אנחנו חיים בעולם של שדים ורוחות. איננו מנהלים מלחמה באנשים חיים ובארגונים ממשיים, אלא בדמונים, בבני השטן הזוממים לכלותנו. זוהי מלחמה של בני-אור בבני-חושך, של צדק מוחלט נגד עוול מוחלט. כך זה נראה אצלנו, וכך זה נראה גם בצד השני.
בואו ננסה להוריד את המלחמה הזאת ממחוזות הזויים לקרקע המציאות. לא תיתכן מדיניות הגיונית, לא יתכן אפילו דיון רציונלי, אם לא נצא מאווירת הסיוטים והבלהות.
אחרי ניצחון החמאס בבחירות הפלסטיניות, קרא "גוש שלום" להידבר איתו. הנה כמה מן השאלות שהומטרו עלי מכל עבר:
– האם אתה אוהד את חמאס?
לגמרי לא. אני אדם חילוני. אני מתנגד לכל אידיאולוגיה המערבבת פוליטיקה ודת – יהודית, מוסלמית או נוצרית, בישראל, בעולם הערבי ובאמריקה.
זה לא הפריע לי לדבר עם אנשי-חמאס, כמו שדיברתי עם אנשים אחרים שאינני מסכים לדעתם. זה לא הפריע לי להתארח בבתיהם, להחליף עימם דעות ולנסות להבין אותם. אחדים מהם מצאו חן בעיני, אחרים לא.
– האם יש אמת בטענה שישראל יצרה את החמאס?
ישראל לא יצרה את החמאס, אך היא תרמה תרומה גדולה ליצירתה.
ב-20 השנים הראשונות של הכיבוש ראתה ממשלת ישראל באש"ף את האויב העיקרי. לכן טיפחה ארגונים פלסטיניים שיכלו לחתור תחת אש"ף. זכור הניסיון המגוחך של אריאל שרון ליצור את "אגודות הכפרים", שישמשו כסוכני הכיבוש.
קהילת-המודיעין הישראלית, שכשלה כמעט בכל הערכותיה לגבי העולם הערבי ב-60 השנים האחרונות, כשלה גם הפעם. היא האמינה שהקמת גוף איסלאמי תחליש את אש"ף החילוני. לכן, בשעה שהממשל הצבאי השליך לכלא כל פלסטיני שעסק בפעילות פוליטית – ולו גם למען השלום – הוא לא נגע בפעילים הדתיים. המסגד היה המקום היחיד שבו יכול היה ציבור פלסטיני להתכנס.
תפיסה זו היתה, כמובן, מבוססת על אי-הבנה מוחלטת של האיסלאם ושל המציאות הפלסטינית.
החמאס הוקם רשמית בסוף 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. אך גם אז התייחס אליו השב"כ בסלחנות, ורק כעבור שנה נאסר ראש הארגון, השייח’ אחמד יאסין.
זוהי אירוניה של הגורל שעכשיו תומכת ההנהגה הישראלית באש"ף, כדי לחתור תחת החמאס. אין עדות טובה יותר לטיפשות הנהגתנו בכל הנוגע לערבים, טיפשות שמקורה בהתנשאות וזלזול. החמאס מסוכן לישראל יותר מכפי שהיה אש"ף אי-פעם.
– האם ניצחון החמאס בבחירות העיד על התגברות האיסלאם בעם הפלסטיני?
לאו דווקא. העם הפלסטיני לא התחרד בן-לילה.
אכן, יש תהליך איטי של התחזקות האיסלאם בכל המרחב, מתורכיה עד תימן וממרוקו עד עיראק. זוהי תגובת הדור החדש על כישלון הלאומיות הערבית החילונית בפיתרון הבעיות הלאומיות והחברתיות. אולם לא זה גרם לרעידת-האדמה בחברה הפלסטינית.
– אם כן, מדוע זכה החמאס בבחירות?
יש לכך כמה סיבות. העיקרית היתה, לדעתי, ההכרה הגוברת בקרב הפלסטינים שלעולם לא ישיגו שום דבר מהישראלים בדרכים בלתי-אלימות. אחרי הירצחו של יאסר ערפאת האמינו פלסטינים רבים שאם יבחרו באבו-מאזן, הוא ישיג מישראל ומארצות-הברית את הדברים שאלה לא היו מוכנות לתת לערפאת. הם נוכחו לדעת שקורה ההפך: אין משא-ומתן, ואילו ההתנחלויות הולכות ומתרחבות מדי יום.
הם אמרו לעצמם: אם זה לא הולך בדרכי-שלום, אין ברירה אלא לנסות דרכי-מלחמה. ואם מלחמה – אין לוחמים טובים מחמאס.
חוץ מזה: השחיתות שפשתה בצמרת פתח הגיעה לממדים כאלה, עד כי הרוב הפלסטיני התקומם נגדה. כל עוד חי ערפאת, השחיתות נסבלה איכשהו, מפני שהכול ידעו כי ערפאת עצמו הוא נקי-כפיים, וחשיבותו למאבק הפלסטיני חיפתה על ליקויי שלטונו. אחרי ערפאת, השחיתות הפכה בעיני רבים לבלתי-נסבלת. חמאס, לעומת זאת, נחשב לארגון נקי מרבב, שמנהיגיו צחים כשלג. מוסדות הצדקה והחינוך של החמאס, שמומנו בעיקר על-ידי סעודיה, רכשו להם אהדה רבה.
גם הפילוגים בקרב הפתח עזרו למועמדי החמאס.
החמאס לא השתתף, כמובן, בבחירות שלפני כן. אבל ההנחה הכללית – גם של החמאס עצמו – היתה שהוא מייצג בין 15 ל-25 אחוזים של הציבור.
– האם מתקבל על הדעת שהפלסטינים עצמם יפילו את החמאס?
אין כל סיכוי כזה, כל עוד נמשך הכיבוש. קצין ישראלי בכיר טען לפני כמה ימים שאם צה"ל יפסיק לפעול בגדה, גם הגדה תיפול לידי החמאס.
השלטון של אבו-מאזן עומד על כרעי-תרנגולת – הכרעיים של ישראל וארצות-הברית. אם יאבדו הפלסטינים סופית את שארית האמונה שיש להם ביכולתו של אבו-מאזן להשיג שלום, שלטונו יקרוס.
– אבל איך אפשר להגיע להסדר עם ארגון המכריז שלעולם לא יכיר בישראל ושהאמנה שלו קוראת לחיסול המדינה היהודית?
כל עניין ההכרה הוא עורבא פרח, תירוץ להימנעות מהידברות. איננו זקוקים ל"הכרה" מאיש. כאשר פתחה ארצות-הברית בהידברות עם וייטנאם, היא לא דרשה שתכיר בה כמדינה אנגלו-סכסית, נוצרית וקפיטליסטית.
אם א’ חותם על הסכם עם ב’, פירוש הדבר שא’ מכיר בב’. כל השאר אינו אלא שטות.
ובאותו עניין, האמנה של החמאס מזכירה את עניין האמנה של אש"ף, בשעתו. זה היה מסמך בלתי-חשוב, שנציגינו השתמשו בו במשך שנים כדי לסרב לדבר עם אש"ף. הזעיקו אז שמיים וארץ כדי שאש"ף יבטל את האמנה. מי זוכר זאת היום? המעשים של מחר קובעים, ולא הניירות של אתמול.
– על מה לדבר עם החמאס?
קודם כל, על הפסקת-אש. כשפצע מדמם, צריכים קודם כל להפסיק את הדימום, לפני שאפשר לטפל בפצע עצמו.
החמאס הציע הרבה פעמים הפסקת-אש, הקרויה בערבית "תאהדייה" (רגיעה). פירושה: התחייבות של שני הצדדים להפסיק את כל מעשי-האיבה: קסאמים, גראדים ופצמ"רים מצד חמאס וגרורותיו, "חיסולים ממוקדים", פשיטות צבאיות והרעבה ומצור מצד ישראל.
רצוי שההידברות תנוהל באמצעות המצרים, מה גם שהם יצטרכו לפתוח את הגבול בין הרצועה וסיני. יש להחזיר לעזה את חופש הקשר היבשתי, הימי והאווירי עם העולם.
אם ידרוש החמאס שהפסקת-האש תחול גם על הגדה, כדאי לדבר גם על כך. זה יחייב, כמובן, הידברות חמאס-פתח-ישראל.
– האם החמאס לא ינצל את הפסקת-אש להתחמשות?
בוודאי שכן. גם ישראל תעשה כך. אולי תצליח סוף-סוף להשלים את כיפות-הברזל למיניהן.
– אם הפסקת-האש תחזיק מעמד, מה יהיה השלב הבא?
שביתת-נשק, הקרויה בערבית "הודנה".
החמאס יתקשה לחתום על הסכם שלום רשמי, מכיוון שפלסטין היא "ווקף" – כלומר, הקדש דתי (הדבר נבע, בזמנו, מסיבות פוליטיות: כאשר כבש הח’ליף עומר את פלסטין, חשש שמא יחלקו המצביאים המוסלמים את הארץ ביניהם, כפי שעשו קודם לכן בסוריה. לכן הכריז עליה כעל רכוש אללה. זה די דומה לאמונתם של הדתיים אצלנו, שאסור לוותר על כל חלק מהארץ מפני שאלוהים הבטיח אותה לנו).
הודנה היא תחליף לשלום. זהו אקט המושרש עמוק במסורת האיסלאמית. הנביא מוחמד עצמו כרת הודנה עם שליטי מכה, שבהם לחם אחרי שברח מהעיר מכה לעיר מדינה (אגב, לפני תום תקופת ההודנה התאסלמו תושבי מכה, והנביא חזר אליה בדרכי-שלום). מכיוון שיש להודנה גושפנקה דתית, הפרתה על-ידי מוסלמים מאמינים אינה אפשרית.
הודנה יכולה להימשך עשרות שנים, והיא יכולה להתחדש בלי הגבלה. הודנה ארוכה מהווה בפועל שלום, אם הקשרים בין שני הצדדים ייצרו מציאות של שלום.
– אם כן, האם השלום הרשמי הוא בלתי-אפשרי?
גם לכך יש פיתרון. חמאס הכריז בעבר שאינו מתנגד לכך שאבו-מאזן ינהל משא-ומתן ויגיע להסכם-שלום, בתנאי שההסכם יובא להכרעה במשאל-עם. אם העם הפלסטיני יאשר אותו, החמאס יקבל, לפי זה, את דין.
– מדוע יסכים לכך החמאס?
כמו כל כוח פוליטי, החמאס רוצה להגיע לשלטון במדינה הפלסטינית שתקום בגבולות 67′. לשם כך הוא צריך ליהנות מאמון הרוב. אין שמץ של ספק שהרוב המכריע של העם הפלסטיני רוצה במדינה פלסטינית ובשלום. החמאס יודע זאת היטב. הוא לא יעשה דבר שירחיק ממנו את רוב הציבור.
– ומה מקומו של אבו-מאזן בכל זה?
יש ללחוץ עליו להגיע לידי הסכם עם החמאס, ברוח ההסכם שהושג בשעתו במכה. יש לישראל אינטרס מובהק לנהל משא-ומתן עם ממשלה פלסטינית שתכלול את שתי התנועות הגדולות, כדי שההסכם שיושג יתקבל על-ידי כל חלקי העם הפלסטיני.
– האם הזמן פועל לטובתנו?
במשך עשרות שנים אמרנו לציבור הישראלי: כדאי לעשות שלום עם ההנהגה החילונית של יאסר ערפאת, אחרת יתחלף האופי הלאומי של הסכסוך באופי דתי. לצערי, גם נבואה זו התגשמה.
מי שלא רצה באש"ף, קיבל את החמאס. אם לא נגיע להסדר עם החמאס, יבואו במקומו ארגונים איסלאמיים קיצוניים יותר, כמו הטליבאן באפגניסטן.
א. ארה"ב עשתה שלום עם ויטנאם בלי שהאחרונה הכירה בה כמדינה נוצרית. נכון אבל לא היה צורך כי ויטנאם מעולם לא הצהירה שהיא אינה מכירה בארה"ב ולא הצהירה מאות פעמים שהיא רוצה להשמיד את ארה"ב כפי שעושה החמאס מדי יום לגבי ישראל. ב.החמאס הציע הפסקת אש – חצי אמת. החמאס הציע הפסקת אש בגדה וברצועה מצד ישראל אבל לא הסכים להתחיב שלא להוציא פיגועים מהגדה או אפילו למנוע פיגועים מהרצועה מצד ארגונים אחרים. כלומר הוא הציע שישראל תפסיק את האש אבל הפלשתינים לא יפסיקו את הפיגועים. ג.להודנה גושפנקה דתית. נכון ולא נכון. להודנה גושפנקא דתית מחיבת רק כלפי מוסלמים. אין לה שום משמעות מחיבת כלפי יהודים נוצרים או דתות אחרות. בקצור מר אבנרי, חצי אמת גרועה משקר ואתה לא טורח לספר אפילו חצי אמת.זה לא אומר שצריך לחפש דרכים לעשות שלום עם כל מי שמחזיק בשלטון ברשות הפלשתינית אבל סילוף המציאות ממש לא עוזר.
אבנרי כותב: "אחרי הירצחו של יאסר ערפאת …" מה זה? מי רצח אותו? חשבתי שהוא מת ממחלה.
ביחס ליאסר ערפאת – אכן, בחשבון הבנק שהיה רשום על שמו היו מיליארדי דולרים, שהיו מיועדים למטרות פוליטיות, מדיניות וצבאיות של העם הפלסטיני. הוא לא נטל מהם דבר למטרות אישיות שלו וחי אורח חיים צנוע ביותר. למי שראה את החדר הקטן במוקטעה ששם ערםאת בילה את רוב זמנו יודע שמורה ישראלי בבאר שבע נהנה מהרבה יותר "מותרות" מאשר ערפאת עם חשבום בנק של מילארדי דולרים.
כמובן, מה שנכון לגבי יאסר ערפאת לא נכון לגבי אשתו סוהא. כל טענה על שחיתות המופנית נגדה כנראה היא רק חלקית לעומת המציאות.
זה מה שיש לגוש שלום להציע לפלסטינים? הודנה?
לדעתי מגיע להם הרבה יותר מהודנה, מגיע לפלסטינים מדינה עצמאית לצד מדינת ישראל. אבל מדינה עצמאית, יכולה לקום, כפי שכותב המחבר, רק במסגרת של הסכם שלום המסיים את הכיבוש. להסכם כזה ניתן להגיע רק במסע ומתן עם נציגות של העם הפלסטיני, ולא עם מפלגה זאת או אחרת בתוכו. כלומר רק עם אש"פ ו/או הרשות הפלסטינית. בדיוק כפי שאת ישראל מייצגת ממשלת ישראל, ולא "קדימה".
אבל מעבר לנימוקים הפורמליים, ההצעות החוזרות ונשנות של החמאס להודנה, מראות כי החמאס כלל אינו מעוניין במאבק למדינה עצמאית, החמאס מנסה לייצב שלטון איסלמי, שיחסה בצל הכיבוש הישראלי, ולא יתן לעם הפלסטיני את החופש שלו הם זכאים.
אם החמאס היה מעונין באמת במדינה עצמאית, אז היה עלייו לחזור בו מההשטלתות הצבאית על עזה, להפסיק את המלחמה המשרתת רק את המשך הכיבוש ההישראלי, ולקבל את עקרון החלוקה, שהוא הדרך הסבירה היחידה לעמים הישראלי והפלסטיני.
הבהרות מועילות. אזכיר (בעקבות מאמר של פרופ’ מואב בהארץ מלפני מספר ימים) כי ישראל חתמה על הסכמי שביתת הנשק ב- 1949 ובערבית הם נקראים "הודנה". וכן, ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים, שאינספור פעמים איימה בהשמדת ישראל, מבלי שזו נדרשה להכיר בישראל כמדינה יהודית, וכך היה גם בהסכם השלום (שוב, "הודנה") עם ממלכת ירדן. רק לאחרונה המציאו את הפטנט החדש של הכרה במדינה יהודית, זאת כדי להטיל עוד אבן נגף בדרך לשלום ולהנציח את מצב הלחימה למען עוד התנחלויות שסופן יהא כזה של ימית ואופירה ובנותיהן וכגורל ההתנחלויות ברצועת עזה…
אכן בא מועד לעסקה הגדולה עם העם הפלסטיני: מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל והחזרת השטחים והרכוש הגזול ופתרון מוסרי ומכובד ומוסכם של בעייתם של פליטי החרב מכל המלחמות.
אורי אבנרי טוען שהעם הפלסטיני הבין "שאם זה לא הולך בדרכי-שלום, אין ברירה אלא לנסות דרכי-מלחמה". ובכן, עינינו הרואות לאן מובילות דרכי מלחמה בהן בחר העם הפלסטיני, אליבא דאורי אבנרי
ואם יש מישהו שעיניו אינן רואות אז אני מתנדב להסביר: מדובר בפשעי מלחמה שמבצע החמאס ע"י ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית ודרדור המצב ההומניטרי של הפלסטינים עד למשבר של ממש, אכן בחירה נבונה!
אגב, אותם צעדים בדיוק שביצע החיזבאללה (תוקפנות חסרת תוחלת, ואז ירי טילים על ריכוזי אוכלוסיה בישראל) גרמו לחצי מליון לבנונים לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים למשך חודש.
דבר שני לגבי יאסר עראפת:
אומר אורי אבנרי ש"הכול ידעו כי ערפאת עצמו הוא נקי-כפיים", האמנם? יסביר אורי אבנרי את הציטוט הבא מתוך עיתון הארץ (המסתמך על מאמר מ"קוריירה דלה סרה") לגבי ההסכם עם סוהא ערפאת:
"ההסכם נקבע על יסוד 11 מיליון הדולרים שהעביר ערפאת לאשתו, לדברי העיתון, בחצי הראשון של 2004. העיתון טוען כי כספים אלה הם חלק מהסכומים שהעביר ערפאת לחשובונת בלונדון, בתל-אביב ובציריך. העיתון לא ידע לנקוב בסכום המדויק הנמצא בחשבונות, אבל העריך שמדובר בכ-4 מיליארד דולר"…
ובכן, 4 מיליארד דולר בחשבונות של איש נקי כפיים? האם זו אנומליה קלה או שמא אבנרי נותן לערפאת קצת יותר מידי קרדיט?
מציע לאורי אבנרי לעיין בפסקה האחרונה במאמרו של גדעון ספירו שמעל.
המסקנה החד משמעית על מותה של אופציית שתי המדינות ואימןץ מדינת כל אזרחיה.
לצערי האידאולוגיה של אבנרי מתה ונקברה יחד עם יאסר עראפת – הגיע הזמן להכיר בכך.
תשובה ל- ע"ש:
בשעתו אורי אבנרי פירסם מאמר שהראה כי מותו של ערפאת היה לא טבעי. אין ספק שנרצח, כנראה באותן שיטות שבהן ניסו לרצוח את חאלד משעל (כזכור שני אנשי המוסד בתקופת ראש הממשלה ביבי נתניהו הרעילו אותו, אך משנתפסו על חם בעמאן – הסכימה ישראל להזריק לו נוגדן שהציל את חייו וכן לשחרר את שייך יאסין (אותו רצחה לאחר מכן) וזאת בתמורה לשחרור שני הבחורים. חפש ומצא את מאמרו של אבנרי באתר זה ותיווכח לדעת כי יאסר ערפאת נרצח, ומי שינחש מיהם הרוצחים ולאיזה מוסד הם משתייכים יקבל פרס.
פעם, כשייסד אבנרי ביחד עם אישים נוספים את ה"מועצה לשלום ישראל פלסטין", אחד מן העקרונות המרכזיים של התנועה היה התניית הקמת המדינה הפלסטינית בפירוזה המוחלט.
עוד עקרון יסוד יצא מן ההנחה כי מנהיגי אותה מדינה לא יעיזו לפתוח במלחמת שחרור כנגד מדינת ישראל לאחר הקמתה של המדינה הפלסטינית וזאת משתי סיבות:
האחת, משום שהם יודעים היטב שאין להם שום סיכוי בהתמודדות עם צה"ל.
השניה, משום שהם יהיו תלויים בכל בישראל ולא יעזו לתקוף שמא יבולע למדינתם.
באה המציאות וטפחה על פני חזונו של אבנרי וחבריו למועצה:
לא רק שהמדינה הפלסטינית שקמה הייתה מזויינת בנשק עד לשיניה, אלא שאף לא היססה לפתוח במאבק לאומי זמן קצר לאחר שהתבססה בשטחי הגדה ורצועת עזה.
מסתבר שהתלות בישראל לא הייתה שיקול ככלות הכל, וגם לא המורא בפני צה"ל.
ולכן כל הנחותיו של אבנרי לא עמדו במבחן המציאות.
המסקנה מכך היא כי אותם אלה שטעו בכל הנחותיהם יחדלו מלהטיף מוסר לעולם ומלואו ויפנימו כי התבונה מצוייה גם אצל אחרים למרבית ההפתעה.
כמה שטויות בכתבה אחת?
אולי מר אבנרי מציע שניתן להם הכל ונעלם מהאזור?,הרי יותר מ 15 שנות "תהליך שלום " עם הפלשתינאים גרמו רק ליותר הרוגים ,לכולם לא יהיה שלום עם הפלשתינים-הרי גם אם נחתום על הסכם עם החמאס,יקום איזה אבו-שפם חדש שיגיד שהוא לאמכיר בו ושוב יפתח במסע רצחני של טרור והרג,הייתה לפשתינים מספר הזדמנויות-והם פספסו את כולם,אולי תבוא אליהם בטענות ולא אלינו?
המאמר מושלם, כל מילה בו אמת וסביר להניח, שאנו פשוט צועדים במצעד של איוולת משל עצמנו וכל ההערות שנכתבו נגד המאמר המה פסיעות בשבילי הצעדה.