הרצח הנתעב של עימאד מורנייה (שגם הוא עצמו נתעב באותה מידה) לא פתר אף בעיה, ורק זקף לרגע את קומתו השחוחה משהו של אהוד אולמרט. מי שעקב אחרי התנהלותו של ראש הממשלה בשבוע האחרון היה יכול להגיע למסקנה, שהאיש סובל מפיצול אישיות. מצד אחד, הוא משחר לפתחם של יפי הנפש, והופך אותם בהדרגה לקבוצת ההתייחסות שלו; מן הצד השני, הוא מתקשה להיפרד מאולמרט הישן, הימני-קיצוני והכוחני, שמקנן עדיין בתוככי נשמתו הדוויה. לכן הפכה ההתנהגות שלו לכל כך בלתי צפויה, עד שהיא ניתנת לחיזוי מראש. מי שחושב שבמשפט האחרון טמונה סתירה מבנית, טועה. המטוטלת עוברת מסלול צפוי, התנודות שלה ניתנות למדידה, ואנחנו כבר מודעים לכל התחנות שבדרך. אולמרט מצהיר על נכונותו לשלום ועל "הקפאת הבנייה בהתנחלויות", ומקהלת הוורדרדים בשוליים השמאליים של המרכז הלאומני שרה לכבודו סרנדות דביקות. אחר כך מגיע תורם של מעשי הרצח, ההרעבה והנישול, ושוב נדמה לנו שדווקא אז אולמרט חושף את פרצופו האמיתי. למעשה, אין קלסתר פנים אחד לראש הממשלה וכמו יאנוס המיתולוגי יש לו שני פרצופים, שקל לנו להבין אותם ולהתחקות על מקורם ועל צביונם.
אחרי רצח מורנייה אולמרט הסתובב במזנון הכנסת כמו מאמן זחוח של קבוצת כדורגל מצליחה. בצד פיצול האישיות הוא אולי סובל גם מתסמונת של מאניה-דיפרסיה, שעשויה להסביר את המעברים התכופים והחדים במצב הרוח שלו. כל ימיו ייחל להיות ראש ממשלה, וכמו רבים לפניו הוא הגיע למסקנה שמדובר לא בגן של שושנים אלא בשדה מוקשים.
כמו עיתונאים ותיקים אחרים בעירנו, אני מכיר היטב את אולמרט ועקבתי במשך שנים אחרי דרכו בפוליטיקה. פגשתי אותו לראשונה בשנת 1973, כאשר חזרתי מלונדון ובאתי לבקר את אבי במשכן הכנסת. הוא היה אז עוזרו הצעיר מאוד של ח"כ שמואל תמיר, שהגיע לא מכבר מבנימינה וריח מסדרונות העוצמה נסך בו שיכרון. היה לנו חבר טוב משותף, ושמענו איש על רעהו. הוא האיר לי פנים ושמר לי חסד עד שמתחתי עליו ביקורת בפעם הראשונה, ככתב פרלמנטרי של "העולם הזה". מאז הורעו מאוד יחסינו חרף חברותי עם אחיו, יוסי אולמרט. כבר אז היה יותר קיצוני ביחסיו האישיים מאשר בעמדותיו הפוליטיות. כמו רוב הפוליטיקאים, אולמרט איננו סובל ביקורת, ובעיקר מתעב עיתונאים שאינם הולכים בתלם. אבל התגובות שלו יותר שוצפות מאשר אלה של העסקן הממוצע. כל מי שעבד ב"כל העיר" בשנות כהונתו של אולמרט כראש עיר זוכר אותו כאדם כוחני על גבול האלימות. בעיתון שלנו נהגו למתוח עליו ביקורת בלי מורא ובלי משוא פנים, ואני מודה שהייתי יותר מתון כלפיו מאשר אחרים. עיתונאים כמו עורכי "מעריב" כיום, דורון גלעזר ורותי יובל, וכן גם שלום ירושלמי ואייל הראובני, שהיו מומחים מאין כמוהם בנושאים העירוניים, תיעבו אותו בכל לבם. האם צפוי שינוי ביחסו של "מעריב" כלפי אולמרט בעידן של יובל וגלעזר, אחרי שידידו אמנון דנקנר פרש? לדעתי כבר עכשיו ניתן להבחין במהפך, ולא רק בשינוי.
גם רבים אחרים שבאו ל"כל העיר" בתקופה יותר מאוחרת לא סבלו את ראש העיר. אולמרט הגיב בברוטליות המסורתית שלו, ופגע קשות ב"כל העיר" כאשר הטיל עלינו חרם כלכלי. הוא התנהג כאילו העירייה היא כלי שרת של האינטרסים הפרטיים שלו, וקשה לומר שזכינו לסולידאריות מיוחדת מצד כלי תקשורת אחרים בעיר. אולמרט ודובריו גם העלילו והכפישו. ראש העיר לקח חלק במערכה נגד העיתון. הוא השמיץ את עורך העיתון יוסף כהן ונהג להאשים אותי באהדה לחמאס, חרף ההתנגדות המפורשת שלי לקיומם ולפעילותם של ארגונים דתיים ואלימים. לכן קשה לומר שהדבקות שלו בשיטת החיסולים מפתיעה אותנו במיוחד. אם אולמרט מסוגל לגלות ברוטאליות כזו כלפי מבקריו בכלי התקשורת (על אף העובדה שעיתונאים רבים אחרים ממש זימרו מתוך כיסו) אז אין להתפלא שהוא מגיב באלימות כלפי אויבים אמיתיים העומדים בדרכו. ראש הממשלה הוא איש מסוכן לעצמו ולאחרים, שותפו שר הביטחון אהוד ברק מסוכן עוד יותר ממנו. ניתן לומר בשיא המתינות וההגינות שרבים מאיתנו, אנשי התקשורת, מבזבזים את זמננו ואת כושר הביטוי שלנו בהגנה מקפת על ממשלה כזאת.
כמעט שאין טעם להשחית כיום מלים על פריעת כל ערכי המוסר שלנו בעצם הפעלתם של החיסולים, והשימוש במונח המחריד הזה נעשה כאן רק כדי לשמר את הנגישות לקהל הקוראים, שלבם כבר נעשה גס בכל עידון מצדם של "יפי-הנפש". דעת הקהל שלנו התרגלה לרצח ללא משפט של אויבים צבאיים ופוליטיים, והעסקנים שלנו נזעקו רק כאשר פוליטיקאי ישראלי, רחבעם זאבי, חוסל באותה שיטה ומאותן סיבות על ידי אנשי החזית העממית. מי שחשש להתבהמות מוחלטת כתוצאה מהכיבוש ובעיקר מדיכוי ההתנגדות לכיבוש, מבין עתה שהביוב עלה על גדותיו ושקשה לאדם הגון כלשהו לחיות עם הסחי והמאוס הזה. אבל עלינו להודות שרוב הציבור חוגג את החיסולים, חרף הדאגה מהסלמה שבכל זאת מכרסמת בלבבות וקצת שוברת את מעטה השאננות. לדעתי בתנאים מסוימים יהיה הציבור הישראלי מוכן לקבל גם צעדים דרסטיים של הממשלה, כולל שימוש בנשק לא-קונבנציונאלי כלפי האיראנים, אם הפרשנים הממסדיים ישכנעו אותו שיש לזה תמיכה אמריקאית. הרצון להציל את עמנו מהתגמול הנורא הצפוי לו, והמוטיב המוסרי בעיקרו למנוע אסון גם מעמים אחרים, מדריך כל מלה שאני כותב כאן. הקונפורמיזם בשדרות רחבות של הציבור מסכן את עצם קיומנו. הייאוש דוחף רבים להאמין בשיטות אלימות של זבנג וגמרנו, ורצח מורנייה הוא רק קומץ שאינו משביע את הארי. העם רוצה דם, והממשלה יכולה לשמור על הרייטינג שלה רק אם תספק לו את הסחורה האיומה הזאת. בקרוב מאוד תבוא התגובה, ואז רק יגבר צמאון הדם של הפרשנים ושל העסקנים, שנסחפים יותר ויותר במעגל המאצ’ואיסטי הזה. ראשי הממשלות בכל האזור, וגם בישראל, מתנהגים יותר ויותר כמנהיגים של כנופיות רחוב.
הפרשנים לנושאי המזרח התיכון, שהיו תמיד נושאי הדגל של הנציות בתרבות הפוליטית שלנו, מנחמים אותנו שאין בעצם ממה לחשוש. המשחק הכפול שלהם הוא מרתק: מצד אחד הם שוטפים את המוחות בידיעות מזוויעות על כוונות האויב ובתעמולה אנטי מוסלמית פרימיטיבית ובוטה; מן הצד השני הם מבשרים על תבוסות אמיתיות ומדומות של האויב, כדי להכשיר את הלבבות לעוד הרפתקה צבאית שסופה ועדת חקירה ממלכתית. עכשיו אנחנו לומדים מהם שכל העולם הערבי חוגג את רצח מורנייה, שמנהיג הדרוזים ווליד ג’ונבאלט אזר עתה אומץ לתקוף את החיזבאללה, ושראש ממשלת לבנון פואד סניורה הזהיר מפני תוצאות ההסלמה החדשה בין השיעים בארצו לבין ישראל. רק מעטים מהם מעיזים להצביע על העובדה שהאיבה כלפי ישראל בכל העולם הערבי והמוסלמי מעמיקה והולכת. מסך העשן בתקשורת נועד להסוות את העדרה של אסטרטגיה רציונאלית כלפי המוסלמים באזור ובאירופה. יש מחיר להסלמה ויש תמורה לפיוס. אפילו את השאלה (שהשבוע היפנו כלפי מגיבים רבים) האם יש סיכוי בכלל לצעדים שיפזרו קצת את ענני השנאה והאלימות, לא נוהגים להציג בתקשורת שלנו. החתירה לשלום נתפסת כמעשה חתרני, ואילו ההסתה לאלימות ולחיסולים היא מופת לפטריוטיזם.
כדאי אולי שכמה אנשי ציבור ישראלים יקימו מועצה ציבורית בעלת פרופיל תקשורתי גבוה, שתפקידה יהיה למנוע התקפה הרת אסון על איראן שעלולה להביא להכחדת חלק מאוכלוסיית ישראל. "המועצה למניעת תוקפנות נגד איראן", שאני מציע להקים, תעסוק בפעולות הסברה נגד התקפה אפשרית, ותתאר את מכלול השלכותיה. ראשי הגוף החדש ייזמו פגישות עם איראנים, וינסו להסביר שאין שום טעם רעיוני או גיאו-פוליטי לעימות בין שני העמים. המועצה תתנגד להפעלת יהדות ארצות-הברית לתעמולה אנטי-איראנית, ותקים גוף מקביל של יהודים אמריקאים שיפעלו לפיוס. העימות הגרעיני איננו גזירת גורל, וניתן להביא לשינוי הדרגתי ומשמעותי במצב השורר עתה.
רעיון מצויין ומוגדר יפה לדעתי, כל הכבוד שהצלחת למצוא משהו פרקטי לעשות בימים אלה.
הפעילות למען שלום עם איראן ניראית כמו המענה החיובי, השורשי, לניסיון להטות את דעת הקהל למען מלחמה מיותרת שתסתיים באסון. אמנם סביר שהאסון יקרה בתל אביב, אבל עדיין אסון.
(זה קצת בציניות).
הרשימה שלך מזכירה לי נשכחות שנאלצתי להיזכר בהן השבוע ממילא. בשנים "הטובות" של אולמרט גרתי בירושלים, בבית דו קומתי נחמד בנחלאות, שכני מלמעלה היה אייל הראובני שהשכילני בנפלאות העיריה ואולמרט. בתור "לא ירושלמית בהכרה מלאה", זה נשמע מדהים. מולנו גרה משפחת עמדי המפורסמת, והרגשתי ככה עד כמה אישית ולוחצת היא הפוליטיקה בירושלים. מקום מוזר.
בתור אחת שגדלה בשפלה ובתל אביב, ניסיתי לחיות בשלום עם סכסוכי הכנופיות, לקבל את מרק הקובה ממשפחת עמדי ביום שישי, ולתמוך בטיעוניו המושכלים והרהוטים של אייל (אחד העיתונאים הכי חכמים שיצא לי לפגוש). למזלי, עברתי די מהר לבית הכרם, לפני שהישיבה על הגדר בין השכנים היתה נגמרת רע.
–
השבוע אני מקבלת תזכורת מעירית ירושלים בדמות עיקולים תמוהים, על עבירות חניה כביכול משנת 1997. שום דבר בעיקולים האלה אינו חוקי, אבל זה זימן לי אפשרות להעלות זכרונות ולשים לב שאותו אולמרט, שאז רק שמעתי עליו מפה ומשם, הפך לראש הממשלה, ומה עוד, ל"יקיר השמאל". ממש עליסה בארץ הפלאות.
עוד תזכורת, שיחה השבוע עם עיתונאית חביבה מעיתונך (לא שמתי לב שאתה מפרסם שם, רק היום), לגבי העיקולים. אבל ניכר שהאופוזיציה איבדה שיניים במאבק נגד העיריה, ולמעשה נוצרו קואליציות חדשות, כמו בממשלה המעקרות את השמאל ואת הביקורת האזרחית על השלטון המקומי ושחיתותו.
המאמר שלך היום מסביר משהו חשוב מאד, שאני ברשותך אחזור עליו. החיסולים האישיים, שהחלו אולי ברמה העירונית בירושלים, הפכו למדיניות ממשלה הן נגד החזבאללה אך יותר מכך נגד ישראלים החולקים על "חכמת המלך העירום". פעם היו מתווכחים, היום מעקלים חשבונות בנק בצורה לא חוקית למי שרוצים לאיים עליו, כניראה שזה היה הנוהל בעיריה תחת אולמרט.
אני שומעת מאנשים שאפילו שופטים נחשפים לעיקולים פראיים כביכול על פי "עבירות חניה" בשיטת מצליח. התחושה היא של היותך חשוף לגמרי לאלימות חסרת פנים, שילוב של טענות ביורוקרטיות כביכול (מי יודע אם חניתי שם או לא בשנת תרפפו), ביחד עם סמכויות עיקוב לא נעימות של "משרדי גביה" קבלניים שאף אחד לא מוכן לחשוף את זהותם.
אני עדיין עושה הבחנה בין אולמרט לבין ברק, האחרון לא "מחסל" את מי שמבקר אותו מבית. הוא זה שמחזיק בגזר בדרך כלל, וזה בעיני הבדל. אם כי בצימוד עם אולמרט, זה בעייתי.
ואגב, מי זה ניר ברקת ? האם תוכל קצת לכתוב על "האופוזציה" הזו בירושלים ? הרי מי שמתחיל שם בסוף מגיע לנו לממשלה. אז אנא, ספר לנו.
סליחה על הארכנות
אירית
מדוע חיסולו של ארכי-טרוריסט – רוצח המונים סדרתי מועד ופעיל, שחלק נכבד המטרות שלו היו אזרחיות ובעלות אפיון אתני מסויים, שלא ניתן היה לעצור אותו בשום דרך אחרת, נתפסת בעיניך כ"פשע נתעב"?
אין חילוקי דעות בקשר לעימאד מורנייה עצמו. אבל רצח בלא משפט, שהפך כאן לשיטה ואז משיטה למכת מדינה, הוא מעשה נתעב.
אשר לאישה שמתעניינת כל כך בעירי ירושלים, עוד אדרש לנושא הזה-אני פשוט ממהר למשחק של הפועל קטמון ואיתה הסליחה
לאחת משם,
חזרתי, ניצחנו 0-2 ואני במצב רוח מעולה אבל קצת קשה לי לענות על השאלות שלך. למען האמת, תמיד היו בעיתון מומחים גדולים ממני בנושא העירוני, ואילו אני ניסיתי לתרום בפוליטיקה הכלל לאומית ולעתים גם בנושאים הבינלאומיים החביבים עלי עוד מימי העולם הזה.
אני אוהב מאוד את סגנון הכתיבה שלך, אבל לא מצאתי קשר אמיתי, אפילו לא קשר קומי או סאטירי, בין נושא החיסולים לנושא העיקולים. גם החשיבה שלי היא מאוד אסוציאטיבית אבל לא בהכרח בנושא הזה. אשר לניר ברקת, הוא ליברל במושגים ירושלמיים, אבל מאוד נצי בכל הנוגע ל"אחדות העיר", כך ששותפות פוליטית אמיתית בינו לבין השמאל העיקבי היא בלתי אפשרית.
"משפט" רלוונטי רק אם ניתן לעצור ולהביא את הנאשם לדין. במקרה של מורנייה זה לא היה ניתן – עובדתית. האיש היה מבוקש כעשרים שנה על ידי האינטרפול, ולא נתפס. בינתיים, הוא המשיך לרצוח.
כמו כן, מורניה לא הכיר בסמכותו של אף בית דין שעשוי היה לשפוט אותו, ולא הראה שום נכונות להסגיר עצמו על מנת לעמוד למשפט.
בנוסף, הארגון שמורנייה נמנה עם ראשיו נמצא במלחמה עם ישראל. האיש היה מעורב פעיל בלחימה. מדוע ניטרולו הבלתי הפיך נחשב בעיניך "רצח" ולא פעולה מלחמתית?
ומה "נתעב" בזה?
חיים מאמר מצויין כרגיל.
רק בעיה אחת. בחברה האנושית השתרש מנהג מרגיז שגם אתה נוהה אחריו והוא הדבקת שמות של מחלות נפש לאנשים שאנחנו מבקרים. דוגמא אחת היא העיתונות הצהובה הרגילה שהופכת כל רוצח לפסיכופט, סכיזופרן וכו. ואתה מדביק מניה דפרסיה ופיצול אישיות לאולמרט.
מדובר במונחים רפואיים של מחלות שמעבר לעובדה שאולמרט לא סובל מהן ישנם רבים שכן. וזה פוגע, מעליב וסתם מרגיז שאנשים משתמשים בשמות של מחלות כדי כמונחים מעליבים.
לתשומת ליבך.
את האכזריות והציניות של אולמרט היצירי ראיתי במערכת הבחירות לראשות העיריה בסוף שנות התשעים.
מועמד חסר סיכוי בשם אלישע פלג הציע אלטרנטיבה חסרת סיכוי לראשות העיר.
ראיתי את הבריונים של אולמרט גוזרים כל שלט חוצות של אלישע פלג, ועושים את כל הטריקים המלוכלכים להכשיל את האיש, מעדות שמיעה אני יודע שאף הציעו לו להסיר את מועמדותו לראשות העיריה תמורת כמיליון שקל.
אלישע פלג, שמישכן את ביתו ,הפסיד את הבחירות ואת ביתו,
והאיש שסיכל באופן ממוקד את אלישע פלג,עבר לסיכולים ממוקדים במגרש בלאומי
התקפה על איראן?
הפרשנים הצבאיים הללו, ואחריהם, כלהקת ליווי, נגררים הכתבים ה"חברתיים" אשר מעמידים פנים כמי שדואגים לשדרות ולתושבי "עוטף עזה" –
מסיתים כיום קודם כול להתקפה רצחנית ופושעת על רצועת עזה, שתביא להרג של אלפי פלסטינים ומאות ישראלים, חיילים ואזרחים,
ותטיב עם תושבי הנגב המערבי כפי שמלחמת לבנון השנייה הטיבה עם תושבי הגליל.
אחרי ועדת החקירה על מלחמת עזה יבוא תורה של מלחמת איראן, "כדי לשקם את כושר ההרתעה של צה"ל" ולהעלות את שיעורי התמיכה בראש הממשלה שיכהן באותה עת.
לדניאל,
תודה על דברי הביקורת החשובים. אתה צודק לגמרי בנושא המאניה-דיפרסיה, ולקחתי את הדברים לתשומת לבי לשם הפקת לקחים לעתיד.
תודה חיים.
הקשר שאני רואה בין המקומי ללאומי, עלה גם מתוך הפוסט שלך, המזכיר לנו שאולמרט היה קודם ראש עיר, ולמד שם איך להתנהל מול יריבים. המדובר ברתימת מנגנון ממלכתי לחשבונות פוליטיים ללא כל גבול והתחשבות בנזק שזה גורם למנגנון הממלכתי לטווח ארוך.
בעינים שלי, זו המחלה העיקרית של הפוליטיקה הלאומית, בשלב הזה. אותו הלך רוח קצר מועד ונקמני עובד כניראה גם ברמת הבטחון. כלומר, אם מרגישים צורך מדגדג בידיים "להזקיף קומה לאומית" מחסלים מישהו רק כדי להרגיש טוב, גם אם המחיר לטווח ארוך למדינה, לעם, הוא עצום.
נידמה לי ששרון הביא את השיטה למקסימום, כאשר הפך חלק מהפלשתינאים למעין "אויבים אישיים", ולא לנציגים של בעיה מורכבת יותר.
לאחר ששוחרר הרסן, יורים והורגים כמו בסרט מערבון ספגטי גרוע.
אם לחזור לעיקולים, קשה לרחוש אמון לתהליך המשפטי, התקין, בעירית ירושלים, והנה לאישור כלשהו, אני קוראת על הדירקטורים של לבייב המכהנים כסגני ראש העיר.
האם נותר שדה פעולה אחד, ממלכתי או עירוני, שאינו רתום לחלוטין לשיקולים אישיים, פוליטיים במובן הרע, או כנופייתיים ?
א. הרצח של מורנייה ראוי לתואר שהעניק לו ברעם ("מתועב") משתי סיבות: הוא לא פתר שום בעייה ועלול להמיט אסון על רבים, והוא מדחיק את בעיות האמת שלנו, והם פתרון צודק לבעיית הפליטים וכיבוד זכותו של העם הפלסטיני לריבונות בארצו והסכם שלום עם סוריה ולבנון על בסיס החזרת הגולן ו"חוות שקעא".
ב. אין שום קשר בין בעיית העיקולים של אדם פלוני ובין בעיות היסוד של העם והארץ בהן דן ברעם. אם פלוני חנה שלא כחוק – יואיל לפרוע את הקנס ולא יגייס לעזרתו את משה רבנו.
ג. פידל קסטרו ואנשי "תנועת ה-26 ביולי" הקימו תחנת רדיו בשם "רבלדה" או משהו כזה ודישרו ללא הרף לעם את האמת על קובה ומנצליה ועל קלגסי בטיסטה ופטרוניו בוושינגטון. המצב אצלנו חמור לא פחות ויש להקים תחנת רדיו בים ולקרוא לה תחנת אייבי ולשדר יום ולילה בכל השפות ובעוצמה אדירה את האמת על ישראל וכיבושיה וגניבת ארצם של הפלסטינים וכבודם. צריך כאן הון של מיליונים רבים מאוד וצריך מערכת אמיצה של השמאל העקבי (מונח מצויין) כולל כמובן חיים ואורי ואייבי כנשיא כבוד עד מאה ועשרים וטובה שעה אחת קודם. אייבי, חזק ואמץ.
יש קשר בין פרפר מרפרף באנטרטיקה ובין מלחמת העולם השלישית. כל שכן, בין שחיתות, קריסת שלטון החוק, התעלמות מהוראות חוק, ובין מורנייה. חירחור המלחמה הוא עייסק, ועסקים קשורים זה לזה, ביחסי גומלין, מהקבלן, עובר לביורוקרט, העורך הדין, אשתו, והכל בגלל מסמר קטן.
אלוהים נמצא בפרטים. ניראה קצת מזה מחר בפרשת משה קצב.
למה צימאון דם, למה? בתאונות נהרגים 60 בחודש, בשדרות 2 לשנה בקושי.
ליבי עם העיר הזאת, אך לא מגזימים? התקשורת עוסקת בהרחבה בכל פצוע שנישרט בכתף, מגדירה אותו כ"פצוע קשה", (היום, ה-25 פברואר) בשביל אח"כ לספר שבניתוח "ניצלה היד שלו מקטיעה", בקיצור – יישראבלוף.
למה? אולי להסיח את הדעת מכך שהערך הראלי של השקל ירד מ-10 שקל ל-7 שקל כוח קנייה בשנה וחצי האחרונה, בלי שניתנה תוספת יוקר. המזון ומוצרי בסיס הוא עיקר סל הצריכה של 80 אחוז מהאזרחים. כל בנקאי יספר לך על "עיוות גדול בחישוב המדד", ויוסיף, "הכל פוליטיקה".
צ’מע, לי לא ימכרו שדרות ושוב שדרות, בלי סוף, בתקשורת, לפי תדרוך מלמעלה, של עורכי התוכניות שנותנים להם אתנן של 50 60 אלף שקל בחודש. ולפני יומיים הם הירביצו לפי תכתיב מלמעלה כתבה על משפחה עם 4 ילדים, שתי מכוניות ועוזרת שחיים ברווחה מ-11 אלף… זה שלא רוצים לשלם תוספת יוקר ועוד אמיתית אמרנו?
דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.
ישראבלוף. והימין משחק על זה, תופס טרמפ, מבין טוב מאד שהעני מסתמם באופיום של מוות לערבים ולשמאלנים, לזיין את עזה, ושוכח מהלחם, היידה שרה היידה, יאללה ביתר יאללה.
מ.ש.
איך אפשר, באמצעות מדד שקרי, לרמות עם שלם שנים שלמות, כאשר לעיתונאי המשק, אפילו עודד שחר שתפוקת המילים של לדקה יותר גדולה מזו של מכאל, כדוגמא, לשעה, אין על כך ולו חצי מילה? זה לא רק אי התשלום של תוספת יוקר, אלא עצם ההתייקרות הדרמטית של המחיה, שאצל משפחות קשות יום משמעה הוזלת החיים. עם גולם, קום התנערה!
קרא כתבה מפורטת יותר בנושא (טוב, גם מאויירת קמעה…)
— קישור —
זה יותר מפחד שמישהו ייהרג! בוא אני אסביר לך על כמה מהנזקים שנגרמים בעקבות הקאסמים לעיר ולתושביה :
ילדים ואזרחים בכללי לא ישנים בלילות . ילדים שאת כל הילדות שלהם (7 שנים כבר) מעבירים בפחד מקאסמים . אנשים עוזבים את העיר . אנשים מפחדים לצאת מהבית (למרות שבדרך כלל גם הבית לא מוגן) , התושבים מרגישים שכל צעד שלהם זה רולטה והם מהמרים על הסיכוי להפגע ולהפצע מקאסם בכל צעד שלהם . אנשים מרגישים שלא עושים כלום , אנשים שאין להם מבקרים בחנויות (וכל עסק אחר) , תלמידים שלא יכולים להתרכז בשיעורים בגרויות ובמבחנים בכללי . אנשים שכבר לא יכולים יותר עם האזעקה , אנשים נואשים , העיר נואשת . נזק לבתים , לרכבים , לבתי עסק . ועוד ועוד דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו – אבל בעיר הזאת זה פשוט לא ככה .
אין כאן השוואה לתאונות דרכים – רוב התאונות נרגמות ביגלל רשלנות של הנהגים , רוב התאונות יכולות להמנע על ידי חגורת בטיחות . תאונות הן בכללי משהו "טבעי" לצערנו בכל הנושא של נהיגה .
קאסמים זה מעשה מכוון , המטרה שלהם זה לפגוע – לגרום הרס , פחד , פצועים ואפילו מתים , כמה שיותר מזה יותר טוב . זה משהו שמבוצע על ידי פושעים וצריך לעצור . זו לא אמורה להיות שגרת חיים – ומצדי שיודיעו על כל קאסם וקאסם שנופל . צריך להבין שזה לא משהו שצריך להיות כבר "מובן מאליו" וחובה לעצור את זה .
אני אישית לא נגד הממשלה בעניין הזה ואני מבין שהם באמת עושים הכל . אבל חבל רק שאנשים "מסויימים" לא שמעו על המשפט "עניי עירך קודמים" ויוצאים במאות להפגנות נגד ה"מצור" וזורקים סיסמאות חסרות ערך כמו "צריך להידבר עם החאמס" . "למה צמאון דם" זה מה שאני רוצה לשאול את הפלסטינים דווקא .
הרי כל כך ברור שקשה לחיות כך, ולכן אני כל כך מתפלא עליך, שהרי אתה עושה הכל לעוור את עצמך ולא להפנות קובלנותיך לגורם האחראי לסיבלך..
הרי החמאס היציע הפסקת אש לפני חודש וחצי והממשלה לא קיבלה זאת בתרצנות המשונה, שגם אינה במקומה, ולקוחה מתחום ההסכמים המדיניים בחסות בינ"ל עם אש"ף ש"זה רק הודנה, ולא שלום ל-50 אלף שנה". ואז היתה פשיטה גדולה של צה"ל לרצועה. בסוף 2005 הושגה הפסקת אש עם החמאס בתווך ראש המודיעין המצרי, והיו 0 קסאמים. ואז בא ביקור אולמרט בארה"ב, החל הטבח חסר הסיבה באזרחים וסיכולים ממוקדים ללא סיבה כלשהי, במאי 2006 שהרי החמאס לא ירו כלל.
1) ממשלתך ומערכת הביטחון הם הפורעים בתושבי עזה, ומזמינים קסאמים עליך, אולי מתוך הנחה שאתכם אפשר לדפוק,
2) ואלי מויאל אינו בדיוק מה שנקרא "אחד מהבילתי משוחדים", יקנו את שתיקתו בעבור שלמונים והבטחות לקידום פוליטי במישור הלאומי.
3) מערכת הביטחון מעוניינת בקיום המתיחות ברצועה, הרי הדבר הוא חלק מהצידוק לתקציב ענק,
4) וחשוב להבין, המתנחלים ותומכיהם מעוניינים שדעת הקהל בארץ ובעולם תוסח כלפי הרצועה, דבר שישכיח את נושא פינוי ההתנחלויות.
5) וכפי שהראיתי עוד, גם במישור כלכלת העושק מעוניינים בהסחת דעת כזאת.
ואתם הסובלים, כל זה על גבכם, אתם הקורבנות, את אלי מויאל כבר קנו, במקום לרגום את ביתו באבנים ולזעוק כלפיו שילחץ להפסקת הפריעה של צה"ל בעזה, אתה מלין על אלה שפותחים את עיניך.
אומרים שבשעת סכנה ומצוקה מתחדדים החושים והשכל, ואילו אתה נוהג כאילו עיניך טחו. רגע, אתה בכלל משדרות?
תאור מאלף של האידיאולוגיה הציונית ואיך היא רואה את הסביבה-
— קישור —
עופר בינשטוק הוא לא "האידיאולוגיה הציונית". זה בערך כמו שאומר שאנדרופוב הוא "האידיאולוגיה המארקסיסטית".
החומר הזה מבליט את נושא העוצמה הגרעינית הישראלית כנשק יום הדין לעולם כולו, בהנחת התרחיש הגרוע ביותר – שהאנטישמיות חובקת עולם. אופקיו – השואה.
הקריאה כאן, עלי להודות, משכרת, נוסחת תחושת עוצמה. לפתע היבנתי כיצד המונים מדוכאים, יכולים לשכוח מכל דבר, כאשר מעוררים בהם דחף קמאי של עוצמה אולטימטיבית. זו לוגיקה אסכטולוגית – כאילו מתאריך מסויים ואילך, לא נדע עוד סבל, הכל יהיה טהור ונקי. ניצחון אישי אולטימטיבי שלי ושלך ושל כולם באומה. זה השיכרון שבעוצמת הכוח הפיזי.
שוב אנו חוזרים לדילמה העתיקה: ישוע או בראבאס. גאולה באמצעות הכוח הפיזי, או גאולה באמצעות מזעור השטניות הכוללת הקרבת קורבנות, אדם את רעהו בתוך אותה חברה עצמה.
קראו זאת, — קישור — ותבינו שגם תאולוגיה, בסוגיות קצה הנוגעות לגבולות הניסיון האנושי, עשוייה להיות רלוונטית.
כשאני קורא קטע זה, מצטייר לי די בברור, שעניין ואנונו, התרחש לפחות בידיעה מלאה ותוך הכוונה דקה של המוסד.
ההרתעה האולטימטיבית זה שם המשחק כאן. אך הכשלים ברורים – יצירת אילוצים מלאכותיים. למה, רק 6 פצצות אטום, ולא עשרות פצצות מימן וניטרון המוטלות על ישראל? הרי המימן קיים מאז 1951 דומני, 57 שנה, ופותח בטכנולוגיה מיושנת ביותר, והאטום קיים מזה 64 שנה. לדעתי אין זו בעייה כיום להצטייד בנשק מימני ואטומי, ולו רק משום שמדינות בחבר העמים ימכרו זאת עבור מטבע קשה, אלא שקיים מעין הסכם מובלע, או סוג של מאזן אימים תוך איום על חיי מנהיגים, לטובת תחושת היציבות שבכלכלה הגלובאלית לא לפרסם זאת.
מ.ש
אולי תחסוך קצת ביודים. למה "הראיתי"? למה "היבתנתי". גם אני "דיסלקט", אבל יש לי כבוד לשפה ואני בודק את עצמי. אל תעלב, זה בכוונה טובה.
אם אתה כבר עושה אנלוגיות מהברית החדשה וקורא לישו בשמו העברי, עשה עימנו ועימו חסד, וקרא גם לבר-אבא בשמו העברי.
נבצר מבינתי מדוע פוסלים מראש את רעיון התהדיאה עם החמס. כיוון שלפי התהדיאה, מותר למוסלמים להפר אותה בכל עת שיחפצו, נשמר בה העקרון של עליונות מוסרית של הצד המדוכא. וגם לא הבנתי איך דובי חינין, בה בעת שחבר באותה מפלגה שמזכ"לה נבחר לתפקיד רשמי במוסד להנצחת מורשת השחיתות הבורגנית פסבדו-לאומנית של יאסר ערפאת, מוציא ספר בספריה של גלי צה"ל. צה"ל???? הלו???? זה קולוניאליזם ציוני זה?
היודים למען הבהירות וקלות הקריאה. יש גם עולים חדשים, נניח. אני מלמד עיברית אחד כזה (דווקא פרח כמורה), בשיטה חדשה שפיתחתי, הנראית אפקטיבית ומהירה פי כמה יותר מכל שיטה קיימת.
אשר לבר-אבא, זו אולי החלקה, אך למען השטף האודיטורי הדבר צלצל לי טוב יותר, רציף יותר, סיסמתי יותר, מוסיקלי יותר:
ישוע או באראבס, בנשימה אחת,
נשמע לי טוב יותר מקטיעת הסטקאטו החדה ב"בר—-אבא". ישוע או באראבאס מתנגן יותר, מוזיקלי יותר, ניתן לאמר…
ענית לעצמך. בדיוק משום כך.
כיוון שלפי התהדיאה, מותר למוסלמים להפר אותה בכל עת שיחפצו.
חוזה הוגן פירושו חוזה הוגן. לשני הצדדים. לא רק לצד שאתה חפץ ביקרו, או לצד הנתפס "מדוכא".
ולגבי דב חנין וגלי צה"ל – דב חנין אמנם חבר כנסת בחד"ש, שהיא להזכיר, תנועה שחרטה על דגלה שיתוף פעולה יהודי-ערבי ואחוות עמים – שני דברים ראויים וטובים, כן ירבו, ואכן משום מה המפלגה הזו מצטיירת לא מעט בתור מפלגה ערבית שיש לה ח"כ יהודי מוצלח ביותר כעלה תאנה, אך הוא עדיין יהודי וישראלי. לא פלשתיני. מה פסול יש באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל?
אני לא מבינה את ההתממות הזאת. גלי צה"ל הוא תחנה צבאית, חלק מהצבא הישראלי. האוניברסיטה המשודרת נועדה להעשיר את החיילים, ולא הבנתי מדוע תורם לה פעיל מתנועה פרוגרסיבית לשחרור לאומי של הנכבשים והעשוקים הפלסטינים.
ומדוע פסולה העשרת חיילים? מה פסול בהרחבת אופקיהם של חיילים?
שלא להזכיר – גברת ראינה, שהאוניברסיטה המשודרת משודרת אמנם בגלי צה"ל, אבל רוב מאזיניה וקוראיה אינם חיילים.
למה את סבורה שהעשייה היחידה של אדם צריכה להיות שחרור הפלשתינים?
איזה באסה, ראינה, שוב לא הולך לך כאן. הסמולנים העקשנים האלה לא מתייאשים וממשיכים לענות תשובות הגיוניות, לא משנה מה זהות השואל. הייתי מציעה לך להחליף לשם בדוי אחר, אבל יש לי תחושה שזה לא יעזור. אז אולי הגיע הזמן להסיק את המסקנות המתבקשות?
אתה בטוח שמה שהאנשים פה רוצים זה "לשחרר" את הפלשתינים"? לי דווקא נראה שנורא קשה לכם "לשחרר". מה תעשו בלי ה"טעון טיפוח" לטפל בו?
יהיה לכם נורא משעמם, לא? חייכם יאבדו את טעם קיומם, so to speak
יאללה, Let their people go
ויפה שעה אחת קודם, כמאמר המשורר.