קיבלנו טלפון ביום רביעי מסומייה אל עטרש מהכפר סעווה. קשה, היא מספרת, קשה פה. בואו תראו אם אתם יכולים לעזור. רוחות וקור עז היו בכל הארץ. מזג האוויר לא פסח על הנגב. ביקרנו את סומייה. כאשר המדינה לא מכירה בקיום הכפרים, כאשר המדינה לא מאפשרת הוצאת אישורי בנייה, כל בית שנבנה, נבנה עם איום הריסה. אדם שבונה בית, בונה אותו בידיעה שאולי יצטרך לבנות אותו שוב, ושוב…
וכאשר מדובר באוכלוסייה הכי ענייה גם כך, המשמעות היא בית דל מאוד.
הבית של סומייה בנוי פח. הוא בן 20 שנה. פח לא מחזיק מעמד – הוא נחלד, החריצים שהיו בין כה וכה בין סוף הקיר לבין האדמה גדלים לכדי מעברים גדולים. אותו הדבר גם בתקרה. אז סומיה שמה דיקטים שמצאה בכדי לכסות על החורים הללו. גם בגג.
ישבנו אצלה, בגשם, ברוחות. הרוח גם בפנים וגם בחוץ. אין חלונות, ובכדי לאפשר למעט אור להיכנס, סומיה השאירה את הדלת פתוחה מעט. יש לה תנור גז שהפסיק לעבוד כמו שצריך, אז תרמו לה אותו. הבלון גז בתוך הצריף. במרחק 20 ס"מ מהתנור עדיין מרגישים את החום, אבל זהו. שבי על יד התנור – אמרה לי סומיה. המקום הטוב שמור לאורחים. הצריף כולו ארבעה מטרים על ארבעה. שם סומיה גרה עם הנכד, שהיא האחראית הבלעדית עליו. הגשם הפיל את אחד הדיקטים מהתקרה, והגשם נכנס באופן הרבה יותר חופשי לתוך ה"בית".
החתן של סומיה בנה בית בלוקים. לפני שנה קיבל ביחד עם כל שאר אנשי הכפר שבבעלותם בית בלוקים – 30 במספר – צו הריסה. אספו כסף מכולם ושכרו עורך דין. בית המשפט שאל את המדינה: מה אתם רוצים שיעשו? ענו מהמינהלה לקידום הבדואים – אנו רוצים שהם ייצטרפו לכפר שהקמנו בצד השני של הכביש. שאל השופט – יש כבר מקום לעבור אליו? ענתה המדינה – לא. אז שאל השופט – אם כן, למה כבר להרוס? חכו עד שיהיה להם לאן לעבור… ובינתיים למי שמשלם לבית המשפט 4,000 שקל, יינתן צו עיכוב הריסה. החתן שילם 4,000 שקל לעורך דין ועוד 4,000 שקל לבית המשפט, ולא נשאר לו כסף לקנות חלונות… עכשיו עומד הבית בלי חלונות, ובמקומם יש ניילונים, שלא עמדו ברוחות.
חשמל אין. הבת של סומיה יושבת עם הילדים מסביב לאש, בתוך אוהל. בית הבלוקים עומד ריק – הם ינסו לסגור את הניילונים לקראת הלילה, שיהיה איפה לישון. למשך היום הם מתקבצים סביב האש הקטנה בתוך האוהל.
רבים לא הצליחו לצלוח את דרכי הבוץ בדרכם הביתה, ונשארו מנותקים ממשפחותיהם.
אלה אזרחי ישראל – מדינה מערבית עם תל"ג ברמה אירופאית. אשר במדיניות מכוונת מונעת תנאי חיים מינימליים מחלק מאזרחיה.
סיפור סומיה ומשפחתה חוזר בכל בית ובית בכפרים הבלתי מוכרים. כאשר אנחנו ישבנו במשרדים המחוממים, כאשר אנחנו נסענו הביתה על כבישים, וכאשר ישנו בתוך בתים אטומים לגשם ולרוח, ולרובנו אפילו היה חשמל בכדי לחמם את הבית – המדינה לא איפשרה זאת ל-80,000 מאזרחיה.
סיפור וזה ןאחרים (שאפרט בהמשך) הם הם הבסיס לועדה הבאה שבה ידונו על מה היה צריך להעשות ולא נעשה ולמה הגענו למה שהגענו.
הסיפורים:בנייה בלתי חוקית נרחבת בכל הנגב והגליל של הפזורה, תקיפות של נציג החוק הבאים לבצע פסקי דין בנושאים אזרחים בישובי בני דודנו, בניה שטוחה על כל פיסה של הישובים הערבים ובכך יוצרים "מצוקת קרקעות לבנייה). נא רשמו בפניכם את הסיבה: רפיסות ממשלתית מול ציפצוף מתגבר על רשויות החוק בישות הציונית
אגב יעלה אם יוליה משדרות תקרא לך לעזרה כי הקסם הרס את ביתה והיא עכשיו לא מוגנת לא מרוח,לא מגשם ולא מאש אחיה של סומייה אל עטרש מהכפר סעווה תבואי? שאלה רטורית
ב.נ.
צודק המגיב מעליי במאה אחוז. אין הבדל בין הבניה הבלתי חוקית בנגב ובין ההנחלויות השטחים. את המתנחבלים משני הסוגים יש להעיף לכל הרוחות ויפה שעה אחת קודם!
דניאלה קלטי הסופרת, מתרגמת, נביאה, טרנסית מתחילה ועוד
שמת לב מה את כותבת?
אין הבדל?
המתנחבלים בשטחים הכבושים בונים כדי לדחוק את רגלי הפלסטינים.
הפלסטינים בגליל ובנגב (וגם בשטחים הכבושים) בונים באופן "לא חוקי", כי החוק (ליתר דיוק "תוכניות המתאר") נועד לדחוק את רגליהם ואינו מאפשר ליישוביהם התרחבות.
לפי חוקי המדינה היהודית, כל אדמה פנויה נועדה ל"ייהוד" ול"קליטת עלייה", והערבים, על פי החוק, צריכים להסתפק בשטחי הבנייה שעמדו לרשותם ב-1948, ללא קשר לריבוי הטבעי ולצורכי הזמן האחרים.
בכפרים הלא מוכרים היישוב כולו הוא "בלתי חוקי".
את עדיין חושבת שאין הבדל ואת שניהם צריך "להעיף לכל הרוחות"?
ומה דעתך על אנשי הוועד נגד הריסת בתים, ששוב ושוב בונים בתים (בעיקר בשטחים) שנהרסו כי נבנו באופן "לא חוקי"?
סליחה על שחשדתי בכשרים.
נפלאות האינטרנט…
מערכת יקרה,
"דם תינוקות לפסח", התחזויות זדוניות,
מה עוד צריך לקרות כדי שתמחקו משהו?