מסופר שבשיחה שהתנהלה בין נציגי ארצות-הברית לנציגי הווייט-קונג במהלך הדיונים על נסיגת האמריקאים מוייטנאם, אמר אחד הקצינים האמריקאים לקצין הצפון-וייטנאמי היושב מולו: "הרי ידוע לך שניצחנו אתכם בכל הקרבות". והלה השיב: "זה נכון, אבל חסר משמעות לחלוטין".
בשיחה זו צפונה התנגשות בין שתי השקפות עולם שאינן ניתנות ליישוב, ושבמבחן המעשי הנורא ביותר, מבחן החיים והמוות, מבחן המלחמה, הוכחה עליונותה של זו הוייט-קונגית. האמריקאים נכנסו למלחמה בביטחון מוחלט בנצחון. שום דבר אינו יכול לעמוד מול חיל האוויר האדיר שבעולם, מול השפע האינסופי של טנקים, תותחים וטכנולוגיה קרבית הצומחת מהפנטסיות של המדע הבדיוני – וזה מול צבא של ארץ ענייה וקטנה, צבא דל החסר כמעט נשק כבד, הניזון מחופן אורז וירקות, הנעול כפכפי גומי, החסר לחלוטין חיל אוויר או צי מלחמתי. כל ניתוח כמותי יורה על עצם האבסורד שבהתמודדות כזו.
גישה כמותית כזו איפיינה גם את דרך ניהול המלחמה ומדידת ההתקדמות בה. מדי שבוע היה פיקודו של הגנרל ווסטמורלנד, המפקד העליון האמריקאי, מדווח על "מניין הגופות" שנפלו בקרב הווייט-קונג (לימים נסתבר שנמנו בו גם גופות נשים, ילדים וזקנים שלא היה להם כל קשר ללחימה). מספר הנופלים האמריקאים היה קטן יותר לאין ערוך, ומכאן ברור שהאמריקאים מנצחים. אפילו ב"מתקפת טט" המפורסמת, שבה השתלט הווייט-קונג זמנית על שטחים גם בתוך סייגון, בירת דרום-וייטנאם, מרכז השלטון האמריקאי, נהדפו הקומוניסטים בסופו של דבר מכל הערים שכבשו. אכן, כדברי אותו קצין אמריקאי, האמריקאים ניצחו בכל הקרבות – אבל דווקא מתקפה זו היתה הקש ששבר את גב הגמל: הציבור האמריקאי לא יכול היה עוד לשאת את שפיכות הדמים הבלתי פוסקת, ןבמתקפה זו הוכח שכוחו של האויב ואורך רוחו גדולים לאין שיעור ממה שסופר לעם האמריקאי, אפילו שהמתקפה, מבחינה טכנית, נהדפה. עצם העובדה שהיה לקומוניסטים כוח אדיר עד כדי להתקיף בבת-אחת בכל רחבי הארץ הוכיחה את השקר שבתעמולה הצבאית כי האויב נחלש במידה פטאלית. הוכח, כמו כן, שבעוד שבמלחמת העולם השנייה היו האמריקאים מוכנים להפסיד מאות אלפי הרוגים, לא היו מוכנים לכך במלחמה קולוניאלית, שביסודו של דבר לא האמינו בנחיצותה. כלומר: לאמיתו של דבר, מבחינה אסטרטגית ופסיכולוגית, "מתקפת טט" הצליחה מעבר לכל המקווה.
למעשה, כבר משה דיין, בסדרת דיווחיו ככתב-מלחמה בוייטנאם שהופיעה ב"מעריב" בשנות ה-60, זיהה את הכשלון האמריקאי שנים לפני מתקפת טט: לארצות הברית לא היו מטרות מלחמה מוגדרות, לא היה לה כל מושג איך להפעיל ביעילות את יתרונה החומרי העצום, לא היה לה כל קנה-מידה להערכת הצלחתה או כשלונה. בדווחו על פעילות קרבית מסוימת בג’ונגל בה השתתף, ציין באירוניה שחרף כמות האש העצומה שנורתה לעבר האויב בפעולה מינורית יחידה זו (שהעריכה כגדולה הרבה יותר מכל הירי הארטילרי שהפעילה ישראל במלחמת 1948) לא נתגלה האויב אף פעם וכנראה שכבר לא היה במקום שאותר קודם לכן ונשטף באש ארטילרית. כאיש בעל טאקט דיפלומטי מחודד לא ביטא את דעתו בגלוי, כדי לא לפגוע במארחיו האמריקאים, אבל בין השורות ברורה דעתו שזו מלחמה אבודה. עצם ההיאחזות במונחים כמותיים כמו מספר אבידות האויב בהשוואה לאבדותינו, או "נצחון" במובן המסורתי, בו המנצח נשאר השולט בשדה הקרב, מעידה על התפיסה המכנית הצרה של האמריקאים. לוייטנאמים היו מדדים אחרים, הרבה יותר רלבנטיים למצב. כדי לקרב את תפיסתם אל השכל שלנו, אזכיר את תשובתו של לוי אשכול המנוח לשאלה מתגרה של עיתונאי: אומרים עליך שאתה ותרן ופשרן. ואשכול השיב: נכון. אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג מה שאני רוצה.
העובדה שהאמריקאים פלשו לעיראק 25 שנה אחר כך מעידה שעדיין לא למדו את הלקח. והעובדה הנוספת שמדווח כי בארה"ב מתנהלים עכשיו מחקרים קדחתניים לייצור רובוט לוחם, שיאפשר להם לנהל מלחמות ללא אבידות, מעידה שאינם מסוגלים לשאת במחיר הדמים שגובה שליטה אימפריאלית. הם מבקשים, ברוח המימרה האמריקאית הנפוצה, "לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה".
מובן שעיראק אינה דומה לוייטנאם, כשם שכל מקרה הוא מקרה לגופו. אבל עם זאת זוהי חזרה על אותו סיפור: הסברה שטכנולוגיה משוכללת יותר תפתור בעיה שהיא במהותה פוליטית, סוציולוגית ורוחנית. מבחינה זו ארה"ב, הממללת גבוהה גבוהה על "חירות", "אלוהים","דמוקרטיה" ו"רוח האדם החופשית", היא החברה הטכנולוגית-חומרנית ביותר, החד-ממדית ביותר, שהיתה בהיסטוריה, חברה שאף אינה מסוגלת לתפוס את ממד החירות האנושית, את יכולת האדם להקריב כל תועלת ותגמול כדי לחוש שהוא סובייקט ולא אובייקט. ואת העובדה שברגעי שיא יכולה רוח כזו, שהיא ההתממשות האידיאלית של ה"אני", של האינדיבידואליות, להתבטא גם בתחושת אחווה אנושית עילאית החובקת המונים ומאפשרת להם לצעוד ללא פחד נגד המכונות הצבאיות האדירות ביותר. כשאנו מלגלגים על "ותיקי הפלמ"ח" המתכנסים יחד לשיר את שיריהם ומרגישים נוסטלגיה של התעלות, יש להבין לליבם: אין זו סתם סנטימנטליות אלא היזכרות ברגעים שבהם הרגישו שהם חופשיים ואנושיים וחייים באמת, וזכרון זה יקר וחשוב יותר מכל הכספים וההצלחות והקריירות שזכו בהן מאז. זה כמו זכר אהבה ראשונה, שקיסמה חי לעד. ואותו פרץ של התלהבות גם מוליד, בלחץ הנתונים, תחבולות פשוטות המתגברות על הטכנולוגיות של האויב, וגם תפישה אסטרטגית החובקת כל, המביאה בחשבון את המצב העולמי, את יתרונות וחולשות שני הצדדים, ואת שעת הכושר ההיסטורית.
שום תיאוריה חברתית-היסטורית לא תלמד אותנו מהי שעה זו. המרקסיזם, למשל, ניסה לפתח כללים מדויקים המגדירים אותה ונכשל לחלוטין. אולי ההוגה היחיד שזיהה אותה נכונה, אבל גם הוא רק באורח אלגורי, היה ניקולו מקיאוולי, כשהוא דן בחיבורו הגדול "הנסיך" במושג ה"פורטונה", תכונתו של הגיבור ההיסטורי לחוש ולהבין את הזרימה ההיסטורית ולנצל אותה. וגם הוא עלול ברוב המקרים להתרשם כל כך מהצלחתו עד שהוא מאבד קשר איתה ונטרף ונבלע במערבלותיה. דוגמה בולטת להצלחה הוא לנין באוקטובר 1917, בזמן המהפכה הרוסית. הוא החליט, נגד כל התיאוריות המהפכניות שפיתח בעבר וכפה על מפלגתו, שהגיעה שעת הכושר, שאין לצפות להתפתחות המרקסית המקווה של הקמת משטר דמוקרטי-בורגני שבמסגרתו יבשיל הפרולטריון ויוכל לתפוס את השלטון, אלא יש לפעול מיד ולתפוס את השלטון ולחולל מהפכה פרולטרית עכשיו. הוא חש את ההתפוררות הכללית של האימפריה הרוסית, שלמעשה אין איש יודע מה לעשות ואין לאיש חוץ ממנו ומנאמניו כוח הרצון, הראייה הבהירה והאומץ להעז ולפעול. הוא הצליח, אף שמבחינה מרקסיסטית טהורה היה המצב החברתי-כלכלי רחוק מאוד מהנדרש מבחינה תיאורטית.
דוגמה נגדית היא היטלר, שבשנות ה-30 הצליח בכל אשר פנה, הקים את גרמניה על רגליה, חש בחולשת כל הסובבים אותו וידע כי לא יעיזו לעמוד בפניו, כי פורטונה עומדת מאחוריו. אבל הוא לא ידע את המידה, היכן יש לעצור. וגדולתו של הקאנצלר ביסמארק, שהיה בין מופתיו של היטלר, היתה בכך שידע והבין היטב את מגבלות כוחה של ארצו. אחרי שאיחד אותה, הביס את אוסטריה ואת צרפת וקבע את עמדתה הדומיננטית באירופה, הציב לה מגבלות ברורות: התנאי להצלחתה הוא שלום ושיתוף פעולה עם בריטניה במערב ורוסיה במזרח. מסופר שאחרי הדחתו על-ידי הקייזר וילהלם השני, הוזמן לבסיס הצי הגרמני בקיל, שם הראו לו את אוניות המערכה הענקיות ההולכות ונבנות, שנועדו להשגת השליטה בימים. כשנשאל להתרשמותו, השיב: "ראיתי. אני מבין היטב. משמעות הדבר היא מלחמה עם אנגליה. תוך 20 שנה ייהרס כל מה שבניתי". זה היה בשנת 1898. ואכן, בדיוק 20 שנה לאחר מכן, בשנת 1918, בתום מלחמת העולם הראשונה, בה התגרתה הן בבריטניה והן ברוסיה, נכנעה גרמניה לאויבותיה.
אינני רוצה להעלות מחדש את המושג המרקסיסטי המטושטש והשחוק "דיאלקטיקה". מבחינה פילוסופית הוא פשט את הרגל מזה למעלה ממאה שנה. אבל חוק פיסיקלי עתיק יותר, שניסחו ניוטון לפני 350 שנה, קובע שכל כוח נתקל בכוח השקול לו הפועל בכיוון הפוך. כל יומרה לשליטה בלתי-מוגבלת נתקלת במציאות שאינה מוכנה להשלים איתה. הפרש המשוריין ששלט במערכות המלחמה במשך אלף שנה, מאז הובסו לגיונות הרגלים הרומיים, ששלטו בשדה הקרב במשך 500 שנה, על-ידי הפרשים הגותיים, ושסביבו נוצרה מיסטיקה שלמה של "אבירות", נתקל לבסוף בקשת הארוכה של הכוחות האנגליים בקרבות אז’ינקור וקרסי, והוכרע על-ידי רובה המוסקט של העירוני הרגלי. כל המעמד הפיאודאלי הזדעזע למראה פרש משוריין גיבור ואציל, שגודל מנעוריו כלוחם, מוכרע על-ידי יחפן עירוני, בן בלי שם, היורה בו ממרחקים קליע הפולח את שריונו בלי שיגיעו בכלל לידי התמודדות אישית שתכריע למי תכונות הלוחם. זה פשוט לא הוגן. הגיעו הדברים לידי כך שהאפיפיור הוציא איגרת רועים האוסרת על השימוש בנשק לא אנושי ולא מוסרי זה, ורובאים שנפלו בשבי היו נטבחים ללא רחם. ובריטניה הזדעזעה בצורה דומה במלחמת איי פוקלנד כאשר טיל ארגנטיני (מתוצרת צרפתית) טיבע סיירת בריטית גדולה שמחירה רב פי אלף. זה פשוט לא הוגן, אמרו הבריטים, כאילו מלחמה היא משחק קריקט.
וכך נתקלת הטכנולוגיה המלחמתית העילית של ארצות-הברית ושפחתה, ישראל, בנשק שפותח לראשונה דווקא על-ידי המעצמות הצבאיות הטכנולוגיות הגדולות, גרמניה, ברית-המועצות וארצות-הברית, היינו הטיל. זה הנשק שהיקהה את מתקפות השריון הישראלי במלחמת יום-כיפור, שאיים על הטנקים שלנו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה וחדר ל"מרכבות" החדישות ביותר, ושהוצב בכמויות מאסיביות על ידי החיזבאללה. התעמולה הישראלית מתארת מערך זה כ"התקפי". אולם כל משקיף בלתי משוחד מבין כי במצב שלחיזבאללה אין מטוסי F-17 ומסוקי אפאצ’י וטנקים כבדים ואפילו לא תותחים, הרי זהו נשק המגן האידיאלי. הוא זול וניתן לייצור המוני, והוא מעביר את המלחמה לעורף הפגיע של האויב ולכן הוא נשק הרתעה (אצלנו הגדירו זאת כ"נשק טרור". למעשה, אי אפשר להגדיר את מתקפת האוויר העצומה שלנו על כל רחבי לבנון אלא כמתקפת טרור, ואשר לפיזור מאות אלפי פצצות מצרר מעל דרום לבנון כבר בשלבה הסופי של המלחמה, כשכבר לא היתה בכך כל תכלית צבאית ואשר הונע בבירור על-ידי נקמנות שתכליתה היא פגיעה מכוונת באזרחים, לא ניתן להגדיר אחרת מאשר פשע נגד האנושות.
למעשה, כל האסטרטגיות הללו המופעלות על-ידי החלשים הן אסטרטגיות דפנסיביות. כדי לפתוח במתקפה, עדיין הכרחי הוא להפעיל תותחים כבדים, מטוסים וטנקים המסוגלים לפרוץ קווים ולהתקדם, אלא אם כן אתה מוכן להקריב המונים. הצפון וייטנאמים אכן עשו זאת במלחמתם נגד הצרפתים, ורק במצור על מצודת דיין-בן-פו הפעילו לראשונה תותחים כבדים. אבל נגד האמריקאים החזקים הרבה יותר המשיכו עד הסוף להשתמש בכוחות גרילה, עד שהאמריקאים האחרונים ברחו מסייגון במסוקים בהפקירם כמויות אסטרונומיות של ציוד צבאי. הוייטנאמים שילמו על כך בכמיליון וחצי הרוגים, לעומת 40,000 אמריקאים. גם הסינים, במהלומת הנגד שלהם במלחמת קוריאה, הביסו את האמריקאים על-ידי שימוש בטקטיקות של "ים אדם". וגם בעיראק משלמים העיראקים מחיר של 50 או 100 לאחד, אבל הם מוכנים לשלם זאת. לעומת זאת, הכוחות האימפריאליים האמריקאים, בשונה מכל מעצמה אימפריאליסטית בעבר, אינם מוכנים לשלם את המחיר בחיי אדם הנדרש לקיום שליטתם. לכן, בשורה התחתונה, מי שמוכן לכך הוא החזק יותר. האימפריאליסטים נלחמים כדי לשמור על שללם. המורדים נלחמים על אותו מושג חמקמק "חירות", שבבואו מפי האמריקאים הפולשים נשמע כשקר ציני, אבל לקורבנות יש לו משמעות קיומית, שעליה הם מוכנים לתת את נפשם.
לכן חולמים האמריקאים (וגם צה"ל) על כלי נשק רובוטיים הפועלים בלי מגע יד אדם. "פטנטים" טכנולוגיים יפתרו את כל הבעיות. אבל זוהי תקוות שווא. המפקדים הישראלים, שחשבו שניתן לנהל קרבות באמצעות מסכי טלוויזיה וטלפון בחדרים ממוזגי-אוויר בלי שיידרשו להיות נוכחים במקום, פשוט לא הבינו מה מתרחש בשטח, והובסו. ואכן, עד היום לא הצליחה הטכנולוגיה. חרף כל "תחכומה", לשחזר את המציאות. ואני מאמין שאף לא תצליח בעתיד. כדי לשחזרה באמת, כדי להבין באמת מה קורה בשדה הקרב, לא די בצילומי זמן אמת בטלוויזיה, אפילו בצבעי טכניקולור, אלא חייבים לחוות ולהרגיש מה שחווה ומרגיש הלוחם בשדה הקרב, בפחד ובזיעה ובבוץ, וזה כרוך גם בפיתוח החושים המיוחדים שאדם מפתח בהיותו נתון בסכנת מוות, וגם את תחושתו לגבי "זרימת" הקרב, ותחושת המפקד בשדה לגבי כוונות האויב ומה עוד ניתן להפיק מחייליו, וזה לא ניתן להדגמה וירטואלית. מוכרחים להיות שם, כמו שאי אפשר לשכב עם אשה באופן וירטואלי. מוכרחים להיות איתה ממש, ולא – אין זו אלא הזיה אונאניסטית. הדוגמה המפורסמת – והמרתיעה ביותר – לנסיון לנהל מלחמה בשלט רחוק היא של היטלר בחזית המזרחית, שהסתיים בבונקר תחת הריסות ברלין כשה"פיהרר" מתמרן אוגדות וארמיות שנשארו על הנייר בלבד, בדמיונו, עד שרעמי התותחים הרוסיים נשמעו על מפתנו ממש והחזירו אותו למציאות האבדון.
אבל הרי לכך בדיוק כיוונו הטכנולוגים: ל נ ת ק את המפקד, את מקבל ההחלטות, ממציאות זו, ליצור אבסטרקציה שלה, כדי שימשיך לפעול בעולם המלאכותי הדמיוני שלו. תמיד קל יותר לתמרן פשטנות מאשר לפעול בעולם המורכב לאין שיעור של המציאות. ולזה בדיוק התכוון קלאוזביץ באמירתו המפורסמת בפתיחת ספרו "על המלחמה": "במלחמה הכול פשוט מאוד, אבל הדבר הפשוט ביותר הוא קשה מאוד". למעשה, כל המאמץ הטכנולוגי הזה נובע מפחד, מחוסר הנכונות להיות נוכח במקום, לא לשלם את המחיר הבלתי-נמנע של החלטותיך ומעשיך, מעין חלום "רמבו" הוליבודי על מלחמה המסתיים תמיד ב"הפי אנד", בעוד שבמציאות הוא מסתיים בבונקר.
אכן כאן, בתמונה האיומה ההולכת ונחשפת לעינינו בישראל, אנו מתחילים סוף סוף להיתקל במציאות הלאומית והאזורית, שתמיד ניסינו להעמיד פנים שאנו מנותקים ממנה: אנו במזרח, אבל עם זאת "חלק מהעולם המערבי", אנו "נאורים", אנו אומנם יורים אבל גם בוכים ובכך אנו מפגינים את "עליונותנו המוסרית". אנחנו הענק הגרעיני המאיים על האזור אבל גם קורבנות אומללים בפוטנציה של שואה חדשה. ואנו נאלצים להיתקל במציאות בדרך הרגילה בהיסטוריה: בהתנגשות צבאית די מינורית כשלעצמה הגורמת להזדעזעותה וקריסתה של כל התפאורה אכולת התולעים, המסריחה מרקבון מזה שנים רבות.
החקירות המתנהלות כיום לא יחדשו למעשה מאומה. הן תחשופנה אמיתות טריוויאליות, בדיוק כמו שוועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים לא טיפלה בבעיית השורש אלא בגורמים טכניים. ה"מחדל" המפורסם שבו עסקה אותה ועדה לא היה כלל פרי מודיעין לקוי, או חוסר כושר החלטה נוסח שאלתו הרטורית של מנחם בגין "מדוע לא קרבתם את התותחים?" המחדל האמיתי היתה השאננות הארוגאנטית שהביאה לדחיית כל ההזדמנויות להשגת שלום, נוסח "מוטב שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח" של משה דיין, חוסר כל פרספקטיבה והבנה למה זקוקה ישראל באמת, מהי פרשת הדרכים ההיסטורית שעליה ניצבת המדינה. והעובדה שהמסקנות שהוסקו בעקבות אותו מחדל היו טכניות בעיקרן, כגון הגדלתו וחימושו של הצבא בעוד ועוד טנקים ועוד ועוד "מטוסי הדור האחרון", ולא מסקנות קיומיות, פוליטיות, הביאה לתוהו ובוהו הנוכחי, שגם ממנו יוסקו המסקנות הלא-נכונות, מפני שדומה כי "הקוד הגנטי" של המדינה גוזר עליה כלייה. אין היא מסוגלת לחרוג מטבעה. היא צועדת לקראת "חורבן שלישי", דווקא משום שמיתוס זה של חורבן ראשון ושני רודף אותה, מפני שאיננה מבינה את ההיסטוריה האמיתית שלה.
מאמר נהדר החושף את הקרביים של המחשבה השמאלית, או ליתר דיוק של הסיפור שאיש השמאל מספר לעצמו כשהוא חושב.
ראשית וייטנאם, הפסד אמריקאי? נאמר שכן. בקרב או במלחמה?
ראשית נדייק, מלחמת וייטנאם לא הייתה כנגד הוייטנאמים, אלא כנגד הקומוניזם הסובייטי, על הגב השחוח של הוויטנאמים. המטרה הייתה למנוע ולהאט את "אפקט הדומינו" (המקבילה האמריקאית ל"שד הדמוגרפי") במזרח אסיה. ובכן, אבני הדומינו לא ממש נפלו, וכשהן כן נפלו כמו בקמבודיה למשל, התברר שקומוניסטים בכלל לא צריכים עזרה מבחוץ בכדי להשמיד חלקים ניכרים מהאוכלוסיה, הם יכולים יפה מאד לבד. בסופו של דבר מי שנפלה בדממה דקה הייתה מיודעתינו ברית המועצות.
כיום, בהשוואה לתאילנד, סינגפור, דרום קוריאה ושאר הנמרים האסייתים, מצבה של וייטנאם הקומוניסטית עגום מאד. וייטנאם היא מדינה ענייה ומפגרת שנהנית לאחרונה מצמיחה כתוצאה מכניסת חברות גלובליות המנצלות את כח העבודה הזול. הוויטקונג האימתניים מייצרים היום רהיטים זולים לשוק האמריקאי, אפילו פירוס לא היה קורא לכך נצחון. אם לחדד את הנקודה, אני משער שהדרום קוריאנים לא ממש מדוכאים מהעובדה שהצפון הקומוניסטי ה"חופשי" לא הניס את האימפריאליזם האמריקאי המתועב.
אגב, זה שהקומוניסטים הוויטנאמים העדיפו להקריב מליונים מבני עמם לטובת המפלגה, זה לא מפתיע. רגישות לחייהם של הנתינים תחת משטר קומוניסטי מאז ומעולם הייתה, איך נאמר זאת בעדינות, לא קיימת(קמבודיה כבר אמרתי?). אמדן ההרוגים במלחמת וייטנאם אגב הוא כארבעה מליון(מר עברון לא סופר את דרום וייטנאם, בוז לתומכי האימפריאליזם), מחציתם אזרחים, ככה זה שצבא "גרילה" "נטמע" באוכלוסיה האזרחית. אני בטוח למשל שהעזתי הממוצע ממש נלהב ממחרטת הקאסם ליד גן הילדים של הבן שלו.
מעניינת הרומנטיזציה של עברון לשחיטה הידנית של אוייבך לעומת הקור הטכני ה"חד-ממדי" של קטילתו ממאה קילומטרים בלחיצת כפתור. מר עברון יכול להלביש בכמה מחלצות שרק ירצה את האנכרוניזם שלו, עדיין מבצבצת לו הלבנונית. מלחמות העתיד(ולמעשה ההווה) כן ינוהלו בשלט רחוק, כן יסתמכו על כח אווירי אימתני, כן יסתמכו על טכנולוגיה עילית, כן יפעילו צוותים קטנים, יעילים ומתוקשבים עד השיניים. אתה יודע למה? בגלל שבחברות מודרניות האזרחים משתדלים לא למות ככל שאפשר. זה להבנתי המדד היחידי למודרניות של חברה, הצמדות חבריה לחייהם, סירובם הבלתי מתפשר לההרג על קידוש השם, המדינה, האומה, האידיאולוגיה ושאר ירקות רקובים מבית המדרש של הימין, השמאל ונציגי האל עלי אדמות. בהחלט מעורר מחשבה לגלות שהביקורת של עברון נמתחת דווקא על החברות שמנסות לצמצם ככל האפשר את מות אזרחיהן במלחמות(קולוניאליות ואחרות).
אגב אחרון, אם יש בטוי אחד שמיאש אותי בכל הטקסט הזה זה כנראה "ים אדם".
כנראה שלדידו של עברון מותו של אדם אחד היא טרגדיה, מותם של מליונים היא הידרודינמיקה.
מר עברון כתב כאן את אחד המאמרים הטובים ביותר שקראתי כבר שנים. מומלץ מאוד לכל באי האתר. יש כאן חומר למחשבה ולא רק לתגובה מיידית. אני חושב שהעדרותו של עברון מידיעות אחרונות היא מעשה גרוע מפשע, זו טעות. של העורכים, כמובן.
לכותב המאמר:
לא הצלחתי למצוא כל חידוש או הברקה במאמר
הארוך והמייגע.
גם לא מצאתי כל הסבר,אפילו בלתי סביר או מנומק בנתוח רציני או חצי רציני,לטענה של הכותב "שהמרקזיסם ניסה לפתח כלים מדוייקים(להבנת התקופה הנוכחית)ונכשל"
אני מציע לכותב המאמר להסביר ולנמק טענה זו,אך מניח שקודם הוא צריך ללמוד קצת יותר מה זה מרקסיזם,וקצת יותר מה זה הסטוריה,מעבר לסיפורים אנקדותיים משעממיים.
אני גם מבקש מהכותב,שלא ישאיר את הקוראים במתח ויספר לנו מה,לדעתו,הפתרון שהוא מציע למנוע כליית כולנו,או שכל משיש לו להגיד,שאין
פתרון כזה כי הכליון הוא ב"קוד הגנטי" של כולנו.
מצטרף לדעתו של חיים ברעם שמדובר במאמר מבריק. ניכר בבועז עברון שהוא שילוב נדיר של ידע, כושר חשיבה ויכולת ניתוח. עבורי אין זה חידוש כי אני זוכר את בועז עברון כאשר היה בעל טור בידיעות אחרונות. טוב שהצעירים שבינינו עורכים היכרות עם איש האשכולות עברון. נקווה כי יוסיף לתרום מפרי עטו לגדה.
מעשה מרקחה דוחה של חצאי אמיתויות, חצאי שקרים ושקרים גמורים, כמו למשל הקשקוש על ה’חרות’ שלחמו למענה כביכול הווייטנאמים המדוכאים עד עפר ע"י המשטר הקומוניסטי, או ה’חרות’ שלוחמים למענה כביכול אנשי הבעת’ של סדאם וכנופיות אל-קעידה בעיראק.
את המחיר של 50 עד 100 לאחד משלם העיראקי הנופל קורבן לטבח הטרוריסטי של הנ"ל באוכלוסייה האזרחית, כאשר רוצח איסלאמי מתאבד אחד לוקח איתו לקבר עשרות או מאות מתפללים במסגד או קונים תמימים בשוק, ואילו תעמולת השקר של עברון מנסה ליצור את הרושם כאילו האמריקאים הם אלה הטובחים בעם העיראקי.
לכל זה מתאים כפו כפפה ליד גם עולם הדימויים הגס והפרימיטיבי של המחבר:
"מוכרחים להיות שם, כמו שאי אפשר לשכב עם אשה באופן וירטואלי."
אשר פרוליך – נדמה כי פיספסת את כל הרעיון שמאחורי המאמר בגלל כמה עקיצות לא-קשורות (אם כי משעשעות) על המרקסיזם.
כנראה שמי שלוחמים לחרות הם הכובשים האימפריאליסטים.
הם לוחמים לחרות ולשחרור של העמים הקולוניאלים מעול הערך העודף ששובר את גביהם.
ארה"ב ברוב טובה לוקחת מהם את הערך העודף (בעזרת סוכנים מקומיים) ומונעת את שבירת גביהם…
יחי האימפריאליזם משחרר העמים…
נו ברצינות, יא חתיחת סוכן אימפריאליסטי
כמו כולם, גם אתה מספר לעצמך סיפור כשאתה חושב. בסיפור שלך אתה מתווכח עם "אנשי השמאל", מניח להם נימוקים בפה – ואז עונה עליהם. קוראים לזה דמגוגיה.
אם נדלג על תיאוריית הדומינו ועל הניתוח שלך את המצבה של ויטנאם, ומכל מקום אין בכך לתרום לנושא הויכוח – אנחנו נשארים עם משטר קולוניאליסטי-קומוניסטי שנלחם במסות של אנשים, כדבריך, וש"רגישותו לחייהם של נתיניו מאז ומעולם לא הייתה קיימת", ועם משטר קולוניאליסטי-אמריקני שנלחם גם הוא כך, בדיוק כך, אלא שהתנאי הוא שהמיליונים ימותו מן הצד השני, ולא חשוב אם הם לוחמים (טרוריסטים) נשים, דקנים או ילדים. אודה לך אם תצביע בפני על ההבדל בין שתי גישות אלה.
בלי לקבוע מי מוסרי יותר, עברון מנסה להסביר לך ולשכמותך מדוע לעולם לא ננצח במלחמת השולל והביזה שאנחנו מנהלים כאן נגד הפלסטינים כמעט מאה שנים, על אף היתרון הטכנולוגי שלנו.
עברון, כמובן, אינו עורג ברומנטיות להרג פנים אל פנים. שוב, זה רק הסיפור שאתה מספר לעצמך כדי שתוכל להשיב בחוכמתך לשמאלנים הטפשים. הדברים האלה אינם ראויים לתגובה, אלא למעשה. כלומר – אתה תשלח את ילדיך להילחם בכפתורים נגד "האויב", ואילו אנחנו נמנע מילדינו להתגייס לצבא הישראלי מכל וכל. עד שיתפורר. אתה יודע למה? בגלל שבחברות מוסריות האזרחים משתדלים לא לנצל, לא לכבוש ולא להרוג ככל שאפשר. זה להבנתי המדד היחידי למוסריות של חברה – הצמדות חבריה לחייהם של כל בני האדם על האדמה, סירובם הבלתי מתפשר להרוג על קידוש השם, הכלכלה, הקפיטליזם, האימפריאליזם, הקולוניאליזם ושאר ירקות רקובים מבית המדרש של הימין.
נכונה, לפיכך, הביקורת של עברון, הנמתחת בעיקר על החברות שמנסות לצמצם ככל האפשר את מות אזרחיהן על חשבון הרג המוני של ה"אויב".
לסיכום, אתה מוכן להרג מליונים בתנאי שהם יהיו בצד "הלא צודק". עברון מבקש להפסיק את ההרג מכל וכל. ואל תגיד לי שגם אתה כך, כי אתה לא. עברון, לפי כתיבתו, עולה עליך במוסריותו אלפי מונים. אחד כמוך מוטב שישב בפינתו וישתוק
שחר
תגובת הזוועה של חיים ו משקפת את השקפת עולמו הנאצית: העמים "הנחותים" צריכים להכנע לכוחות – ש"כן יסתמכו על כח אווירי אימתני, כן יסתמכו על טכנולוגיה עילית, כן יפעילו צוותים קטנים, יעילים ומתוקשבים עד השיניים" – ולהיות להם לעבדים (אחרי "שהמיותרים" יושמדו באמצעים הנ"ל).
הסיבה להפעלת כוחות כאלו לא נובעת "בגלל שבחברות מודרניות האזרחים משתדלים לא למות ככל שאפשר". אלא משום שהממסד הקפיטליסטי-אימפריאליסטי שמבטא את האינטרסים של בעלי ההון המונופוליסטי מבין שההתנגדות של האזרחים להקריב את עצמם במלחמות לא להם הולכת וגדלה. התהליך של ריכוז הון עצום בידיים מעטות מאפשר למיעוט קטן לשלוט בעולם ולנהל מלחמות שעבוד בעזרת "צוותים קטנים, יעילים ומתוקשבים עד השיניים".
התהליך ההרסני הזה מובן דוקא משום שהמרכסיזם לא נכשל בפיתוח כלים, מדוייקים יותר או פחות, להבנת הדינמיקה של הקפיטליזם. הדילמה בפני האנושות נשארה סוציאליזם או ברבריזם.
יפה כתבת. אנטי מרקסיסטי לחלוטין אבל נחמד.
תזכור שמהדיבורים שלך ניתן לגזור גם טיעונים ימניים בסגנון הרוח מנצחת ולא הטכנולוגיה. ואז להיות מובסים על ידי טכנולוגיה עדיפה כפי שקרה לנאצים.
חידושו של מקייאבלי היה הפרוטונה האנטי מדעית, שלא ניתן להכניסה לכלים מדעיים, רק לחוש בזרימתה ולפעול לפיה. רוח הזמן של מקייאבלי איננה זהה לרוח הזמן ההגליאנית עם נתיב ההתקדמות הקבוע. רוח הזמן של מקיאבלי משנה כיוון בהפכפכות, ומה ששרד עד עכשיו יפול מחר לפתע פתאום. בעל הוירטו (VIRTU) יכול לסכור את דרכה או לאנוס אותה – המהפכן.
אולי אין מנוס מרציונאליות מוסרית שראשיתה באי היכולת לעבור על חוק הסתירה. ואין מנוס מהחוק השלישי של ניוטון- כוח המגיב לכוח.
לחיים ו.
אם תהפוך את מלחמת וייטנאם למלחמה לאומית לשחרור לאומי דבריך על המלחמה בקומניזם יהפכו חסרי מובן. האמריקאים נלחמו מלחמה בקומוניזם, הויטנאמים נלחמו מלחמת שחרור לאומית.
הבנתי !
גילדת העיתונאים המתפרנסים (בכבוד) מכתיבה
בעתונות הבורגנית מגינה על עצמה.
וכמובן,חייבת להזער לא להכלל בקטגוריה הנוראית,הפסולה והמסוכנת של מרקסיסטים.
ראו את הכרזתו של הכותב על "פשיטת רגל של
הדיאלקטיקה".
קל מאוד להפריח בלונים באוויר,אולי אפשר
לדרוש,אפילו מעתונאי,קצת יותר רצינות??
הקוראים ב"גדה" לא מסתפקים במוסף השבוע של ידיעות האחרונות.בגלל זה נכנסים ל"גדה".
מחמאות ותודות לעברון הן מיותרות ואף מזיקות כי הן עלולות להרתיע אותו מלהשתתף בעיתון החשוב הזה. לא מדובר במאמר אלא באמירה. הסיפא היא העיקר. קוו ואדיס? ברור שאם חיים ברעם או אנשים כמותו (אין רבבות אבל ודאי שיש מאות) ינהיגו את המדינה הזו (כמעט שמתי את המילה מדינה בין מרכאות) אז יבואו השלום והשגשוג והכבוד לזולת, אבל הם לעולם לא יעברו את החלק המאה של אחוז החסימה. הקוד הגנטי של המדינה הזו נקבע אי שם בשנות השלושים, ואולי ב- 1921 במותו של יח"ב ולאחר מכן בהקמת הגדודים שהיו גרעינו של אותו צבא שנלחם בימינו בלבנון. הפנטזיה של מדינה "יהודית" ו"ציונית" היא החטא והוא באמת קדמון, אולי מימי הקנאים במלחמת היהודים ברומאים ולכל המאוחר עם הציונות הבנגוריונית. דומני שבועז עברון מציע לנו לערוך חשבון נפש אישי וקבוצתי. יש לחבור לעם הארץ במאבק נגד הציונות האמיפיריאליסטית ולהניף דגל של ציונות הומנית שאינה מבקשת הגמוניה בארץ אלא שותפות אמת עם העם הפלסטיני. זה צריך להיות על בסיס אישי ועל בסיס מפלגתי. לא רחוק היום של התפוררות המערכת הממלכתית שהרי כמעט אין בה אנשים שתוכם כברם (תראו איך עוזי דיין מנסה לטפס למעלה על סולמו של הבעל של שרה ותראו איך כמעט כל אנשי העבודה איבדו את כוכב הצפון בנכליהם לשרוד ולשבת). עברון מדבר על הקוד הגנטי אבל צריך לדון במקורו של כשל גנטי זה ולחולל דציוניזציה של החברה והמאוויים. אבדה תקוות ההגמוניה ה"יהודית" בארץ הזו והתקווה האמיתית היא מדינת כל אזרחיה, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, גברים ונשים ומהגרי עבודה גם, המעניקה שוויון הזדמנויות לכל ילוד אשה ורשת בטחון לכל חלש ומונעת התעשרות בלתי מרוסנת ופורנוגרפית של מעטים.
אינני מתכוון להיכנס לתחרות עם חיים ו. מי יותר אנטי קומוניסט, וזה מהטעם הפשוט שבתחרות זו אני מנצח אותו כשידי האחת קשורה מאחורי גבי. הותק שלי בהתנגדות למשטר הקומוניסטי בברית המועצות, בסין ובמדינות הליוויון שלהן מתפרשת על פני עשרות שנים.
אולם התנגדות לדיקטטורה הקומוניסטית אינה הופכת אותי לחסיד הקפיטליזם והאימפריאליזם האמריקאי, ואולי זה בין עיקרי ההבדלים בינינו.
לארה"ב לא היה מה לחפש בויטנאם מכלתחילה. גם אם תיאוריית הדומינו הייתה מתבררת כנכונה, והיא הייתה כולה תרמית, (בדומה לעילות השקר של הפלישה לעיראק), זה לא הצדיק את הרצח הסיטוני של מיליוני ויטנאמים בידי ארה"ב.
מיליוני הקורבנות בויטנאם דבר אין להם עם אופיו של המשטר הקוומניסטי, אלא הם תוצאה של ההפצצות הפראיות מהאוויר היבשה והים של צבא הפלישה האמריקאי. תיאוריית הדומינו לא הצדיקה את ריסוס יערות ויטנאם בחומרים כימיים על ידי ארה"ב, חומרים רעילים שניספגו בקרקע ובמים, ובנוסף להרג ההמוני גרמו להולדת ילדים נכים, תופעה ששמתרחשת גם בימים אלה. חשוב (וו עם חולם) על כך שנשות ויטנאם וילדיהן משלמים עד היום, למעלה מ- 30 שנים לאחר נסיגת ארה"ב, על השימוש בנשק כימי בידי האמריקאים בויטנאם. אלו הן השפעות ארוכות טווח של פשעי המלחמה האמריקאים.
גם באשר לקמבודיה, חיים ו. עושה הנחות לא מוצדקות לאמריקאים. אין אדם בעל תבונה מינימלית, זולת אולי אי אלו סטליניסטים ומאואיסטים חסרי בינה, שיצדיקו את פשעי החמר רוז’ ומנהיגם פול פוט לאחר שהשתלטו על קמבודיה. אולם דווקא ההתקפות הפראיות של ארה"ב בויטנאם ובקמבודיה תרמו לניצחונם של החמר רוז’. וראה זה פלא, מי שיחרר את קמבודיה מאימי החמר רוז’? היו אלה דווקא הקומוניסטים מויטנאם שסילקו את פול פוט וחבורתו מהשלטון שם. ומי התמיד בהכרה במשטר החמר רוז’ כנציג קמבודיה באו"ם, גם לאחר ששלטונם הוסר? לא אחרת מארה"ב, שהתעקשה על כך שנציגו של פול פוט באו"ם ימשיך לייצג את קמבודיה, הגם שהפושע התחבא זה מכבר עם כנופייתו ביערות רחוק מהשלטון.
הסינדרום האמריקאי בויטנאם חוזר על עצמו גם בפרשת הפלישה האמריקאית לעיראק. כמובן, איש לא מצדיק את הרצח ההמוני של אזרחים בידי הפונדמנטליסטים בעיראק.
אולם מי נושא באחריות לגידול הממאיר הזה אם לא הפלישה האמריקאית? וגם זאת ראוי לזכור: מספר הקורבנות מפעולות המתאבדים בעיראק הוא זעיר בהשוואה למאות האלפים שנהרגו מהפצצות האוויר והקרקע של צבא הפלישה האמריקאי.
בוש הוא לא פחות טרוריסט מבן לאדן.דומה שהשניים מזינים אחד את השני.
זה היה שיעור קצר בהיסטוריה.
אחרי שקראתי דבריו של גדעון ספירו אני מתחזק בדעתי שאמריקה חייבת לרדת מבמת ההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית. החל מהגנרל קסטרו שחילק לאינדיאנים בגדים שהוסרו מגופות מתי מגפת הדבר ועד הטבח הנורא בעירק ואפגניסטו אין היא חדלה לערער את השלום בעולם ולהפעיל מדיניות של ספינת תותחים כלפי כל מי שאינו מוכן לשרת את האידיאל הצרכני שלה. לא חירות ודמוקרטיה אפשר ללמוד מהאמריקנים אלא זללנות וצרכנות הדוניסטית לא מרוסנת שרק לאחרונה מתבררות התוצאות האקולוגיות ההרסניות שלה המאיימות על החיים על פני כדור הארץ. אכן היו גם נשיאים נאורים שפעלו למען שוויון זכויות (ג’ קנדי) ולמען דמוקרטיה אמיתית (קלינטון באופן מגומגם) וגם חוגים נרחבים בציבור המאמינים בתורת זכויות האדם ומקדמים אותה, אבל לא הם נותנים את הטון ולא הם אמריקה. לו אני רה"מ הייתי מודיע מעל בימת האו"ם על הורדת היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב לרמת קונסולים עד שתודיע מדינה זו על הפחתת פליטת הסי או תו ב-50% תוך 10 שנים. אקט כזה היה בעל השפעה אדירה על דעת הקהל העולמית והאמריקאית כאחד ואולי משנה ברגע האחרון את הכיוון ההרסני אליו נע כדורנו במהירות הולכת ומואצת.
מי שביקר בזמן האחרון בויטנאם מבין שבסופו של דבר ארצות הברית ניצחה אמריקניזציה בכל מקום ,והקפטליזים מביא לצמיחה .
כשהרובה מנצח את האביר והתותח מנצח את הסוס, זה אומר שיש ביכולתם של הפטנטים הטכנולוגיים לגבור על האויב.
אם נפסיד באחת המלחמות זה גם יוכיח את העניין.
אי לכך וליתר ביטחון- חשוב לבנות את הדור הבא של מערכות הנשק, אך לגבות אותו במלחמה מוצדקת ולא אמפריאליסטית.
מאמר יפה ומאיר עיניים אם כי גם אני מצטרף להערה ולביקורת על כך שנראה כי הכותב מאליל ומהלל את הלוחמה של פנים מול פנים ומציגה באור רומנטי . איני יודע אם זו היתה כוונתו אך מלחמה והרג הם מלחמה והרג וגם אם הם נכפים עליך כצד החלש, עדיין האללת מושג ההרג הלא ממוכן או הכן ממוכן טמאים בעיני
לספירו,
אכן, כן. באנטי קומוניזם אתה מנצח אותי. לא יודע בקשר ליד אבל בוודאי שבעין אחת עצומה(עין ימין אני משער).
אבל אם כבר הסטוריה, לפחות בוא נדייק, המעורבות המערבית בוויטנאם החלה בקולוניאליזם הצרפתי. יש לזכור שבעת שהכריז על עצמאות וייטנאם עמדו לצדו של הו-צ’י מין קצינים אמריקאים. לאחר מלחמ"ע ה2 ושחרור הודו-סין מהכיבוש היפני החליט דה-גול החליט שהוא מעוניין לחזור לשלוט בהודו-סין, כל אחד צריך לדרוך על מישהו שהוא מרגיש מובס ודה-גול החליט לדרוך על אסייתים.
האמריקאים דווקא ניסו לשכנע את הצרפתים לוותר על השטות הזו, אבל הצרפתים איימו להקשות על הקמת נאטו או להתקרב לגוש המזרחי והאמריקאים נכנעו, או בלשונה של ברברה טוכמן אמריקה בגדה בעצמה, אני מסכים עם טוכמן במאת האחוזים.
אלא שישנם עד צדדים לסיפור, כמיליון הרוגים אזרחים במלחמת וייטנאם הם מדרום וייטנאם, הם נרצחו בהתקפות חסרות אבחנה של הוייטקונג. אופי המאבק הכתיב את סגנון הלחימה, הNLF גם "נטמע" באוכלוסיה אזרחית ובכך העמיד אותה בקו האש(טקטיקה שיאמצו אחר כך הפלסטינים) וגם תקף ללא אבחנה מטרות אזרחיות(גם את הטקטיקה הזו אימצו שכנינו) הכל במסגרת האסטרטגיה הכלכך מהפכנו-קומוניסטית של הו צ’י מין. האמריקאים אולי בגדו בעצמם במלחמת וייטנאם, הוייטנאמים גדעו את אפם(וזו המסקנה שאני מוציא ממלחמת לב. הנקודה שלי הייתה מאד פשוטה, אם מר עברון מבדיל(בחכמה) בין קרב למלחמה, אז ברטרוספקטיבה ב"מלחמה" על עתיד ויטנאם, הויטנאמים הפסידו.
אגב החמר-רוז’, הם דווקא השתתפו בלחימה בויטנאם באופן פעיל יחד עם הNLF. למעשה הבסיס האמריקאי האחרון בוויטנאם נפל לידי החמר-רוז’. לאחר הנסיגה האמריקאית השתלטו החמר-רוז’ על קמבודיה בסיוע וייטנאמי, סיני וסובייטי פעיל והחלו בהשמדת עמם בשואה סטליניסטית.
לטעון שהפצצות אמריקאיות על בסיסים של החמר-רוז’ בקמבודיה הוביל להשתלטות החמר-רוז’ על קמבודיה זה פשוט מופת של שיחדש. אם יש מעשה אמריקאי שתרם לעליית החמר-רוז’ זו דווקא הפסקת הסיוע לקמבודיה, נראה שמה שלא יעשו האמריקאים טוב לא יוצא מזה, מסייעים לאנטי-קומוניזם באורח פעיל בויטנאם, טרגדיה. לא מסייעים לאנטי-קומוניזם בקמבודיה, שואה.
קצת מזכיר את דילמת החלום שלך, הבחירה היא תמיד בין דבר לכולרה.
זה היה זרם הפליטים הבלתי פוסק מקמבודיה לויטנאם שערער ולבסוף מוטט את הקשרים בין ויטנאם לקמבודיה. החמר-רוז’ ?פתחו במלחמת מנע כנגד ויטנאם. כצפוי הויטנאמים נצחו בעימות הקצר וכבשו את קמבודיה. לקרוא לכך הצלה זה עלבון לאינטיליגנציה וזילות האסון הקמבודי.
בעניין עיראק, אני לא אכנס בתגובה הזו לניתוח המלחמה אלא רק לעניין אחד קטן "מספר הקורבנות מפעולות המתאבדים בעיראק הוא זעיר בהשוואה למאות האלפים שנהרגו מהפצצות האוויר והקרקע של צבא הפלישה האמריקאי". זהו שקר גס ואני מקווה שתתקן את עצמך. מניין ההרוגים בעירק בתום המתקפה האמריקאית הוערך בכ30 אלף הרוגים, חלקם הגדול חיילים ולוחמים עיראקים.
בשנת 2006 *לבדה* דיווחו סוכניות האו"ם 34,452 אזרחים שנרצחו באלימות.
תודה לעברון על מאמר מעמיק ומעשיר. היה כדאי להכנס לאתר רק כדי לטעום מטעמו של יין עתיק ומשובח.
מזמן לא קראתי מאמר מצויין כזה, העוסק בחוכמה רבה בעקרונות המלחמה ובעקר בהתנגדות תוך הבלטת חשיבות גורמים כמו כוח הרצון והתכליתיות במצב של עמימות חברתית/מדינית , שאיפת החירות; מידע היסטורי תובנתי כזה העוסק בתבוסת האבירות הגוטית מול הרגלי העירוני בעל הנשק ארוך הטווח, המביא השגות של מקיאוולי וקלאוזביץ בהקשרים מאלפים – כבר מזמן לא ראיתי בעיתונות בישראל, שרוחב אופקיה צר כשדה הראייה של כריש – יצור פרימיטיבי העוסק כל הזמן באכילה ובשחייה בחבורות כרישים.
אכן, הרטוריקה המציגה את חוסר תאימות הסוציאליזם שורה בכל, והיא שהיכניסה את הכרישים לחיינו, והפכה את הפריעה כנגד צלם האדם (ראה הובלת בחורים ישראלים צעירים לבצע מעשי סאוב ורשעות בעזה), לגורם כאילו הכרחי בחיי אזרחי המדינה משרתת האימפריאליזם ועלוקות ההון הגדול.
מר בועז עברון, אני כל כך מתגעגע לטור שלך בידיעות שהייתי מחכה לו כל יום ששי, כחלק מעונג שבת חילוני פוקח עיניים ומקדם תודעה עירנית של התנגדות לכל הרופס, המטמטם והמקרנף בחיינו.
ישנן בעיות לא קטנות במאמר האידאליסטי הזה חרף העובדה שהוא מעניין ואכן כתוב בעברית צחה ויפה. עם זאת, מוטב שהפיסקה הבאה לא הייתה באה לעולם כלל וזאת הן בגלל הרומנטיסיזם הפאשיסטי הגלום בה והן בגלל השובניזם השזור בה בעבותות ("מלחמה", "גבריות" ו"זיונים" תמיד איכשהו הלכו יחד בקרב כותבים גבריים-לוחמניים-ורומנטים…):
"כדי להבין באמת מה קורה בשדה הקרב, לא די בצילומי זמן אמת בטלוויזיה, אפילו בצבעי טכניקולור, אלא חייבים לחוות ולהרגיש מה שחווה ומרגיש הלוחם בשדה הקרב, בפחד ובזיעה ובבוץ, וזה כרוך גם בפיתוח החושים המיוחדים שאדם מפתח בהיותו נתון בסכנת מוות, וגם את תחושתו לגבי "זרימת" הקרב, ותחושת המפקד בשדה לגבי כוונות האויב ומה עוד ניתן להפיק מחייליו, וזה לא ניתן להדגמה וירטואלית. מוכרחים להיות שם, כמו שאי אפשר לשכב עם אשה באופן וירטואלי. מוכרחים להיות איתה ממש, ולא – אין זו אלא הזיה אונאניסטית."
אני מסכים עם עיקרי דבריו של חיים ברעם על כל מעלותיו האיטלקטואליות של בועז עברון. מעלות הבאות, אכן,לדי ביטוי במאמר המבריק, והמלומד שהוא כתב. אף על פי כן, יש ממש בכמה מדברי ביקורת שנכתבו, בכך שהוא, כדרכם של הפילוסופים, מציב את "הרוח" כנגד "החומר" בצורה דיכוטומית ופשטנית מדי ללא התווך של התודעה והמעשה הפוליטי המקשרים בין שני הקטבים הללו.
"פוקוס"צהובון הנשלט על-ידי אילי זונות יהודים מהמבורג???
אילו השמצות גסות. חשבתי שאתה נוצרי טוב, מיכאל!
קיראו את הפלופ העיתונאי שכתב בהארץ ביחס ל-2 עיתונים בגרמנייה, אודות פיגוע צפוי של אל קאידה בגרמנייה.
— קישור —
חשובות כאן הודעות 3, ו-4 המיידעות את קוראי הארץ בנעשה.
ידיעות מסוג זה מופצות זמן רב במערב, ובולטת בהן ידו הארוכה של האוונטוריסט מאיר דגן, המכהן כראש המוסד מאז ספטמבר 2002. — קישור —
דגן ואנשיו מנסים ליצור אווירת היסטריה מלחמתית במדינות המערב באמצעות פיברוק ידיעות. לעיתים הידיעת באות בקומבינה עקיפה מ"לבנון" (כבמקרה הנוכחי) מגורמים המקבלים כסף ממערכת הביטחון. ניסו ליצור זאת גם עבור אזרחי ישראל, אך חשפתי את הבלופריי הפרוע במאמר בעל תהודה.
Is Israel on the advent of a dictatorship
— קישור —
דגן, המזוהה עם הליכוד הוא אוונטוריסט, ומנסה למצוא חן בעיני האדון החדש ברק, בפעלו באותו סגנון תככים וחירחור ארועים מדומים, שהוא מריח נכון שגם ברק אוהב. מערכת הארץ, למה לא תודיעו לעמיתיכם בשפיגל את האמת? מה יוצא לעיתונכם ממערכת הביטחון וכספיה? מה אתם, נימרודי סוחר הנשק, שליח המערכת?
את הפלופ העיתונאי הזה שידרו בגל"צ ב-1600 (גל"צ הוא שופר מערכת הביטחון ולשכת תעסוקה לבנים האמביציוניים, השחצנים אך הלא ממש מוכשרים – אבל אמונים בשליפת אסוסיאציות מהירות, שהתעצלו בלימודיהם בתיכון, בניהם של מיוחסים וותיקים, כמקובל אצלנו).
לידיעה אין זכר בשפיגל. אשר ל"עיתון" השני, פוקוס, מדובר בצהובון הנשלט על ידי אילי זונות יהודים מהמבורג וכספי מאפייה רוסית-יהודית, כשאלה לטהר את מצפונם יעשו כל דבר בשביל המוסד, וישתבחו בכך בגאווה בחוג מכריהם.
— קישור —
מיכאל שרון
בועז עברון סותר את עצמו בלי דעת.
בחלק הראשון מדבר על "משהו", מעין X מסתורי, שקיזז את יתרונם הצבאי המוחלט של האמריקנים לטובת הוויאטקונג.
בחלק השני הוא דואג לפרט וידוי אופייני למרקסיסט לשעבר.
מה גרם לוייטקונג לעמוד מול המעצמה הצבאית הגדולה בעולם? לא האמונה היוקדת במרכסיזם, בחוקיות היסטורית שמניחה בצד חישובים יבשים של מאזני כוחות?
אילו היה בועז עברון קומיסר פוליטי נושא בפני יחידת וויאטקונג הרצאה אקדמית מלאה נסיגות, ספקות והסתייגויות – לשמע המטוס הראשון שהיה מטרטר למעלה הם היו מקבלים פיק ברכיים ומחפשים אחר דגל לבן.
עם זאת אני יכול להבין את אכזבתו של עברון מהמרכסיזם. הוא התרגל לראות במרכסיזם אסכולה אקדמית, כפי שעשו אותו אנשי אסכולת פרנקפורט וגזלו ממנו את נשמתו, את אופיו ה"רליגיוזי".
מרכסיזם מלהיט ומגייס הוא למעשה "מרכסיזם-לניניזם", והוא פועל כמהפך עולמות ומשנה סדרי בראשית רק כשלומדים אותו מהקומיסר, לא כשלומדים אותו מהסוציולוג או מההיסטוריון.
אהבתי את הציטוט הבא ממאמרך:
"ושיעור הקסאמים ירד כמעט לאפס."
האם כבודו סופר את הקצב של נפילת הקסאמים לפי קס"ש (קסאם לשעה)? – אם כן אז הנתונים באמת מובנים…
אגב, אני מוכן להתערב על כל היקר לי שכבודו לא מתגורר בשדרות – האם אני טועה?!
נ.ב
האם דגן לא פרש כבר מתפקידו – או שלא הבנתי למה כבודו מתכוון…???
כאן ועכשיו: אפשר ללמוד מרכסיזם-לניניזם מהח’ עוזי בורנשטיין!
קיראו פוסט (לא חשוב איזה) של מיכאל שרון, מתחילתו ועד סופו (קשה, אני יודע).
קיראו-נא שוב את הפוסט דנן, הפעם מסופו עד תחילתו.
נכון שמידת-הבהירות, ההגיון, העקביות וכיו"ב, נותרה זהה?
נשמה, התלהבות, ברק, ובעקר לב חם ולהט – כינויי השני הוא לה פסיונטה, ואיני דובר באירונייה. יש גם אלה שבאו מהאקדמייה, ובדרך מצאו שוב את נישמתם, את נישמת הצדק בצד העיון. הנצרות שלי לא תפריע, כשם שרק תגברה את מרטין לותר קינג ואת הבישוף טוטו, ובהפוך כשם שיהדותו של ליבוביץ הפכה אותו לצימוק שכלתני שכולו אפקטים של אימרות מחץ ריקות (חשוב אבל חסר נשמה, ומלהיב רק עם קורטוב היסטריה והנאת ההתרסה של ילד המתיז צואה והתלהבות רגע של צופיו הנירגשים. כאן היתה רק שתיקת קבר, ולא לחינם תלמידו אסא כשר יבש כמוהו, משרתם של האדונים הגנרלים וההון הגדול של העושק). נשמה, חיים – רק אצלי, קצת אכלתי סבל בחיים האלה והתגברתי למען ההגשה של האמת לכם, במלוא תפארתה, במלוא חיותה.
אינני מסכים עם יובל שעברון הוא "מרקסיסט
לשעבר".אני חושב שלעולם הוא היה מרקסיסט,אם
הוא כתב על "פשיטת רגל של הדיאלקטיקה".
עברון,כמו רבים אחרים המרשים לדבר על המרקסיזם מבלי שנגעו אפילו בקצה של הבנת המטראיליזם הדיאלקטי,חסרים הצניעות המדעית המחייבת לשמור על זכות הספק.
לא צריך להתבייש,אפשר להודות שלא יודעים
משהו או שלא מבינים משהו,זו הגדולה של החוכמה האמיתית !!!.
רק משום שהכותב מיכאל שרון מעט גינה את רווחי ההון המופרזים של ברוני הסמים בישראל, והנ"ל לכאורא מעט נשען לפרנסתו על הבראנז’ה הזאת? אבל מיכאל כתב גם על הפשיעה הכלכלית בישראל והפשע המאורגן, ואין כאן כל דבר אישי כנגד נותני פרנסה כאלה או אחרים.
לפחות קיבלת הנחה? צא וחשב את ההפרש בין מחיר סוליה בלבנון, ובין עלות אצבע לצרכן הישראלי.
שניים ממאמריו של מיכאל והמבין יבין.
— קישור —
— קישור —