סעדיה מרציאנו, פנתר שחור ומהפכן, הובא למנוחת עולמים לפני כניסת השבת בירושלים. אני בראש פינה הרחוקה מרגישה את כאב הריחוק מירושלים ביתי. כמה רציתי ללוות אותך בדרכך האחרונה סעדיה, אבל הלכתי רחוק מדי לרעות בשדות זרים, ואתה נשארת בירושלים כל חייך, מחובר אליה ואל בני האדם שבה, בעבותות אהבה ותחושת אחריות נדירה שמירושלים תבוא הישועה לחולים, לפצועים, לעניים אשר עומדים בשער העיר ואליה לא באים.
מהפכן אמיתי תמיד היית, סעדיה, ומי שרצה למצוא אותך ירד העירה לרחוב בן יהודה, שם תמיד היית זמין לכולם. לנרקומנים, לעניים, לחד הוריות, לאמהות שבאו לבקש ממך שתדבר עם המדכאים שישחררו קצת את הלחץ. אתה לא הפסקת להתרוצץ ולצלצל לכל המדכאים החשובים, ונדנדת ולחצת וקיללת כשהיה צריך לקלל. היית הקול של אלה שאף אחד לא רצה לשמוע אותם, היית הפרצוף של אלה שלא רצו לראות אותם.
סעדיה, זה כבר הוסכם מזמן על ידי כל בנות ירושלים שאתה היית החתיך שבחבורה. אבי ברדוגו אומר שאתה הפרצוף של המחאה, הפנים של הפנתרים השחורים, הפנים היפים והאצילים שהוכו באכזריות על ידי השוטרים שקיבלו פקודה לשבור אתכם מיד ומהר, לפני שהשד יתעורר בכל רחבי הארץ. אז הם היכו אותך וניסו לשבור אותך, וכששום דבר לא שבר את רוחך, הם שינו טקטיקה והתחילו להיות נחמדים אליך, התחנפו אליך, עבדו עליך במתק שפתיים והבטחות סרק. ואתה, איש מאמין שכמותך, האמנת לכל אחד ואחד מהם. לכן היית כל כך שונה, לכן אנשים אהבו אותך. כי לא איבדת את הרוח בדרך, לא איבדת את האמונה – לא משנה כמה איכזבו אותך.
המשכת להיות מהפכן ופעיל שטח עם משרד ובלי משרד. לא משנה כמה שניסו להצר את הרוח שלך, הרחבת לבבות להרבה אנשים ותמכת בכתפיים השחוחות של בני אדם רבים שסומנו כפחות טובים. אתה שמת את האצבע מתחת לסנטר השחוח והרמת אותו, האהבה שלך אליהם הזכירה להם לאהוב את עצמם – כמה בני אדם יכולים להתהדר בכישרון כזה? אתה סעדיה סעדת בני אדם פיזית ומנטלית עד הסוף שלך. הרוח שלך נשבה בשכונות והכניסה תקווה לבתים. יש הרבה מזרחים בארץ הזאת שחייבים לך הרבה כי אתה הדלקת את הלפיד שהאיר והעיר את התודעה שלהם. בגופך פתחת דלתות כדי שאחרים יוכלו להיכנס. התרומה שלך היא הרבה יותר גדולה ממה שאי פעם יהיו מוכנים להודות. כל כך רציתי ללוות אותך בדרכך האחרונה סעדיה, ולא עלה בידי, אז הדלקתי נר לנשמתך והכנסתי את הרוח שלך לתןך ליבי כשג’ימי הנדריקס ובוב דילן מתנגנים ברקע ושרים על אנשים כמוך. הרוח שלך תישאר פה הרבה אחרי לכתך כי רוח של מהפכן יש לך. ינעמו לך רגבי עפרך איש יפה.
הכרתי את סעדיה מעט מאוד. פגשתי אותו לראשונה לפני פחות מחצי שנה. אבל יש איזו רוח של מהפכן, ומן הקשבה עמוקה ומחזקת, שמורגשות מיד, עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה.
תחסר לנו מאוד. יחסרו המילים האלה שלך:
"מה שלא הצליח קצין החקירות הסדיסט מושיץ להוציא ממני אף-פעם, הצליח הילד הזה לגרום: בכיתי כמו ילד קטן. ובאותו רגע נדרתי לעצמי נדר: את כל מאמצי אקדיש למלחמה במציאות הזוועתית הזו, במציאות של הילד הקטן ממשפחת וענונו או ועקנין או שרעבי שמחפש מציאות ליד פחי הזבל שבפתח הדירה של אפשטיין […] נשבעתי ששום כוח בעולם לא ירתיע אותי במלחמה הזו." (מכתב מן המחתרת – 26.8.71)
נשבעת וקיימת. יהיה זכרך ברוך.
הייתי ילד קטן,בתקופת הפנתרים,במעומעם אני זוכר שסיפרו שהם,עצלנים,עבריינים,בכיינים,ולא נחמדים.
היום אני מבין שזה הדור אשר נשכב על הגדר,כדי שאני אוכל לעבור.
יהי זכרו ברוך…ויהי המשך למורשתו החברתית
אני מודה לאיריס על ההספד החם והכן שלה. סעדיה היה חבר טוב שלי מזה שלושים שנה. גם אני מקוה לפרסם בעיתוני כל העיר וכאן טור מיוחד לכבודו ביום שישי הקרוב, והתרשמתי מאוד מהדברים המרגשים שכתבת.
אני ממליץ לכולם לקרוא באתר "העוקץ" את מכתבו של חזי מחלב, המוחה על היחס האדיש של חלק מהעיתונים כלפי סעדיה עם פטירתו.
יהיה זכרו ברוך
תודה לך איריס על המאמצים לעשיית צדק היסטורי
בתור דור שלישי לשואת המזרחיים אני מתעודד מאד מנושאי דגל כמוך וכמו סעדיה מרציאנו זכרונו לברכה, צדיק אמיתי בלי שמץ של ציניות שמתלווה למושג הזה כיום..
המחיר האישי ששילם והמאמץ האינסופי מזכים לו מבחינתי פרס נובל לאנושיות וחמלה אמיתיים!
אף פעם לא הרגשתי חלק מהמדינה הזאת, גם לא בתור לוחם ביחידות הכי מובחרות בצבא..
תמיד היתה לי תחושת בוז ענקית בתת מודע למפקדים האשכנזים והייתי נכנס איתם למאבקי כח שעלו לי בהדחה פעם אחר פעם.