עיתונאי אלמוני מאורוגואי, אדוארדו גליאנו, פירסם ב-1971, כשהוא בן 31, את הספר "העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית". הספר הפך את גליאנו למפורסם בכל העולם והוא תורגם מאז ליותר מעשרים שפות, בהן עברית, והודפס מחדש בשפה הספרדית במאה מהדורות. גליאנו שוטט מספר שנים ברחבי אמריקה – מנהר הריו גרנדה בגבול ארצות הברית ומקסיקו ועד ארץ האש בדרום צ’ילה וארגנטינה – ברגל, ברכבת ועל גב חמור, ורשם רשימות על חיי היומיום של בני אמריקה הלטינית. בסופן פירסם את יצירת המופת שלו – כתב אישום חריף נגד המעצמות הקולוניאליות בעבר, ספרד ופורטוגל; וארה"ב והמעמדות הגבוהים בהווה.
ספרו של גליאנו, שכאמור פורסם לפני שנות דור, אקטואלי היום מתמיד. חרף השינויים הפוליטיים והחברתיים של העשורים האחרונים, נדמה שהעורקים של אמריקה הלטינית פתוחים היום יותר מתמיד. זאת, בעקבות ניצולם הנמשך של אוצרות הטבע שבאמריקה הלטינית ועובדיהם. הגל הירוק השוטף את העולם, באופן פרדוקסאלי, עלול להעמיק את ניצולן של מדינות אמריקה הלטינית ובייחוד בגדולה שבהן: ברזיל. בחיפוש אחר סביבה בריאה יותר ומזוהמת פחות, תאגידים מציעים תחליף זול וזמין לנפט היקר והמזהם: דלק המופק מקני סוכר. לכאורה זהו פתרון אידיאלי. גם זול וגם סביבתי. נכון לסוף דצמבר אשתקד, כמחצית מהמכוניות בברזיל כבר עשו הסבה מן הנוזל השחור אל הכוהל המופק מן הסוכר.
אבל תנועות חברתיות (ואף סביבתיות) בברזיל לא רואות בעין יפה את התחליף החדש לדלק היקר. קודם כל, כי עדיין ישנם בברזיל מיליונים שסובלים מחרפת רעב או מחוסר ביטחון תזונתי. ופעילי התנועות החברתיות והסביבתיות שואלים בקול רם: לגדל סוכר כדי לשרוף אותו במנועי המכוניות של אלה השבעים או לייעד את גידולי הסוכר כדי לספק מזון לרעבים? ההיגיון האנושי עשוי להוביל אותנו לתשובה ברורה: בני אדם עדיפים על מנועים. אבל הרציונל הקפיטליסטי של מקסום רווחים, מכתיב תשובה שונה לחלוטין: רווחים עדיפים על אנשים. ובכוחו של התחליף הירוק לנפט השחור להניב רווחים שאינם נופלים מרווחי הדלק.
מעבר לפגיעה בבני אדם, קיימת פגיעה גדלה בסביבה. על מנת לספק את הצריכה הגדלה ב"דלק הירוק" יש צורך להרחיב את שטחי גידול הסוכר. ראשית, על ידי הסבת גידולים פחות רווחיים אל גידולי הסוכר. שנית, על ידי הפיכת יערות האמזונאס הפראים לשטחי חקלאות. שר החקלאות של ברזיל, ריינהולד סטפאנס, אמר לעיתון המקומי רב התפוצה "או גלובו" (29.07.07) ש"שאין קני סוכר באמזונאס ואין אנו ידועים אם קיימים ניסיונות להפוך את היער הטבעי לשטחי חקלאות. יתר על כן, אנו מתנגדים למהלך שכזה". אבל המציאות היא שונה מן ההכרזות. פעילים בתנועות הסביבתיות כבר ערכו סקר ראשוני של החוות החקלאיות הראשונות שהוקמו במדינות המחוז אקרה, מראניאו, פארה וטוקאנטינס כדי לגדל קני סוכר. מדינות אלה חולשות על אזורים שלמים ביערות האמאזונס. ייתכן והממשלה מתנגדת לתהליך, אבל על פי דו"ח שנתי של אחד ממכוני המחקר הקשור דווקא במשרד החקלאות, השנה צפוי לגדול קציר קנה הסוכר במדינות המחוז אמזונאס, מראניאו, מאטו גרוסו, פארה וטוקאנטינס מ-17.6 ל-19.3 מיליון טונות. רוב הגידולים נעשים תודות להשקעות הגדלות של קרנות גידור ותאגידים מארה"ב.
כך שבים ומדממים עורקי אמריקה הלטינית. שוב חברות רב-לאומיות מנצלות שטחי חקלאות נרחבים תוך פגיעה בבני אדם ובטבע – בחיפוש אחר מקסום רווחיהן. הפעילים הסביבתיים מגדירים בשפה הפורטוגזית כ"אקוסידיו" את תהליך הרחבת שטחי גידול קני הסוכר לטובת תעשיית הרכב. זהו ה"אקוסידיו" או בתרגום חופשי לעברית: השמדת הטבע, שואה סביבתית.
מן הראוי לציין, שהספר יצא בתרגום עברי משובח בהוצאת "מפרש" בשנת 1990.