מזה שנים אני קורא בעניין ובהערכה את מאמריו של עקיבא אלדר המתפרסמים בעיתון "הארץ". אינני מסכים תמיד עם דעותיו אבל עד כה שום מאמר שלו לא הרגיז אותי. זה קרה לראשונה לאחר קריאת המאמר "האתרוג הוא אבו מאזן" שפורסם ביום שני לפני שבוע (14/1/08). אלדר כותב שם שהוא מתנגד למדיניות ישראלית הרפתקנית העלולה להביא "לחסול הפרטנר הפלשתינאי האחרון". כך הוא מכנה את אבו מאזן. פעולה צבאית דרסטית מדי תביא להערכתו לקריסת תהליך אנאפוליס ואבו מאזן כאחד, ותכתיר למעשה את חמאס כאביר מלחמת העצמאות הפלסטינית.
מהי המסקנה ההגיונית המתבקשת מטענתו? אולי להפציר בממשלתנו לשאת ולתת עם החמאס כדי להקהות את הניגוד בינו לבין הפתח ובדרך זו לחזק את מעמדו של אבו מאזן יקירו? (זה המתפקד היום כקרזאי פלסטיני הנשען על כידונים זרים!). הרי רק פעילות מדינית שתקל על הפלסטינים מבלי לשלח אותם אלה כנגד אלה תוכל לרתום את המוני הפלסטינים למרכבת השלום המונהגת על פי הכותב על ידי הנשיא הפלסטיני.
אבל בנקודה זו הגיונו של אלדר מנוגד לשלי. ישראל, הוא כותב, אינה צריכה להתפתות להסכמים ארעיים עם החמאס או לשאת ולתת עמם על שחרור גלעד שליט. היא צריכה לתמוך במחנה הפרגמטי המשליך את יהבו על הדרך המדינית. עליה לדון עמו, ועמו בלבד, בכל השאלות הנוגעות לרצועת עזה שבה כידוע ל"מחנה" זה אין היום דריסת רגל אלא באמצעות טנקים ישראלים…
אלדר קורא להקל על תושבי הרצועה באמצעות אבו מאזן ולשחרר לידיו את האסירים שמן הראוי לשחרר, כדי להחזיר את שליט הביתה. למעשה הוא מחפש את מטבע השלום שאבד לו, באזור בו הוא איננו מצוי כלל. כי התמיכה באבו מאזן כמוה כאורינטציה על פרורה והבסתה של האומה הפלסטינית. תרומתה של האליטה המצומקת הנושאת ונותנת ללא תנאי עם אולמרט ומרעיו, מחריביה השקדנים של הלאומיות הפלסטינית, היא שלילית לחלוטין מכל בחינה שהיא. מעשיה מבזים את אידיאל השלום באזורנו. החשש מפגיעה באבו מאזן כמצפן למדיניות ישראל מבטא למעשה חשש מאורינטציה על שלום אמת. אלדר שכח לרגע להבדיל בין שלום קולוניאלי או אימפריאלי הנחתם עם קויזלינגים לביו שלום המיישב סכסוכים לטובת שני הצדדים הניצים. האיבה לחמאסיזם שהיא כמובן גם מנת חלקי, מעוורת רבים וטובים וגורמת להם להלבין את המשחק המלוכלך המתנהל בעצלתיים בין שתי חבורות של תגרנים הדואגות, כל אחת על פי שיטתה, להנאות העולם הזה ומצפצפות על עתיד עמיהם.
טוב יעשו אנשים כעקיבא אלדר אם יתרכזו בהוקעת תככי המדיניות הישראלית. מבחינתנו, המלחמה שלנו בהגמוניה של החמאס ברחוב הערבי צריכה להתנהל בראש ובראשונה ברחוב היהודי, כנגד הקואליציה של אולמרט-ברק המנבלת אותנו ואת שכנינו כאחד. מה יותר מסוכן לנו ולהם בתקופה הבאה: הרס העם הפלסטיני או חרחורי הגסיסה החמאסיים שהרס זה מעודד ומטפח? מהו תפקידו של שוחר שלום ישראלי? להאבק בקולוניאליזם הישראלי או לתמוך בו כדי לחסל את הריאקציה האיסלמיסטית?
ההסתמכות על אבו מאזן כדרך לשלום מזכירה לי משום מה את ההסתמכות של הגרמנים על פטן כדרך לשלום. חייו של שלום כזה אם בכלל יבוא הם קצרים מאוד… עתיד העם הפלסטיני טומן בחובו את האלטרנטיבה הבאה: או מות "לאומי" ביסורים בחסות ההנהגות הפלסטיניות הנוכחיות המשרתות במישרין או בעקיפין את מדיניות ההתפשטות הנוכחית, או צמיחה של אליטה מקומית צעירה שתשנה לחלוטין את אופי המאבק הלאומי הפלסטיני ותדחה לשולים את מסורות חמאס ופתח כאחד.
הפתח של אבו מאזן הוא כבר מזמן "תואם צד"ל" ותהליך אנאפוליס שניזום בהסכמתו הוא ביטוי מובהק לזהות הזאת, שהרי אין בינו לבין תהליך של שלום שום דבר משותף. אבו מאזן תלוש מעמו ועוד מעט, כך אומרים, יתקפל כאחדים מחבריו לווילה שלו הנמצאת רחוק מתחומי העימות. אילו ישראל היתה מעוניינת בשלום אמת היא היתה מאירה פניה למוסטפה ברגותי, למרואן ברגותי וללוחמי שחרור אחרים המושרשים בעמם שאינם לוקים באנטישמיות או בפנטיזם איסלמי.
אנשים כאלה קיימים גם בשורות החמאס והפתח! עד שאלה לא יעפילו להנהגת העם הפלסטיני לא תהיה לו ישועה. ואלמנטים אלה יתקשו להתייצב בראש עמם כל עוד בראשות ממשלת ישראל לא יעמוד לקלרק יהודי. אלדר, אתה שואף כמוני לחיזוקו של שותף פלסטיני שוחר שלום. אבל אתה טועה בזהויו מפני שאתה טועה כנראה בזהוי כוונותיה של ממשלתינו שכלל אינה מעוניינת בשלום כל עוד ניתן לה לעבות את ההתיישבות בשטחים.
"הפרטנר החיוני" בעיניך המטופח על ידי בוש ואולמרט (באיחור מסוים…) אחראי מבית בחמישים אחוזים לדרך הקלוקלת בה שתי ההנהגות הפלסטיניות מכלכלות את הטרגדיה הפלסטינית הנגרמת על ידינו מבחוץ. תחילתו של שלום אמיתי יפציע רק עם מותה של הדינמיקה בת המאה של "עוד דונם עוד עז". עד אז, מוטב לא לשבח או להוקיע עמדות פלסטיניות על פי "מה שטוב ליהודים". היהודים פועלים כרגע לחיסול הלאומיות הפלסטינית!
