במהלך שביתת המורים הממושכת עקבנו באהדה גלויה אחרי מאמצי השובתים לזקוף את קומתם, להתייצב מול המערכת ולהגיע להישגים ממשיים. לא היינו זקוקים לתעמולה בדבר השביתה כחלק מהמאמץ לשיפור מצב החינוך, כי בעינינו לא יהיה חינוך אם המחנכים לא יזכו ביחס שמגיע להם. היחס הזה חייב להתבטא במשכורת טובה והוגנת, שתאפשר למורים לקיים רמת חיים יותר מסבירה ולגייס את טובי בוגרי האוניברסיטאות לשורותיהם. נדמה לי שההבנה בציבור, כולל הורי התלמידים המושבתים, היתה עמוקה והאמפתיה כלפי המורים היתה כנה. אפילו ב"הארץ" הופיעו מאמרי מערכת הוגנים יחסית, שתמכו בכמה דרישות חשובות של המורים.

ייתכן שההידרדרות הכללית במצב השכירים במדינה גרמה לישראלים רבים, ששכחו כבר מזמן את מה שלמדו על סולידריות חברתית ועל הלגיטימיות של נשק השביתה, לתמוך במורים. השביתה היתה ארוכה ומתישה (ובתור אב לתלמיד בכיתה י"ב חזיתי מקרוב בתוצאותיה), אבל ההורים והתלמידים המשיכו לגלות סובלנות וסבלנות וזהו לקח חברתי חשוב למאבקים עתידיים של שכירים בכל מגזרי המשק. ייתכן שמנהיג המורים רן ארז הוא לא בדיוק הסבא החביב של כולנו, ויש בו נוקשות שמאפיינת עסקנים מן הדור הישן. קשה לומר שיש לו חן כובש או אישיות קורנת במיוחד, אבל גם את זה בלע הציבור חרף ההסתה נגדו בכלי תקשורת מסוימים. ארז הבין, למצער, את חשיבות ההסברה להצלחת השביתה ואף גייס יחצ"ן מוצלח, מוטי מורל, שנוהג להזדהות עם לקוחותיו כחלק מההצטיידות הנפשית שלו לקראת המאבק הארוך והמתוקשר כל כך. אני אומר את הדברים לשבחו של מורל, כיוון שקראתי חלק ניכר מהמסרים שהוא ואנשיו הנפיקו במהלך השביתה, ועלי להודות שהתרשמתי עמוקות.

המסר שמורל שלח השבוע, עם תום השביתה, היה קצת מליצי ושיכור ניצחון, ובעיקר בא להגן על היו"ר ארז מול מבקריו. הוא ביקש להוכיח באותות ובמופתים שהמורים ניצחו לאורך כל הדרך, ושכל דרישותיהם נענו. אנו מקווים שהוא צודק, על אף שתמיד מקננים בנו ספקות שמא יחזור בו האוצר מרוב הסיכומים, או פשוט לא יקיים חלק מהסעיפים. באמת לא כל כך חשוב לנו אם המורים יקבלו תוספת של 8.5% בתשלום אחד כפי שדרשו, או בשני תשלומים כפי שסוכם בסופו של דבר. ברור שהיו למורים הישגים, ושארז היה מנהיג מוצלח של המאבק, בעיקר נוכח רפיסותה של ההסתדרות שהפכה כבר מזמן למשת"פ של המעבידים. קראתי התבטאויות של מורות ומורים שהעידו על חִצי אופוריה, מהולה בחששות די מוצדקים. כמעט בכל המסרים האלה, כולל המסר היחצ"ני אבל הרגשני של מורל, הביעו הכותבים את דעתם שהעתיד יהיה טוב יותר, ושיש סיכויים שמאבקים חברתיים יתקבלו כלגיטימיים ואפילו כצודקים אחרי ההצלחה של המורים.

אבל העתיד איננו תלוי רק בציבור ההורים והתלמידים ואפילו לא רק ביחצ"נים מוצלחים כמו מורל. המורים עצמם מעצבים במידה ידועה את הדור החדש של צרכנים, עיתונאים, פוליטיקאים והורים של תלמידים בעתיד, והם יכולים להחדיר לתודעה כמה אמיתות מעמדיות, שחשובות כל כך גם לקריירה שלהם. מאמרים חסודים שהופיעו בתחילת השבוע, ודרשו שוב מהמורים לטפח "מצוינות" או להכשיר דור חדש של צעירים ישראלים לאומנים, רק ינציחו את קיפוחו של ציבור השכירים הגדול ביותר במשק. גם אחרי ההישגים המשמעותיים של השביתה ברור לכולנו, וגם למורים עצמם, שהם עדיין מגזר מקופח ומרושש, שלא ייוושע גם מהתוספת החשובה, אבל הצנועה, בשכר. אם הדגש החינוכי בהוראת האזרחות, התנ"ך, הספרות וההיסטוריה ימשיך להיות לאומני במסווה של "ציונות", ופרו-אמריקאי במסווה של השרשת "ערכים דמוקרטיים", אז שכרם של המורים ייצא בסופו של חשבון בהפסדם.

המאבק למען שוויון אנושי וכלכלי חייב להיות אוניברסלי. המורים הם חלק מציבור השכירים המנוצל, שבין השאר סובל גם מתכתיבים של הבנק העולמי ושל קרן המטבע הבינלאומית לצמצום הוצאות הרווחה ולהקטנת השכר, וכל זה בשם האידיאלים הניאו-ליברליים של שוק חופשי פראי וקניבלי. המסע העולמי לריסון אלים של הנזקקים ולביצור מעמדם של העשירונים העליונים נתמך בתיאוריות מדעיות מסולפות במתכוון, ושאותן מלמדים גם בבתי הספר התיכוניים. המורים חייבים לשקוד על הכנת תוכנית לימודים שתיתן משקל הולם, אולי אפילו דומיננטי, לתיאוריות חלופיות המציגות את האדם במרכז העולם ומבליטות את עליונות החברה לעומת הכלכלה. בשיעורי ההיסטוריה והאזרחות יש להוקיע את האימפריאליזם הגלוי והסמוי, את דיכוי העמים העניים, את הגזענות כדרך להצדקת חוסר השוויון, את ההגמוניה האמריקאית בביצוע מעשי שוד ועוול במטרה לסייע לעשרים אחוזים מכלל האמריקאים לנכס לעצמם את מרב משאבי העולם. כמה שיעורים נוקבים שיוקדשו למעלליו של הנרי קיסינג’ר בדרום-מזרח אסיה ובצ’ילה, למשל, יסייעו לתלמידים להבין את מוריהם המקופחים יותר מהטפות על "דמוקרטיה" בנוסח האמריקאי.

המורים חייבים לבחון מחדש את היחס לאיסלאם, את הדמוניזציה של מאות מיליוני המוסלמים, את ההזדהות של הממסד הישראלי עם דיכוי עניי העולם על ידי המדינות העשירות, את המשמעות של ממשל בוש ושיטותיו לא רק במדיניות החוץ אלא גם במדיניות הפנים של מדינות רבות, ובכללן ישראל. יש לחנך את התלמידים לכבד את שלטון החוק, אבל גם למתוח ביקורת על התייצבות מערכת המשפט הישראלית נגד הפלסטינים באמתלות ביטחוניות ועל תרומתה לדיכוי השכירים באמצעות בתי הדין לעבודה וצווי המניעה הידועים לשמצה.

חשוב לחנך לחשיבה רציונלית, למלחמה נגד אמונות שווא, נגד פשיעה כלפי זקנים וילדים, ובעיקר לתמיכה במאבקים של שכירים אחרים. אם התלמידים יבינו את מאבק האחיות, את ועדי הפעולה נגד סגירת מפעלים, את חשיבות שמירת נכסיו של המוסד לביטוח הלאומי נגד מאמצי האוצר להשתלט עליו, את זכותו של העם העיראקי להחליט על עתידו, את השרירות והנבזות של ההתערבות הצבאית האמריקאית בארצות חוץ, את הצורך באיזון במערכת הבינלאומית לעומת ההגמוניה המוחלטת של ואשינגטון כיום, אז ניצור במערכת החינוך זן חדש של ישראלים, שיבטיחו לכולנו עתיד טוב יותר.

לימודי האקולוגיה חייבים להיות דומיננטיים במערכת החינוך הישראלית גם בגלל הכור בדימונה. בצד הדיבורים המתחסדים שאינם נוגעים לכאן ולעכשיו, התודעה הירוקה חייבת לכלול שעות לימוד רבות על סכנות בטיחותיות, ביטחוניות ואקולוגיות הנובעות מפיתוח נשק הרתעה גרעיני בדימונה (לפי דיווחים בתקשורת הזרה) והטמנת הפסולת הגרעינית סמוך למרכזי אוכלוסייה גדולים. יש לשנן את לקחי צ’רנוביל לא באופן מופשט, אלא כתרחיש אפשרי הנוגע לעתידו של כל תלמיד ותלמידה. שיעורי האזרחות יכולים להיות רלוונטיים, כאלה שימחישו לתלמידים שאושרם האישי ועתידם כרוכים בשיפור דרסטי של המצב.

התפקיד העיקרי של לימודי האזרחות הוא לא הנהרת המצב החוקי ולקחי העדר החוקה, אלא שירוש הגזענות וחריש עמוק נגד כל התופעות הגזעניות בעולם ובחברה שלנו. הסכנה שישראל כמדינה וישראלים כבני אדם עלולים להיות מוחרמים בעולם הנאור (שאיתו יש לנו את עיקר קשרי המסחר והתיירות ההדדית) צריכה להיות מונחלת באומץ לב ובבהירות רבה. גם היחסים עם האזרחים הערבים במדינה צריכים להיות מובנים לתלמידים על בסיס של שוויון אזרחי ושוויון בכלל בין בני אדם. הקרע בין המגזרים מהווה סכנה ביטחונית וקיומית אבל גם נורת אזהרה על התערערות הבסיס המוסרי של החברה הישראלית. לא מדובר בארגון "מפגשים" חברתיים עמוסים במבוכה וברגשי ניכור, וגם לא בארוחה משותפת שיוצרת אחווה מלאכותית וזמנית. האינטרס החברתי והלאומי המשותף של תלמידים משני העמים הוא בחיפוש פתרון גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולאיחוי הקרע בתוך המדינה. כל תלמיד ישראלי חייב ללמוד על תולדות הסכסוך, על גירוש הפליטים ועל הפערים הכלכליים האדירים שיוצרים אפליה מובנית נגד הציבור הערבי בתוך הקו הירוק. אם התלמידים לא יצליחו להפנים את האמיתות האלה, כיצד יוכלו לנטוש את האתוס האמריקאי של קדושת רווחת הפרט ועליונות השוק החופשי על פני הסולידריות החברתית?

יש לכולנו המון ממה ללמוד. המורים מופקדים על תוכנית הלימודים הלאומית שסופה לחנך לא רק את התלמידים אלא גם את ההורים. הצלחתה היחסית של השביתה מעידה על כך שניתן לשנות דברים, ושלמורים יש את הכלים לעשות את המלאכה.

Share on Facebook