בשני מאמרים שפורסמו לאחרונה באתר הגדה השמאלית צוטטו בטעות מפי דבריו של עיתונאי שראיין אותי והביע עמדה ספקנית ביחס למשבר האקלים וביחס לגורמיו. עמדתי באותו ראיון הייתה חדה וברורה. ביטאתי אותה גם בספרי, גלובליזציה, שיצא לאחרונה במסגרת ספריית האוניברסיטה המשודרת, וברצוני לנצל הזדמנות זו כדי להביא את עיקריה גם בפני קוראי הגדה השמאלית:
במשך שנים אכן התנהל ויכוח סביב התחממות האטמוספירה. במובנים רבים היה זה תמיד ויכוח פוליטי, שכרוכים בו אינטרסים ומשמעויות כלכליות. אבל עד לאחרונה הוא תואר כוויכוח מדעי, וככזה שימש כסות לוויכוח הפוליטי והכלכלי בשאלות משבר האקלים. בוויכוח המדעי הזה היו שני שלבים: בשלב הראשון התמקד הוויכוח בשאלה אם אכן האטמוספירה שלנו מתחממת, ובשלב השני שאלו אם ההתחממות הזו אכן נובעת מפעילות אנושית.
האם האטמוספירה שלנו אכן מתחממת?
עוד בסוף שנות השמונים של המאה העשרים טענו ברצינות שהאטמוספירה אינה מתחממת אלא ישנה תמונה מחזורית: פעם התחממות ופעם התקררות. הוויכוח הזה כבר בא אל קצו, וכיום התמונה ברורה לחלוטין. במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות רואים תמונה רוחבית דרמתית של התחממות היבשות והאוקיינוסים. רואים גם תמונה ברורה של שינוי בדגם המשקעים העולמי: הרבה פחות משקעים, ותהליכי מִדבּור באפריקה שמדרום לסהרה, בחוף המערבי של אמריקה הדרומית ובאזור דרום-מערב סין. רואים את הדברים גם בפרספקטיבה היסטורית ארוכה ומדאיגה: הדפוס הזה של ההתחממות מראה פריצה למעלה של גרף הטמפרטורה הממוצעת, אל מעל לרמות שאפיינו את מאות ואלפי השנים האחרונות.
כיום ברור שהדפוס הנוכחי של עלייה חדה בטמפרטורה הממוצעת הוא דפוס שלא אפיין את מאה וארבעים השנים האחרונות – התקופה שבה נמדדת הטמפרטורה באמצעות מכשירים – וגם לא את אלף או עשרת אלפים השנים האחרונות, שבהן אפשר להעריך את הטמפרטורה הממוצעת באמצעים אחרים. התמונה המתקבלת חמורה: רואים שהתחממות האטמוספירה אכן מתרחשת; היא כבר כאן, ויש בתהליך הזה האצה דרמתית ומהירה, כאמור במיוחד החל משנות השמונים. הטמפרטורה כיום גבוהה יותר וניכר דפוס של אקלים ההולך ומשתנה בהשוואה לעשרת אלפים השנים האחרונות.
האמירה הזו עלולה להישמע כללית, וייתכן שקשה להבין את משמעויותיה המעשיות. אנסה להדגים איך הדברים נראים בחיי היום-יום שלנו; מה המשמעות של משבר האקלים על חיינו; כיצד משפיע עלינו באופן מעשי השינוי בטמפרטורה הממוצעת, המתרחש כיום במהירות הרבה ביותר זה עשרת אלפים שנה.
שנות התשעים היו העשור החם ביותר בהיסטוריה של טמפרטורה מדודה. השנה החמה ביותר היתה 1998, ואחריה שנת 2001. בשנת 2003 הייתה רמת החום קרובה ביותר לזו של 2001. בגל החום של קיץ 2003 מתו בצרפת לבדה, לפי הערכת שירותי הקבורה הצרפתיים, חמישה-עשר אלף בני-אדם. וצרפת היא כידוע מדינה מערבית מפותחת, לא כמו הודו או אפריקה שמדרום לסהרה. באשר לחורף – חורף 2000-1999 היה החורף החם ביותר בהיסטוריה של ארצות-הברית. סתיו 2001 היה הסתיו החם ביותר בהיסטוריה של בריטניה. תשע מעשר השנים החמות ביותר היו אחרי 1990.
מן הסתם יש אנשים שהנתונים האלה נראים בעיניהם כבעיה של אי-נוחות מסוימת, הניתנת לפתרון: גל חום בצרפת הוא מטרד מכיוון שלצרפתים כידוע אין הרבה מזגנים; אך אם יהיו להם מזגנים הם יחיו ביתר נוחיות. זו הסתכלות שגויה על הבעיה. לא מדובר על בעיה של נוחיות, אלא על שינוי בדפוסים האקולוגיים הבסיסיים של כדור הארץ.
כך למשל חל צמצום ניכר בתקופת הקיפאון – התקופה שבה המים קופאים בחורף. במהלך שלושים השנים האחרונות איבד מעטה הקרח בים הצפוני 40% ממסת הקרח שלו. בשלהי קיץ 2000 פרסמו העיתונים כתבה על שוברת קרח נושאת תיירים שניסתה להגיע עמם סמוך לקוטב הצפוני. לתדהמת הצוות והנוסעים, הספינה לא נדרשה לשבור קרח. אותו אזור סמוך לקוטב הצפוני היה בקיץ 2000 מים; הקרח נמס. אם נזכרים בסיפורים על ננסן וספינתו הפראם שנתקעה בקרח של אזורי הקוטב הצפוני בסוף הקיץ, בספטמבר 1893, מבינים עד כמה אנחנו נמצאים בדפוס מדאיג של שינוי אקלימי.
לא רק בקוטב הצפוני מורגש שינוי. שינויים ברורים מתרחשים גם בקוטב הדרומי, ביבשת אנטארקטיקה. בשנת 1995 ניתק מיבשת אנטארקטיקה מדף קרח יבשתי עצום, לארסן A, בשטח של 8,000 קמ"ר – גדול יותר משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה גם יחד. המדף היבשתי הענק הזה ניתק מיבשת אנטארקטיקה, התפורר ונמס לתוך האוקיינוס. זה לא היה אירוע חד-פעמי. בתחילת 2002 ניתק מיבשת אנטארקטיקה מדף קרח יבשתי נוסף, לארסן B, ששטחו 3,250 קמ"ר – כמו שטח הגליל כולו. גם הוא התפורר ונמס לתוך האוקיינוס. אלה תהליכים דרמתיים, המתרחשים לא רק בשני הקטבים אלא גם בקרחונים היבשתיים. תהליך מדאיג הוא זה של המסת הקרחונים בהימלאיה – ולא בגלל האנשים שתכננו לנסוע לשם לחופשת סקי… הבעיה העיקרית היא שמערכת הקרחונים של ההימלאיה היא המזינה את כל הנהרות הגדולים של דרום אסיה ודרום-מזרח היבשת, ואמנה אותם לפי כיוון השעון: הנהר הצהוב והיאנג-צה – שני הנהרות הגדולים של סין, המקונג, הברהמהפוטרה, הגנגס, ההינדוס. סביב הנהרות הללו חיים מאות רבות של מיליוני בני-אדם. אם מערכת קרחוני ההימלאיה תמשיך להיפגע כפי שהיא נפגעת היום, כל הנהרות האלה ייפגעו ואתם גם היכולת של בני-אדם להתקיים סביבם.
בדרום אסיה אפשר להצביע על שינויים נוספים, ובהם השינוי בתדירות גשמי המונסון בהודו. בעבר יכלו החקלאים שם לתכנן את היבולים שלהם לפי מועדים קבועים פחות או יותר של גשמי המונסון. אבל ככל שהאקלים העולמי משתבש, תדירות המונסון בהודו הולכת ומשתנה והיכולת של החקלאים שם לתכנן את פעילותם החקלאית הולכת ומצטמצמת.
שינוי מדאיג נוסף הוא המדבור, המתרחש במרכז אסיה ובאפריקה שמדרום לסהרה. באפריקה בכללותה מורגש גידול חד בבצרות מזה ובפרצי גשם קיצוניים מזה. בטנזניה הייתה בעבר בצורת בכל שנה עשירית בממוצע, ואילו בעשורים האחרונים כל שנה שלישית היא שנת בצורת. מדבור מדאיג מתרחש גם באירופה, בחצי האי האיברי – בספרד ובפורטוגל.
בכל העולם הולכים ומחמירים דפוסים קיצוניים של אקלים: מצד אחד יותר סופות טרופיות קשות, כמו אלה המתרחשות בקריביים, ומצד שני יותר שנות בצורת ותקופות של יובש. לתהליכים האלה יש השפעה רבה על בעלי-החיים. אנו שומעים על דגי סלמון המרחיקים צפונה אל המים הקרירים של הים הארקטי, על נחילי ארבה העוברים מאפריקה לצפון איטליה, על שרקרקים חובבי חום המקננים פתאום בבריטניה. הסימנים האלה נמצאים בכל מקום. מינים רבים מהגרים צפונה, ואלה בהחלט סימנים המעידים על עליית הטמפרטורה. אם מוצאים דגי סלמון שוחים בין מצרי ברינג לים הצ’וקצ’י, באזור שבין אלסקה לסיביר – הרי זה משום שהמים הקפואים שם התחממו.
במערכת האקולוגית המורכבת, כאשר נוצרת בעיה כלשהי היא מולידה בעיות נוספות. פקחי היערות בארצות-הברית מודאגים מכך שציפורי סִבכי עפות צפונה לקנדה. כאשר הציפורים עוזבות הן מותירות את יערות-העד של ארצות-הברית חשופים יותר להתקפות של תולעים, שכיום נאכלות על-ידי הסבכים. כאשר הציפורים האלה יהגרו צפונה לקנדה יוכלו התולעים להתרבות כרצונן, לאכול את העצים ולייבש אותם.
התופעות האלה חמורות ומדאיגות. אך לא הכול מודאגים מהן: בממשל האמריקאי בראשותו של בוש, למשל, לא מודאגים. פרד סינגר, העומד בראש פרויקט מדיניות הסביבה של ממשלת ארצות-הברית, אומר כי "אם אתה רוצה למדוד טמפרטורות, השתמש במד-חום ולא בציפור; לציפורים יש כל מיני סיבות למעבר צפונה, דרומה, הצדה, או לכל כיוון שהוא". אך עמדה זו של הממשל האמריקאי אינה העמדה המאפיינת את אנשי המדע. הקהילה המדעית מודאגת מאוד מהסימנים האלה של התנהגות בעלי-החיים, מהעובדה שבעלי-החיים מגיבים לשינוי הקיצוני ההולך ומתרחש באקלים העולמי, לאותה התחממות הולכת ומעצימה של האטמוספירה.
הבעיה הקשה היא שהתחממות האטמוספירה נגרמת על-ידי בני-האדם. היא נגרמת מכך שאנחנו פולטים לאטמוספירה גזי חממה ההופכים את האטמוספירה שלנו לחממה אחת גדולה, ולמעשה גורמים לכך שהאטמוספירה תלך ותתחמם.
כאמור, הוויכוח הפוליטי סביב שאלת התחממות האטמוספירה הסתתר בתחילת הדרך מאחורי ויכוח מדעי. השלב הראשון בוויכוח המדעי נסב סביב השאלה אם האטמוספירה אכן מתחממת. השלב הזה התנהל בעיקר בשנות השמונים של המאה שעברה. בתחילת שנות התשעים הוויכוח הוכרע למעשה, ומאז התמונה ברורה לחלוטין: ההתחממות כבר כאן; לא מדובר בתחזית אלא במשהו המתרחש סביבנו, שאפשר להבחין בו באמצעות שורה ארוכה ומדאיגה של תופעות. הוויכוח הזה הוכרע.
אבל לאחר שהוכרע הוויכוח בשלב הראשון, עבר מוקד הוויכוח בשנות התשעים לשאלה אחרת בעניין משבר האקלים: האם ההתחממות של האטמוספירה היא אכן תוצאה של פעילות אנושית.
האם ההתחממות אכן נובעת מפעילות אנושית?
סביב השאלה הזו התנהל בשנות התשעים מאבק קשה, במיוחד בארצות-הברית. המאבק נוהל על-ידי גוף בשם Global Climate Coalition. בניגוד למשתמע מן השם, לא הייתה זו קבוצה של חובבי סביבה אלא מסגרת שעמדו מאחוריה חברות הנפט הגדולות בארצות-הברית. הם ניהלו מאבק חריף וקמפיין תקשורתי נמרץ סביב הטענה שאמנם קיימת התחממות, והיא אפילו ניכרת ומדאיגה, אבל היא אינה נובעת מפעילות אנושית. במסגרת מאבקם הם פעלו לקידום תיאוריות שונות, וביניהן תיאוריה על מחזורים בכתמי השמש המסבירים את הדפוס הקשה של התחממות האטמוספירה.
אבל גם בתחום הזה התמונה המדעית כבר ברורה לחלוטין. כיום ישנם מודלים מדעיים המנתחים את ההתחממות בצורה מדויקת, וקיימת סביבם הסכמה מדעית רחבה. על פי המודלים הללו, פעילות אנושית מסבירה 95% מדפוס ההתחממות המתרחש היום. ברור כי הדבר העיקרי הגורם להתחממות ולמשבר האקלים הוא ייצור גזי החממה ופליטתם לאטמוספירה שלנו. אנחנו פולטים גזים אלה לאטמוספירה כאשר אנו שורפים דלק בתחנות הכוח שלנו, בבתי החרושת שלנו, במכוניות שלנו, ושוב ושוב במכוניות שלנו. וכך אנחנו בעצם משנים את הרכב האטמוספירה, ומייצרים את התהליך הזה של ההתחממות או משבר האקלים.
להתערבות הנמרצת הזאת שלנו באטמוספירה יש תוצאות שחלקן ארוכות-טווח. גם אם נעצור ונוריד את פליטת גזי החממה לאטמוספירה – יידרשו למערכת האקולוגית שלנו שנים רבות להתייצב מחדש ולייצב את עצמה לחלוטין.
אפשר לומר ששני הוויכוחים המדעיים הגדולים סביב שאלת ההתחממות הם ויכוחים שהוכרעו, וקיים לגביהם כיום קונסנסוס מדעי רחב. ברור לנו שההתחממות קיימת, שמשבר האקלים קיים, ושאנחנו – בני-האדם – בפעילות שלנו, בגזים שאנחנו פולטים לאטמוספירה, מייצרים את ההתחממות הזו ואת משבר האקלים הכרוך בה.
הקונסנזוס המדעי הבין-לאומי מתבטא בגוף רחב של מדענים הפעיל מאז שנת 1988 – IPCC: Intergovernmental Panel on Climate Change. גוף זה מקיף בפעילותו למעלה מאלפיים ומאתיים מדענים בכל רחבי העולם. על ממצאי ה-IPCC אין היום ויכוח אמיתי בתוך הקהילה המדעית. הניסיון הממשי האחרון לחלוק עליהם נעשה בראשית 2001, כאשר ג’ורג’ בוש השני נבחר לנשיאות ארצות-הברית. עם עלייתו לשלטון כתב בוש מכתב לאקדמיה האמריקאית למדעים – גוף מדעי יוקרתי הפועל בארצות-הברית בתקציב של הממשל האמריקאי – וביקש מהם הערכה ביקורתית על עמדות ה-IPCC בשאלות משבר האקלים. בתגובה קיבל בוש מהאקדמיה האמריקאית למדעים, ביוני 2001, מכתב מפורט שכותרתו Climate chang science: an analysis of some key questions. המסקנות במכתב הזה תומכות בעמדת ה-IPCC. שתי המסקנות העיקריות הן אלה: ראשית, יש שינוי אקלימי משמעותי, והוא יוצר סיכון גובר והולך ליציבות הביוספרה והחיים על פני האדמה; ושנית, התהליך המסוכן הזה נגרם כתוצאה מפעילות אנושית.
זו התשובה שקיבל בוש בתשובה לפנייתו. זמן קצר אחרי כן פנה בוש בנאום לעם האמריקאי בעניין משבר האקלים. בנאום נמנע בוש מלחזור על הוויכוח המדעי בשאלה אם יש התחממות, אם אכן יש משבר אקלים, וגם לא העלה ספק באשר לתרומה האנושית למשבר האקלים הזה; אבל במהלך חד וברור אמר בוש בנאום שלמרות כל הממצאים המדעיים האלה, הוא מוביל את ארצות-הברית לפרישה מתהליך קיוטו – אותו ניסיון בין-לאומי ראשוני להתמודד עם המגמות של התחממות האטמוספירה. את הנסיגה של ארצות-הברית מפרוטוקול קיוטו נימק בוש לא בנימוקים מדעיים אלא בנימוק אחר – בהשלכות שיכולות להיות למחויבות סביבתית כזאת מצד ארצות-הברית על הכושר התחרותי של התעשייה האמריקאית מול זו של המדינות המתפתחות.
מאחורי נאומו של בוש, אומרים מבקריו, עומדים אותם אינטרסים של תאגידי ענק שרווחיהם נשענים על השימוש בנפט ולפיכך הם מעוניינים שצריכת הנפט תגדל. מובן שהגדלת השרפה של נפט מגבירה גם את הפליטה של גזי החממה לאטמוספירה. המבקרים טוענים שאין זה מקרה שבוש, שנבחר לנשיאות במימון כבד של חברות הנפט, נותר מחויב אליהן גם במדיניות שהוא מיישם כנשיא. המחויבות הזו מתבטאת בהימנעות הממשל האמריקאי הנוכחי מכל ניסיון לצמצם את פליטת גזי החממה של ארצות-הברית. כאשר הממשל האמריקאי פרש מתהליך קיוטו, נקלע הניסיון להתמודד עם משבר האקלים לקשיים רבים שאציין בהמשך.
משבר האקלים – הסכנות שבדרך
באשר להשלכותיו של משבר האקלים על עתידנו מקובלת כיום בקהילה המדעית הערכת המצב הרביעית של ה-IPCC, שהתפרסמה בשנת 2007. על פי ההערכה הזו קיימות בפנינו, כאנושות, כמה תחזיות אפשריות במהלך המאה העשרים ואחת. על פי התחזית הקשה יותר אנחנו עלולים להגיע במאה הנוכחית להתחממות של עד פי עשרה מכל העלייה בטמפרטורה הממוצעת שהתרחשה במהלך המאה העשרים. התחממות של פי עשרה היא התחממות של כ-6 מעלות לאורך המאה ה-21. אולי זה נשמע מעט, אבל כשמדברים על טמפרטורה ממוצעת זה מספר גבוה מאוד, היוצר שינוי משמעותי. צריך לזכור שההבדל בינינו לבין עידן הקרח האחרון הוא הפרש של שלוש מעלות בממוצע. לפיכך הפרש פי שניים מזה משמעו שינוי קיצוני באקלים של כדור הארץ. תחשיבים שפורסמו לאחרונה מראים שכל עלייה בחצי מעלה בטמפרטורה הממוצעת בהודו משמעותה אבדן חמור של יבולי אורז ותבואות.
זאת ועוד. להתחממות תתלווה גם עלייה משמעותית של פני הים, בין היתר עקב המסת הקרחונים היבשתיים. עליית פני הים משמעותה לא רק הצפה של אזורים סמוכים לחופים, אלא גם המלחה של אקוויפרים – אותם מאגרי מים תת-קרקעיים – כאשר הם נמצאים סמוך לחוף הים.
אזור שייפגע מאוד כתוצאה מעליית פני הים הוא, למשל, הדלתא של הנילוס, אזור שמרוכז בו חלק משמעותי מהחקלאות המצרית. שינוי כזה יביא לפגיעה קשה בחקלאות של מצרים. ועוד במצרים – נוסף לפגיעה בדלתא של הנילוס – הנילוס עצמו, שהוא המקור ליותר מ-95% מהמים שמצרים משתמשת בהם, ילך ויידלדל כתוצאה מהתמעטות המשקעים באזורי מקורותיו. לכך יש להוסיף גם את התגברות האירוזיה של הקרקע כתוצאה מההתגברות הצפויה במהירות הרוחות. תופעות אלה תגרומנה מצדן לעלייה בכמויות האבק המגיע מהסהרה ומהמדבר המזרחי, ותהיינה לכך השלכות בריאותיות וכלכליות על האזור כולו.
העלייה בטמפרטורה הממוצעת של האטמוספירה תתבטא בצורות שונות במקומות שונים. היבולים החקלאיים ייפגעו קשות, קודם כול באזורים שייפגעו בצורה הקשה ביותר מבחינה אקלימית – אפריקה, דרום אסיה ודרום אמריקה. במשך עשרות השנים הקרובות צפויה פגיעה ביבולים בהיקף של 40% – שיעור פגיעה גבוה ומסוכן.
המדינות ה"מתפתחות", העניות, עתידות להיפגע יותר מאחרות ממשבר האקלים, מסיבות אחדות. קודם כול, למרבית הצער, חלק גדול מהן ממוקמות באזורים רגישים מבחינת האקלים. שנית, במדינות העניות יותר יש פחות יכולת הסתגלות. שינוי האקלים ישפיע יותר על ארצות עניות ועל העניים גם מכיוון שאלה תלויים יותר בחקלאות לצורך קיומם. הניתוחים שנערכו בעניין זה מצביעים על כך שגם מנגנוני השוק, כשלעצמם, יחריפו את מצבם של החלשים והעניים יותר מאשר את מצבם של החזקים והעשירים יותר.
בנגלדש והולנד הן שתי מדינות שחלק גדול משטחן יוצף אם פני הים יעלו בגלל המשבר. אין כל ספק שהולנד תהיה ערוכה להתמודד עם בעיה כזו בצורה נכונה יותר ומתאימה יותר, בעזרת מערכות של סכרים וכדומה, ואילו יכולתה של בנגלדש להתמודד עם הקשיים הללו תהיה נמוכה באופן ניכר.
זהו כאמור דפוס ההתחממות הקיצוני העלול להתרחש במהלך המאה ה-21 – עלייה של עד 5.8 מעלות בממוצע בטמפרטורה של האטמוספירה. כפי שאראה בהמשך, קיימת אפשרות למתן את העלייה הצפויה. שאלה זו תלויה במידה רבה בהתנהגות הקולקטיבית שלנו כאנושות.
עד עכשיו תיארתי את הדפוס הכללי הצפוי של השינוי באקלים. אבל אחת הבעיות הגדולות בעניין משבר האקלים היא אופיה המערכתי, המורכב והלא-לינארי של המערכת האקלימית, ומכאן גם היותה בלתי צפויה. האופי המורכב הזה עלול להציב בפנינו הפתעות שאמנם אנו צופים אותן באופן כללי, אבל איננו יכולים לדעת בדיוק באיזו צורה, באיזה אופן ומתי בדיוק הן יגיעו. את ההפתעות המערכתיות הקשורות למשבר האקלים אפשר לחלק בצורה גסה לשלוש רמות: תדירותם ועוצמתם של מצבי מזג-אוויר קיצוניים; שינויים בלתי-הפיכים במערכת האקלימית; ותהליכי שרשרת.
ברמה הראשונה מדובר על עלייה בתדירותם ובעוצמתם של מצבי מזג אוויר קיצוניים; לדוגמה, עלייה במספרן ובתדירותן של סערות. פאנל חברות הביטוח הפועל בצד האו"ם מעריך שכבר בשנות התשעים ניכרה עלייה גדולה בנזקי האקלים שחברות ביטוח צריכות לפצות בגינן. נזקים כאלה הולכים ומתרבים במשך השנים, ומעריכים כי בשנים הקרובות הם עוד ילכו ויתרבו, שכן סופות חזקות – טורנדו, ציקלון והוריקן – ילכו ויתרבו והתדירות שלהן תהיה גבוהה יותר. מחקרים עדכניים מראים שכבר עתה עלתה במידה ניכרת עוצמתן של הסופות הטרופיות במפרץ מקסיקו, עקב התחממות מי האוקיינוס שם. סופת ההוריקן "קתרינה", שהיכתה בעוצמה רבה בניו-אורלינס בארצות-הברית, הייתה דוגמה לכך. יותר אירועי אקלים קיצוניים זו רמה אחת של הפתעות.
הרמה השנייה של הפתעות היא מעברים יותר מהותיים, יותר קבועים, בתוך המערכת האקלימית שלנו; למשל, שינוי בתהליכי הזרמים באוקיינוסים והשלכותיו על מזג האוויר. דוגמה בולטת אחת אפילו הונצחה בסרט הוליוודי, "היום שאחרי מחר", וזו הדוגמה של זרם הגולף. זרם הגולף הוא מערכת טבעית של זרימת מים חמים באוקיינוס האטלנטי, ההופכת את אזורי צפון-מערב אירופה לנעימים הרבה יותר מאזורי סיביר המצויים באותו קו רוחב גיאוגרפי. המערכת הזו, המכונה גם "המסוע האטלנטי", מופעלת על-ידי משאבה טבעית עצומה הממוקמת דרומית ודרום-מזרחית לגרינלנד. קפיאתם של המים באזור הזה מותירה את המים הנותרים מלוחים יותר ולפיכך גם כבדים יותר. המים המלוחים והכבדים שוקעים, ומותירים מקום למים חמים יותר לזרום צפונה ולמלא את מקומם. כך מופעל הזרם העצום הזה של המים, המזרים מים חמים מהים הקריבי לחופים הצפון-מערביים של אירופה. עקב ההתחממות בשנים האחרונות מצטמצמת קפיאתם של מים באזור גרינלנד. זאת ועוד, עקב ההתחממות מפשירים והולכים הקרחונים היבשתיים בגרינלנד, ומים מתוקים בכמויות גדולים זורמים אל האוקיינוס. כך נפגע מאוד מהלך שקיעתם של מים מלוחים, ומואט זרם המים החמים שהיו אמורים למלא את מקומם. האטת זרם הגולף כבר ניכרת במציאות. אפשר להעריך שבסופו של דבר הזרם ייעצר כליל. התוצאה עלולה להיות קשה. למרבית האבסורד, למרות שבעולם כולו מתרחשת תופעה של התחממות האטמוספירה – הפגיעה בזרם הגולף צפויה ליצור באירופה המערבית והצפונית דווקא קיפאון גדול (big chill) – ירידה משמעותית של הטמפרטורות. בסרט ההוליוודי "היום שאחרי מחר" מתוארת התרחשות כזו. בסרט התהליך כמובן הרבה יותר דרמתי, והוא מתרחש במהלך כמה ימים.
מאחורי התמונות ההוליוודיות הדרמתיות והמוגזמות קיימת דאגה אמיתית. קושי מיוחד נמצא בכך שאם משבשים את זרם הגולף – פוגעים במערכת שאין שום מושג איך להפעיל אותה מחדש. ברור לנו איך זרם הגולף יכול להשתבש, איך הוא יכול להיעצר; אך לא ברור לנו איך מפעילים מערכת כזו מחדש.
ברמה השלישית של ההפתעות הצפויות לנו מדובר בתהליכי השרשרת. אלה תהליכים שבהם אנחנו מפעילים מערכת טבעית כלשהי שהיא עצמה מחריפה את התחממות האטמוספירה ואת משבר האקלים. הנה כמה דוגמאות לתהליכי שרשרת:
- חשיפת הקרקע מהמסת הקרחונים יוצרת מצב שבו הקרקע סופגת יותר קרניים במקום להחזיר אותן; כתוצאה מכך נוצרת הקצנה של ההתחממות ושל המשבר.
- כאשר האוקיינוסים והימים מתחממים – הם מאבדים מהיכולת שלהם לספוג דו-תחמוצת הפחמן (CO2). האוקיינוסים והימים הם המקומות שבהם מרבית גזי ה-CO2 (גז החממה הנפוץ ביותר) נספגים כיום. כאשר תהליך הספיגה של הימים והאוקיינוסים נפגע – יותר CO2 יישאר משוחרר באטמוספירה וימשיך להשפיע כגז חממה. גם תופעה זו תחמיר את המשבר.
- הדוגמה השלישית זוכה לתשומת לב מיוחדת בשנים האחרונות. מדובר בתהליך של המסת הפרמאפרוסט – האדמה הקפואה באופן תמידי באזורי הטונדרה, למשל במערב סיביר. הקרקע הזו כולאת בתוכה כמויות עצומות של מתאן (גז חממה אפקטיבי מאוד שהשפעתו גדולה בהרבה מזו של CO2), ותהליכי ההמסה שלה יכולים לשחרר במהירות מתאן לאטמוספירה. באזורי מערב סיביר מדובר על אזורים של פרמאפורסט ששטחם מיליון קמ"ר (שטח השקול לגודלן של גרמניה וצרפת יחד), המצויים כבר היום בתהליכי המסה. בהקשר זה יש לציין שבאזורים אלה של מערב סיביר כבר התרחשה בשלושים השנים האחרונות עלייה של שלוש מעלות בטמפרטורה הממוצעת.
בכל המקרים האלה מדובר על הנעת מהלך טבעי שברור לנו שהוא עתיד להתרחש, אבל אין לנו שום מושג איך אפשר לעצור או להפוך אותו: כשזה כבר קורה, והנצרה של הפצצה האקולוגית משתחררת – איננו יודעים איך להחזיר את השדים האלה חזרה לבקבוק.
משבר האקלים – התמודדות אפשרית
על רקע מה שאמרנו ברור שההתמודדות עם משבר האקלים כבר אינה עניין של קבוצת חובבי סביבה מחבקי עצים. במובנים רבים היא גם חורגת אל מעבר לקהילה המדעית.
בשנת 2003 הודלף לתקשורת האמריקאית והבריטית דין וחשבון סודי שהוכן לנשיא בוש על-ידי צוות של הפנטגון האמריקאי, שמונה כדי להעריך את הסיכונים הביטחוניים העיקריים העומדים בפני ארצות-הברית במאה השנים הקרובות. הממצא המסכם של הדוח הזה, שנכתב על-ידי מומחי ביטחון שמרניים מהממסד הביטחוני האמריקאי, עשוי להפתיע את הקהל הישראלי. על פי הדוח הזה, הסיכון הביטחוני העיקרי לארצות-הברית אינו הטרוריזם אלא משבר האקלים.
כדי להבין איך ייתכן שמשבר אקלים נתפס כסיכון ביטחוני בדרגה העליונה חייבים להבין שמשבר האקלים איננו עניין של חוסר נוחיות סתם. מדובר על פגיעה קשה בחקלאות, פגיעה קשה ביכולת להשיג מזון, פגיעה קשה בסדרים הכלכליים והחברתיים של מדינות רבות. כל אלה יביאו גם לגל של פליטי אקלים, ובסופו של דבר יפגעו בסדרים הפוליטיים ובסדרים הביטחוניים של העולם.
המדען הראשי של ממשלת בריטניה, פרופ’ סר דייוויד קינג, אמר שאם דפוס ההתחממות העכשווי יימשך, הרי בשנת 2100 המקום היחיד הראוי למגורי אדם יהיה יבשת אנטארקטיקה. על הרקע הזה קל להבין מדוע אמר ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, שמשבר האקלים יהיה הנושא המרכזי בסדר היום הפוליטי העולמי בעשורים הקרובים. הלורד אוקסבור, נשיא חברת הנפט של-אויל, הודה שאם הכיוון הנוכחי יימשך, אנחנו כחברה אנושית הולכים לקראת קטסטרופה.
חשוב לומר שהקהילה המדעית מעריכה שאנחנו כאנושות איננו נידונים לאסון. אמנם אם נמשיך במדיניות של "עסקים כרגיל", אם לא נבצע את השינוי הכלכלי-חברתי הנדרש כדי להתמודד עם התופעות של משבר האקלים ועם הפעילות המייצרת את התחממות האטמוספירה – ניקלע למצב קשה ביותר; אבל אם ננקוט בפעולות הדרושות ואם נעשה את השינוי הנדרש – שאסבירו בהמשך – אנחנו בהחלט יכולים לאפשר לעצמנו המשך קיום של החברה האנושית על פני כדור הארץ.
כדי להבין את הקושי בהתמודדות עם משבר האקלים, צריך לשים לב לשאלת מקורותיו: מי גורם לאותן תופעות היוצרות את המשבר? מי גורם לאותה התחממות של האטמוספירה? מי הם אלה הפוגעים באיזון האקולוגי שלנו? כשמסתכלים על המפה העולמית של פליטות גזי החממה רואים תמונה מאוד לא שוויונית. ארצות-הברית לבדה, למשל, מייצרת יותר מרבע מכלל גזי החממה בעולם. כל אמריקאי מייצר גזי חממה בכמות השווה לזו שמייצרים כמה עשרות סינים והודים. זה אינו מפתיע כאשר קוראים שבכל משק בית אמריקאי ישנם בממוצע 1.9 כלי רכב אישיים. בארצות-הברית יש כיום יותר כלי רכב מאשר בעלי רישיון נהיגה. ארצות-הברית לבדה הייתה אחראית לכמחצית מפליטות הפחמן המצטברות בין השנים 1950 ל-1996. כלומר, לארצות-הברית לבדה יש תרומה נכבדה לאותו תהליך של פליטת גזי חממה ולאותו תהליך של שיבוש ושינוי המערכת האטמוספרית שלנו.
אבל ארצות-הברית אינה לבדה במירוץ הזה, מכיוון שאורח החיים האמריקאי מהווה היום חלום המופץ בעוצמה רבה לכל מקום בעולם, באמצעות תקשורת גלובלית חסרת תקדים. אורח החיים של עשירי דרום קליפורניה, עם שתי מכוניות במוסך הפרטי, קורץ לאנשים רבים גם במקומות אחרים. לכאורה, הבעיה היא שגם בסין ובהודו שואפים להגיע לאורח החיים של עשירי דרום קליפורניה. חישובים רבים מראים שאם תושבי סין יחיו כמו תושבי ארצות-הברית, תתמוטט לחלוטין המערכת האקולוגית של כדור הארץ.
זו באמת שאלה רצינית, והיא מקור לטענות קשות כלפי סין – אבל התשובות הסיניות פשוטות מאוד. באחת מוועידות האקלים אמר הנציג הסיני לנציג האמריקאי שבא אליו בטענות בעניין הזה: "אתם בארצות-הברית נוסעים לפעמים אדם אחד במכונית ולפעמים יש לכם שתיים או שלוש מכוניות למשפחה, ומאתנו אתם מבקשים להימנע מלנסוע המון אנשים יחד באוטובוס". הוויכוח הזה מזכיר קריקטורה על רכב-שטח אמריקאי מפואר העוצר ליד משפחה הודית שמחממת את מעט האוכל שלה מעל מדורה קטנה בצד הדרך, והאמריקאי ברכב-השטח אומר להודי שמחמם את האוכל במדורה – כאשר תשלוט על פליטת גזי החממה שלך, נוכל לדבר על הסכמה בינינו. באופן כללי, על זה הוויכוח. הוויכוח על ההתחממות הוא למעשה ויכוח על השאלה מי צריך לשלם את המחיר כדי להתמודד עם ההתחממות הקיימת ועם זו הצפויה בעתיד.
אם כך, בתשובה לשאלה מה מצפה לנו בסוגיית משבר האקלים, ישנם שני תסריטים אפשריים: אם תימשך המגמה הקיימת – נגיע למצב של "לבשל את עצמנו לדעת". אולם ישנה אפשרות הפוכה, של התמודדות עולמית מתואמת ונמרצת עם ההתחממות, וזו יכולה להביא אותנו למצב טוב יותר.
שלושה מודלים להתמודדות – הערכה ביקורתית
ישנם שלושה מודלים עיקריים של התמודדות עם המשבר הצפוי מהתחממות האטמוספירה: המודל של הממשל האמריקאי הנוכחי; פרוטוקול קיוטו; והמודל הנשען על ההסכמות בקהילה המדעית.
המודל של ממשל בוש
המודל הראשון הוא זה של הממשל האמריקאי הנוכחי, ממשל בוש. על פי ממשל בוש, צריך לתת לשוק לעבוד – אסור לפגוע בכושר התחרותי של ארצות-הברית, אסור לפגוע ברווחים של חברות הנפט; בסופו של דבר השוק יפתור בעצמו את הבעיה. איך יפתור השוק את הבעיה? ככל שהמשבר יחריף – המחיר של שימוש בדלק המחצבי (והעלות הסביבתית שלו) ילך ויעלה, וכתוצאה מזה נצטרך להתייעל בשימוש שלנו בדלק כזה ונצטרך למצוא פתרונות טכנולוגיים טובים יותר; פתרונות טכנולוגיים טובים יותר יביאו ליעילות רבה יותר בשימוש בדלק מחצבי, ובסופו של דבר נהיה כולנו יעילים יותר, נשתמש בפחות דלק מחצבי ונגיע למצב נכון וטוב יותר.
המודל הזה מעורר בעיה כפולה. ראשית, לשוק נדרש זמן רב כדי לייצב את עצמו, ופעמים רבות הייצוב מגיע מאוחר מדי – כאשר השדים כבר יצאו מהבקבוק ומתחילים לחולל נזקים בעולם המציאות. הבעיה השנייה היא שיעילות רבה יותר בשימוש במשאב לא תמיד גורמת לכך שמשתמשים בו פחות. לפעמים המצב אפילו הפוך. פרדוקס ג’בונס הידוע קובע שכאשר אנו יעילים יותר – אנו גורמים לירידה במחיר השימוש במשאב, וכך מעודדים יותר שימוש בו. לדוגמה, כאשר בונים כלי רכב המנצלים דלק בצורה יותר יעילה, כפי שנעשה אחרי משבר האנרגיה בשנת 1973 – הופכים את השימוש בכלי הרכב האלה לזול יותר, שכן הם צורכים פחות נפט. התוצאה האבסורדית של הגברת היעילות בשימוש בדלק בעקבות משבר האנרגיה הייתה לא שימוש בפחות נפט, אלא דווקא שימוש ביותר נפט. היעילות הרבה, שהוזילה את מחיר צריכת האנרגיה, הביאה דווקא לעלייה בביקוש. מתברר אם כן שהיעילות כשלעצמה אינה פתרון פלא לשאלת השימוש שלנו בדלק מחצבי.
מודל פרוטוקול קיוטו
המודל של הממשל האמריקאי הנוכחי מקובל רק על מיעוט בעולם. הקונסנסוס הפוליטי העולמי הוא אחר, והוא בא לידי ביטוי בפרוטוקול קיוטו. נקודת המוצא של פרוטוקול קיוטו היא הסכמה פוליטית שהושגה בין מדינות העולם, על הפחתה הדרגתית ומתונה של פליטת גזי החממה שלנו. בסיכומו של דבר, על-פי פרוטוקול קיוטו, תופחת בשנת 2010 פליטת גזי החממה שלנו ב-5.2% לעומת שנת 1990. לממשל האמריקאי זה נראה הרבה, אבל למען האמת זה די מעט מבחינת ההשפעה האקולוגית. גם אילו פרוטוקול קיוטו היה מתבצע באמת על פי התכנון, הרי ההשפעה הכוללת שלו היתה של 0.1 מעלות במודל ההתחממות של מעלה וחצי במהלך חמישים שנה, כלומר השפעה שולית.
פרוטוקול קיוטו, כידוע, נקלע לקשיים, קודם כול מפני שארצות-הברית פרשה מהתהליך, וגם מדינות נוספות סוטות מהתחייבויותיהן באמצעות פרשנות גמישה למחויבותן במסגרת הפרוטוקול. כבר היום ברור שחלק גדול מהמדינות, גם אלה שמחויבות לפרוטוקול, לא תעמודנה בפועל באותו יעד של צמצום פליטה שנקבע. בעולם קיימת תחושה שפרוטוקול קיוטו, עם כל חשיבותו, איננו יותר מאשר התחלה צנועה מאוד של תהליך – התחלה שלחלוטין אינה מספקת מבחינת ההתמודדות האמיתית הנדרשת עם משבר האקלים.
המודל המתבסס על ההסכמה בקהילה המדעית
המודל השלישי להתמודדות עם משבר האקלים בא מהקהילה המדעית. נקודת המוצא של המודל הזה אינה המצב הנוכחי – ואפילו לא המצב שהיה בשנת 1990 – ואיך מצמצמים מכאן במקצת את פליטת גזי החממה. נקודת המוצא של המודל הזה היא השאלה המדעית כמה גזי חממה אנחנו יכולים לייצר מבלי לבשל את עצמנו באטמוספירה שאנחנו חיים בתוכה. מנקודת המוצא הזו צריכה להתקבל ההחלטה בכמה עלינו להפחית את פליטת גזי החממה כדי להגיע לייצוב אקלימי. צריך לקבוע א משך הזמן של מהלך ההפחתה. וחשוב מכל: צריך לקבוע מי יפחית את הפליטות ובאיזה אופן.
את השאלה האחרונה הזו צריך לפתור על בסיס של צדק סביבתי גלובלי, תוך עימות חזיתי עם האינטרסים של תאגידי הנפט והרכב הפרטי.
מודל מעניין אחד של שינוי זוכה לאחרונה לתמיכה פוליטית רחבה בכמה מהארצות המתפתחות. אציג אותו בקצרה: המודל מתבסס על הערכה מדעית מקובלת על פיה, כדי להגיע למצב של ייצוב אקלימי, עלינו להפחית את פליטת גזי החממה שלנו בערך ב-60%. לכך תידרש תקופת מעבר כלשהי, היכולה להימשך, לדוגמה, שלושים שנה, שבמהלכן על האנושות לעבור מכמות הפליטה הנוכחית לכמות פחותה ממנה ב-60%.
בשלב השני מחשב המודל את הסכום הכולל החדש של הפליטות המותרות, 40% מהפליטה העכשווית – כמות שנוכל להמשיך ולפלוט גם בעוד שלושים שנה, בסוף תקופת המעבר; את הסכום הזה מציעים בשלב זה של המודל לחלק לכל אוכלוסיית העולם, כך שכל אדם בעולם יקבל מכסה של פליטת גזי חממה. כך תהיה לכל מדינה מכסה מדינתית של פליטת גזי חממה, לפי מספר תושביה. למדינות מאוכלסות יותר תהיה מכסה גבוהה יותר של פליטת גזי חממה מאשר למדינות שיש בהן פחות תושבים.
תמונת מכסות הפליטות שתיווצר כך תהא שונה לחלוטין מהמצב העכשווי, שכן כיום ארצות-הברית – שיש בה פחות בני-אדם – פולטת הרבה יותר גזי חממה מאשר סין, שיש בה הרבה יותר בני-אדם. כאן מציע המודל מנגנון כלכלי שיוכל לאפשר מעבר הדרגתי: מדינות שיש בהן פחות אנשים ויותר ייצור תעשייתי – תוכלנה לקנות מכסה בלתי מנוצלת של פליטת גזי חממה ממדינות אחרות. לדוגמה, ארצות-הברית תוכל לקנות מסין מכסות של גזי חממה שסין אינה זקוקה להן.
המודל הזה מציע אפוא שלושה דברים: מבחינת האנושות בכללותה – יש כאן מהלך של התכנסות לרמת פליטה של גזי חממה שהיא אפשרית מבחינה מדעית, שכן היא מאפשרת לבני-האדם להמשיך ולחיות באטמוספירה של כדור הארץ. מבחינת המדינות התעשייתיות – יהיה כדאי להן למצוא דרך להפחית במהירות את פליטת גזי החממה שלהן, כדי שתיאלצנה לקנות פחות מכסות של פליטת גזי חממה מהארצות המתפתחות. מבחינת המדינות המתפתחות – הן תסתמכנה פחות על דלק מחצבי, כדי שתוכלנה למכור כמה שיותר מכסות של גזי חממה שלא תנצלנה בעצמן.
כך, על פי המודל, ייווצר מפנה סביבתי במדינות התעשייתיות והמתפתחות כאחת, ובד בבד יופעל מנגנון של צדק חברתי: מנגנון המזרים כסף מהמדינות העשירות, שבכל זאת תזדקקנה למכסות של פליטת גזי חממה ותצטרכנה לקנות אותן, אל המדינות העניות, הזקוקות להן פחות ויכולות למכור אותן.
המודל הזה קוסם כמובן לארצות המתפתחות, שצפויות לקבל כסף על-פי המוסכם במסגרתו. ביחס למדינות התעשייתיות המפותחות – המודל עתיד לחולל בהן מפנה משמעותי מאוד. הדבר מעורר שאלות חברתיות וכלכליות רציניות: האם משמעות המודל הזה לגבי המדינות התעשייתיות המפותחות הוא חיסול של איכות החיים? האם אנחנו יכולים להמשיך ולחיות טוב, ואולי אפילו טוב יותר, בלי להרוס את התשתית של הקיום שלנו על פני כדור הארץ?
השאלות האלה מובילות לדפוס החלופי של הפיתוח העולה מהחשיבה הסביבתית העכשווית, דפוס הזוכה לכינויים "קיימוּת" (sustainability) ו"פיתוח מקיים" (sustainable development), ואציג אותו בפרקים הבאים. הרעיון המרכזי של הקיימות הוא שאנחנו אכן יכולים לחיות טוב גם בלי להרוס את התשתית לקיום האנושי באטמוספירה של כדור הארץ; אבל המפתח לאיכות החיים הטובה יותר אינו גידול הכלכלה שלנו, אלא ארגונה באופן אחר וסידור שונה של המערכת החברתית שאנחנו חיים בתוכה.
צריך להזכיר בכל דיון על גורמי ההתחממות שמתאן, שגורם התחממות פי 200 ויותר מפחמן-דו-חמצני, נפלט בעיקר בגלל ייצור מזון המסתמך על גידול בעלי-חיים. האו"ם הכיר בכך בדו"ח שכותרתו "צילו הארוך של משק החי". העניין זוכה להתעלמות מעצבנת מכל פובליציסט שעוסק בנושא אולי כי מפחדים להגיד לציבור את האמת: צריכת הבשר מחממת את האטמוספירה יותר מתחבורה. כן, יותר מתחבורה. זו אחת המסקנות של הדו"ח – תקראו בעצמכןם:
— קישור —
ובעברית:
— קישור —
מופיע גם ב"מבעד למסך הדמעות" ספר על הומור בשואה שיצא לא מכבר.
"המודל המתבסס על ההסכמה בקהילה המדעית" מזכיר בדיחה יהודית ישנה,
התווכחו היטלר וגבלס על האומה היהודית, אמר גבלס "אומה זו אין כמותה למסחר" היטלר לעומתו טען "הללו אינם טובים למאום". בלהט הויכוח הציע גבלס הימור, יציעו ליהודי ולארי שטר חכירה לעשן היוצא מארובות ברלין במשך שנה ונראה מה יעשו בסחורה יפה זו…
וכך עשו, הגיע הארי, שמע את ההצעה, נעלב שהללו משטים בו והלך. הגיע היהודי שמע, חתם ויצא. בצאתו לקח רגליו למפעל הקרוב, הגיע אל המנהל ואמר "לי העשן היוצא מהארובות בכל ברלין, אנא שמרו לי אותו לבל יתבזבז חלילה" בתחילה חשב התעשיין כי היהודי מהתל בו, אבל כשראה את השטר חתום בידי הפיהרר עצמו, קיבל ושילם ליהודי דמי שכירת עשן לשנה.
חזר היהודי להיטלר וגבלס ובקשה בפיו, "לא רק לשנה כי אם לעשר שנים, ולא רק לברלין כי אם לגרמניה כולה…"
ימחל לי דרויינוב שעקמתי את הנוסח הנהדר שלו, לא הצלחתי לדלות את הנוסח מזכרוני, והספר אינו בהישג ידי כעת.
ליוסי -המתאן פי 200? פי 1000!
שוב אתה מכניס אוכל לדיון שלא לצורך.
השנה מזג האויר הוא החם ביותר בתולדות פינלד
— קישור —
הפואנטה של סיפורך (אם היתה) לא הובנה.
המספר 200 אכן לא מדויק. ה-GWP (פוטנציאל התחממות גלובאלית) של המתאן גבוה "רק" פי 23 מזה של פחמן דו-חמצני. אבל הנתון החשוב תקף ויציב – חקלאות בעלי-החיים אחראית ל-18% מפליטת גזי החממה הנובעת מפעילות אנושית, יותר מתחבורה (הנתון מחושב על פי שווה-ערך לפחמן דו-חמצני).
חקלאות בעלי-החיים אחראית ל:
9% מפליטת הפחמן דו-חמצני הקשורה הנובעת מפעילות אנושית.
37% מפליטת המתאן הנובעת מפעילות אנושית.
65% מפליטת החנקן הדו-חמצני הנובעת מפעילות אנושית. לחנקן הדו-חמצני GWP גבוה פי 296 מזה של פחמן דו-חמצני.
64% מפליטת האמוניה הנובעת מפעילות אנושית, התורמת לגשם חומצי והחמצת מערכות אקולוגיות.
זאת בלי להתייחס לבזבוז משאבים, הרס הקרקע והפגיעה במגוון הביולוגי. למי שרוצה לפסוק האם מדובר בהכנסת נושאים לדיון ל"צורך" או ש"לא לצורך" מוטב קודם כל לבדוק האם הוא יודע על מה הוא מדבר.
Dov,
Thanks for the excellent article.
Even though there are leading environmental scientists in Israel, for some reason the public discussion and
awareness of global warming is very poor
quite ironic, considering that now the Israeli hamseenim season begins in February (so I hear)
לא הייתה פואנטה(מלבד העוקץ שבבדיחה). הבדיחה התבקשה כמעט מקריאת הפתרון המוצע.
אני מסכים לחלוטין עם מר חנין שהדיון בהתחממות גלובלית הוא בעיקר פוליטי, אלא שנקודת מבטי מעט אחרת. אני מצר על האפקטיביות של התקשורת בהפחדת ההמון, על אינוס המדע בשרות הפוליטיקה ואף חוטא במחשבות על מקומה המרכזי של הבורות בשיח הפופולרי.
מי שזוכר את המערכה הפוליטית סביב זיהום האויר והתרבות שהתפתחה סביבה, את הסרטים העתידניים על ערים אפופות עשן בהן אנשים מטיילים במסיכות נשימה, את מאמרי ההפחדה הצדקניים ואת המפלגות ואישים שבנו קריירה פוליטית מכל העניין, לא יכול שלא לראות את הדמיון. כמובן שבסופו של יום בעיית זיהום האויר נפתרה באופן די אפקטיבי באמצעים טכנולוגים פשוטים וזולים יחסית(המודל של בוש אליבא דחנין).
אם פעילות אינושית מאיצה את ההתחממות הגלובלית הפתרונות הטכנולוגיים לכך ימצאו(למעשה רובם כבר קיימים וזו רק שאלה של מחיר) והם לא יכללו חלוקה מחודשת של ההון העולמי וסחר מכר בעשן.
בהקשר זה ראוי לציין את המתנול המופק מתירס ודגנים שהיה ההבטחה הירוקה לדלק נקי ומתחדש. תירס למתנול הפך גידול פופולרי על חשבון גידולים למאכל והמצב הוא כזה שבברזיל שורפים יערות בכדי לגדל תירס למתנול.
תוצאה בלתי נמנעת הייתה שמחיר התירס(מזון בסיסי) עלה ואיתו עלו מחירי המזון לחיות ולבני אדם, עליית מחיריהם של מוצרים בסיסיים כמו תירס משפיעה כמובן באופן החמור ביותר על החלקים החלשים בחברה. כך העניים משלמים את מחיר הדלק המתחדש של הירוקים.
הדרך לגהינום כידוע רצופה בכוונות טובות.
שאלה שאינה קשורה ישירות לנושא:
ראיתי שבמ?כלים לפינוי סוללות משליכים גם דיסקטים "פלופי" ודיסקים CD.
זה נכון לעשות זאת?
תודה על העצה.
אני מעדיף לצאת פראייר וכן למיין (מה שאפשר כיום בארץ).
למישהו יש תשובה עניינית על מה ששאלתי?
תעשה כמוני. הכל הולך לזבל. רוצים שאמיין? שישלמו לי.
אני מסכים שמפלגות השמאל רוכבות על הגל הירוק באופן יותר אפקטיבי ורועש ממפלגות הימין, למען האמת זה לא מפתיע, זה כמעט טבעי. השמאל העולמי מחפש פלטפורמה פוליטית אפקטיבית מזה לפחות שלושה עשורים ותנועות הירוקים היו היחידות שהצליחו לצור חיכוך, זה לא במקרה שסוף המלחמה הקרה מסמנת את פריצת התודעה הירוקה.
אלא שהמסר הירוק עוכל בציבור בשאננות מסויימת, כלומר, המסר לא חריף מספיק כדי לחדור את הגולגולת הקשה של המצביע הממוצע יותר מכך ההצלחה של שינויים מינוריים בהרגלי החיים(מיחזור למשל) בשילוב עם טכנולוגיה(ממירים קטליטיים למשל) למתן ביעילות את הזיהום והזבל לימדה שהפתרונות לזיהום הסביבתי הינם בהישג יד. זו כמובן הייתה בעיה אמיתית לאלו שקיוו שהגל הירוק יקח אותם רחוק יותר מראשות הועדה לטיפול בשפכים.
וראה זה פלא, מסתבר שהורקה היא הדרך היחידה למניעת קטסטרופת התחממות פלאנטרית שעד תוריד את האנושות כולה ביגון שאולה.
אם אתה לא ירוק אתה מת. עכשיו, זה מסר.
מזה אפשר לעשות כמה סרטים טובים, למכור ספרים, תוכניות טלויזיה, מחקרים, תקציבים, להוביל תנועות, זה יקח אותנו עד לחדר הסגלגל מר גור…
כל האמור לעיל נוגע אך ורק לפן הפוליטי/פופולרי של התנועה הירוקה. אני חושב שמציאת חלופות בנות קיום לדלק פוסילי והחלפת מנוע הבערה הפנימית הם פרוייקטים הראויים לתקציבי מחקר בינלאומיים מסיביים. הרבה יותר תקציבים מאשר חוקרי אקלים ואפוקליפטאים מקצועיים המפיקים תחזיות הזויות של גובה פני הים בעקבות המסת הקוטב(כמה חוסר צניעות יש בתחזית כזו, קשה להסביר). לצערי אני לא בטוח שזה המצב.
וואו, כמה לא פוליטיקלי קורקט מצדך. ממש הכנסת לכל הדון קישוטים האלה של איכות הסביבה. התחממות גלובלית? כולם יודעים שזאת מזימה קומוניסטית שנוצרה בשביל לגרום לנו למכור פחות מכוניות. זה הכל בגלל כתמי שמש ופלוצים של פרות. מה, אפילו יש מלא מחקרים שמראים את זה! וזה שהם ממומנים על ידי American Enterprise Institute וכאלה זה סתם צירוף מקרים. הרי ברור שמי שעושה רווח זה המדענים המתריעים ההיסטרים, שסתם מחפשים לתפוס כותרות.
ועכשיו לעובדות:
הרי געש פולטים 110 מליון טונות CO2 בשנה. פעילות אנושית פולטת 10 מיליארד.
— קישור —
וזאת גם אם אנחנו מחשבים רק פחמן דו-חמצני כגורם להתחממות, ולא חומרים מסוכנים אפילו יותר כמו מתאן למשל, שהתעשייה אנושית ממש מתמחת בפליטתו.
חקלאות אורגנית מסוגלת לספק מספיק מזון לאנושות כולה. — קישור —
למעשה, לא רק שצעד זה מתבקש, אלא הוא גם הכרחי. חקלאות אינטנסיבית מביאה לזיהום קריטי של מקורות מים ואדמה ברמה שמהווה סכנה אמיתית לייצור מזון.
בנוגע למזון מהונדס גנטית: רוב המתנגדים לא מציעים להחרים כל סוג של מזון מהונדס גנטית באופן גורף. הקמפיין כרגע מתבסס על סימון של מוצרים, על מנת שצרכנים ידעו ויוכלו להזהר, ועל הוצאת הכוח העצום הזה מתאגידי חקלאות.
למעשה איכות סביבה קרובה לסוציאליזם הרבה יותר ממה שאתה חושב. הדרך להפחית את הזיהום ולשפר את איכות הסביבה היא בעיקר ע"י הגבלות על המפעלים ועל הייצור. אפילו במדינות סקנדינביה בהן השימוש בטכנולוגיה ירוקה הוא הגבוה בעולם הגיעו למסקנה הזו. הגבלות שכאלו, פוגעות בצמיחה ומבטלות את ההנחות שהעושר יחלחל בעקבות צמיחה מסיבית וארוכת טווח ולכן בעיות של עוני ופערים יש לפתור תוך חלוקה של העושר הקיים כיום ולא לתלות תקווה בצמיחה מסיבית. יש לזכור שההנחה שהמדינה אחראית לאיכות הסביבה ואויר, מים וכו’ נקיים כלפי אזרחיה היא ההנחה הסוציאליסטית שלא השוק החופשי הוא שישפר את חיי האזרחים אלא פעולה פוליטית וקולקטיבית שתיעשה ע"י המדינה, למדינה יש אחריות כלפי אזרחיה בסיפוק ושיפור תנאי חייהם.
לסיכום, התפיסה האקולוגית מניחה התערבות מסיבית של המדינה בכלכלה, התערבות והגבלת הייצור של המפעלים ע"י המדינה ומפילה את ההנחה אודות החלחול שיווצר אחרי צמיחה מסיבית, משום שצמיחה שכזו היא שפוגעת בסביבה ואף גורסת שזו חובתה של המדינה בשיפור חייהם של תושביה.
זו הסיבה שהמפלגות הירוקות בכל העולם נמצאות בשמאל הפוליטי והכלכלי (בדנמרק ואיסלנד הן אפילו השמאל הרדיקלי ביותר).
כל המאמרים המוקדשים לנושא זיהום האויר אינם רציניים במובן זה שלכותביהם בדרך כלל אין שמץ של מושג או ידע על השינויים בתכולת דו תחמוצת הפחמן המתרחשת באטמוספירה של כדור הארץ ללא קשר עם הפעילות האנושית.
לדוגמה, שיעורו של הגז הזה נוטה לעלות בתקופות של פעילות געשית מוגברת מן הסיבה הפשוטה שהתפרצות וולקנית של הר געש מסדר גודל בינוני מכילה כמות גדולה יותר של co2 מאשר פולטת כל התעשייה העולמית בעשרים שנה.
התפרצות הר הגעש קרקטוא למשל, זיהמה את האויר בצורה כה חמורה ששנים אחרי כן השקיעות במערב אירופה(!) היו מרהיבות ביופיין בשל תכולת חלקיקים מזהמים (בנוסף לco2) שהפכו את האטמוספירה ל"דחוסה" וצבעונית יותר.
תודו על האמת – מעולם לא שמעתם על הדבר הזה, הלא כן?
לא רבים יודעים זאת, אבל הגידול בתכולת co2 מתבטא בסיפרה השלישית לאחר הנקודה, כלומר בשיעורים הנמדדים באלפיות, ואין שום הוכחה מדעית כי שינויים כאלה יכולים להשפיע בצורה כלשהיא על האקלים או הטמפרטורה.
אבל פוליטקאים, מה לעשות, מנצלים היטב בורות, חוסר ידע ופחדים כדי למכור את מרכולתם לכל מי שמוכן לקנותה.
לתנועה האקולוגית תכנים חיוביים רבים, אך גם ראייה נאיבית במקצת של המציאות: גידול עצמי של ירקות אורגניים ופירות שלא רוססו הוא עניין חיובי ללא ספק אבל מעולם לא שמעתי כיצד אפשר לתספק את צרכיה של אוכלוסיית כדור הארץ ללא שימוש בדשנים כימיים וחמרי הדברה.
עד המאה ה15 אפשר היה – וגם זאת בקושי רב – להסתפק במוצרי חקלאות שיוצרו בשיטות המסורתיות.
הגידול האכספוננציאלי באוכלוסיית העולם שחל מאז עושה את הדבר הזה לבלתי אפשרי כיום.
אין גם שום אפשרות לוותר על השבחה גנטית של דגנים קיטניות וירקות שכן ברגע שנשוב לגדל את אותם זנים מסורתיים נמות כולנו ברעב שכן היבול המופק מגידול כזה נמוך ב50% עד 90% מיבול המופק מזן מושבח.
ובמילה מושבח הכוונה לא רק למושבח גנטית אלא גם לכזה שטופח באופן מלאכותי (הכלאה) ללא שימוש בהינדוס גנטי.
עניין אחר הוא ההטפה לצימחונות או לטבעונות – החבר שהתייחס לנושא צודק בהחלט בדבריו משום שגידול בעלי חיים לא רק שגורם לנזק סביבתי אל גם צורך כמויות עצומות של משאבים הנדרשים להאבסת הבהמות והעופות.
ויתור על גידול בעלי חיים שונה לחלוטין מויתור על שימוש בדשנים חימיים וחמרי הדברה משום שהוא לא יגרום לירידה בתפוקה החקלאית אלא להיפך – יגביר אותה.
כך שכל הנושא האקולוגי הוא מורכב בהרבה ממה שמנסים להציגו פוליטיקאים, אנשי ציבור ופעילים סביבתיים.
זו גם הסיבה שהמודעות לאיכות הסביבה במשטר הקומוניסטי שעזרתי להקים ב-1917 היתה הגבוהה ביותר האפשרית, מה שעזר לשמור על שטחי מולדת נקיים. אצל הקפיטליסטים/אימפריאליסטים? פיכס……
אחרי שקראתי את המאמר המלומד המצדד בחקלאות אורגנית עדיין אינני מבין כיצד מחברו מציע להתמודד עם בעיית המזיקים ומחלות הצמחים התוקפות את הגידולים החקלאיים.
אין שום אפשרות להדביר מחלות עלים כדוגמת חילדון וקימחון בשיטות אורגניות.
אין גם שום אפשרות להשמיד עשבים רעים באמצעים כאלה וגם רוב המזיקים כדוגמת אקריות, כנימות וחרקים מוצצים אינם מתרשמים יתר על המידה משיטות החקלאות האורגנית.
עד כמה שידוע לי יש כיום רק אמצעי אחד שבו משתמשים בחקלאות האורגנית להדברת סוג מסויים של כנימות – משחררים לאיזור הגידולים צרעה טורפת המשמידה באופו חלקי את הכנימה, אבל אין שום אפשרות להשתמש בשיטה הזו בקנה מידה גדול משום ששיחרור כמות גדולה של צרעות מן הסוג הזה תפר לחלוטין את המאזן האקולוגי, ומלבד העניין הזה הרי שגידול מבוקר של הצרעה הזו אינו אפשרי בקנה מידה גדול.
אם ידועים לך שיטות אחרות להדברה ביולוגית של מזיקים ותוכל לפרטם אודה לך.
מה הקשר לנין? הרוב המוחלט של המפלגות הירוקות הן ירוקות וסוציאליסטיות (סוציאל דמוקרטיות/מרקסיסטיות), כך בהולנד, גרמניה, אוסטריה, צרפת, בלגיה, שבדיה, דנמרק, איסלנד ואפילו המפלגה הקטנה והחלשה בארה"ב. זו עובדה ואתם תצטרכו לקבל אותה. לא פלא שבמדינות סוציאל דמוקרטיות כמו צרפת ופינלנד המפלגה הירוקה כבר נכנסה לממשלה (לא רק לפרלמנט) ובמדינות כגון ארה"ב, בריטניה וישראל הם מעולם לא זכו לייצוג אפילו בפרלמנט.
ראשית, הקשר בין התנועות הירוקות להפסקת המלחמה הקרה לא כל כך חזק. רוב המפלגות הוקמו בשנות ה-70 וה-80 לפני סוף המלחמה הקרה. כך לדוגמה, בפינלנד המפלגה הירוקה הוקמה בשנת 1987 ונכנסה לממשלה בשנת 1995 (המפלגה הירוקה הראשונה בעולם שנכנסה לממשלה), המפלגה הירוקה השבדית הוקמה כבר בשנת 1981, המפלגה הירוקה הצרפתית הוקמה ב-1982 ונכנסה לממשלה בשנת 1998. הקשר האמיתי בין סוף המלחמה הקרה לעליית הירוקים הוא בהתפרקותם של תנועות השלום האנטי גרעיניות שהיו נפוצות באותה תקופה והיו האידיאולוגיה הרדיקלית הפופולרית.
בארצות האנגלו-סקסיות בהן כבר מזמן אין סוציאליזם המפלגות הירוקות אינן פופולריות, במדינות מערב אירופה בהן קיים סוציאליזם, בדרך כלל המפלגה הירוקה היא השלישית בגודלה בשמאל אחרי המפלגה הסוציאל דמוקרטית ואחרי המפלגה הסוציאליסטית/מרקסיסטית הרדיקלית יותר. ישנן מדינות כמו דנמרק ואיסלנד בהן המפלגה הירוקה היא המפלגה הרדיקלית ביותר.
אני לא יודע בקשר לחקלאות בקנה מידה גדול, אבל אצלנו בגינה האורגנית כשלא רוצים שיתקרבו חרקים שותלים פקעות של שום ליד הגידולים. חוץ מזה, אני בטוח שכמו שנפלת עם ההרי געש ככה תיפול גם בזה.
לאבי – לדעתי קשה לקרוא למפלגה הירוקה בארה"ב סוציאליסטית. המפלגה לא נוכחת בפעילות של תנועות צדק החברתי, אין לה מצע חברתי-כלכלי מגובש (מה שבאמריקאית נקרא "פיסקאלי") והיא לא פועלת באיגודים מקצועים וגופים דומים. בסך הכל מדובר במפלגה אנטי-תאגידית רכה שמאחדת אינטרסים של צרכנים, חקלאים קטנים ופעילים אקולוגים ופועלת למען נושאים ספציפיים כמו NAFTA, חקלאות מהונדסת גנטית וכדומה.
מפלגה קטנה וסימפטית, בעיקר בנוף הפוליטי האמריקאי, אבל בהחלט לא סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית בסגנון המערב\מרכז אירופאי.
מפלגות ירוקת אחרות באירופה הולכות יותר ויותר ימינה, כמו למשל הצרפתית שחלק מהצירים שלה בפרלמנט האירופאי הם ממש ניאו-ליברלים (כמו דניאל בנדיט-כהן הראדיקל לשעבר).
המפלגה הירוקה בארה"ב שמה בראשה את רלף ניידר, אז נכון שהיא לא ס"ד קלאסית, אבל אנחנו מדברים על ארה"ב ולא על סקנדינביה ולכן במונחים אמריקנים מפלגה שבראשה עומד ניידר היא "החברתית" ביותר בארה"ב.
בשביל שיטות להדברה ביולוגית אפשר לשאול את שר הבטחון.
ובכן. המגיב לגרשון קצת טועה בנתונים וקצת לא מבין עברית, גרשון כתב התפרצות הר געש ולא פעילות וולקנית שוטפת.
ראשית פעילות אנושית מייצרת כ22.5 מיליארד טון פד"ח בשנה ולא מאה(גרלך ואחרים 1991).
זו הייתה בערך הפליטה היומית(כן, היומית) בהפרצות הר הגעש אובה לפני כ76 אלף שנה, הפיח מההתפרצות כיסה את השמיים והקור כמעט חיסל את המין האנושי, הדבר המפתיע הוא שלא רואים סימני התחממות גלובלית לאחר שהפיח שקע, הטמפרטורות חזרו למה שהיו לפני כן למרות שרמות הפד"ח שנפלטו היו עצומות. יותר מכך, התפרצות הקלדרה של ילוסטון פלטה בערך פי עשר מכך, אין שום עדויות להתחממות לאחר הההתפרצות הזו.
אז או שליבות הקרח לא משקפות נאמנה את המצב באותה תקופה ואז אין מה לדבר על התחממות גלובלית שכן כל התאוריה מבוססת על ליבות קרח, או שיש חור גדול בידע שלנו לגבי מה בדיוק עושה הביוספירה ויותר חשוב הטרופוספירה עם כמויות גדולות מאד של פד"ח.
אגב טרופוספירה(שהיא השכבה האטמוספירית הרלוונטית להתחממות גלובלית), איש אינו יודע ואין גם אומדן רציני לכמה CO2 מפליטה אינושית מגיע לשם, חלק הארי של פליטת הפד"ח מומסת בים ומעלה את הPH שלו, איש אינו יודע כמה פד"ח נספג בביומסה העליונה באדמה.
למי שמעוניין לשמוע את דייסון מדבר על התחממות גלובלית — קישור —
מי שסבלני מספיק כדי לקרוא מאמר סמי-מדעי
— קישור —
בארצות הברית יש מפלגות שמאל מכל הסוגים שיש באירופה או בכל מקום אחר. השיטה האזורית וגורמים אחרים מונעים מהן להיות בעלות ייצוג בקונגרס, אבל הן קיימות ופועלות בדרכים רבות ושונות
— קישור —
למען העתיד, צריך להודות שבריה"מ לשעבר הזניחה את נושא איכות הסביבה בצורה רשלנית פושעת. מניפסט קומוניסטי מעודכן צריך לפרט את מחוייבות המהפכנית לאיכות הסביבה ואיך הדיקקטורה של הפרולטריון תהיה החלוצה שתתקן את העיוותים האיומים של הקפיטליזם והאימפריאליזם בתחום זה.
השימוש בתורת החקלאות האורגנית היא אולי נחמדה לגינות ולהכנת סלט פעם בשבוע עם הילדים, אך לא תעמוד בעול של ייצור מזון באופן רצוף לאוכלוסייה האנושית. אין וויכוח לגבי הצורך להפחית עד לאפס את השימוש בחומרי הדברה בעלי שארתיות גבוהה בקרקע, במים, ובגופם של אוגניזמים חיים. אבל המשעול המדעי שבו יש לעשות זאת הוא הנדסה גנטית והשבחה- ולא זריקת קליפות מלפפון לגינה או שתילת שום ליד הערוגות שלנו…. איך נוכל לגדל חיטה, אורז, תירס וגם (אני מקווה) דלק ביולוגי בעולם הולך ומתחמם, ששינוי האקלים בו נמצא בתהליכי הקצנה? ולכל המתנגדים לטרנסגנים, מוסכם שצריך להיות פיקוח נוקשה על כל שינוי שנעשה (ואכן ישנו פיקוח כזה) אך השימוש בטרנסגניים כבר הוכיח את עצמו בחיסונים שאנו לוקחים לפני הטיסה להודו, או בתכשיר הbt שחקלאים (בייחוד אורגניים) משתמשים בו כנגד מזיקים, שהוא לא פחות מרעלן קיבה המסונתז מחיידקים.
קראתי את המאמר ואת התגובות ופחות או יותר כולם אומרים שאנחנו הולכים לקטסטרופה וזהוא. אין לכם יותר מה לומר, אין לאף אחד פתרון ריאלי רק חלומות על "התנהגות קולקטבית של האנושות"??
אם הפתרון בנוי על זה אנה אנו באים.
אני אנסה שוב, הבעיה היא לא זיהום זה או אחר, חיתולים חד פעמים או כביסות, בני אדם מזהמים נקודה, וטכנולוגיה מזהמת למרבית האפסורד מאריכה את תוחלת החיים ואת איכותם.
ב1800 חיו על הכדור המסכן הזה כ600 מליון בני אדם, ב1900 1200 מליון היום כ7500 מליון.
כולם אבל כולם רוצים את רמת החיים המערבית (גם אם לא את אורח החיים המערבי) המזהמת כל כך.
זה מאיר באור חדש את כל המאה העשרים ואחת הצעירה,את כל הסיכסוכים האזורים, את מרוץ החימוש הגרעיני, את המאבק המעמדי, הכל מקבל משמעות חדשה, החול בשעון כבר אוזל.
שם הספר הוא "גלובליזציה"
האם אכן מדובר בספר שיצא בהוצאת האוניברסיטה המשודרת של צה"ל? מהי כותרתו המדוייקת? ניסתי לרכוש אותו באמצעות ההוצאות לאור של משרד הבטחון ולא הצליחו לאתר ספר כזה. תודה.