המפגש באנאפוליס מסמן את הפיכתו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני למרכיב במערכה רחבה יותר על הגמוניה במזרח התיכון, מערכה המתנהלת בין ארה"ב ובין איראן. כמובן, ביטויים שונים של הסכסוך המקומי ימשיכו למשוך את תשומת הלב שלנו. אך הכיוון העיקרי של ההתפתחות יעוצב יותר ויותר על ידי הסכסוך הרחב באזור.
משקיפים רבים, במיוחד בארה"ב, מצביעים על חולשת הנשיא כדי לבסס הערכה שהתקפה של ארה"ב על איראן הינה בעלת סבירות נמוכה. אכן, לא חסרים נימוקים שאמורים לשכנע את בוש לוותר על האופציה המלחמתית נגד טהרן.
אך הדי המפלה בעיראק ועמם הדו"ח המביך של המודיעין האמריקאי אינם מרתיעים את בוש מלדבר על מלחמת עולם נגד איראן – כדי להציל את ישראל. למרות הכול בוש וממשלת ישראל אינם מפסיקים ולו לרגע להתריע שהשגת אנרגיה אטומית איראנית, אפילו לצורכי שלום, היא סיבה מספקת לפעילות צבאית מונעת.
בוש, המייצג את אלה בממשל ארה"ב שאינם מוכנים בשום אופן לוותר על השליטה המוחלטת באזור המפרץ הפרסי, ממשיך להכין את הקרקע להתקפה. כמובן, בממשל בוש יודעים שהמלחמה נגד איראן תהיה בלתי פופולארית ביותר, בלשון המעטה. אך כיוון שהתקפה גסה וישירה על איראן אינה "מתקבלת" – אנשי בוש בודקים וריאציות וקומבינות שעשויות להתגבר על ההסתייגויות. בוש ואנשיו מבינים שהכללת ישראל במשוואה אמורה להחליש את ההסתייגויות בציבור האמריקאי ובקונגרס. מכאן רצוי להם שהעימות הרחב יתחיל בעימות מצומצם בין ישראל ובין אחד מבעלי הברית של טהרן.
בנתונים הפוליטיים האמריקאים יכול בוש להחליש את חוסר האימון כלפיו על ידי הצבעה על ישראל כלוחמת למען ביטחונה או אפילו עצם קיומה. בקונסטלציה הפנים-אמריקאית, כפי שהיא, יתקשו מנהיגי המפלגה הדמוקרטית להתנגד לפעילות נגד איראן שתוצג כהגנה הכרחית וחיונית לביטחון ישראל.
המניפולציה הנחוצה להסלמת המתיחות בין ארה"ב ובין איראן באמצעות הסלמת המתיחות בזירה המקומית אינה מלאכה קשה. אין צורך לקשור קשר סודי מיוחד מאחר שכל האלמנטים לפרוץ מלחמה חדשה בשלים וגלויים לעין. תיאום פעולה מצד ישראל שמשתוקקת באופן גלוי לעזור לוואשינגטון לקדם מבצע נגד איראן מובטח מעליו. הרי ישראל מנהלת בעצמה קמפיין שוטף למען עימות כזה מאז הכישלון במלחמת לבנון 2. אין לך שר או גנרל שלא התריע נגד הסכנה האיראנית. איש לא יופתע ללמוד שאחד מהאופציות הנבדקות היא לתאם פעולה משותפת בין ישראל ובין ארה"ב שבמסגרתה תאוץ ארה"ב לעזרת בעלת בריתה הנאמנה, כשזו ניצבת מול הכוחות המשולבים של הטרור המציף את האזור. ברור שאין יכולת לנבא את מסלול התפתחות העניינים המדויק. אך הדיון על האפשרות של שיתוף פעולה ישראלי-אמריקאי רלבנטי מול הטוענים שבוש מיצה כבר את האמצעים שעומדים לרשותו כדי לפתוח במלחמה חדשה.
ידוע לכל שיש נקודות התנגשות בין ישראל ובין בעלי בריתה של איראן – בעזה, בגבול הסורי, ברמת הגולן ובגבול הלבנוני. התלקחות כלשהי שבה חיילי צה"ל נמצאים בקו האש מול ה"טרוריסטים" של אחמדינג’אד תתבטא בכותרות של "ישראל תחת אש". המתיחות הגואה תצדיק משלוח כוחות של ארה"ב לפעול לחיסול מקור הסכנה לישראל. הרי בוש יסביר שהכול נעשה למען הגנה על זכות הקיום של ישראל.
ובכן, אין מחסור בהזדמנויות להתגרויות ויש כר נרחב לתמרונים מעוררים חשדות ומתיחות. ההיערכות במזרח התיכון דומה למלחמה המחכה לפרוץ. וכשתתרחש המלחמה ותבוא – ישראל לא תעמוד לבדה.
השטר הזה עדיין לא לפירעון
ברטולד ברכט העיר פעם שיש מצבים שבהם לשליטים לא נותר ברירה והם נאלצים לפזר את העם. לאבירי אנאפוליס יש בעיה מסוג דומה. קבוצת אבו מאזן זכתה לקבל זרם רציני של כספים ונשק. אך יש בעיה: אין לאבו מאזן ציבור התומך בו די הצורך וחסרה לו שליטה אפקטיבית בשטח. ובלעדי תנאים מוקדמים אלה אי אפשר לקלוט את שפע המתנות שארגנו עבורו. לאבו מאזן יש שלטון אך אין לו שטח ואין לו עם.
השבוע התכנסו נציגים מטעם הקהילה הבינלאומית בפריז לכנס תורמים. אולי סבלו מרגשי אשמה כשהסתבר לכולם שהתעלולים החלולים והריקים מתוכן באנאפוליס לא היטיבו עם הפלסטינים. אחד אחרי השני קמו על רגליהם כדי להודיע על התחייבויותיהם. ההבטחות אכן מרשימות. אלא מה? על כל שטר יש סעיף באותיות דפוס זעירות. הסעיף קובע שההתחייבות מותנית בקיום תנאים מוקדמים שמאפשרים יישום אפקטיבי של תוכניות ההשקעה. אין תנאים. אין תרומה.
הרי פלסטין, תחת שלטון חמאס בעזה ותחת האי-שלטון של אבו-מאזן בגדה חסרה בתנאים הפוליטיים השוטפים, יכולת קליטה מינימאלית של השקעות רציניות המופנות לצמיחה כלכלית של ממש. הקהילה הבינלאומית, בהנהגת ארה"ב, אינה רוצה להשקיע בעזה ואינה מסוגלת להשקיע בגדה המערבית שהיא נתונה לשליטה צבאית, כלכלית, לוגיסטית וגיאוגראפית מוחלטת של צבא ישראל. באזור הקטן קיימות 300 התנחלויות ומאות אלפי מתיישבים ביישובים שהם מרכזים של התנגדות לכל פעילות קונסטרוקטיבית לטובת הפלסטינים. התורמים מסרבים להשקיע בעזה "הטרוריסטית" ואינם יכולים להשקיע בגדה המערבית הסובלת מחלל ריק פוליטית ונוכחות ישראלית מחניקה.
אך, אל ייאוש. קונדליזה רייס מוסרת שג’ורג’ בוש עומד לבקר באזור לקדם את תהליך השלום. היא מסבירה שלבוש שיטות משלו לפתור בעיות.
ואצלנו בשמאל
חד"ש עדיין מגלמת את החזון של אחדות יהודית-ערבית. וזאת משימה לא פשוטה. יחד עם זאת נפל דבר אצל חד"ש שאין להתעלם ממנו. ועידתה שהתכנסה לאחרונה בחרה להדק את קשריה דווקא עם הפתח ועם אבו מאזן. עמדה זו באה לביטוי בברכות שהושמעו ובזהות המברכים שבירכו את הוועידה. ומגמה זאת התבטאה גם בדבריו של ח"כ מוחמד ברכה שהודיע על הסולידריות של חד"ש עם הנציגים הלגיטימיים של העם הפלסטיני – פתח ומנהיגיו. אך לדאבון הלב יש סתירה חמורה ובלתי מתיישבת בין ההסתייגות ממפגש אנאפוליס עליה קוראים בביטאון המפלגה "זו הדרך" ובין ביטויי ההערכה והכבוד למדיניות של אבו מאזן שהוא שושבין לא קטן בחגיגה שערכו בוש ורייס. אומנם יש קירבה בין הפתח ובין הערבים הפלסטינים המיוצגים במידה רבה על ידי חד"ש. אך חד"ש אמורה להכיר בסכנה של התקרבות ושל התחברות לארה"ב של בוש. הרי השמאל מתנגד מעצם טיבו לניצול האסון הפלסטיני על ידי האימפריאליזם למען למטרות זרות.
קמינר יצטרך ללמוד בדרך הקשה שבנייני הקלפים החדשים שהוא מקים במאמריו קורסים כמו שקרס הקומוניזם בארץ אהבתו הסובייטית.
מי שנוחל מפלה בעיראק, מיסטר קמינר, הוא הטרור האיסלאמי העולמי ובעלי בריתו המקומיים מהבעת’ ומהשמאל הקיצוני. מאז האביב יש מפנה במלחמה בעיראק: אירגוני הטרור מוכים שוק על ירך, אבידותיהם עצומות ואנשיהם בורחים ועורקים לכוחות הממשלה ובמקרים רבים מצטרפים למלחמה נגד ‘חבריהם’ לשעבר.
תליית סדאם חוסיין ואנשיו וחיסולם של א-זרקאווי ויורשיו שברו את עמוד השדרה של הטרור בעיראק. עכשיו הם מנהלים קרב מאסף נגד כוחות הקואליציה וממשלת עיראק המזנבים בהם.
קמינר שהכריז על תמיכתו בכל מי שנלחם נגד ארה"ב יצטרך לעשות בקרוב את חשבון הנפש שלו.
הכוחות המהפכניים סבלו אין ספור נסיגות, ולא רק בעיראק, ולא רק עכשיו. זה לא מנע מהם לחזור מחושלים יותר למתקפות ביתר מיומנות.
לטווח ארוך, אין למשטר הציוני סיכוי כל שהו לשרוד במזרח התיכון, והוא ימחק ביחד עם הבוסים שלה ומשתפי פעולה השונים והמשונים שעדיין שורדים באזור אחמדינגיאד צדק.
כל עוד השרשרת של תנועות השמאל באזור המזרח התיכון לא מבינה את זאת, התנועות הפונדמנטליסטיות ממשיכות למלא את התפקידים המהפכניים במקומה אין חלל ריק בפוליטיקה.
אנג’לו איידן
לאנג’לו, אני סבורה שלא נס ליחן של קריאות הקרב המהפכניות:
אחדות יהודית ערבית!
שתי מדינות לשני עמים!
שלום כככככן, כיבוש לללללא!
ואם אחמניג’אד מוכן להצטרף לקריאות האלו, שיבורך גם הוא.
נדמה לי שזה קיינס שאמר שלטווח הארוך, כולנו מתים.
כרגע, בעיראק ההתנגדות שוככת, כוחות הבטחון העיראקים כבר שולטים על יותר מחצי המדינה, והאלימות היא ברמה של 2003.
אחמדניג’אד בוודאי צודק, אין הומואים באיראן.
אחדות בין הפועלים היהודים לבין הפועלים הערבים תוכל לפרוח רק תוך כדי מלחמה משותפת נגד המשטר הציוני
לאחרי הניצחון על הציונות, כבר לא משנה: מדינה אחת או יותר מאחת זה הינו הך.
לכן, מהפכני הוא להעניק ראשוניות לסיסמה:
ציונות החוצה!
אתם, כמוני וכמו אחמדינג’יהד, בוודאי לא דואגים לציונות, שבמילא קורסת תחת עול תפקידה הפשיסטי של כובש תחת כנפי היונה האמריקאית שמצווה עליו – לרוחו – מלחמות לבנון ואחרות.
נכון שאתם לא דואגים? הרי אתם בוודאי יודעים שהציונות דורסת (לא רק בהשלחתם למלחמות ולשבי) גם פועלים (ולא פועלים רק) יהודיים לטובת ההון האמריקאי (לא רק). וכל זה, גם-כן לא-רק.
חוץ מזה, אתם בוודאי יודעים שהפעולות המהפכניות של הפלסטינים לא פסקו אפילו כשכל המדינה הייתה תחת שליטתה של הציונות. על מה אני מדבר? מתי הציונות הפסיקה את שליטתה לרגע? אף פעם! מהי התוצאה? עוד לא ראינו שום דבר!
אנג’לו איידן