטנה ומתפוררת (פלנלית-בד לניקוי נשק קל). תאור קשה על מצבנו הנוכחי לאחר אין ספור מלחמות מ-77′ עד מלחמת לבנון השנייה של 2006.
אפשר להגדיר את הפרק החמישי והאחרון (ע’ 36) כ"סיכום דבר עד כה". טרטקובר בא עם כל הצבעים המעורבים באסופה. הוא מטיח בנו אופטימיות ילדותית בצורת דגל שמחת תורה הבנוי מאותם צבעים המלווים את החיבור כולו. הדגל "הנאיבי" מכיל בין היתר, שני גוולי תורה הנמצאים במרכז הדגל ובתוך ארון אדום, כאשר מרום הדגל מקושט במלים ואותיות אדומות: "כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלם" (ישעיה ב’ ג’), ובתחתית הדגל "שישו ושימחו בשמחת תורה" באותיות חלולות על רקע אדום.
בשני העמודים האחרונים של הפרק, הסיסמוגרף מחבר למעשה את כל סכום הצבעים והמסרים ומטיח בנו הצופים את מה שמכונה: "המצב". טרטקובר שוב מזהיר ומתריע שזאת לא הדרך, כאן ועכשיו ב-2007. הוא עושה זאת על ידי כך שבעמוד האחרון הוא מראה לנו כרזה, פוסטר בדמות מסכה מלבנית מוטרפת, שעיניה מנחם בגין וטרומפלדור ונחיריה דיין ולילי שרון, כאשר דמות הפסל ה"אריה השואג" בתל-חי בצבע גוף כאשר חלקה עטופה בסדין צבוע בצבעי פלסטין. פלסטין האדומה לכודה בישראל הירוקה. דמות האריה לא ברורה וטרטקובר מצטט את טרומפלדור בכאב ובשאלה: "טוב למות בעד ארצנו"?!
למען הסר ספק, האמן, בעמוד לפני האחרון, מגדיל פרט מהפוסטר האומר: יש דיין. יש דם. יש כיבוש. יש טרקטור ענק הפועל ונוגח אל תוך צבע הגוף, בתחתית דמות הפסל.
פנים העטיפה צבעוני ומורכב מרשת תמונות של בגין וסאדאת בתוך משולשים אפורים (סאדאת) ואדומים (בגין) השלובים בין משולשים צהובים. כל זה נראה מרצד ברצף מהבהב. שני מנהיגים מחייכים מתים מאותתים חלום של שלום. הראשון נפטר סגור ומסוגר בביתו והשני נרצח על חלום לא ממומש. בשיחתי עם טרטקובר הוא הסביר שלמעשה פנים העטיפה נעשה ככרטיס ברכה לראש השנה האזרחית ב-78′, אך להבנתי היום ב-2007 טרטקובר מכסה עם קולאז’ כרטיסי הברכה את כל האסופה דרך פנים העטיפה (פורזלטץ). טרטקובר לשיטתו משתמש בחומרים בעדינות מדויקת וללא שיור כמו משורר המקבל ובורר את המלים. הוא משתמש בשפה, באותיות, בדימויים, ובצבעים תדמיתיים שלנו, ברצף תמונות חוזרות של מציאותנו הקשה האכזרית והעצובה. המפגש בין הנאיבי-תמים (צבעים, צורות) עם המהות, הדרך אשר אנו כולנו סוללים כאן, נהפך בידי טרטקובר למפץ חוזר אשר מתריע וזועק לדעתי כנביא ישראלי בן ימינו. נראה כאילו לא השתנה דבר מהותי עדיין עם העם, עם נביאי-האמת והשקר שלו ועם מנהיגיו.
שם הספר 191177 המופיע על העטיפה מבליט בגווני מספריו, שחור-אפור, את ה-911 הידוע, וכן את 1977 כשנת השבר הגדול, כדי להוסיף לקורא התרעה ברורה. האמן העמיד את סדר העבודות בספר כמשפטי חיווי המכים בהכרת המתבונן, כאשר הוא מתחיל כמהה לשלום ומסיים בשבר חלום.
נדרש איש אמיץ, פועל, עקבי, נדיר בראייתו הצלולה אותנו, אחד העם, להביא אל מול עינינו ברצף הבזקים את האמת. טרטקובר מצא וקיבל את הזמן הנכון להתריע בנו שוב בעניין הדרך של היותנו כאן. הוא כל כולו בעד היושבים והחיים במקום. אנושיותו ומוסריותו עומדים כיסוד לאמירתו. נראה שעבודותיו באות אליו במראות אינטואיטיביות, וכפי שאמר שפינוזה, בדרגת ההכרה הברורה והאמיתית האדם רואה ומקבל את האמת המוחלטת באופן אינטואיטיבי. וכפי שטרטקובר אומר: "המלה שלום מבטאת את בשורתנו לעצמנו" קודם כל.
תודה ליהודה עיתי על החויה שהעניק לי כקורא .