החיבה העתיקה שלי לבמאי ניר טויב עצמו ולסרטיו התיעודיים הנוקבים והרציניים עמדה הפעם במבחן קשה. טויב עצמו מגדיר את סרטו "תדע כל אם" שיוקרן בימים הקרובים בערוץ 1 – כסרט "ציוני", וזו, כידוע, לא בדיוק ההגדרה העצמית שלי. הוא גם מדגיש חדשות לבקרים את "ישראליותו" של הסרט, וכאן הוא קולע למטרה תרתי-משמע. הסרט יורד לשורשי הישראליות בדיוק בהתאם ליומרתו המוצהרת, ובתור שכזה הוא גם חתרני, כאילו בעל כורחו. כבר מזמן הגעתי למסקנה שקהל הצופים הישראלי רגיש במיוחד לביקורת אכפתית מבפנים, שאיננה עוסקת דווקא בפוליטיקה ובהיצע הפתרונות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זוהי מסורת מושרשת מאוד במנטאליות הקולקטיבית שלנו: את כל המלחמות הכושלות שלנו בדקו בעיקר מבחינת התפקוד, הביצוע בשטח ובכך ביקשו להתחמק מבדיקת הסיבות המדיניות לעצם פריצתן של המלחמות ושל ה"מבצעים" השונים ובעיקר המשונים. גם הסרט הזה עוסק בערכי היסוד של החברה הישראלית כשהם כאילו מנותקים מהוויה הפוליטית והחברתית של המדינה. הרשימה ארוכה ומוכרת עד לכאב: "לא משאירים פצועים בשטח", צריך "לחתור למגע עם האויב", "הקצינים צועדים בראש (אחריי)", "אין מנהיגות", "רימו אותנו", "שום דבר לא מתפקד".
גישתו הציונית של טויב, העובדה שהוא עיצב את הסרט כאיש פנימי ולא כמבקר עוין של החברה שבתוכה הוא חי, עתידה להפוך את הסרט לחוויה קשה במיוחד עבור הישראלי הממוצע, בהנחה שיש בכלל יישות כזו. כיוון ששאלות יסוד (כמו מה לנו וללבנון, מדוע יצרנו במו-ידינו את החיזבאללה, מה הקשר בין רמיסת העם הפלסטיני לבין ההסתבכויות האין סופיות שלנו עם המדינות השכנות, האם אנחנו בכלל הצד הצודק בכל המלחמות האלה) אינן עולות בסרט באורח ישיר, אז הערוץ הראשון שהזמין את הסרט יקרין אותו בשבוע הבא, לקראת פרסום דו"ח וינוגרד. טויב הוא במאי מחונן, איש רגיש וליברלי, ואילו הישראליות, בין אם נקבל את יסודותיה הרעיוניים ובין אם נדחה אותם, היא נחלת כולנו, ולכן אין מנוס מזעזוע ומסערה ציבורית. תעשיית התדמיות של משרד הביטחון ושל צה"ל על כל המיתוסים הכרוכים בהצלחתה, מקבלת סנוקרת אדירה מטויב. דרכו של קולנוע תיעודי היא להמחיש עובדות ותמונות, ולהנחיל אותן לציבור לא רק מבחינה אינטלקטואלית אלא גם אמוציונאלית. מנקודת ראות זו, טויב עשה מלאכה מושלמת שתעזור לא רק לנו, אלא גם לזרים ברחבי העולם, להבין מה בעצם מתרחש כאן.
הרעיון המרכזי של טויב הוא פשוט בגאוניותו. הבמאי בחר את בניהם של שלוש דמויות מיתולוגיות מדור המדינה, שהחליף על ספת הפסיכיאטר את דור תש"ח. משה הר-ציון הוא בנו של מאיר הר-ציון, גיבור פעולות התגמול, שופך דמים מובהק ופאשיסט פוליטי מוצהר; ניר רובין הוא בנו של האלוף דורון רובין, מג"ד יחידת הצנחנים 202 במלחמת 1973; אור נוי גדל על המלחמות בלבנון על ברכיו של אביו תת-אלוף יוני נוי, ראש מטה פיקוד צפון לשעבר. כולם ירשו את "הערכים" של הוריהם, שאלו אולי פחות מדי שאלות פוליטיות, ונחלו מאבותיהם את ראיית הביצוע המושלם והחברות עד הסוף כחזות הכל. כולם שרויים במשבר עמוק עקב מחדלי מלחמת לבנון השנייה. לכן אולי אין מנוס ממחשבה אפיקורסית שאני לוקח עליה את מלוא האחריות: אם המלחמה היתה מצליחה, עוברת חלק כמו מלחמת 1967 ומביאה (באופן מטאפורי, כמובן) לכיכר רבין את ראשיהם של מנהיגי החיזבאללה, אז יש להניח שכל הגיבורים האומללים ונכי הנפש האלה היו נשארים באותו גן עדן של שוטים שלתוכו גודלו על ידי דור ההורים.
תביאו בחשבון כגילוי נאות את יחסי האישי החם לבמאי, ולאור העובדה הזאת תשקלו את ההמלצה החמה לראות בשבוע הבא את פרקי הסרט התיעודי הזה כמעט בכל מחיר.
מתי יוקרן הסרט?
הסרט יוקרן בשני חלקים, ביום ראשון, 23 בדצמבר, בשעה 21:40 (ערוץ 1). וחלק ב’ ביום שני, 24 בדצמבר בשעה 21:40.
היי חיים
ראיתי את החלק ה-1, ע"פ המלצתך, וממש התקשתי להמשיך לצפות ולא לזפזפ למשהו אסקפיסטי, רק לא לראות הדמויות הגבריות הכל-ישראליות האלו ונשותיהם התומכות.
הטענה המרכזית שזהיתי בסרט – טוב היו עוד כמה, אבל זאת בלטה במיוחד בפרק זה – לא נלחמנו בהם מספיק, לא היה צריך לפחד לאבד בני אדם, אלא להסתער. למה? כי זה צה"ל החזק וזאת ישראל האמיתית.
אלוהים ישמור. תודה לאל שאין לי שום שותפות ואמפטיה לשבר של אנשים אלו. זה מזכיר לי את השבר של אנשי ההתנתקות ואינשאללה בקרוב שאר המתנחלים: את/ה מאמינים במשהו נוראי וחסר אהבת חיים ואדם באופן כ"כ חזק וכולל, שהמפגש עם המציאות, שבה יש פשרות ומקום לגמישות והכרה בצרכיהם של אחרות/ים, הופך את החיים ויוצר שבר נפשי גדול.
זה זהה לתופעת נפגעי כת רוחנית, שהקושי הוא לדעת מי אני ובמה אני מאמינ/ה.
הייתי שמחה לראות סרט שעוסק ברעיונות אלו מתוך המיינסטרים. הסרט בעיני ממש לא חתרני ובוואדי לא מייצר רעונות חלופיים לאלו שעליהם מתקיימת מדינה זו.
אשמח לתגובתך.
צפיתי גם אני בחלק הראשון.
כרגיל אצל במאים ישראלים ממוצא יהודי, אף מילה על "הצד השני", אף איש חיזבאללה לא מתראיין, אף אדם מלבנון, אולי איזה עיתונאי לבנוני שיתאר איך זה היה בצד השני. חד צדדיות.
הכישלון של חלקו הראשון של הסרט הוא בדיוק זהה לכישלון מרואיניו של הבמאי: אלה גם אלה לא מסוגלים לחשוב שמעבר לגבול ישנם בני אדם, כמוני וכמוך, בעלי רצונות ורגשות. הם מסתכלים דרך הכוונת והעדשות – מפחדים להתקרב פן יגלו את האמת הפשוטה הזו.
הסרט היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם היה כולל בתוכו גם את הצד הלבנוני. לגבי אנשי הצבא, הבנה שבצד השני יש בני אדם היתה כמובן מייתרת את הלחימה כולה. לחטיפת החיילים היו סיבות אנושיות לחלוטין, והתמודדות עימן היתה צריכה להיות בדרך אנושית, ולא ברברית כמו שהצבא נהג (ויסלחו לי העמים הברבריים שמעולם לא התקרבו במעשיהם לזוועות הנעשות כיום והמיוחסות מטאפורית לשמם).
גם אני ראיתי את הסרט המגעיל הזה לפי המצלצת חיים ברעם ולא הופתעתי. מתחת למעטה השמאל רדיקלי שעוטה חיים ברעם תמיד מבצבצת השייכות שלו לאתוס ולחברה הציונית
היי שרית,
אני מסכים כמעט לכל מלה שכתבת. מציע שתקראי שוב את הטקסט. יש לי אולי הסתייגות אחת. המונח "חתרני" מקבל אצל שנינו אנטרפרטציות שונות: לדעתי סרט שהוא כאילו אמפתי לערכים הישראלים (שאותם אני דוחה מזה שנות דור) משפיע יותר על עירעור האמונה בכוח צבאי כתשובה לכל הבעיות המדיניות והחברתיות שלנו. זהו סרט כביכול מאצ’ואיסטי שבעת ובעונה אחת מקעקע את דמות המאצ’ו.
היי (שוב) חיים
אני דווקא שותפה להגדרה שלך למושג חתרני, פשוט לא הצלחתי לראות איך הסרט הזה מממש את הדברים האלו "זהו סרט כביכול מאצ’ואיסטי שבעת ובעונה אחת מקעקע את דמות המאצ’ו". גם לא הרגשתי שהוא כאילו אמפטי לערכים הישראליים ההגמונים, דווקא הבחנתי שהוא ממחזר ומאמין בהם. תראה את זה בבחירת השירים שמעטרים את הסרט, בהזדהות שהוא מייצר כלפי המרואיינים. בבחירת דמויות גבריות (מצ’אויזים, בטח בחברה הבעייתית שלנו, אינה בלעדית לגברים). בקיצור לא מצאתי לא בעמדת המוצא של היוצרים ולא בשימוש באמצעים קולנועיים חתרנות ע"פ ההגדרה שלך (וגם שלי). אני ראיתי בסרט בעיקר חוסר קוהרנטיות הן של היוצרים והן של המראויינים:
לרגעים נדמה שיש בכייה בסרט על יציאה למלחמה ללא מטרה מוגדרת.
לעיתים יש הבעת תסכול עמוקה מכך שלא ‘נלחמנו’ מספיק כמו שהיינו רגילים ויכולים – הלוחמים הרגישו תסכול שלא הצליחו לממש את הפן המכונן הזה אצלהם.
בפעמים אחרות יש תחושת בלבול מאוד לא מובנת שהחיילים, הם בנים של ולכן הם מחוייבים ל.. – לא ברור.
לרגע קט הפציעה עמדה מפתיעה, נדמה לי מרובין האב, שאם יש הרוגים במלחמה, כבר הפסדנו. מזה הופתעתי – זה הכי קרוב שמצאתי להסתכלות שהצעת על הסרט.
הנשים בסרט, לא משחקות תפקיד של גיבורות. הן מתפקדות כנשים של..וגם כשהן מדברות זה לא על עצמן, אין נקודת מבט שלהן אלא של בני זוגם ותחושותיהם, כפי שהן יודעות לספר לנו כבנות זוגן – רק מהפן הזה בא לי לקבוע נחרצות שאין שןם קעקוע של דמות המצ’או הישראלי. האישה היחידה שמופיעה כדעתנית ואקטיבית, לא מצליחה להיות נהירה יותר מהגיבורים הגבריים האחרים. גם ממנה לא הבנתי על מה השבר. על זה שלא נלחמו כמו שצה"ל ‘יודע’? על זה שלא חילצו פצועים? על זה שלא היה אירגון?
אשמח לתגובך. כמו תמיד, מעניין וכיף לי לפגוש בך כאן (בהזדמנות, אם נרצה, נעשה את זה גם בחיים:)
ל"לא הופתעתי",
אני נאבק על עקרונותי כבר עשרות שנים, בעיקר מעל במות שאינן שייכות לשמאל, ולא זקוק לשום ציונים ממך על מידת דבקותי בשמאל הרדיקלי.
עם זאת, אני מודה שאני חי כאן, לא בדנמארק, מדבר וכותב את שפת הארץ ואוהב את צליליה ואת נופה. אם זה פשע בעיניך, שיבושם לך. די נמאס לי לעמוד לדין בפני טריבונאל מקרתיסטי מעוות. עד כדי כך אפילו אנשי השמאל העקבי, שאני גאה להימנות עימם, אינם מזוכיסטים.
גם אני חי כאן ואפילו נולדתי כאן ולכן יש לי בחילה "מצליליה ונופיה" האנושיים (ובכך מדובר) של "הארץ הזאת". אם בקורת על עמדה שמייחסת לסרט בקורת במשהו על "בחורינו הנפלאים", הנובעת משייכות נפשית לא "לצלילה ונופיה" של הארץ הזאת אלא לאתוס הציוני, אם לבקורת כזאת אתה קורא טריבונל מקרתיסטי הרי שהאבחנה שלי היתה נכונה.
למה בסרט של החיזבאללה, או אפילו סתם לבנוני, מופיעה ולו מילה אחת על הצד שלנו בעניין? על זה שיש אנשים בצד הזה של הגבול?
אישית, עם כל הערכתי הרבה לחיים והסכמתי המלאה עם מרבית מאמריו, לא הייתי מעלה בדעתי ולו לרגע קל אחד, לשבת ולצפות בגעל-הנפש המיליטאריסטי הזה – ממש כפי שאין לי ולו שמץ-שמצה הקל ביותר של אמפאטיה, לאנשי-שדרות – החשים נורא-נורא-נורא מסכנים ו"קרבנות" של צינורון ורבע ("נפגעי-חרדה", באמת!!!), כשברצועה ובגדה כאחת, נטבחים ילדים פלשתיניים על בסיס יומיומי. אותו הדבר כאן.
כשאנשי שדרות יחדלו לזעוק "כך אי-אפשר עוד – היכנסו בהם!!!!!!!!!111″ ויתחילו לזעוק "כך אי-אפשר עוד – *עכשיו* לשבת ולדבר!!!" – אז אעמוד לחלוטין לצידם. ובדיוק בה-במידה, כשכנופיית גזעני רשות-השידור, תעשה תפנית בת 180 מעלות ותציג את שני הצדדים באותה מידה – לא רק את אשת הקצין בקבע, אלא גם את תושבת מחנה-הפליטים ליד צור או ביירות – רק אז אסכים לצפות, בתכניותיהם התיעודיות ולראות בהן עבודה עיתונאית לשמה.
כאשר מכל עבר עטות עליי, פרסומות האוטובוסים הנתעבות בלשון "ישראלי אמיתי מתגייס" וכיו"ב חולירות, בל יצפו ממני(!!), להביע איזושהי הזדהות, לחוש איזושהי אמפטיה, לאיזשהו "מילואימניק אומלל". ההזדהות והאמפטיה שלי שמורות, עד לטיפה האחרונה, לקרבנות האמיתיים היחידים של הסכסוך כאן: הלבנונים והפלשתינים. הציונים? קוזאקים נגזלים – ותו לא!!
לא נעים לי להעיר את תשומת לבך, אבל אנשים כמוך, שאפשר להניח במידה מסויימת של סבירות שהם "באים מאהבה", הם עולם הולך ונעלם.
דור ההמשך שלכם זה המגיבים מסוג "לא הופתעתי" ו"גם אני".
שממה ושיממון. מורכבות רגשית של סיסמא בהפגנה, ועומק אינטלקטואלי של פלקאט.
יכול להיות שלא רק הימין צריך לתת דין וחשבון על היורשים הרוחניים שלו – בריוני הגבעות שאיבדו זיקה לציונות (מי שעוקב רואה שהם עושים את זה גם במעגלים הפנימיים וגם בדיון פתוח לציבור הרחב),
ולא רק המרכז הלאומני, כמו שאתה נוהג לקרוא לו, על היורים ובוכים (במרחב הזה משחק הסרט של ניר טוייב).
אולי גם השמאל "העקבי" כמו שאתה קורא לו, צריך לעשות חשבון נפש, כשהיורשים שלכם מצטיירים כמיזנטרופים חסרי סובלנות, סוציומאטים על גבול הסוציופאטיות, ובעלי יכולת תרבותית ורוחב אופקים של נמלה, במקרה הטוב.
מעניין שדווקא הימין, המרכז, והשמאל המתון עוסקים בביקורת עצמית באופן שוטף, אבל השמאל הרדיקאלי לא מסוגל לזה. לפחות לא בארץ. איפה ג’ורג’ אורוול שלכם?