אני קורא את מאמרו של דויד גרוסמן בידיעות אחרונות "תנועה בתוך הריק" ומוצא בו כל מה שנמצא כבר שנים רבות בתנועה הציונית ובחברה הישראלית: דיבורים אנמיים עם הרבה מלל גבוה וסיסמאות יפות, אבל בלי לגעת בשורשים הרקובים.
רעלים לאומנים, קולוניאליסטים, יושבים בין השורשים של התנועה הציונית ולא מאפשרים לשורשים האלה להעמיק ולהתייצב במזרח התיכון. מה שמניע את האלמנטים האלה זה בראש וראשונה ההתעלמות מהחברה הערבית שחיה פה למעלה מאלף ושלוש מאות שנים.
התנועה הציונית החליטה בכוונת מכוון להתעלם מהחברה והתרבות הערבית. התנועה הציונית הביאה מושגים של תנועות לאומניות אירופיות: כמו "יהודי חדש", שהוא סטריאוטיפ של גבר צעיר, חסון ובלונדיני, כמו "בבניין הארץ ננוחם", כלומר העמדת הארץ והלאום מעל האדם היחיד, אפילו באבלו הכבד. בשירות התנועה הציונית עמדו מרבית "אנשי הרוח" סופרים ומשוררים שברובם היו מלחכי פינכה. הערבי כמעט ולא קיים בספרות הציונית-ישראלית. ובמקרים הספורים שבהם הוא מופיע הוא בדואי, רוכל בשוק, מוסכניק. באף סיפור ישראלי אין משכיל ערבי, רופא או מהנדס, או סופר, חס וחלילה. אף פעם הוא לא מתואר כלבוש באופן "מערבי" בחליפה ועניבה.
בתוך האתוס המצולם ומבויים היטב של ראשית ימיה של העיר תל-אביב מופיע הרופא ד"ר חיסין. באף מקום לא מוזכר כי במרחק של רבע שעה הליכה מתל אביב נמצא ביפו כבר למעלה ממאה וחמישים שנה בית חולים שבו עבדו ועובדים רופאים ערבים. אפילו בני משפחת שלוש, משפחה יהודית עשירה שרכשה קרקעות בנווה צדק בתל-אביב, העדיפו ללכת לרופאים הערבים בבית החולים ביפו ולא לד"ר חיסין.
אין פלא שהיהודי הישראלי חונך מינקותו במערכת החינוך שהוא טוב יותר מהערבי.
"אנחנו וילה בתוך ג’ונגל". לפני זמן-מה סיפר דניאל בירנבאום בטלוויזיה כי הוא עומד לנצח בקרוב על התזמורת הפילהרמונית הסורית. המנחה פקח לרווחה עיניים תוהות ושאל: יש דבר כזה, תזמורת פילהרמונית סורית? נו, באמת, ברור שאין דבר כזה, לא יכול להיות דבר כזה. ערבים שחיים בחושות והלבוש שלהם הוא רק גלאביה לא יכולים בשום פנים ואופן לנגן או לאהוב מוסיקה מערבית.
גרוסמן סימן לו למטרה את אהוד אולמרט, וזה מסיבה אישית (לגיטימית) וכואבת: בנו נהרג במלחמה שעליה החליט אולמרט. אבל זו החמצה מארץ ההחמצות. הוא טוען כי החברה הישראלית לא תוכל להחלים כל עוד אהוד אולמרט הוא המנהיג ומורה הדרך שלה.
למה גרוסמן מחכה? שיעשה מעשה ולא יחכה לממשלת ישראל ולעם ישראל. מנהיג הוא לא רק זה שנבחר בבחירות והצליח להרכיב קואליציה. מנהיג הוא אחד שעומד בשער המחנה וקורא בקול רם דברים שלא נעים לשמוע אותם. גרוסמן נמצא בעמדה ציבורית למרות שלא נבחר בבחירות.
הוא יכול לומר בקול רם וצלול שהתנועה הציונית מתעקשת מזה כמאה שנים לנוע בדרכים עקלקלות, שוליות, לא סלולות והגיע הזמן לעלות על הדרך הראשית ההגיונית והקצרה.
הוא צריך להצהיר שיותר מדי זמן דעותינו על העולם הערבי הן דעות קדומות.
הוא צריך לומר בקול רם כי לידינו חי עם קטן, אמיץ וחרוץ, ואנחנו לא יותר טובים ממנו.
הוא צריך להצהיר שהפלסטינים בחרו את מפלגת החמאס לעמוד בראשם בבחירות דמוקרטיות ואת איסמעיל הנייה להיות ראש ממשלתם ואיתו עלינו לשאת ולתת.
הוא צריך לומר בקול גדול כי בניה ובנותיה של מדינת ישראל נהרגו (כמו הבן שלו) בגלל שישראל לא הסכימה אפילו להתייחס להצעות של החמאס להפסקת אש.
הוא צריך להצהיר שכליאת 1,500 פלסטינים במעצר מינהלי מזה כמה שנים ללא משפט הוא סוג של חטיפה לא חוקית. הוא צריך לומר בקול גדול שזוהי הסיבה העיקרית לכך שנחטפים ונהרגים חיילים ישראלים.
הוא צריך להצהיר שההתנחלויות, גזילת קרקעות ומים הן מעשי טרור ופשע בינלאומי.
גרוסמן לא צריך להתעסק בפוליטיקה, הוא לא צריך לקבוע אם אולמרט יתפטר או מישהו אחר יבוא במקומו. גרוסמן צריך להתעלם מהפוליטיקאים, להתייחס כאילו שהם לא קיימים, לא מסוגלים או לא רוצים להביא לשינוי. הוא צריך לקבוע עמדה משלו, להצהיר ולהילחם עליה.
כמובן שלמעשים כאלה יש מחיר. לעמידה בשער יש מחיר, מלבד האהדה והתמיכה שהוא יזכה להם. יש ציבורים שלא יאהבו את הדברים האלה, אחרים יבוזו לו, יגנו אותו ואפילו ירצו לפגוע בו. אבל הוא יוכל לשאוב השראה מקורות חייהם של וצלב האוול, נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג. אלה אנשים שהיו מוכנים לשלם מחיר כבד כדי להילחם על דעותיהם. אבל גם דויד גרוסמן כבר שילם את המחיר הכבד ביותר שיכול אדם לשלם. אז למה הוא מחכה?
ההבדל ביני לבין יורם הורביץ הוא שאני לא פרסמתי מאמר שכול כולו טרוניה על כך שהוא לא אומר מה שהייתי רוצה שיגיד ואין לי גם כל עניין לעשות זאת. יש מבין?
חבל שאתה לא מסיק את המסקנות המלאות מהשורשים הקולוניאליסטים והרקובים של התנועה הציונית – אסור שתהיה קולוניה יהודית בלוונט. אחרת איזה משמעות יש לדקולוניזציה?
מבלי להתייחס לשל שלטון החמאס והאם ראוי להכיר בו או לא, הטענה שכל שלטון שנבחר בבחירות דמוקרטיות הוא לגיטימי אינה נכונה, יתכן ובשלב מסוים בחיי עם הוא בוחר בשלטון מפלצתי ומזדהה איתו ואז אין בעיה להילחם ולא להכיר בשלטון כזה.
מה גורם לך לחשוב שיורם הורוביץ צריך להגיד מה שבעיניך הוא נכון (בכל האמור בדויד גרוסמן ובדבריו, מה הוא צריך להגיד ומה לא). אם אתה רוצה לתת ביטוי פומבי לדעותיך (בכל האמור בדויד גרוסמן ובדבריו, מה הוא צריך להגיד ומה לא) אתה רשאי לבטא אותן.
אה! זאת דעתך. דוד גרוסמן רשאי להגיב כך וכך, וגם יורם הורוביץ רשאי לעשות כן.
אז מה אתה מתבכיין?
שלום ?
במאמר של גרוסמן ב"ידיעות אחרונות" אין המלה
"שלום" מופיעה אפילו פעם אחת.
נראה כי לדעתו "שלום" לא שייך לנושא.
מה גורם לך לחשוב שגרוסמן צריך להגיד מה שבעיניך הוא נכון?
אם אתה רוצה לתת ביטוי פומבי לדיעותיך אתה רשאי לבטא אותן.
"הוא צריך להצהיר שהפלסטינים בחרו את מפלגת החמאס לעמוד בראשם בבחירות דמוקרטיות ואת איסמעיל הנייה להיות ראש ממשלתם ואיתו עלינו לשאת ולתת."
שתי טענות נפרדות ואין השניה נגזרת מהראשונה.
1. שהפלסטינים בחרו את מפלגת החמאס לעמוד בראשם בבחירות דמוקרטיות ואת איסמעיל הנייה להיות ראש ממשלתם –
חצי נכון.דמוקרטיה זה יותר מ"הצבעת רוב", כמו שרובכם זריזים להבין כשמדובר בישראל, למשל.
אבל נכון שהפלסטינים בחרו. עם הזכות לבחור באה האחריות לשאת בתוצאות הבחירה.
2. ואיתו עלינו לשאת ולתת –
ממש לא.
אם יתאים לנו (זאת אומרת, נעריך שבשקלול הסופי תהיה לנו תועלת), נישא וניתן, ואם לא יתאים לנו – לא נישא וניתן.
אם מצב של חוסר משא ומתן מתאים לפלסטינים -יופי. לא מתאים? שיבחרו מישהו שעשוי להציע משהו שיכול לעניין אותנו.
אנחנו לא חייבים להם כלום, וגם הם לא חייבים לנו. לא מתאים? אין עסקה.
ומה שהם מציעים, לא מתאים לנו. שיציעו שלום – יש על מה לדבר. הודנה שמבטיחה מלחמה עם אוייב יותר חזק בסופה? לא קנינו.
הפלסטינים סובלים בינתיים? זב"שם. שיבואו עם הצעה טובה יותר. לנו יש יותר אורך נשימה.
"גרוסמן לא צריך להתעסק בפוליטיקה,"
וכל הדברים שרצית שיאמר – זה לא פוליטיקה? אתה בטוח שאתה מבין מה זו פוליטיקה?
"שהתנועה הציונית מתעקשת מזה כמאה שנים לנוע בדרכים עקלקלות, שוליות, לא סלולות והגיע הזמן לעלות על הדרך הראשית ההגיונית והקצרה."
למשל התאבדות? הרי אתה טוען שהציונות צריכה להעלם כי מלכתחילה היא לא היתה נכונה.
שאלה לי אליך מר הורוביץ – הדרך העקומה לדעתך שהציונות הולכת בה, השיגה לנו מדינה קיימת ומתפקדת. הדרך הישרה לדעתך שהפלסטינים הולכים בה הביאה אותם לאן שהביאה.
היית מעדיף שזה יהיה הפוך? שלהם תהיה מדינה ואנחנו ניראה כמו שהם נראים?
לא יותר הגיוני להטיף על דרכים עקומות לזה שנכשל מאשר לזה שהצליח (יחסית)?
"בניה ובנותיה של מדינת ישראל נהרגו (כמו הבן שלו) בגלל שישראל לא הסכימה אפילו להתייחס להצעות של החמאס להפסקת אש. "
הבן של גרוסמן נהרג בלבנון. שם יש חיזבאללה, לא חמאס, ועם חיזבאללה דווקא היתה הפסקת אש. אלא-מה? שמיליציות ערביות לא טובות בשמירת הסכמים לטווח ארוך. הן חייבות לתקוע ליריב מקל בעין בכדי לבדוק אם הוא חי.
זאת אומרת, הם מבקשים הפסקת אש כשהם מוכים, רק בכדי להפר אותה ולתקוע לנו אגרוף, ואז לצווח שהם מציעים הפסקת אש חדשה בכדי לא לחטוף אגרוף בחזרה. וחוזר חלילה.
וואללה יופי של משחק.
אבל תמהני – איך התייחסות להצעות של חמאס אמורה להשפיע על הצורך של חיזבאללה בייצור פרובוקציות?
הרי המשוגע מהצפון והפסיכופט מהדרום מתחרים זה בזה מי יעצבן אותנו יותר. כל פעם שאחד משקר לעצמו שהאסטרטגיה שלו הצליחה, השני רואה בזה אתגר להתחרפנות גדולה יותר.
רק חבל שאי אפשר לחבר להם דינמו. זה הפרפטאום מובילה המושלם.
מישהו כאן לא מבדיל בין חופש החשיבה לתוכן
החשיבה. ביקורת התוכן איננה פגיעה בחופש.
היא חושפת את החושב וחשיבתו ואינה מונעת
מאיש לחשוב אחרת.
אם גרוסמן לא הזכיר את המילה "שלום" אפילו
פעם אחת ויחידה בהערותיו על דו"ח וינוגרד
זה מלמד משהו על חשיבתו.
מישהו מרגיש לא נוח עם הארה זו – זבש"ו.
כותב יורם הורוביץ:
"..הערבי כמעט ולא קיים בספרות הציונית-ישראלית. ובמקרים הספורים שבהם הוא מופיע הוא בדואי, רוכל בשוק, מוסכניק. באף סיפור ישראלי אין משכיל ערבי, רופא או מהנדס…, "
דוקא יש ספר כזה.
מדובר בספר קטן ושולי הנקרא "מדינת היהודים" ונכתב על ידי אדם בעל קשר מסוים לציונות ושמו הרצל.
אחד מגיבורי הספר הוא מהנדס חיפאי בשם רשיד ביי ואשר משמש גם כסגן היו"ר של "החברה החדשה".
דרך אגב ,גם סגן ראש הממשלה באותה מדינה שחזה הרצל, הוא ערבי.
וכל המוסיף(על הקשר בין אנטי-ציונים לעובדות) גורע…….
הערתך מחייבת תגובה,
הרצל כתב גרמנית, כמה קראו אותו?
ואני מתכוון (כך כתבתי במפורש) לאנשי רוח ציונים-ישראלים, אנשים שכתבו עברית והשתתפו בבנית האתוס הציוני. אני חושב שאתה מתעלם מכך.
אכן כדאי שיתעייף כבר מהטיעונים המסריחים שלו
השאלה היא אם הוא רוצה לסיים את הסכסוך או שהוא מצפה לכניעה של הערבים.
את האפשרות השניה מנסים כבר מיום שהסכסוך התחיל בהצלחה לא מבוטלת אלא שלא עזרה לסיים את הסכסוך ורק החריפה אותו.
הכי חשוב להזכיר לעייף הזה שכל ההצלחות הם תוצאה של תמיכה מסיבית ממעצמה או מעצמות. ברגע שאלו יתעייפו מכל העניין (ויש לכך סימוכין ממקומות אחרים) אז מיד יתהפך הגלגל, להם תהיה מדינה ואנחנו ניראה כמו שהם נראים!
אז במקום הזבל והיהירות הישראלית של הטירוריסט הזה ודומיו כדאי לחשוב קצת
"מיליציות ערביות לא טובות בשמירת הסכמים לטווח ארוך. הן חייבות לתקוע ליריב מקל בעין בכדי לבדוק אם הוא חי".
מכיוון שאת הפסקת האש עם חיזבאללה הפר דווקא צה"ל, שהכניס מטוסים לשמי לבנון, ואילו חיזבאללה הגיב בדממה גמורה לפרובוקציה הפסיכוטית הזו, בהפגינו איפוק שישראל יכולה רק לחלום עליו – כנראה שלפי הגדרתך המיליציה הערבית כאן היא צה"ל.
אני מבינה את עייפותך. גזענות באמת יכולה להיות מעייפת. אני מציעה לך לשים קצת בצד את סכי העיניים הגזעניים שלך, ולנסות להתבונן קצת במציאות בעיניים פקוחות. זה יכול להיות מאד מרענן.
הדמות שאתה מתאר היא לא ב"מדינת היהודים", אלא ב"אלטנוילנד".
הראשון הוא ספר עיוני על עיקרי תורתו של המחבר.
האחרון הוא רומן על מדינה יהודית אידיאלית, שבה יתקיים שוויון זכויות מלא למיעוטים, אלא הרצל, כמיטב המסורת הקולוניאלית, חשב באמת ובתמים שה"ילידים" רק מצפים לכך שאדם אירופי יבוא ויגאל אותם מנחשלותם, לדעתי זוהי גזענות חמורה לא פחות, במבחן התוצאה, מהגזענות בנוסח "אנחנו האדונים, אנחנו באים ראשונים" וכד’.
לגבי "מדינת היהודים", עד כמה שזכור לי ערבים לא מוזכרים שם, אולי רק בחטף ובמרומז.
למעשה אין סיבה להזכיר אותם, כי ב"מדינת היהודים" ארץ ישראל אינה בהכרח האופציה היחידה או המועדפת (לשאלה "ארגנטינה או ארץ ישראל?" עונה הרצל: "בינתיים, גם ארגנטינה וגם ארץ ישראל").
מה שכתוב שם ונוגע במקצת לענייננו הוא המשטר שהרצל ממליץ למדינת היהודים העתידית:
הרצל דוגל במשטר מלוכני-פרלמנטרי נוסח גרמניה של ביסמארק: רשות המבצעת בדמות מלך (או בא כוחו המאפיל עליו, כדומת ביסמארק שהאפיל על הקיסר וילהלם, י"הל), ורשות מחוקקת שבה מוגבלת זכות הבחירה ל"טובי העם", כאשר בדרך כלל הכוונה הייתה לשומת רכוש (בגרמניה זכות הבחירה הייתה דווקא כללית, אך בפרוסיה, המדינה הגדולה והחזקה בתוך הפדרציה הגרמנית, אכן הייתה שיטת בחירות המעניקה עדיפות לבעלי הרכוש והייחוס, י"הל).
הוא מוסיף כי היהודים אינם יכולים לבחור משפחה אחת מוסכמת כמשפחת מלוכה, ולכן עליהם יהיה להסתפק במעין "מלוכה ללא מלך" (כמו הונגריה בין שתי מלחמות העולם או ספרד של פראנקו, י"הל).
גרוסמן לפחות מעורב. עמוס עוז, לעומתו, שלא הביע דיעה בשום נושא (חוץ ממניפסט גזעני בוטה ב"קופסה שחורה") גורף עתה עוד פרס ("דן דויד") על "פעילותו למען זכויות אדם". זכויות אדם? עוז?? סליחה????
דויד גרוסמן הוא לא רק נבוב שפתית ומחשבתית הוא בעיקר לאומן פשיסטי ניו ציוני , שמות בנו שיבשה עליו את דעתו, בשביל זה הוא צריך טיפול ולא מאמר בעיתון, יעשה טוב דויד גרוסמן ויגוזר על עצמו תענית שתיקה של כמה שנים טובות .