בעירנו ירושלים מתייחסים לכל ביקור של נשיא אמריקאי בעיקר כאל מטרד אדיר, אינסופי, שמשבש את מערכות חיינו. מספרם של התמימים שממשיכים להשלות את עצמם שלביקור יש מימד "היסטורי", או שהוא יחולל מיפנה דרמטי במצבנו באזור, פוחת והולך. התהליכים ההיסטוריים במאה שלנו הם מואצים ומהירים, וממש קשה לעקוב אחרי כל ההתפתחויות בזמן אמת. בוש עדיין מתגורר בבית הלבן בוושינגטון, אבל כל כלי התקשורת בארצות-הברית וברחבי העולם עוסקים עתה בעיקר במועמדים החדשים לנשיאות.

הצלחותיו הראשונות של המועמד הדמוקרטי השחור ברק אובמה מעוררות עניין עצום, ואפילו הילארי קלינטון השמרנית-ליברלית, שנחשבה עד לפני כמה חודשים כאישה הראשונה שתגיע לבית הלבן כנשיאה, כבר יורדת לא רק בסקרים אלא גם במיקום שמוקדש לדיווח עליה בכלי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים. זה אולי נכון שכמה מהמועמדים הרפובליקנים מצטיירים כקנאי דת ביזאריים, ובוש נראה לעומתם כמעט כמדינאי מתקדם, אבל רק מעטים מתבוננים עתה בצער בגבו המתרחק של הנשיא המכהן. התואר "לשעבר" מרחף עתה מעל ראשו כמו הילה דהויה במחסן האביזרים של אולפן הוליוודי. נשיא חשוך שהוביל את העולם לתקופה חשוכה. יורשיו ייאלצו לעמול קשה כדי למזער את הנזקים, ואין לדעת אם יבוא תיקון אמיתי בעשור הקרוב. גדעון לוי מתח עליו ביקורת נכוחה ב"הארץ" השבוע, אבל היה סלחני מדי כלפי קודמיו. בוש לא המציא את המדיניות התוקפנית של ארצות-הברית, וגם לא את האינטרסים שעומדים בבסיסה. המבנה הסוציולוגי של מעצמת העל הזאת הוא גם השתקפות ברורה של האידיאולוגיה וההיסטוריה האמריקאית. זהו גם הפרופיל הגלובאלי של מעצמת העל: מדיניות החוץ של ארצות-הברית מבטאת ומשקפת את המבנה הפנימי של המדינה. הדמוקרטיה משרתת בעיקר את בעלי ההון בתוך ארצות-הברית, והיא משווקת לעולם כדי לאפשר לעשירונים העליונים לצרוך בלא מעצורים ובלי שום אחריות אקולוגית או הומניסטית כלפי שאר תושבי הפלנטה.

אלה שנתקעו השבוע בפקקים בלתי נסבלים, או שביטלו תוכניות אישיות מחמת המפגע התעבורתי הגדול שנפל עלינו, קיללו אולי את הביקור ואת האורח, אבל לא ממש התנגדו למדיניות האמריקאית באזור או בעולם. כאשר הגיע לכאן הנשיא ריצ’רד ניקסון, ממש ערב הדחתו בשנת 1974, הוא זכה כאן לקבלת פנים לבבית כאשר בכל רחבי העולם החופשי התייחסו אליו, ובצדק, כאל מצורע ועבריין. גם עם בוש לא מתחשבנים אצלנו על הפלישה הנפשעת לעיראק, על רצח אלפי האזרחים, או על פשעי המלחמה באפגניסטן. באורח קבע מתעלמים כאן כמעט פה אחד מתאוות הבצע האמריקאית ומהמאמץ הממוסד והמסיבי לנצל את משאבי העולם למען ההון הגדול.

ישראל, שנטשה אפילו את היומרה להיות סוציאל-דמוקרטיה, אימצה לעצמה את כל דפוסי ההתנהלות של הימין האמריקאי, את האתוסים שלו ואת השיטה החברתית, ולזה הוסיפה רשלנות וסדרי ממשל קלוקלים מתוצרת עצמית. השילוב בין הניכור החברתי, קידוש הפערים הכלכליים והאמונה המיסטית בכוחות השוק מצד אחד, והמורשת הביורוקרטית המזרח אירופית מן הצד האחר, הביא אותנו אל עברי פי פחת.

תוצאות הביקור השבוע ינופחו על ידי היחצנים. בוש כבר חושב על מקומו בהיסטוריה ומשתדל לשפץ את תדמיתו לקראת סיומה המדכא והדי עלוב של כהונתו. ראש הממשלה אהוד אולמרט אוזר את שארית כוחותיו כדי להתמודד עם הסערה הציבורית הספונטאנית וגם עם המחאה המאורגנת שמצפות לו כבר בסוף החודש. לכן חבל על הכסף, על הזמן, על העצבים ועל המאמץ התקשורתי העצום שהושקעו בביקור. בוש לא יסכל את הישגי המתנחלים כפי שחושש הימין, ולא יביא לכאן שלום אמת בחצי-חינם כפי שמקווה המרכז.

חבל לבזבז תחמושת על "המאחזים הבלתי חוקיים". השמאל הציוני, המרכז הדמוקרטי וחלקים מהמרכז הלאומני משקיעים זמן ואנרגיה מיותרים כדי להילחם בצללים, כאשר לנגד עיניהם מתחולל תהליך דמוגראפי ופוליטי כמעט בלתי הפיך. המתנחלים וידידיהם ניצחו את המרכז הלאומני בשנת 1995, כאשר רצח יצחק רבין שיתק דווקא את המתונים. הימין רצח וגם ירש. הפחד שתקף את שמעון פרס ואת יוסי ביילין אחרי הרצח הביא לשלטון את ביבי נתניהו, ומאז ועד היום לא קם כוח שיתעמת עם המתנחלים.

הנושא הזניח יחסית של פינוי עזה רק שירת את אלה שרצו להרתיע את הציבור הישראלי מפני עימות אמיתי עם המתנחלים. אף אחד לא מעז לגעת בהם, והם מצליחים להפוך כל סיכסוך קטן עם הממסד למלחמת עולם. לכן אימצה הממשלה הפחדנית של אולמרט את הטקטיקה של "חומה ומגדל", והיא חושבת שתוכל להסתיר מבוש ומשאר העולם את מעשיה בשטח. בנושא של בוש פשוט חבל על הטירחה; הוא ממילא הולך הביתה בסוף השנה. אבל כדאי שאזרחי המדינה יתחילו להפנים שהנשיא שייבחר יחקה אולי את מדיניות החוץ התוקפנית שאיפיינה את בוש, אבל ייתכן שלא יראה עוד בישראל נכס ביטחוני ומדיני נגד "הטרור". כיוון שאפילו השר אבי דיכטר לא יצליח לשכנע את האמריקאים לפעול נגד איראן בהתאם לאינטרס (המדומה) של ישראל, וגם הניסיון של שרת החוץ ציפי ליבני לפגוע במעמד של מצרים בוושינגטון יניב פרי באושים, לא נשארו לממשלה רעיונות חדשים.

כך נגזרה עלינו חזרה לימי גולדה מאיר וישראל גלילי בימי הביניים שבין מלחמת 1967 למלחמת 1973. גלילי היה חסיד גדול של חשאיות, והתנהג כאילו חיינו בימי ההגנה והתע"ש במחתרת של שנות הארבעים. המנטאליות של חשאיות מוחלטת עומדת בניגוד לכל ההתנהלות בעולם בעידן האינטרנט והתקשורת ההמונית. תוקפנות צבאית, פשעי מלחמה או הכנה ללוחמה גרעינית, סופם להתגלות. הממשלה מנסה להסתיר את הבנייה המסיבית בהתנחלויות, אבל אין לה כל סיכוי למנוע את הפירסומים. אם פשעי מלחמה מחרידים משנים קודמות מתגלים עתה חדשים לבקרים, איזה סיכוי יש לקברניטים להסתיר את הפשעים המתבצעים כיום נגד כללי המשפט הבינלאומי בשטחים הכבושים, את גזל הקרקעות ואת הבנייה למען פורעי חוק, שחולמים על סילוק התושבים המקוריים של השטחים?

בוש לא ממש ילחץ על ממשלת אולמרט להיענות להצעות ההידברות של חמאס, וזה חבל. הקאסמים מבעתים את שדרות ואת סביבתה, אבל רוב האזרחים שלנו עדיין מאמינים בסיכולים (שאינם אלא רצח בלא משפט). אני בהחלט מודה שטעיתי בסברה שהקאסמים מהווים רק "מטרד". זה נראה כך בתחילת הדרך כשרק מעטים נפגעו מהתופעה אבל הטילים הפכו לאיום ממשי, וגורמים להרס ולשיתוק שדרות ועלולים לפגוע גם באשקלון. אף ישראלי איננו אדיש לסבלם של התושבים גם אם לא העריך נכונה את היקף האיום. באותה מידה אף אדם אנושי אינו יכול להתעלם מן העובדה שאזרחים רבים נטבחים בעזה על לא עוול בכפם.

הדרך היחידה להיאבק בטילים ובפיגועים לטווח ארוך היא הידברות עם כל נציג משמעותי של הפלסטינים שמוכן לכך. אבל בהעדר נכונות לפנות את ההתנחלויות הגדולות מתבזבז הסיכוי למשא ומתן גם עם הפלסטינים וגם עם הסורים. משא ומתן רק עם הרשות, בחסות אמריקאית, לא יפתור שום בעיה יסודית ולכן גם לא יניב תהליך שלום אמיתי.

הבנייה המסרטנת בהתנחלויות מחייבת טיפול מיידי גם בגידול העיקרי וגם בגרורות. הטיפול המתבקש הזה איננו אלא חלום שלא יתגשם, ולכן אין כל קשר בין החלום השלומניקי הישן אודות "שתי מדינות לשני עמים" לבין המדינה הפלסטינית שעליה מדברים אולמרט ובוש. שלום כפוי על נציגיו המפוחדים או המושחתים של עם כבוש מייצג רק את השיכבה הדקה של בעלי העסקים והקבלנים שעשו הון ממצוקת אחיהם; העם בישראל, ולא רק "השמאל", זקוק לפתרון תקף ועמיד לזמן ארוך מאוד.

לכן יש לדחות את הצדקנים והמתחסדים שדורשים מאיתנו לא לתקוף את המדיניות הממסדית בהופעות בחוץ לארץ. כל העולם כיום הוא זירה אחת במאבק לשלום, והמאבק נגד מלחמות עתידיות הוא כורח ישראלי ולא רק מחווה כלפי אחרים. דיון נוקב וגלוי בכל הנושאים חשוב יותר מביקור בוש, שייחרת בהיסטוריה שלנו רק כהסחת דעת די זניחה.

Share on Facebook