השבוע נזכרתי במעשיה הישנה על האמא היהודייה הנפרדת מבנה כשזה נקרא לשרת בצבא הצאר במלחמה נגד התורכים.
"אל תתאמץ יותר מדי," היא משביעה אותו, "תהרוג תורכי ותנוח. תהרוג עוד תורכי, ותנוח שוב…"
"אבל אמא!" שואל הבן, "מה אם התורכי יהרוג אותי?"
"יהרוג אותך?" נזעקת האם, "למה? מה עשית לו?"
זאת לא בדיחה (וזה לא שבוע לבדיחות). זה שיעור בפסיכולוגיה. נזכרתי בו כאשר קראתי את דבריו של אולמרט שיותר מכל הוא כועס על השמחה-לאיד בעזה, אחרי הפיגוע שבו נהרגו בחורי-הישיבה בירושלים.
בסוף השבוע שעבר הרג צה"ל בעזה 120 פלסטינים, מחציתם אזרחים, ביניהם עשרות ילדים. זה לא "תהרוג תורכי ותנוח". זה "תהרוג מאה תורכים ותנוח". אבל אולמרט לא מבין.
מלחמת-חמשת-הימים בעזה (כפי שאיש חמאס קרא לה) הייתה רק פרק קטן נוסף במאבק הישראלי-פלסטיני. מפלצת-הדמים אינה יודעת שובע, ותאבונה גדל עם האכילה.
הפרק הזה התחיל ב"חיסול ממוקד" של חמישה פעילים בכירים בתוככי עזה. התשובה הייתה מטר גדול במיוחד של טילים, והפעם לא רק על שדרות, אלא גם על אשקלון ונתיבות. התשובה על התשובה הייתה הפשיטה של צה"ל, והקטל ההמוני.
המטרה המוצהרת, כמו תמיד, הייתה להביא להפסקת ירי הרקטות. האמצעי: להרוג כמה שיותר פלסטינים, כדי ללמד אותם לקח. ההחלטה התבססה על התפיסה הישראלית המסורתית: הכה בציבור האזרחי עוד ועוד, כדי שידיח את מנהיגיו. זה נוסה מאות פעמים בעבר. וזה נכשל תמיד.
כאילו חסרה דוגמה לטיפשות של התפיסה, בא מתן וילנאי וסיפק אותה, כשאמר בראיון בטלוויזיה שהפלסטינים "מביאים שואה על עצמם." המילה העברית "שואה" מוכרת בכל העולם, ושם יש לה משמעות אחת ויחידה: רצח-העם שביצעו הנאצים ביהודים. דברי וילנאי נפוצו מיד בכל העולם הערבי וגרמו לזעזוע. גם אני קיבלתי עשרות שיחות-טלפון ומסרי-דוא"ל מרחבי העולם. לך תסביר לאנשים בחו"ל שבשפה העברית היומיומית, "שואה" אינה אלא אסון חמור, ושהגנרל מתן וילנאי אינו חכם הדור.
לפני כמה שנים קרא הנשיא בוש ל"מסע צלב" נגד הטרור. הוא לא ידע שלמאות מיליוני ערבים, מסע-הצלב המקורי הוא אחד מגדולי הפשעים בתולדות-האנושות, טבח מחריד שביצעו הצלבנים במוסלמים (וביהודים) בחוצות ירושלים. בתחרות-אינטליגנציה בין וילנאי ובוש, התוצאה תהיה שרויה בספק.
וילנאי אינו מבין מה משמעות המילה "שואה" באוזני הזולת, ואולמרט המתחסד אינו מבין מדוע שמחים בעזה על הפיגוע ב"מרכז הרב". כאלה חכמים מנהלים את המדינה, את הממשלה ואת הצבא. כאלה חכמים גם מכוונים את דעת-הקהל בתקשורת. המשותף לכולם: קהות-חושים גמורה לגבי רגשות כל מי שאינו ישראלי/יהודי. מכאן אי-היכולת לפרש נכונה את מניעי הצד השני והתוצאות הנובעות מכך.
זה מתבטא גם באי-היכולת להבין מדוע רואים אנשי החמאס בעזה באירועי חמשת-הימים ניצחון. מה פתאום ניצחון? הרי בסך-הכול נהרגו שני חיילי צה"ל ואזרח אחד בשדרות, לעומת 120 הרוגים פלסטינים, לוחמים ואזרחים.
אבל הקרב הזה התנהל בין אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, המצויד בנשק החדיש ביותר עלי אדמות, לבין כמה אלפי לוחמים לא-סדירים, בעלי נשק פרימיטיבי. אם הסתיים הקרב בתיקו – וקרב כזה יסתיים תמיד בתיקו – הרי זה ניצחון אדיר של הצד החלש. כך במלחמת-לבנון השנייה, כך במלחמת-עזה.
(בנימין נתניהו אמר את אחת השטויות הגדולות של השבוע, כאשר דרש ש "צה"ל יעבור מהתשה להכרעה." במאבק מסוג זה אין הכרעה, וגם לא יכולה להיות.)
התוצאה הצבאית האמיתית של מערכה כזאת אינה מתבטאת בנתונים חומריים וכמותיים: כך-וכך הרוגים, כך-וכך פצועים, כך-וכך הרס. היא מתגלית בנתונים פסיכולוגיים, שאינם ניתנים למדידה, ועל כן זרים לרוחם של גנרלים: כמה שנאה נוספה למצבור הנורא הקיים, כמה מתאבדים פלסטינים חדשים נולדו, כמה בני-אדם נשבעו לנקום והפכו לפצצות מתקתקות – כמו אותו צעיר ירושלמי שקם יום בהיר אחד השבוע, השיג נשק והלך לישיבת "מרכז הרב", האמא של כל ההתנחלויות, והרג את כל מי שנקרה בדרכו.
עכשיו יושבים המנהיגים הפוליטיים והצבאיים, ושוב מטכסים עצה: מה לעשות, איך "להגיב". שום רעיון חדש לא עלה ולא יעלה, מפני שאיש מהפוליטיקאים והגנרלים האלה כלל אינו מסוגל להעלות רעיון חדש. הם יכולים רק לחזור למאות המעשים שכבר נוסו מאה פעמים וכבר נכשלו מאה פעמים.
הצעד הראשון בדרך ליציאה מן הטירוף הזה הוא הנכונות לזרוק לפח את כל התפיסות והשיטות שלנו ב-60 השנים האחרונות, ולחשוב לגמרי-לגמרי מחדש.
זה קשה בכל מקרה. זה קשה שבעתיים מפני שאין לצמרת שלנו חרות של מחשבה – המחשבות שלה קשורות בקשר אמיץ עם מחשבות הצמרת האמריקאית.
השבוע התפרסם מסמך מדהים: מאמרו של דייוויד רוז בכתב-העת "ואניטי פייר", המתאר כיצד הכתיבו שליחי ארצות-הברית בשנים האחרונות את כל מהלכי ההנהגה הפלסטינית, עד לפרטים הקטנים ביותר. אף שהמאמר אינו מתייחס ליחסי ישראל-אמריקה (דבר תמוה כשלעצמו) הרי ברור שכל המהלכים האמריקאיים, עד לפרטים הקטנים ביותר, היו מתואמים עם ישראל.
למה זה מדהים? הדברים היו ידועים לי באופן כללי גם לפני כן. מבחינה זו אין במאמר הפתעות: (א) האמריקאים ציוו על אבו-מאזן לקיים בחירות, כדי להוכיח שבוש מביא דמוקרטיה למזרח התיכון. (ב) חמאס נחל ניצחון מפתיע. (ג) האמריקאים הטילו חרם על הפלסטינים, כדי לבטל את תוצאות הבחירות. (ד) לרגע סטה אבו-מאזן מהדרך שהוכתבה לו ועשה הסכם עם חמאס, בחסות (ותחת לחץ) הסעודים. (ה) האמריקאים שמו לזה קץ והכריחו את אבו-מאזן למסור את כל שרותי-הביטחון לידי מוחמד דחלאן, האיש שהם בחרו בו כשליט הצבאי של פלסטין. (ו) האמריקאים סיפקו לדחלאן נשק למכביר, אימנו את אנשיו והורו לו לבצע הפיכה צבאית נגד חמאס ברצועת-עזה. (ז) ממשלת חמאס הנבחרת הקדימה תרופה למכה וחוללו הפיכה חמושה מצדה.
כל זה היה ידוע לי גם מקודם. מה שחדש הוא שהפעם אין זו תערובת של ידיעות, שמועות ומסקנות הגיוניות, אלא תיאור מוסמך ומתועד, המבוסס כולו על מסמכים אמריקאים רשמיים. הוא מעיד על הבורות התהומית של האמריקאים, העולה אף על הבורות הישראלית, לגבי התהליכים הפלסטיניים הפנימיים.
ג’ורג’ בוש, קונדוליזה רייס, אליוט אדמס הציוני והגנרלים האמריקאים למיניהם החפים מכל ידע, מתחרים בחוסר-ההבנה שלהם עם אהוד אולמרט, ציפי לבני, אהוד ברק והגנרלים שלנו למיניהם, שהבנתם מגיעה עד לקצה קנה-התותח שלהם.
האמריקאים חיסלו בינתיים את דחלאן, כאשר הציגו אותו בגלוי כסוכן שלהם, בבחינת "הוא בן-זונה, אבל הוא בן-הזונה שלנו". השבוע רצחה קונדוליזה גם את אבו-מאזן. זה הכריז בבוקר שהוא מנתק את המשא-ומתן (שאינו קיים) עם ישראל, כתגובה מינימלית על הזוועה בעזה. השרה האמריקאית קיבלה את ההודעה בשעה שסעדה בחברת עמיתתה הישראלית ("היאכלו שתיים יחדיו, בלתי אם נועדו"). בו במקום טילפנה לאבו-מאזן ונתנה לו פקודה בוטה לבטל את ההודעה מיד. אבו-מאזן נכנע, וכך הציג את עצמו בעיני כל עמו במערומיו.
תורת ההיגיון לא ניתנה בהר-סיני לישראל, אלא בהר אולימפוס ליוונים הקדומים. למרות זאת, בואו ננסה להפעיל אותה כאן.
מה רוצה הממשלה שיקרה בעזה? הממשלה רוצה להפיל את שלטון חמאס (וכך גם להפסיק את ירי הטילים על ישראל.)
היא ניסתה להשיג זאת על-ידי הפעלת מצור טוטאלי על האוכלוסייה, מתוך תקווה שזו תתקומם ותפיל את חמאס. זה נכשל. האפשרות האלטרנטיבית היא לכבוש שוב את כל הרצועה. זה יעלה במחיר אנושי יקר, אולי יותר מכפי שהציבור הישראלי מוכן לשלם. זה גם לא יעזור, כי החמאס יחזור ברגע שצה"ל ייסוג. (כפי שקבע מאו טסה-דונג: "כאשר האויב מתקדם, היסוג. כאשר האויב נסוג, התקדם.")
התוצאה היחידה של "מלחמת חמשת-הימים" היא חיזוק חמאס וליכוד העם הפלסטיני סביבו – ולא רק ברצועת-עזה, אלא גם בגדה המערבית ובירושלים. חגיגות-הניצחון של חמאס היו מוצדקות. ירי הטילים לא נפסק. טווח הרקטות גדל.
אבל נניח שזה היה מצליח, וחמאס היה נשבר. מה אז? אבו-מאזן ודחלאן אינם יכולים לחזור, אלא על כידוני צה"ל, כקבלני-משנה גלויים של הכיבוש. שום חברת-ביטוח לא הייתה מבטחת את חייהם. ואם לא יחזרו – ישתלט כאוס, שמתוכו יקומו כוחות הרבה יותר קיצוניים מכל העולה על דעתנו כיום.
מסקנה: חמאס קיים. אי-אפשר להתעלם ממנו. צריכים לעשות עימו הפסקת-אש. לא הצעת-כזב ילדותית ברוח "אם יפסיקו לירות, גם אנחנו נפסיק." להפסקת-אש, בדומה לטנגו, צריך שניים. היא צריכה להיות פרי של הסכם מפורט, שיכלול את כל מעשי-האיבה, החמושים והאחרים, בכל השטחים.
הפסקת-אש לא תחזיק מעמד אם לא תהייה מלווה במשא-ומתן מזורז לשביתת-נשק ארוכת-טווח (הודנה) ולשלום. אי-אפשר לנהל משא-ומתן על כך עם פת"ח בלי חמאס, ולא עם חמאס בלי פת"ח. לכן דרושה ממשלה פלסטינית שתכלול את שתי התנועות. צריכים להיות בה אישים הזוכים באמון הציבור הפלסטיני כולו, כמו, לדוגמה, מרוואן ברגותי.
זהו ההפך הגמור של המדיניות הישראלית-אמריקאית הנוכחית, האוסרת על אבו-מאזן לבוא בדברים עם חמאס. בכל הצמרת הישראלית, ובכל הצמרת האמריקאית, אין אדם המעז להגיד את הדברים בגלוי. לכן מה שהיה הוא שיהיה.
נהרוג מאה תורכים וננוח. ומפעם לפעם יבוא תורכי ויהרוג בנו.
למה, ריבונו של עולם? מה עשינו להם?
מאמר מעניין מאוד, אך יש בו סדק קטן שדורש תיקון.
הקסאמים לא נחתו כתוצאה מחיסול של חמשת אנשי החמאס.
הקסאמים עפים לשדרות כבר 7 שנים- הרבה לפני החיסול הזה.
כלומר- הטמטום הצהלי שכוח יביא שקט רלוונטי גם לגביהם אבל אצלם (להבדיל מאצלנו) אין איש שמעיז להתנגד להגיון המטופש של החמאס.
הרי הירי על שדרות לא תורם להם דבר.
אין כמו אבנרי לנתח את המציאות כפי שהיא ולהציג את המשטר הציוני במערומיו.
אני זוכר את הכתבות של אבנרי ב"העולם הזה" אחרי מלחמת סיני 1956 שחשפו את הקנוניה לחיסול המאבק במצרים ובאלג’יר נגד הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי. אבנרי היה אז (לא כמו היום) קול ברור והגיוני כמעט יחיד שבקע מבעד לשקרים ושטיפת המוח של הממסד הביטחוני שעיצב את אופי המשטר ןאת תודעת הציבור בישראל.
אינני משתייך לתנועתו של אבנרי ואני חולק עליו בהרבה ממסקנותיו הנובעות מהשקפת עולמו אך אני חב לו הרבה על המהפך שעכרתי אז בתודעתי כנער ציוני פטריוטי.
וואללה
רק נראה שהפעם אתה מחמיא הן לאולמרט – ליבו גס גם בסבלות היהודים הישראלים [כי הרי מה ההבדל הממשי? ההבחנות הגזעניות הן פיקציה]; הן לדגנרלים – הם אובדי עצות ומגיבים בברוטליות גם נוכח עובדות "מדידות", כמותיות.
אבנרי שכח שאך לפני חודשים ספורים רצח
החמס 400 אנשי פתח
חלק מהאנשים נרצחו על ידי זריקתם
בעודם בחיים מגגות בתים
רבים נורו בברכיים ונשארו נכים
אבנרי מחפש סימטריה ואיזון
האם יסכים אבנרי שתותחי צה"ל ירעימו
ברצועת עזה כמו שהוא משתבח ברעמי
הגראדים הנופלים על אשקלון ?
האם גם אז ישאל
למה מה עשינו להם ?
אבנרי שוכח שהחמאס מעוניין בהפסקת אש כל עוד ישראל מחסלת את מנהיגיו. מלבד זאת, אין לחמאס שום אינטרס בהפסקת אש – אלא להיפך, בהסלמה מדודה, תוך גרירת צה"ל להתקפות חוזרות עם מניין הרוגים כבוה.
ושוב, אבנרי טורח לציין שצה"ל הוא מ"הצבאות החזקים בעולם", ושוכח לציין שהחמאס מתעצם ע"י מימון איראני וסעודי, אמל"ח רוסי, ושזה לא ממש בעיה להרוג לשם הרג, כפי שהחמאס עושה.
גם הצדקנות שהחמאס "ניצח" בתודעתו, תוך הקרבה מפורשת של אזרחים, בין אם ע"י ירייה מתוך ביה"ס, בתי מגורים, ובין עם גרירה של אזרחים למקורות הירי שישמשו מגנים אנושיים, היא לכל הפחות נלעגת.
הודנה עם החמאס כנראה לא תעבוד – גם כי ההודנה היא ההזדמנות של החמאס לבנות אמל"ח של הדור הבא, וכיו"ב. סיפור החיזבאללה חוזר על עצמו. כך שאם רוצים למזער הרוגים, בשני הצדדים, החמאס צריך ללכת, מוטב מוקדם מאשר מאוחר.
אבנרי, שכל ימיו הטיף ולחם למען שלום ישראלי פלסטיני זנח כפי המראה את רעיון השלום לחלוטין – עבקתי על המאמר המלומד לאורכו ולרוחבו וכל מה שנאמר על ידי אבנרי הוא "הפסקת אש" בין החמאס לישראל. המילה שלום נעדרת לחלוטין מן המאמר.
העדר המילה שלום מתמיה מאד, אבל מתמיהה עוד יותר העובדה שאבנרי אינו מזכיר ולו במילה אחת את הרכיב החשוב כל כך לו הטיף במשך שנים רבות: פירוז השטחים שיוחזרו לפלסטינים בכל הסכם עתידי.
והלא לכל אורך הקריירה שלו שאיש שלום גרס אבנרי כי הפירוז הוא נדבך חשוב ביותר שבלעדיו אין אפשרות לקיים הסכם שלום יציב.
מפליאה העובדה שאבנרי חדל מלהעלות את הדרישה הזו בשנים האחרונות.
האם מישהו מן הגולשים יכול להסביר את פשר המהפך האידיאולוגי שעבר אבנרי?
אני על כל פנים לא הצלחתי להבין.
כוס אוחתוק בוש וקונדוליסה ומחלקת המדינה והסי.אי.איי. כמה דם שפכו הנבלים האלה במזרח התיכון ובאמריקה הדרומית ובאמריקה המרכזית ובכל רחבי הגלובוס?! והכל כדי שיוכלו לנסוע עם המנועים הענקיים והבזבזנים שלהם ולהציף את העולם בתרבות צריכה קלוקלת המאיימת להמיט שואה אקולוגית עם עמים ודורות. צו השעה: להחזיר את שגריר ישראל מוושינגטון ולפתוח בשיחות שלום עם ממשלת ליכוד לאומי פלסטינית.
אבקשך לחזור בך מהמילים המעליבות והשובינסטיות בהן השמתמשת בפתח הודעתך.
אני מבקשת מעורכי האתר להתערב בהתאם לצורך.