ל"סמולן" הגיב:

השמאל "העקבי" מבית המדרש שחיים ברעם משתייך אליו חי בדיסונאנס קוגניטיבי.

מצד אחד הם מאמינים באוטופיה שהיא פרי פיתוח של פילוסופיות מערביות –

שאדם צריך לנהוג כאילו הוא אזרח העולם – להתכחש למסגרות הקבוצתיות שמכתיבות הירארכיה של זכויות, חובות ונאמנויות.

שצריך להיות שוויון מוחלט של בני האדם כולם, ללא הבדל צבע, גזע, מין, דת, השתייכות אתנית, כישורים קוגניטיביים, או הצבר נכסים.

לכן אזרח של מדינת אוייב, אזרח של מדינה נייטראלית ואזרח של המדינה שלך נמצאים בדיוק באותו מעמד ומערכת יחסים כלפיך, והחובות שלך כלפיהם הן בדיוק אותן חובות.

המושג "מדינת אוייב" הוא למעשה חסר משמעות, משום שהמושג מדינה הוא חסר לגיטימיות.

באוטופיה הזו, שההומניסט האוניברסליסט דורש להתנהג כאילו היא אכן מציאות קיימת, לאו"ם יש מעמד של ממשלה, לאסיפה יש מעמד של קונגרס, להחלטות האסיפה יש מעמד של חוק, למוסדות השיפוט הבינלאומיים יש מעמד של פוסק אחרון וסמכות שפיטה ביחס לבני אדם כפרטים.

רק לאו"ם יש לגיטימיות להפעלת כוח, וכל אדם שאינו בעל הסמכה מהאו"ם שפגע באדם כלשהו, הוא למעשה פושע. זאת אומרת, כל הצבאות המדינתיים הם למעשה מיליציות פרטיות חסרות לגיטימיות.

בתפיסה הזו לא קיים המושג מלחמה, אלא רק פשע פלילי.

"ההומניסט האוניברסלי" רואה בעצמו בשר מבשרו וחלק בלתי נפרד של "המערב הנאור" (יציר פיקטיבי כשלעצמו), לכן נורא חשוב לו מה חושב עליו איזה "פרופסור מאוקספורד". ה"פרופסור מאוקספורד" הופך להיות הסמכות המוסרית העליונה, שאין לחלוק על פסק הדין שלה, לפשפש במניעיה, או להטיל ספק בעקביות שלה.

מצד שני, השותפים האסטרטגיים של אותם "הומניסטים אוניברסליסטים" למאבק להפלתו של הסדר הקיים וכינונו של סדר חדש, מייצגים באידאולוגיה שלהם ובערכים שלהם את הקצה ההפוך של האוטופיה הנדונה.

מה עושה ההומניסט האוניברסליסט בכדי לפתור את הסתירה?

משקר לעצמו על טיבם של השותפים, על טיבה של השותפות, ועל מה שמניע אותם ואותו עצמו.

מאמץ גישה פטרנליסטית ומסיונרית.

מאמץ סטנדרטים של מוסר כפול.

עושה דמוניזציה של המוכר והקרוב, ואידאליזציה של הזר והרחוק.

בשורה התחתונה, עושה בדיוק את מה שעושה הלאומן, הקסנופוב, הפשיסט – "על רוב פשעים תכסה אהבה" – רק בהיפוך אובייקטים.

למי שקרוב אליו הוא לא סולח אפילו על מעידה פעוטה, ודן אותו לגינוי, נידוי, וענישה מחמירה. מי שרחוק ממנו, לעומת זאת, זכאי למחילה מראש על כל דבר שלא יהיה.

מחילה היא אף מושג מטעה בהקשר הזה.

בעוד המוכר והקרוב הוא בר שיפוט משום שהוא אנושי, הזר הוא לא בר שיפוט, הוא נתפס כיצור א-מוסרי. חסר יכולת לשפוט בין טוב ורע, חסר יכולת לפעול לפי בחירה, ולכן בלתי כשיר לשאת באחריות מוסרית.

כמובן שאם תתקיל את מתיימר להומניזם עם הגזענות האינהרנטית לגישה שלו, הוא יטען להגנתו שמדובר בסך הכל באסטרטגיה של אפלייה מתקנת.

שהפוטנציאל של כל בני האדם שווה בעיקרון, אבל מי שהסטטוס שלו נמוך עקב נסיבות שאינן בשליטתו, זכאי להקלות מפליגות בכדי "להשוות" את הסטטוס הזה, ועד שיישווה אותו.

כמובן שניתן לפרק גם את הטיעון הזה, אבל זה בפעם אחרת, אם ירצה הצנזור.

אחד הליקויים הקשים בגישה הזו היא התביעה ממי שנתפס כ"בעל הכוח" לפעול לפי כללים אוטופיסטיים במציאות דיסטופית.

התביעה הזו נובעת מהנחה מובלעת שקרית במהותה שכוח הוא "תכונה" ולא נגזרת של פעולה.

כך אפשר להתעלם מן הסבירות שפעולה לפי כללים אוטופיסטיים בממציאות דיסטופית עשויה לגרום להעברת הכוח מהפועל האוטופי לפועל הדיסטופי.

"דמוקרטיה מתגוננת" מול "דמוקרטיה מתאבדת" – מישהו?

מיכאל לרמי: אץ שלל חש בז במקום הצור תמים פועלו. הגיב:

[בבקשה גרסה זו]

אתה כותב: "הרי עיקרי דתם מורים לעזור לזולת בדרכים שונות (ביקור חולים, ליווי נפטרים בודדים, מתן בסתר וכו’".

לא. הפרקטיקה של גמ"ח ממשי, ביקור חולים ועזרה לזולת – אלה מאפיינים את הציבור החרדי, כולל הקמת מוסדות נהדרים לכך. בקר בבני ברק, ותחוש באוירה אחרת, תחוש ניפלא. כך חש אני. אין בכלל להשוות את ישיבת פוניבעז למרכז הרב – עולם אחר של עילויים אמיתיים, כלים טהורים ולמדנות עילאית, עקירת הרים של ממש, חקרנות, הליכות וצניעות, במקום משהו אחר לגמרי, נחרצות במקום חקרנות, רהב וצדקתנות במקום עקירת הרים, "זכור זכר עמלק" במקום ואהבת ה’ אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך, ואהבת לרעך כמוך.

ואילו אלה שאתה מדבר עליהם, יש בדתיותם משהו פגאני, בדומה לנוצרים בהאיטי, ששילבו את הקתוליות עם דת הוודו.

אמנם יש שם כפי שכתבתי, גם אנשים צנועים וטובים, אנשי עמל ומעשים טובים, אך אנשים כרב קוק הבן וחנן פורת, שיבשו את הוויתם הדתית הצנועה של האנשים האלה, כלפי אוטיזם אלילי ומבושם עצמו, תוך שכרון היסטרי. האהבה התמימה לאלוהים הוחלפה בהיסטריה ופטישיזם.התחושה הדתית מונותאיסטית הטהורה של "הצור תמים פועלו" (פרשת האזינו) והלמדנות המופלגת והרוחנית, כל אלה הוחלפו בקוצר רוח אלילי ואולי מעט שטניסטי, בנוסח "אץ שלל חש בז" (הושע)
צניעות אמיתית אין שם, ולא יראת השם, אלא רהב היסטרי שכרון עצמי ותשוקה אחת המחליפה אהבת שמים – תשוקת הליסטום. "ליסטים היינו"

מיכאל שרון

מיכאל שרון: האמת המוסתרת בקפידה הגיב:

האמת המוסתרת בקפידה: שלום רק עם החמאס. הפת"ח – צוות מומחי הרג

קראו את הכתבה הקצרה שתפקח סופית את עיניכם. קצרה, כי הדברים נכונים כל כך, והאמת דוברת דברה בקיצור, במקום פיתולי תרצנות ושקר.

— קישור —

איתן לרנר הגיב:

חיים שלום ,

דברייך אודות הוורדרדים שהם השמאל הציוני אינם ברורים לי. האם כל מי שמאמין עדיין בפתרון אמיתי ועכשוי של שתי מדינות נחשב לורדרד ?אני איני משוכנע מהו הפתרון הנכון בין אם הוא מדינה דו לאומית , כל אזרחיה ( פתרונות שאולי הייתי רוצה אבל אין לי מושג אם הם יוכלו לעבוד ברמת האיבה והמשקעים הקיימת היום ) האם זה הופך אותי לשמאל פחות עקבי ממישהו שדוגל בפתרון של מדינה אחת לשתי העמים ? אשמח אם תבהיר את דברייך .
אשר להערתך על זחאלקה ובמובלע על בל"ד . כתנועה שדוגלת בלאומיות ערבית הם נחשבים בעיניי ימין ערבי ולא בהכרח בני הברית שלי כשמאל ישראלי.

שרית הגיב:

היי חיים
כרגיל, נעים לי לקרוא אותך ולהרגיש פגישה מחודשת עם חבר ותיק 🙂

מסכימה ונהנית מהניתוח שלך על הציונות הדתית ומרכזיותה בפוליטיקה ובחברה הישראלית. אבל, הכתבה חסרה הרבה מילים, שאני מזהה שנכתבו ואינם. אשמח לקרוא מחדש את הכתבה במלואה.

שבת שלום ובהצלחה לאדומים

סמולן הגיב:

שוב פעם ביטויי אוילות עתיקים ?

החרדל"ים כואבים ומרגישים רע במיוחד. הרשה לי לפרט: במהלך גאוני, מדהים ואופייני למדי, אריק שרון הדגים להרבה אנשים כיצד מפא"יניק מסוגל לנוע כשמסביבו נוהם הסער. כלומר, בהתנתקות, שרון הצליח מחד להפריך לחלוטין את התיזה של הקץ המגולה. אגב, לא בקלות. ברור כיום לכל חרד"לניק באשר הוא, שיהודי יכול לגרש יהודי. אפילו, הדבר עוד יותר קיצוני: יהודי הוא מי שיכול לגרש יהודי, בישראל. אין במזרח התיכון כוחות אחרים שמסוגלים לכך, הודות לציונות, כמובן. בקיצור, שרון מדגים בהתנתקות שהרב קוק טעה ובענק.

במקביל, ההתנתקות מרסקת את השמאל בארץ: זה ניסוי בקנה מידה ענקי בחיים של שלום עם הפלסטינים, לפי מודל של "מדינה פלסטינית", או "אנחנו כאן ואתם שם". למרבית המבוכה, מתברר שהפלסטינים מתגלים כפאשיסטים, שלא לומר נאצים. המחויבות האידיאולוגית של החמאס היא למשהו שדומה להחריד למפלגות האלו, וכמו שכתוב למעלה, רובם הגדול של אנשי השמאל מסוגלים לזהות את הרוע מהסוג הזה. כך ששרון, שבנה באופן מוצהר על העזתים בעניין הזה ("ערבים הם ערבים" הוא היה אומר), הצליח לרסק גם את האמונה העיוורת של מה שכונה בארץ "שמאל", ועסק בניסוח שיטתי ואווילי של הסכסוך לפי תיאוריות מערביות. הדוגמה הטיפוסית לויכוח בין ימין ושמאל בשנות הזוהר של השמאל בארץ, היתה תמיד הרגע שבו איש הימין – בדרך כלל מזרחי שיודע שהוא עומד להיות נתפס כפרימיטיב, אבל עושה מאמץ עליון להתעלם מכך – היה אומר שהוא מבין ערבים כי הוא יודע ערבית מהבית, ואיש השמאל היה מביט עליו כמו על פרימיטיב דפוק, ואומר לו שזה לא משנה, כל עם היה מתנהג כמוהם. העיוורון והאטימות כלפי ימין, בעיקר ימין מזרחי בארץ, לוו בדרך כלל באורינטליזם וסוג מסוים של גזענות ואירו-צנטרליזם, או כמו שפעם היו קוראים לזה, התייוונות.

אנחנו היום בעולם פוסט התנתקותי. הכל מוכפף לכך שהימין הדתי יודע בוודאות שהוא לא פועל מטעם אלוהים, אלא מטעם זכויות האדם. הם תמיד היו אקזיסטנציאליסטים, עוד מהרב קוק האב (ההאשמה של החרד"לניקים ב"פשטנות" היא כמעט אנטישמית. הם בוודאי לא פשטנים. הרבה פחות מאבירי המאבק המרקסיסטי, למשל), ועכשיו הם גם פוסט מודרנים. על כל הבכיינות שמאפיינת את הזרם הזה, אבל גם עם הפתיחות שלו.

במקביל, אנו הפוסט שמאלנים יודעים שהם צדקו לעתים קרובות. וכשהכאב שלהם אמיתי, יפה עשתה השרה שבאה לנחם, ויפה עשתה שידעה לצאת בחוץ בלי לעשות מזה עניין. לפעמים היא בסדר, השיקסע הזו.

מור סטולר הגיב:

כואב, אך מאוד צודק.
תודה – חיים. קלעת מבחינתי בדיוק.

גל הגיב:

לסמולן, נתקלתי כבר בסוג זה של דפיקות על החזה (של אחרים) ע"י פוסט-שמאלנים.
לידיעתך רוב השמאל המתנשא של שנות התשעים (עם זה אין לי ויכוח) הוא פוסט, שמזיל דמעות תנין על ההתנשאות של השמאל. הוא שש לצאת נגד הבון-טון (תוך שהוא משים עצמו לדון-קישוט), אבל שוכח שזהו הבון-טון של שנות התשעים, כאשר הוא למעשה נציגו של הבון-טון לדורותיו – הבון-טון משנה צורה והוא מישר קו איתו.
לגבי ההתנשאות, הוא לא זנח אותה, הוא חזר לנושאי הההתנשאות הישנים והטובים, קרי הערבים.

איתן ק הגיב:

לחיים שלום
אני חש צורך לאמר לך מילה אחת – תודה.