איתן הגיב:

שיר שריגש אותי בעוצמתו.

אורנה לביא הגיב:

עברה בערך שנה מכתיבת השיר הקשה הזה.

אתמול (עד לפני 3 שעות בערך) היה יום האשה הבינ"ל.

כרגע הנחתי את השפופרת, אחרי שיחת טלפון של איחולי המשך מאבק, ואולי הצלחה, שתבוא אי פעם. זו היתה שיחה עם ידידה חדשה. אחותו של אחמד חסין, ידיד שלפני כמה חודשים שיחקתי ששבש אינטרנטי עם שכנו, בעיצומה של המלחמה הקשה שהיתה בעזה.

השמיים עדיין כחולים, עכשיו לילה, וכרגע אין בשמיים אף לא ענן אחד, שמזכיר את השטפון הנורא שהיה פה בשבוע שעבר. אני לא זוכרת בדיוק איזה מזג אוויר היה בדיוק בשנה שעברה, אבל אני די מבינה למה ישראל ושליטיה הצבאיים תקפו את עזה דווקא בקיץ.

עצוב לי, אבל אני חושקת שפתיים וממשיכה – כי מי אני שאתלונן? לא אני חיה תחת כיבוש אכזר, לא אני פוחדת לצאת מביתי, שמא אחטוף רימון כלשהו, ולאו דווקא רימון מפירות ארצנו. או כדור כלשהו, ולאו דווקא כדורגל.

החברים שלי עדיין נמצאים בין החיים, עד כמה שידוע לי, אבל אני לא בטוחה שגם כל משפחותיהם.

חג שמח, חברות וחברים. לא רק השמיני במרץ הוא חג, כי כל יום מימות השנה הוא יום שבו עלינו להמשיך ולא להרפות – עד שנגיע למילוי כל דרישותינו, בכל התחומים.

כאשה וכבת אנוש, זכותי (ולכן גם חובתי לדרוש ולהאבק למילוי דרישותי) לחיות בעולם (לא רק במדינה) לא צבאי, לא מדינתי, ללא גזענות, ללא נשק ומדים, ללא דיכוי פוליטי על מאפייניו המדיניים השונים (עם כל מרכיביה של המדינה), ללא דתות, רכושנות, כסף… ועוד…

ועל כך עוד יבואו הכרזות מהפכה רבות. בינתיים ניאבק על מימוש זכויות העולם ומרכיביו, ככל שנוכל. ובמקביל, נמשיק לקדם את בוא המהפכה, כי שלום ושוויון אמיתיים, בעולם ללא דיכוי וגזענות, ללא הרס אקולוגי ודיכוי זכויות החיות האחרות (שאינן אנושיות) – כל זה אפשרי רק בעולם אנרכיסטי. עולם חופשי.

תחי המהפכה!
יחי החופש!