בכתבה החשובה של נחום ברנע וטובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי שעבר (בעיקר בראיון עם שר המשפטים דניאל פרידמן) נחשפה דמותו האמיתית של השר באור עגום מאוד, אולי בניגוד לכוונותיהם הטובות של המראיינים כלפי האיש. קראתי את רוב התגובות בתקשורת אחרי פרסום הכתבה, והן התייחסו, מטבע הדברים, ליחסים הקשים בין פרידמן לבין בית המשפט העליון ולפגיעה האמיתית או המדומה שלו בשלטון החוק. כך עשה גם כותב המאמר הראשי ב"הארץ" ביום ראשון השבוע. נדמה לי שכמעט כל הכותבים פסחו על הלקח העיקרי מהראיון עם שר המשפטים.
פרידמן הוא פרופסור מכובד למשפטים, ידיד ותיק של שופטים רבים ואיש מקצוע מובהק ומוערך. לכן נוטים כולם לחשוב, שהוא משחק על המגרש המשפטי, ושפרשת דבריו ומעשיו היא נושא מובהק השייך לכתבים ולפרשנים לענייני משפט. אבל למרבה האירוניה, הפרופסור הוא דווקא האיש הכי פוליטי בממשלה. המינוי המקצועי כביכול החדיר לממשלה סוס טרויאני פוליטי, שבא לקעקע לא רק את שלטון החוק, אלא את הסיכוי שבית המשפט העליון יעכב ואולי גם יבטל מעשי זוועה נגד הערבים. פרידמן הגיע כדי להגן על הפגיעה בזכויות האדם מסיבות הקשורות באדנות הישראלית, בכיבוש וברמיסת זכויותיהם של אחרים. הניתוח הפוליטי שלו זהה ממש לזה של שר הביטחון אהוד ברק. הוא מאתר את בני בריתו ברוב הימני בעבודה, בקדימה, בליכוד ובש"ס, ומבקש לבודד את שרידי יוני העבודה ואת מרצ. הוא מבקש לחזק את הברית בין המרכז הלאומני לבין הימין, כולל הימין הדתי, ורואה בבית המשפט העליון ובעיקר בנשיאה דורית ביניש גורם ליברלי שאמות המידה שלו שייכות יותר לעולמה של מרצ. לכן נאיבית כל כך הדרישה מברק להתעקש על גירוש פרידמן מהממשלה. ברגע ששר הביטחון יפנים את העובדה המוצקה ששר המשפטים הוא בן-בריתו האמין ביותר, הוא לא יתקשה לגייס את עמיתיו השמרנים לתמיכה גלויה או סמויה בפרידמן.
לכן שם המשחק הוא פוליטיקה, ולא מלחמה בשחיתות או למען שלטון החוק. כמו כל אנשי הימין ורוב אנשי המרכז הלאומני פרידמן קלט שהרוב הגדול בקרב הציבור היהודי בארץ מעוניין ביד חזקה כלפי האזרחים הערבים והפלסטינים בשטחים. אבל רבים באליטות, בציבור הליברלי המתון ובשמאל הציוני חוששים מאוד לתדמיתה של ישראל ובעיקר לנזק המדיני והכלכלי הכרוך בצעדים כמו הרעבת עזה או הפצצת אזרחים, שפרידמן תומך בהם אינסטינקטיבית. בעיני המתונים בית המשפט העליון הוא לא רק מבצר של שלטון החוק אלא גם סכר, המונע מהפונדמנטליסטים הציונים לקעקע את תדמיתה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. להרס התדמית יש תפריט שלם של מחירים, שהאגף הנאור במעמד הבינוני הישראלי איננו מוכן לשלם אותו: בידוד מדיני; התנגדות הולכת וגוברת לישראל באירופה; קרע אפשרי עם חלקים חשובים באליטות האמריקאיות; קרע עם יהודים נאורים ברחבי העולם; חרם כלכלי חלקי; פגיעה בחופש התנועה של ישראלים בחוץ-לארץ; ביקורת קשה באקדמיה בכל הארצות המפותחות. בעיניהם שלטון החוק הוא לא רק ערך, אלא גם מכשיר הסברתי חשוב, שנותן לישראל תדמית ייחודית ומאפשר את קבלתן של זכויות יתר חריגות.
כדי לסבר את האוזן כדאי אולי להדגים את הדברים: בעידן שארצות הברית מגייסת את אירופה למאבק נגד איראן, ומוקיעה את המדינה האיסלמית על פיתוח אפשרי של נשק גרעיני, פועלת ישראל באורח כמעט חופשי בכל הנוגע לפיתוח נשק לא קונבנציונלי. בעיני האליטות כאן נשק ההרתעה הגרעיני וארסנל הנשק "האחר" (שכל העולם מדווח שהוא מצוי ברשותה של ישראל) הוא מרכיב חיוני בהגנת המדינה. אין זה מקרה שרבים מהם נשבעו במשך עשרות שנים בשמו של שמעון פרס, אדריכל הכור הגרעיני בדימונה. ברור לגמרי שהמעצמה הגדולה והמעצמות הקטנות יותר אינן לוחצות על ישראל בנושא הזה, ולא עלה אפילו על דעתן לתקוף אותנו כפי שעשו בעיראק ואולי יעשו באיראן, באמתלה של מניעת הפצת נשק גרעיני. יש לזה סיבות אינטרסנטיות וציניות, אבל גם ממשלות שיש להן אינטרס זקוקות ללגיטימציה. ממשלות במערב אירופה או בצפון אמריקה יכולות להסביר לציבור הבוחרים בארצותיהן את ההימנעות שלהן מלחץ על ישראל בנושא הגרעיני בכך שיש לנו ממשל דמוקרטי, ושמקיימים כאן את שלטון החוק. אם פרידמן יאפשר לבני בריתו הימניים והחרדים לצפצף על בית המשפט העליון ולקיים כאן חלופה חומייניסטית לדמוקרטיה המערבית הנהוגה אצלנו, התדמית שלנו תיפגע אנושות. כיוון שהיא נכס אסטרטגי, היא גם העילה היחידה למאבק הפוליטי בתוך המרכז בין יונים לנצים. לא השאלה המוסרית של העוול שנעשה לפלסטינים עומדת כאן במוקד הוויכוח הלאומי, אלא משקלה של המתינות האמיתית והמדומה בעוצמתה של ישראל.
לכן חייב ראש הממשלה אהוד אולמרט להבין במהירות רבה שהוא עשה מקח טעות עם פרידמן, ולפטר אותו ללא דיחוי. הנסיבות ששררו בעת המינוי השתנו במידה ניכרת. בזמן המינוי אולמרט חש מאוים על ידי מערכת המשפט ותומכיה בתקשורת ובפוליטיקה, וחשש מההאשמות על שחיתות יותר מאשר מוועדת וינוגרד. גם הסולידריות עם חברו חיים רמון חיזקה את המוטיבציה שלו לרסן את מערכת אכיפת החוק. לכן פנה אל פרידמן, שפירסם מאמרים שוצפים ומסיתים נגד בית המשפט העליון ונגד הפרקליטות עוד לפני שחלם על מינוי לשר משפטים. אז אולמרט לא חשב כלל על ההיבט הפוליטי של המינוי, וודאי שלא רצה לקדם בתוך הממשלה בן ברית טבעי של מנהיג הליכוד ביבי נתניהו ושל שר הביטחון ברק. הקרע בין אולמרט לפרידמן הוא ממילא בלתי נמנע. כיום מנתק אולמרט בהדרגה את קשריו עם הימין, משלים עם העובדה שגם בקדימה עלול האגף הנצי לפנות נגדו והוא מחפש גשר אל הציבור המתון יחסית. במונח "ציבור מתון" אני לא מדבר על הומניסטים ויפי-נפש, אלא על ישראלים מתונים המבקשים מדיניות מאוזנת ודבקות מסוימת בעקרונות חוקיים גם בעיני העולם, כדי לזכות בלגיטימציה או לשמור עליה.
האינטרס החדש הזה של ראש הממשלה אינו מאפשר לו לצאת נגד שלטון החוק ונגד חסידיו האמיתיים והמדומים בתקשורת ובמערכת הפוליטית. בני הברית שאותם מנה פרידמן בראיון עם ברנע וצימוקי (ש"ס, הליכוד וימין מפלגת העבודה) הם בדיוק האנשים שעלולים להדיח את אולמרט למען נתניהו או אפילו למען אהוד ברק. לעומתם מונה פרידמן את אויביו (יוני העבודה, מרצ, הסיעות הערביות ותומכי שלטון החוק בתקשורת) שבלעדיהם אין לראש הממשלה תקומה. אם אולמרט רוצה שקוראי "הארץ" ימשיכו לתמוך בו נגד הנצים, הוא חייב לשלם על כך בראשו של פרידמן. שר המשפטים מקל מאוד על הרוצים בהדחתו. הוא נוקט שפה פופוליסטית ומסיתה ומקומם נגדו גם ישראלים שיש להם ביקורת נוקבת על המערכת המשפטית בכלל ועל התנהלותו של בית המשפט העליון בפרט.
לשמאל העקבי יש יחס ביקורתי נוקב כלפי ביניש ועמיתיה, בעיקר בשל העדפת האינטרס הביטחוני הכוזב על האינטרס האמיתי של העם בישראל בהשכנת שלום עם שכנינו ובכינונה של מערכת יחסים חדשה עם האזרחים הערבים. אבל כרגיל במציאות הפוליטית הקודרת שלנו אמות המידה הן יחסיות. פרידמן הוא אויב קשה לא רק של ביניש, אלא גם של שלטון החוק ובעיקר של המחנה המתון בישראל מבחינה פוליטית-ביטחונית. בעלי בריתו הם אויבינו, ואילו אויביו הם הישראלים היחידים שאיתם יש לנו שפה משותפת כלשהי, חרף הניגודים התהומיים בהשקפת העולם ובאופקים הפוליטיים והרעיוניים.
בשנים 1999 עד 2001 הצליח ברק לשבור את הקואליציה שאפשרה את המשחק הפוליטי בין "שני חלקי העם". אז התקיים מצב קבוע של תיקו: מצד אחד מפלגת העבודה, מרצ, הסיעות הערביות וליברלים בלתי מאורגנים שכולם נאמני שלטון החוק; מהצד השני, הליכוד, הדתיים והימין הקיצוני. זו גם תכלית עבודת הקודש של פרידמן נגד בית המשפט העליון. ברק ופרידמן הם תאומים סיאמיים, וכדי לשבור את הפוטנציאל הטמון בברית הזאת חייב אולמרט לסלק את שר המשפטים מממשלתו בהקדם.
מכל המאמר (הלא כ"כ משכנע) אני מבקש להתייחס רק להערכה של בייניש, שהיא "כמו עמתיה" בבית המשפט, מעדיפה את האינטרס הבטחוני הכוזב על פני האינטרס האמיתי של השכנת שלום והתיחסות הוגנת לאזרחי המדינה הערבים. לעניות דעתי בייניש היא שופטת ואזרחית מזן אחר. אם אהרן ברק גרם לאכזבה עמוקה לכל מי שקידום זכויות האדם יקר בעיניו, הרי בייניש עשוייה להתגלות כמגינה אמיתית ונחושה של הערך הכה חשוב. ברק לא חדל מלהעלות על נס את נושא זכויות האדם (ואכן קידם אותו מאוד בתודעה הציבורית ובאקדמיה), אבל יבול פסיקותיו מחייב מסקנה כי הוא לא היה נאמן לדבריו. אכן גאון משפטי וישר מאוד בדרכו, אך יש מפתח נוסף להבנתו ו"גדול עלי" להבינו ולפענחו. בייניש מרצה פחות ומחליטה יותר. ערכיה ואמונותיה משתקפים מפסיקותיה. הרטוריקה (הפחות ארכנית בדרך כלל) וה"שורה האחרונה" הולמות זו את זו. אולי (איני ערב ודברי מבוססים לא על מידע בלבד, אלא גם על תקווה) תפתיע אותנו לטובה. כדאי שמובלים חברתיים כמו ברעם ישימו אליה לב ויבחינו הבחן היטב בינה ובין "עמיתיה". גם בפרשת קו 300 היא זו הראוייה לקרדיט, ולאו דווקא היועה"מ. לא בכדי היא מותקפת על ידי צוררי שלטון החוק הרבה יותר מאשר ברק בשעתו. לדעתי, ראוי לתת לה "אשראי" (כלשונו של ראש ממשלה חכם שעזב את משרתו בטרם עת).
כל אחד קופץ על רגליו האחוריות כאשר דורכים לו על היבלות הפוליטיות.
מערכת המשפט, ובמיוחד ביהמ"ש העליון, זכו למידה רבה מדי של כוח, ויחד עם הסגידה לשופטינו (בדומה לסגידה לגנראלים אשר הביאה עלינו את מפולת יום הכיפורים, התשל"ד, כך גם הסגידה לשופטים העלתה להם את השתן לראש.
שיפסיקו לדבר על דמוקרטיה, כאשר הם מתנכלים ללא מעצורים וללא בושה בכל מי שמותח עליהם ביקורת מעבר ל"טעויות משפטיות פה-ושם".
ובאשר למאמר ב"הארץ" – מאמר דמגוגי המשכנע את המשוכנעים-ממילא – קיראו את זה:
— קישור —.
עו"ד ניר חייב לנבל את פיו בכל הזדמנות שהוא מתבטא נגד מערכת המשפט. גם כאן הוא משתמש במילה גסה ללא כל צורך ענייני. לכן גם דברים נכונים שהוא אומר נאמרים לשווא. חבל, יש לי ספר שלו מלפני כארבעים שנה ושם הוא מתבטא באופן לירי.
אולי יש מקום להפריד את הדיון בין פרידמן השר וחבר הממשלה ובין פרידמן כחלק ממערכת המשפט.
בייניש שרפה את עצמה בחשיפה של מיקי איתן בתיק של שמפניה, ואולי זה ההסבר לאיבה הספציפית שהיא זוכה לה מימין, ולא טיב פסיקותיה באופן כללי (דומה מאד לברק).
הימין הדתי לא התאושש מרצח רבין, וחבל שטוייחה החקירה בקשר לפרובוקציה שלפני הרצח.
בעניין זה , לא חשוב מה היא תפסוק מכאן ואילך, לא יסלחו לה. האמת, זה אינטרס לאומי כללי שיתברר מה קרה שם, כי אותן השיטות יושמו גם בשמאל וגם בארגונים חברתיים כמו המזרחים וכולי.
מפאי מפה ומפאי משם, ההבדלים והניואנסים לא ממש עקרוניים, כולל פרידמן, שעד המינוי הזה היה בשר מבשרה של אותה מערכת השבעה מעצמה.
בנוסף לכיבוס שערך אהרון ברק בזכויות האדם, מלאכה מעניינת שמצידה האחד הרבה יחסי ציבור, ארגונים מפוארים, וגליונות ארוכים, ומצד שני- שימור והחמרה של הפרות זכויות האדם בישראל.
– לצד זה- ובמישורים האחרים של מערכת המשפט (אלה שפחות מעניינים את העיתונות), ההנהגה הקיימת, כולל ברק, נתנו יד לאנדרלמוסיה ופיחות רמת המקצוע והשיפוט.
אם נחזור לעיקולים בעירית ירושלים (אגב, התפרסמה ידיעה על כך בשבוע שעבר בסופו של דבר), הרי ניכר שגם מעמד היועץ המשפטי נחות מאד, בכלל נוצרה אוירה שבה החוק נתפס כ"מקל בגלגלים" של הביורוקרטיה או ההון. עורכי הדין בכלל לא טורחים לייצר מראית עין של בעלי מקצוע, אלא משמשים כמעין חותמת כשרות לפקידות הנמוכה שמושכת בחוטים (מה שפעם קראנו "המאפיה" או "עובדי הרס"ר" של כל מנהלה).
הביקורת המשפטית-חברתית שטיפח ברק תפורה על פי מידותיו, כמו עורכי דין הזוכים לפרסי זכויות אדם ומתמחים בתמיכה בפדופילים ומטרידים מיניים. תופעה יחודית שאחראי לה במידה רבה השופט ברק.
איפה הכוח העצום של בג"ץ?
לפני שבוע בבילעין ראינו שלא רק שהגדר לא הוסרה מהתוואי הנוכחי שלה על פי החלטת בג"ץ, אלא שהיא עובתה בים של תיל.
בארץ לרשות המבצעת בכלל, ולצבא בפרט, יש סמכויות כמעט בלתי מוגבלות מתוקף "מצב החירום" החל מאז יום הכרזת המדינה, סמכויות שחורגות בהרבה ממה שמקובל במשטר פרלמנטארי סביר.
נקודת המוצא היא כזאת שהרשות המחוקקת, ובמיוחד השופטת, מצויות במצב של תת השפעה חמור עקב הפסיכוזה הביטחוניסטית.
מה שנקרא "אקטיביזם שיפוטי" הוא בסך הכול תביעה לסמכות ולהשפעה (באופן חלקי ומהוסס בדרך כלל) שהיו אמורות להיות ממילא של הרשות השופטת.
כשלא חוסמים יישובים בפני אנשים רק בשל היותם ערבים לא צריך בית משפט "אקטיביסטי", כי כולם יודעים שצעד כזה אינו חוקתי.
(וגם משפחת קעדן טרם נכנסה לתחומי היישוב הגזעני קציר).
חיים, אין צורך לחפש עמוק מידי. קצת חלול, קצת משוגע, כמו המציאות כאן, בארץ המראות.
תודה על הפידבק על הפידבק.
נמשיך לקרוא בשקט מהיציע.
לאחת משם,
לאחרונה זכית ממני למחמאות על סגנון כתיבתך, והן היו כנות. אבל יותר ויותר אני מתרשם שאת כותבת כאילו במתכוון כדי לטשטש את התזות שאני מעלה ולגלוש לעניינים שוליים ולהתעלמות מההבדלים בין העמדות השונות. ההבדלים האלה הם המהות של כל ניתוח חברתי. יכולתי לפטור את דבריך כסתם הגיגנות חלולה, אבל אני חי בתחושה שיש שיטה בשיגעון הזה.
ר’ היקר\ה ,
אפשר לחשוב שבייניש נכנסה לתפקידה בשבוע שעבר. כבר הצטבר קורפוס עב-כרס של פסיקותיה בעליון בשנים האחרונות, ופסיקותיה כנשיאה.
מה נמצא שם? עמידה אמיצה על זכויותיהם של נתיני הכיבוש? אכיפת חוק על פושעי מלחמה? הגנה על החלשים בישראל?
אויל זה נמצא במידה רבה יותר מכפי שהיו רוצים פרידמן ואלי ישי, אבל אסור להסתפק בזה.
מומלץ מאוד-מאוד לקרוא את ניתוחו מאיר העיניים של פרופ’ דני גוטוויין בנוגע למאבק בין פרידמן לבין בית המשפט העליון שמופיע בכרך הראשון של ‘מעשי משפט’ – — קישור —
אז מה מתברר? שמאחורי התמליל הכאילו שמאלי של חיים ברעם מסתתר לו אוהד "שלטון החוק" נוסח ביניש של האליטה הליברלית בנוסח המכון לדמוקרטיה שבסך הכל חי בשלום עם הכיבוש, רק יש להקפיד כי הוא יימשך בחסות אותה מסיכה של "דמוקרטיה ליברלית" שמקנה לישראל את מעמדה המועדף בעולם המערבי.
פרידמן בסך הכל מסיר את המסיכה, וחיים ברעם רוצה לסלק אותו כדי להמשיך ולחיות באשליית "שלטון החוק" שרק לאחרונה אישר, בראשות ביניש, את צמצום אספקת החשמל והדלק לעזה. כמובן הכל בהתאם לדקדוקי "שלטון החוק".
לכל אלו שהחמיצו את העצרת שנאסרה וההפגנה ההמונית בעקבות האיסור, להלן דברים מפי אשתו של השהיד הטהור:
— קישור —
הנאציזם כבר כאן (התגובות)-
— קישור —
לאחד מפה,
לצערי, טעית בגדול. הטור הזה לא עסק בכלל בשלטון החוק במובן שמקובל על "האליטות הליברליות", אלא בעמדותיו הפוליטיות הסופר נציות של ליברמן. הכל יחסי, וזהו המוטו העיקרי של הטור הזה. מכל מקום, חבל שלא הבחנת שזה היה המאמר הראשון שהתרכז בפוליטיקה של ליברמן.
אין צורך לחפש עמוק מדי בנושא אחת משם (אירי_). יש מספיק אינדיקציות שאינך טועה. יש לה ילד לפרנס, בת למשפחה וותיקה, ומי המפרנס מספר 1 במדינת ישראל?
מה נאצי בתגובות?
אם אתה לא מבחין בין התקרנפות מלחמתית רגילה לנאציזם, מצבנו רע.
די להשתמש במילים "נאצי" ו"שואה" לכל דבר!
וכאן?
— קישור —
יש לאחרונה קראש לא ברור עם ירושלים.
עוד על ה"ליברליות" של פרידמן אפשר למצוא כאן (בתשובה שלו לדב בעניין הרוגי אוקטובר):
— קישור —