במאמר שפורסם ב"הארץ" ב-5 במרס: "הקיר שלנו" מאת תהל פרוש התייחסה הכותבת בקצרה (בפסקה האחרונה) לתופעת האדבסטינג – הגרפיטי המוחה נגד תרבות הצריכה למרות שזהו אחד הג’אנרים היותר פופולארים בגרפיטי הישראלי.
הגרפיטי אינו חוקי כי יוצריו מבקשים לבדל את עצמם מהעולם החיצוני; הם יוצרים גרפיטי שיובן בעיקר בקרב חברי הקבוצה (הקהילה) שלהם ורבות מעבודותיהם מצהירות כי הן חותרות תחת הסדר הקיים. ברגע שהגרפיטי יהפוך לחוקי, הוא גם יהיה קומוניקטיבי יותר ופתוח לכל, אולם יוצרי הגרפיטי מעדיפים בדרך כלל לשמור על היותו מדיום מחתרתי, המובן בעיקר במסגרת הקהילה המצומצמת שאליה הוא מתייחס. הגדרת הגרפיטי על ידי הממסד כצורה של וונדליזם (זיהום, הרס וכו’) מצדיקה מבחינת הממסד את הסרתו מהמרחב הציבורי או הפרטי שעל גביו הוא בוצע, ועל כן יצירות גרפיטי לא שורדות זמן רב.
האדבסטינג (שיבוש פרסומות) יוצא נגד קבלת הפרסומות בפסיביות, כזרימת מידע חד-כיוונית המעלה על נס ערכים כמו חמדנות וחומרנות, ומבקש ליצור אלטרנטיבה לתרבות הפופולארית שמייצרים אמצעי התקשורת עבור חברת ההמונים. כלומר האדבסטר ("מכסח" הפרסומות) לא רק משבש את שלט הפרסום, הוא גם מבקש להעביר על חשבונו מסר הפוך (או שונה). התהליך מאלץ את החברה המפרסמת לשלם את החשבון על החתרנות שלה עצמה, גם משום שהחברה היא המשלמת על השכרת השלט, וגם מפני שבכל פעם שאנשים משחיתים פרסומת, הם נוטלים משהו מהמשאבים העצומים שהושקעו בהענקת המשמעות ללוגו ולמסר של אותה חברה.
הרעיון של חברת צרכנים מאושרת, כפי שזו מוצגת בפרסומות מעורר התמרמרות בקרב אדבסטרס, שכן הפרסומות מציבות אותם מחוץ ל"גן העדן" הצרכני שהן מציעות. האדבסטרס פשוט אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש את המוצע, אך הם גם מבינים שאין קשר בין מה שהפרסומת הציעה – אושר, שמחה, חברים, חיים – לבין המוצר עצמו, יהא אשר יהא. האדבסטינג בדרך כלל מעוות מסרים קיימים (פרסומות), אך ניתן למצוא דוגמאות לאדבסטינג שמטרתו לצור יצירה חדשה (על חשבון שטחי פרסום, אך ללא קשר לשלט שעל גביו נוצרה היצירה החדשה).
הגרפיטי הוא אחד האתרים הבודדים (לצד האינטרנט) בהם יכול אזרח מן השורה לפצות פה ולהביע עמדה (מבלי להיות תלוי בחסדיהם של בעלי מדיום זה או אחר). זאת ועוד – כיוון ששכירת שלט חוצות עולה ממון רב וסביר להניח כי בעל חברת השלטים לא יסכים למסרים שהאדבסטר מבקש להעביר כי הוא תלוי למחייתו בפרסומות שאותן מבקש לקעקע האדבסטר, אזי הפעילות המתבצעת אינה חוקית. או אז בעל המאה הוא בעל הדעה. זו נקודה חשובה – הגרפיטי הוא אמנם פעילות לא חוקית אך הוא גם מייצג את חופש הביטוי שבחברה קפיטליסטית אינו מתממש בפועל אלא נשמר עבור מי שהממון בידו, מי שיכול לשכור שלט או מדיום אחר ולהביע על גביו את דעתו.
ההקשר של מקום וזמן הוא אלמנט מכריע בכל הקשור ביצירות גרפיטי. גם יצירות גרפיטי שהותקו לזירת האינטרנט מוצאות מהקשר של זמן ומקום, כי האינטרנט אמנם פתוח פוטנציאלית לכל מי שיש לו מחשב ומודם אך לא כל מי שחי בסביבת יוצר הגרפיטי הוא בעל מחשב. כלומר, הגרפיטי, לעומת אתרי האינטרנט, נמצא ברחוב והוא קשור הדוקות למקום ולזמן בהם פועל יוצר הגרפיטי. היותו קשור למקום ולזמן נתונים עשוי להפוך אותו ללא רלוונטי למי שאינם תושבי המקום, כי הוא מדבר בשפה ובז’ארגון המוכרים בעיקר לתושבי סביבתו הקרובה של יוצר הגרפיטי. הגרפיטי מקבל אפוא את חיותו ומשמעותו מן הקבוצה ומההקשר שאליהם הוא מופנה, שכן ביאורו מתבסס על הקונטקסט התרבותי-פולקלוריסטי, המהווה חלק מהותי ממנו.
ככלל, הגרפיטי משמש כבימה אלטרנטיבית לביטוי של רעיונות וערכים שחברת ההמונים מתעלמת מהם, או כאלו שאינם הולמים את האידיאולוגיה שלה. כך, למשל, יוצרי גרפיטי לא חוקי מבצעים לעיתים קרובות יצירות שנויות במחלוקת ומתסיסות בכוונה להרגיז, ובכך הם מרגישים שניצחו את המערכת הממסדית כי רק הם מבינים, שולטים ובעלי מודעות לעניינם. יוצרי גרפיטי אינם מרגישים פגועים מחוסר ההבנה של חלק מהציבור את עבודתם, כי מטרתם היא מחאה, ובאמצעות הגרפיטי הם מבקשים לבטא אמירה חברתית שלעיתים נתפסת כפוגעת.
למעשה גרפיטי החל להופיע בעיר ניו -יורק כבר בשנות השישים ולא כפי שצוין בכתבה. בתחילה הוא נעשה על ידי נערים שכינו עצמם בכינויים שונים: זו הייתה דרכם לסמן את הטריטוריה שלהם. הראשון שתיעד עצמו בכל מקום אפשרי במנהטן היה שליח שגר ברחוב 183 וכינה עצמו "טאקי 183″. יום אחד ראה אותו עיתונאי של הניו-יורק טיימס בשעת מעשה וראיין אותו. התהילה שהייתה מנת חלקו כתוצאה מהפרסום הלא צפוי, עודדה נערים נוספים לתעד עצמם בדרך זו וכך הלכו ונתרבו השמות על הקירות של העיר ניו= יורק. בשנות השבעים הגרפיטי כבר היה סגנון מבוסס וצעירים בכל רחבי ניו =יורק העתיקו אותו ומשם, דווקא באמצעות תקשורת ההמונים, הוא הועבר לכל העולם המערבי.
מאמצע שנות השבעים ועד סופן החלו אמני הגרפיטי לצייר על קירות של תחנות הרכבת התחתית ומכאן השם Subway Art.
בישראל תופעת הגרפיטי הלא חוקי בכלל ותופעת האדבסטינג בפרט הועלו לתודעת הציבור באמצעות תקשורת ההמונים, שהחלה לסקר את התופעות הללו כפי שהן באו לידי ביטוי בעולם המערבי בשנים האחרונות. פרסום הספרים "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן ו-"No Logo" של נעמי קליין בעברית תרמו רבות להעלאת המודעות של הקהל הישראלי
לתופעת האדבסטינג ולחשיבות קיומו של מרחב ציבורי שבו יהיה (לפחות פוטנציאלית) פתחון פה לכל.
יש טוענים כי הגרפיטי נכפה על אנשים והם לא רצו אותו מלכתחילה בסביבתם. על כך עונים אמני הגרפיטי כי גם לגבי צורות אחרות של תקשורת או אמנות הציבור לא נשאל אם הוא רוצה בהם אם לאו (למשל פיסול סביבתי, בניינים, לוחות מודעות, שלטי פרסומת ופלאיירים).
הגרפיטי הוא בו זמנית אקט של יצירה ושל הרס, שכן הוא יוצא כנגד סדר פוליטי מסוים – מבקש להרוס אותו – ולצור תחתו (תרתי משמע, בהקשר לאדבסטינג) דבר אחר. כיוון שהאדבסטרס פועלים כבר על גבי שלט אותו הציבו אחרים הם אינם ‘תורמים’ לזיהום הסביבה – למעשה, הם מבקשים לצמצם את זיהום התודעה שכבר בוצעה על ידי המפרסם בחסות העירייה/ המועצה שהתירה לו לפרסם תמורת כמה מעות את מסריו. קניית המרחב הציבורי משתלטת על המחשבות של האנשים ומלכלכת את הנוף, מסבירים משבשי הפרסומות, הטוענים כי זכותם לצור על גבי שלטי הפרסומת כיוון שהרחובות הם מרחבים ציבוריים וכיוון שמרבית התושבים לא יכולים לממן מסרים הסותרים את תרבות הצריכה ולכן צריכה להיות להם הזכות להגיב לתמונות שנתלו במרחב הציבורי מבלי שהם בקשו כלל לראותם. הגרפיטי אינו רק אלטרנטיבה הנאבקת בזרם המרכזי – היא קשורה גם לאבדן המרחב הציבורי ולהשתלטות השלטים על הנוף.
נתן לראות בגרפיטי ובאדבסטינג סוג של ניסיון ‘לקחת’ את המרחב ולהחזירו לידי האנשים שגרים בו ולידי הקהילה – וזאת באמצעות הבעת עמדה אל מול השתיקה שהממסד דורש.
למרות שהגרפיטי נתפש לעיתים כגורם מלכלך, חלק מיוצריו טוענים כי הם דווקא תורמים לשיפור חזות העיר והנוף. לדידם הסביבה המלוכלכת מקבלת פנים צבעוניות יותר בזכות היצירות שלהם. המשטח עליו הם פועלים – קירות ושלטי פרסום – הופכים למצע של ביטוי אמנותי מבחינתם ובמקום מסרים צרכניים רואים העוברים ושבים יצירות המכילות מסרים שהם פרי יצירתם של תושבי האזור – אמנות עממית אותה הם יצרו בעצמם ולא תוצר משוכפל של פרסומת.
אדבאסטינג הוא לא מחאה, הפגנה היא מחאה, הקמת ועד עובדים היא מחאה. שבענו מראדיקליות הכורסה של אקדמאים שמחפשים על מה לכתוב מאמרים. מאות הרוגים בעזה ואתם באמנות?
זהו? מצאת את האויב שלך? אדבאסטינג? לידיעתך אפשר למחות על הכיבוש וגם לעשות אדבאסטינג, זה לא סותר.
אני מגיבה באיחור מה – ובכל זאת: מה הבעיה בלדבר על דברים שונים? הבימה הזו פתוחה וחשוב לדבר על עוד כמה דברים. ביקורת הקפיטליזם למשל. זה לא פחות חשוב.
אדבסטינג הוא אמצעי תקשורת ישיר, המאפשר לכל אחד להביע את דעתו בלי להזדהות ובלי צנזורה. זה מאפשר לקבוצות המחתרתיות (כלומר אלו שאינן בקונצנזוס הרלונטי לדעת השלטון) להתבטא.
דווקא קבוצות אלו הן החשובות יותר, שכן השלטון מדכא את כולנו ויש להיאבק בו.
לכן אדבסטינג, כמו דרכי תקשורת חופשיות אחרות, אשר רובן מחתרתיות כמוהו – אלו דרכי מאבק חשובות, לצד אקטיביזם לסוגיו השונים.
שלום רב מבלי להיכנס יותר מידי לפילוסופיה שוק העליה בת"א מלא בציורי גרפיטי ניפלאים..כדי לראות….