מנהיג העבודה ושר הביטחון אהוד ברק התגלה שוב כשקרן וכנמושה. הוא חזר בו מכוונתו להתפטר ולדרוש את פיטורי ראש הממשלה, וכל זאת בציניות המאפיינת אותו. אם הייתי עורך חדשות בעיתון יומי גדול לא הייתי נותן משקל רב מדי לידיעה כזאת. היא צפויה מדי, ומהווה תוצאה ישירה של כישלונו של ברק בסקרים האחרונים. גם אחרי הפיאסקו של מלחמת לבנון השנייה והביקורת החמורה שוועדת וינוגרד האנמית בכל זאת הטיחה באולמרט, ברק מפגר אחרי ראש הממשלה בכל סקרי דעת הקהל.

מסתבר שלא כולם שירתו בסיירת מטכ"ל, ולא כולם משועבדים לאתוסים ולמיתוסים שלה. ברק הוא פשוט שקוף מדי, ותחכומו הילדותי כבר הפסיק להרשים את רובנו. נדמה לו שהוא עדיין ילד פלא, גאוות התנועה הקיבוצית ואיש רב עלילות במלאכת המלחמה. אבל אנחנו רואים לנגד עינינו איש עבה נפש, אטום רגשות עד כדי נכות נפשית, מתעשר שניצל את המוניטין כ"ראש העם היהודי" כדי לעשות לביתו. ברק הוא מיליטריסט ישראלי טיפוסי, שחיבל בהצלחה גם בהסכמי השלום וגם בתהליכים הפוליטיים שהביאו בעבר לקירבה משמעותית בין האזרחים הערבים לבין המחנה המתון בקרב האזרחים היהודים.

נכון שהחלטתו של ברק להמשיך ברומן הכושל עם אהוד אולמרט היא עלובה ומעצימה את הבוז שכל אדם הגון רוחש לו. אבל ברק חושב שהאנשים ההגונים הם בקושי "חצי מעברה", כפי שאמר פעם הפוליטיקאי החיפאי המנוח יוסף אלמוגי בהקשר אחר לגמרי. קראתי השבוע כמה מאמרים מלומדים, אחד מהם של מפא"יניק מהזן היוני ששמו צבי כסה, שזלזלו בפומבי בעצם הבטחתו של ברק לנטוש את אולמרט אחרי ממצאי ועדת וינוגרד. אין ערך להבטחה כזאת, טען כסה, איש הגון בעברו הרחוק. ההתחייבות איננה אלא גיבוב מלים, לעומת האתגר הגדול העומד בפני המדינה, כלומר, גירוש המתנחלים מהשטחים. היו כותבים רבים, פחות מתוחכמים מכסה, שהסוו את המסר הברוטלי והציני הזה במסך עשן מעובה, אבל בכל זאת שקוף שלא בטובתם, וקל להבחין בהתחסדות ובצביעות.

כל הפרשנים שהפכו בן-לילה למעריצי אולמרט ניסו לשכנע אותנו, שהוא וברק יגרשו את המתנחלים למען השלום, בעידודו של הנשיא האמריקאי שיפרוש בסוף השנה. זוהי בדיחה. ראשי המתנחלים ואנשי שדולת הידידים החזקה שלהם מתקשים להסתיר את חיוכם מעבר למחאות, מעשה שגרה שלא שווה אפילו את הנייר שעליו מודפסת הודעת הדובר שלהם.

בעצם, כולנו הרווחנו משהו מההצהרה של ברק, והנחת היסוד שלו שכולנו אידיוטים או ניהיליסטים, הסבורים שהציניות עדיפה על עקביות אידיאולוגית, איננה מדויקת. הפוליטיקאי הכי כושל בתולדות המדינה התגלה שוב בתור שכזה, ומחוות הייאוש האחרונה שלו לא תציל את עורו. אין לו מה למכור, יש שקרנים לא פחות ממולחים ממנו בזירה הפוליטית, והתירוצים שלו בדבר הצלת תהליך השלום הם כוזבים לחלוטין. קודם כל, ברק איננו איש שלום אלא בן בריתם של המתנחלים חרף מס השפתיים שהוא משלם לעתים לסוגייה המצחיקה של "המאחזים הבלתי חוקיים". כזכור, התקופה הקצרה שבו הוא כיהן, לאסוננו, כראש ממשלה היתה גם תור הזהב של המתנחלים, עידן של פריחה אדירה בכל המובנים, והזרמת תקציבים עצומים, גלויים ובעיקר סמויים, לפרויקט המזיק הזה.

שנית, גם בחודשים האחרונים היה ברק אויב גדול של כל התקרבות ישראלית-פלסטינית והביקורת שלו על אולמרט היתה נצית, ולא יונית. שני הפוליטיקאים האלה, אולמרט וברק, לא יצליחו להזיז אפילו צריף אחד, למעט אולי כמה אוהלים פורחים באוויר שהוצבו על ראשי ההרים למראית עין, וכמוהם כתערוכה ניידת העוברת ממקום למקום להנאת הצעירים משובבי-הנפש, חובשי הכיפות הסרוגות.

כיוון שאיש איננו מעלה בדעתו את האפשרות לפרק התנחלויות גדולות וממאירות, שצמחו על אדמה לא-לנו על מנת לחבל בכל סיכוי של שלום הכרוך בנסיגה מלאה מן השטחים, אין לנו בעצם בחירה אמיתית בין שתיים או שלוש חלופות, המתגלמות באישיותם של המועמדים הראשיים לראשות הממשלה בבחירות הכלליות הבאות. בלי לתכנן את הנסיגה מאריאל, ממעלה האדומים, מקריית ארבע ומכל ההתנחלויות האידיאולוגיות והאחרות, אין מה לדבר על הסכם בר קיימא עם שותף פלסטיני שיש לחתימתו ערך כלשהו. ההשקעה הרגשית, החומרית והפוליטית באנשים כמו אבו-מאזן רק תגרום נזק לטווח ארוך. יש כאן הונאה כפולה: הממשלה כאילו מטפחת אותו רק כדי להוכיח שאין עם מי לדבר ואין למי לתת; הוא עצמו מדבר איתנו בעיקר כדי להרוויח זמן, לאמריקאים נוח לטפח את האשליה שיש תהליך שלום, וג’ורג’ בוש עדיין מקווה שיהיה לו הישג משמעותי כלשהו באזור שימתיק קצת את עגמומיות הפרישה וישפץ במשהו את תדמיתו בביוגרפיות הרבות שלו שיופיעו בהמוניהן, כמו פטריות אחרי הגשם, כבר בשנים הקרובות.

פרשנים מהמרכז הלאומני חיבקו השבוע בחום את ברק, והתייחסו לפריעת המוסר הציבורי שכרוכה בהפרת התחייבות פומבית בקלות ראש רבה. רבים שיבחו את הנוהל הקצר שהוא אימץ, את הודעתו הקצרה ונעדרת הפלפולים, ורק העדר אופקים תרבותיים מנע מהם לאזכר את אלכסנדר מוקדון, שהתיר את הקשר הגורדי המפורסם באבחת חרב אחת, אחרי שכל קודמיו נכשלו במשימה הזאת. אבל הפרשן הפוליטי החדש-ישן של "מעריב", שלום ירושלמי, שניסיונו העשיר כעיתונאי בעירנו לימד אותו לתעב את אולמרט, דווקא גינה את ברק. מצויד ברקורד של הכרות אמיתית עמוקה עם אורחו ורבעו של ראש הממשלה ירושלמי ניסה להסביר לשר הביטחון שאולמרט ואנשיו הממולחים יבגדו בו בהזדמנות הראשונה, עוד לפני ההתמודדות האמיתית נגד ביבי נתניהו.

ברק הסביר את צעדו הנפסד בעיקר בעזרת נימוקים ביטחוניים. הוא מנה, אחת לאחת, את הסכנות הרובצות לפתחה של ישראל: החמאס, איראן, החיזבאללה, מצבו של הצבא אחרי המכות המורליות והאסטרטגיות בשנים האחרונות. אנשים חשדנים במיוחד אולי יסיקו מזה, ששר הביטחון מדבר בעיקר על הסכנה שהוא מהווה לכל הגורמים האלה. כיוון שהוא, אולמרט ונתניהו שותפים לקונספציה שאסור להידבר עם הגורמים האלה אלא לתקוף אותם בעוצמה רבה בהזדמנות המדינית הראשונה שתאפשר זאת, נשלל מאיתנו בעצם חופש הבחירה גם בנושא הזה. ברק הוא התוקפני וחסר האחריות ביותר מבין השלושה, ולכן הפקרת נושא הביטחון בידיו היא סכנה לישראל ולשכנותיה, כאילו מינו פירומן למפקד תחנת מכבי האש.

לכן אין הרבה טעם לנפח את הפחדים הלא-רציונליים מביבי. כמו אולמרט, גם הוא ספג חינוך רעיוני מבית היוצר של תלמידי זאב ז’בוטינסקי, אבל זיקתו בנושאי חוץ היא פרו-אמריקאית עד תום. ברק, שרואה את עצמו כתלמיד של דוד בן-גוריון, שותף מלא לגישה הזאת. לא מדובר כאן בנושא תיאורטי, אלא בקו מנחה להתנהגותם של כל השלושה בזירה המדינית: איש מהם אינו מכיר באחריות מוסרית לאסונו של העם הפלסטיני, וכולם שוללים גישה שוויונית בנושאים חברתיים חרף מס השפתיים שהם משלמים פה ושם לנושא הזה. הניאו-ליברליזם של נתניהו הוא קיצוני קצת יותר, אבל המדיניות שמתווה משרד האוצר מזה שלושה עשורים, גם בימי שמעון פרס ובייגה שוחט, מדריכה ומלווה את שלושתם.

תזכורת: כאשר נבחר נתניהו לראש ממשלה בשנת 1996, הוא ביסס את מערכת הבחירות שלו על נאמנות להסכמי אוסלו, כדי לרצות את דעת הקהל שתמכה בתהליך השלום, ברוב עצום, בכל הסקרים. הוא השתתף במשא ומתן, וגם הכשיל אותו במיטב יכולתו, בדיוק כפי שעשו ועושים שני האחרים. גם כאיש אופוזיציה לאריאל שרון ולאולמרט בתוך הליכוד, ביבי פזל כל הזמן לכיוון וואשינגטון ועשה הכול כדי שלא יצטייר שם כאיש קיצוני שלא ניתן לסמוך עליו. יש להניח שכך ינהג גם אם ייבחר שוב בעתיד הלא רחוק. חבריו הרפובליקאים הקיצונים לא יצילו אותו מנשיא דמוקרטי כלשהו (ברק אובמה? הלוואי) וגם לא מנשיא רפובליקאי, שייאלץ לתקן את עיוותי בוש. לעומת זאת, אם הנשיא החדש בבית הלבן לא ידרוש מישראל בתוקף לעשות ויתורים משמעותיים, אין סיכוי שאולמרט החלש יעשה אותם מרצונו החופשי.

Share on Facebook