ישראל מצויה בשנה החמישית של צמיחה כלכלית רצופה, אך הפערים החברתיים אינם מצטמצמים. ההבטחה של הפוליטיקאים כי פירות הצמיחה סופם "לטפטף כלפי מטה" אינה מתגשמת. הטפטוף הוא כלפי מעלה, ובמקרים מסוימים כגון בעלי ההון הגדולים (ה"אוליגרכים") לא מדובר בסתם טפטוף – אלא בשטפון של מזומנים ממש. כך עולה מהנתונים המוצגים בדו"ח השנתי "תמונת מצב חברתית 2007" של מרכז אדוה הרואה אור הבוקר (קובץ PDF). עוד עולה מהדו"ח סימן שאלה סביב הטענה, כי המדיניות הממשלתית הנקוטה כיום, המתמקדת רובה ככולה בהשגת צמיחה כלכלית גרידא, יש בה כדי לקדם את החברה הישראלית במגוון רחב של נושאים, ובהם חינוך והשכלה, בריאות וביטחון סוציאלי. הנתונים מצביעים על כך שישראל זקוקה למדיניות המשלבת חתירה לצמיחה יחד עם חתירה לחברה הוגנת, שוויונית וצודקת.
הצמיחה בישראל היא מאוד לא מאוזנת: בעשור האחרון, שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר נרשמו בענפי טכנולוגיית העילית ועוד יותר מכך, בענף הפיננסים והשירותים העסקיים. לעומת זאת, תוצר התעשיות המסורתיות ירד. הפערים בין הענפים השונים מתבטאים גם בתחום השכר: נתונים על התעשייה מעלים, כי עלות השכר הממוצעת בתעשיות הטכנולוגיה העילית היתה בשנה שעברה, בממוצע, 228 אלף שקל; בתעשיות טכנולוגיה מעורבת עילית 180 אלף שקל; בתעשיות טכנולוגיה מעורב מסורתית – 120 אלף שקל; ובתעשיות טכנולוגיה מסורתית – 100 אלף שקל.
תהליכים כלכליים אלה באים לידי ביטוי בחלוקת ההכנסות בישראל. בגל הצמיחה הנוכחי, רק שני העשירונים העליונים של השכירים, ובמיוחד העשירון העליון, הגדילו את חלקם בעוגת ההכנסות. חלקם של שני עשירונים אלה בעוגת ההכנסות גדל שנה אחר שנה, ל-44.2% ב-2004; ול-44.7% ב- 2005, ול-44.8% ב-2006. חלקו של העשירון העליון לבדו, שב-1990 היה 24.4% מעוגת ההכנסות, הגיע ב-2006 ל-28.3%. ועוד, בשנה שעברה ההכנסה החודשית הממוצעת של משק הבית בעשירון העליון היתה 41 אלף שקל – פי 4 כמעט מן ההכנסה החודשית הממוצעת של משק בית בעשירון החמישי. לעומת זאת, חלקם של שבעת העשירונים הנמוכים ירד וחלקו של העשירון השמיני נותר כשהיה.
הגידול הבולט ביותר בתחום השכר נרשם בשכר המנהלים הבכירים. עלות השכר החודשית בחברות הגדולות היתה בשנה שעברה 845 אלף שקל. פירוש הדבר שמנהלים אלה השתכרו, לבדם, סכום הגבוה פי 21 מן ההכנסה החודשית הממוצעת של משק בית בעשירון העליון. לעומת זאת, השכר של רוב הישראלים נמוך. נמשכת המגמה של גידול העוני בקרב השכירים ויותר משליש העניים הם שכירים. קרי: העבודה לא מצילה מעוני. יתר על כן, ככל ששכבת המנהלים מוסיפה ומרווחיה הון עתק, גדל מספר העובדים העניים.
פערי ההכנסות באים לידי ביטוי גם במישור העדתי והלאומי. נתוני השכר של שכירים עירוניים מראים כי רמת ההכנסה הנמוכה ביותר היא זו של אזרחי ישראל הערבים: ב-2006 היא היתה 70% מהממוצע. שכרם של יהודים מזרחים עמד על 103% מן הממוצע ושכרם של יהודים אשכנזים היה 139% מן הממוצע. כמו כן, גל הצמיחה הנוכחי גם אינו תורם לצמצום פערי השכר בין נשים לגברים. בשנה שעברה השכר החודשי הממוצע של נשים היה 63% משכר חודשי של גברים, ושכר ממוצע לשעה של נשים היה 84% משכר גברים לשעה. ייתכן וכאן טמונה הסיבה לשביתה הממושכת בבתי הספר העל-יסודיים שהסתיימה בשבוע שעבר: הצמיחה מטפטפת רק כלפי מעלה והממשלה, עושה דברם של בעלי ההון, פועלת ל"הגשמת כוח העבודה" על ידי הורדת השכר ("עלות העבודה", בלשון הכלכלנים) של העובדים. השביתה הארוכה וסיומה המוצלח מוכיחים שלרבים פשוט נמאס.
במסגרת דימדומי המדינה הציונית יתפקדו רוב המערכות בתת תפקוד. בעלי תפקידים יסחבו לכיסם, כדי להעביר כספים לשוויץ וניו יורק להכין נחיתה רכה להם ומקורביהם. תקבלו יותר דוחו"ת חנייה, יותר קנסות, יותר מוצרי אלקטרוניקה פגומים וחסרי ערך במחירים גבוהים יותר, יותר תיקוני רכב שאינם מסתיימים כשהמחיר מופקע יותר, אוכל פחות טוב במסעדות, כשהמחירים מופקעים והצפיפות איומה- יותר ויותר אזרחי ישראל יעברו לאסקפיזם של בליינות ויצטופפו זה עם זה על מנת לשכוח לרגע את החרדה הקיומית המוצדקת- החושים אינם מטעים בניגוד לכל אמירות הפסיכולוגים והגורואים המסממים את ההמון בשרות בעלי ההון וההגמוניה הקורסת.
התייקרויות מוצרים באחוזים רבים, שיבת האינפלצייה, צימצום השכר, התרוששות ופרולטריזציית בזק של מעמד הביניים תוך דיכויו – את אותו מעוז של חשיבה ביקורתית – באמצעות הגברת הטרור הפנימי, האזנות סתר, שיבושי חשמל, הצפה בוירוסים ו-spyware בריונות שרק תגבר עתה.
ראו: החינוך בשפל איום, הפשיעה נוסקת, ג’יהד הסמים מציף את הנוער ואת הוריו הצורכים קוק יקר. ההתנגדות הפלשתינאית וזו של העולם הערבי סוגרת עלינו וקוצרת דויוידנדים במישור הבינ"ל ובמישור הסחר הגלובאלי ואין מושיע.
החמאס – השתכללנו ללא היכר. צפויות הפתעות
— קישור —
כמה ימשיכו לעשות חיים ולגרוף, התקשורת תטמטם את הציבור ביתר שאת, אלה דימדומי הציונות המדינית.
למיכאל:
מעניין איך כל דבר הופך לתירוץ לתקוף את
ה"מדינה הציונית" בכוון הלא נכון והמטעה/הדמגוגי.
הבעיות המתוארות במאמר הן משותפות לכל המדינות הקפיטליסטיות הניאו-ליברליות ואפילו מדינות ה"רווחה" הנמצאות בתהליך של קריסה
והתפוררות ביחד עם השיטה הקפיטליסטית המזדקנת.
נכון שבישראל נוספות בעיות יחודיות הנובעות מהקונפליט המזרח-תכוני והכבוש,אבל לא צריך לטשטש את סיבות ומרכיבי הבעיות.
אין ספק שהכל קשור לכל,אבל עדיין צריך לראות את התמונה כולה ולא חלק "נבחר" ממנה.