עמיתי נחום ברנע הפליא לעשות השבוע ברשימה נחמדה ב"ידיעות אחרונות", שבה ערך הבחנה מלומדת ומלאת השראה בין פוליטיקאי מושחת לבין פוליטיקאי נהנתן. מאז מאמריו המאלפים של אחד העם שאותם למדנו בתיכון בשקידה יחסית, לא נתקלתי בהברקה כזאת. אם אחד העם לימד אותנו להבחין בין אמת ארכיאולוגית ואמת היסטורית, והדריך אותנו כיצד לזהות עלילת דם ולהבדיל בינה לבין סתם השמצה, תלמידו ברנע עידכן את הלקחים ויישם אותם כך שהם יחולו לא רק על דורנו אלא גם על הדורות הבאים. עד כה חשבנו לתומנו שכל הפוליטיקאים המנצלים את מעמדם כדי לחיות ברמה גבוהה (שהכנסתם הבינונית איננה מאפשרת) הם די מושחתים. אבל ברנע, אלוף הקונפורמיסטים הנון-קונפורמיסטים (כלומר, מותח כאילו ביקורת בעיקר כדי לטהר את השרץ) ישב על המדוכה, שקל, ניתח, תהה ומצא שלא כל פרות הבשן של הנביא עמוס, שלא לדבר על בעליהן, חוטאות חלילה בשחיתות. יש המנצלות את הכוח הפוליטי שבידן כדי לעשות חיים משוגעים, ואילו אחרות, מקבלות ממש שוחד וצוברות ממון רב. מי שאוכל וסובא, הוא סתם נהנתן. מי שחומד וצובר, איננו אלא מושחת.
אחרי שקראתי את הרשימה פעמיים הפנמתי היטב את המסר, והחלטתי שאסור לנו לנטור טינה לשלושת המועמדים לראשות הממשלה, אהוד אולמרט, אהוד ברק ובנימין נתניהו, שגם לפי המיון המתון של ברנע שייכים לרשימת הנהנתנים. הם אינם מקבלי שוחד, טען ברנע, אלא סתם כייפנים שיודעים לחיות. כיוון שממילא אנחנו בודקים את עצמנו חמש פעמים ביממה שמא אנו חוטאים בקנאה בגדולים ובחשובים מאיתנו, הרשימה של ברנע היא די אפקטיבית. היא גורמת לנו לבדוק את עצמנו, ולזנוח קצת את תפקידנו האמיתי שכרוך גם בבדיקה דקדקנית, אולי אפילו קטנונית, של אלה שמתיימרים להנהיג אותנו. ברנע מודה ששלושת חביביו מתרועעים עם אנשי האלפיון העליון ורומז שהחברים העשירים דואגים שגם רעיהם הפוליטיקאים יאכלו מאותה צלחת וישבו באותה מחלקה במטוס לניו-יורק. אבל מה בכך? הכוח הפוליטי של העסקנים קוסם לעשירים וכך יש לנו סידור כמעט אידאלי: זה נהנה וזה אינו חסר.
חסר רק מרכיב חשוב אחד בתיאור הזה, וברנע, כדרכו, איננו שוטח אותו בפנינו. ממה מורכב ה"כוח הפוליטי" של אולמרט, ברק וביבי? מדוע יש קשר ישיר בין הפעלת הכוח הזה לבין ההתעשרות של כל השלושה, אולי לא במובן של צבירת הון עתק (על אף שגם הסממן הזה קיים) אבל בהחלט בהיבט של קיום אורח חיים ראוותני, ממש מסמא? ובכן, אסור לקוראים להיסחף יתר על המידה בהפנמת ההיבט "הפוליטי" במרכיב העוצמה. המונח "פוליטי" איננו מתייחס רק למשחק המפלגתי, להרכבת הרשימות לכנסת או לרעיונות כאלה או אחרים לקידום הבלוף ששמו "תהליך השלום". לרוב המנהיגים הפוליטיים יש גם כוח כלכלי עצום. לראש הממשלה ולשריו (לא רק לשרים הכלכליים) יש יכולת להעשיר אנשים, לתת להם זיכיונות או למנוע אותם, להעניק להם הנחות מפליגות במס ולנצל את קשרי החוץ שלהם (מתוקף תפקידם) כדי לקדם נושאים עסקיים. מנקודת מבט זו, אריאל שרון היה האיש הפוליטי המושחת ביותר בתולדות המדינה, מיזוג מושלם של שתי הקטגוריות המתחכמות של ברנע. זה לא הפריע לעיתונאים מהמרכז הלאומני לטהר אותו, להמליץ עליו, להשגיח עליו, לנצור אותו מכל רע, עד שפגעי הגוף הכריעו אותו. אבל לא אלמן ישראל ולשרון יש בהחלט יורשים, שגם אותם מאתרגים הוורדרדים כמיטב יכולתם. שרון היה נהנתן בצורה ממש מחליאה ומושחת באורח פלילי, אבל גם כל השאר לא טמנו ידיים בצלחת. רבים מעסקני הצמרת ניצלו את מעמדם כדי להתעשר ממש או למיצער כדי לחיות כמו עשירים.
יכול להיות שכמה קוראים מקמטים עתה את מצחם וחושבים לעצמם: מה חיים ברעם הזה רוצה בעצם מביבי, שאין לו כרגע מעמד של שר או יכולת להיטיב עם תומכיו? על כך יש לי שתי תשובות, כנות במידה שווה: א. אינני רוצה שום דבר מביבי והוא לא גרוע יותר משני מתחריו. אפשר גם להסתייג בבוז מההתנפלות הלא-רלבנטית על רעייתו של ביבי. ב. אולי אינכם מכירים את דרך מחשבתם של העשירים. הם יודעים היטב שביבי היה כבר שר אוצר, שיש לו סיכוי אדיר להיות בקרוב ראש ממשלה משפיע מאוד מבחינת הניווט הכלכלי וקרן השפע שבצדו. לכן כדאי להם להשקיע בו למען העתיד. לא עתיד המדינה חלילה, אלא עתידם שלהם.
זה נכון שנתניהו הוא פיקח אבל לא חכם במיוחד. יש לו כישרון אדיר להסתבך בצרות. אני מבין בהחלט את אהבתו הגדולה ללונדון (על אף שהתחביבים שלי בעיר הזאת הם זולים יותר) אבל האיש מתיימר להנהיג "מפלגה חברתית" ולא יכול להרשות לעצמו להתנהל בצורה חריגה כזו בנסיעותיו על חשבון הציבור. קראתי שאחד מראשי סניף מרצ בעירנו החליט להצטרף לליכוד מסיבות הקשורות במדיניות החברתית של מפלגת העשירים הזאת, שראשיה מאמינים שצמיחה כלכלית כרוכה בהטבות מפליגות לאלה שיש להם, ובגזירות קשות על אלה שאין להם. ייתכן שהיו לאיש גם שיקולים אישיים, וזה לא איכפת לי כל כך. אבל כדאי לו להימנע משימוש בנימוק החברתי. מי שנוהר לחצרו של ביבי כדי לעזור לאמהות חד-הוריות, איננו רשע אלא סתם שוטה.
רצוי שברנע לא יתעתע בנו ובעצמו בקטגוריזציה מצחיקה כזאת. כתבתי "בעצמו" כי לעתים אני נוטה לחשוב שאולי הוא באמת מאמין במה שהוא כותב. אחרי שהסרנו כאן את קורי העכביש מעל הניתוח המלומד של ברנע הגענו למסקנה בהחלט סבירה: יש מכנה משותף ברור בין כל השלושה והוא הנהנתנות המושחתת או השחיתות הנהנתנית שלהם. משותפת להם גם האדישות המוחלטת לגורלם של השכירים, הגימלאים וכל האזרחים משכבות המצוקה, למעט מס שפתיים שאינו מעלה ואינו מוריד. אולמרט, ברק ונתניהו הם תומכי ההגמוניה האמריקאית הנצלנית בעולם, דווקא בגרסתה הימנית ביותר, וגם ניאו-ליברלים בגלוי או בסתר. הרטוריקה שלהם לגבי שאלות אזרחיות וחברתיות היא שיקלול עקר שמרכיביו הם זיקה סנטימנטלית לעבר האמיתי והמדומיין (תנועת העבודה במקרה של ברק, ותנועת זאב ז’בוטינסקי במקרה של אולמרט וביבי) וניסיון להפיס את דעתם של המצביעים שלהם בהווה. לכן ברק מאיים קצת על שר המשפטים דניאל פרידמן ונתניהו מנסה להכתיר את עצמו כמנהיג המחנה הלאומי. לאולמרט, רביזיוניסט מבטן אמו לא פחות מביבי, יש עתה בעיות זהות קשות שמשפיעות מאוד על התנהגותו הפוליטית.
ההתניה של "הזיקה הסנטימנטלית" משפיעה גם על טובי המבקרים שלנו. גדעון לוי מ"הארץ" מנה השבוע, אחד לאחד, את חטאיו של ברק כשר ביטחון נצי וכאויב תהליך השלום, אבל עדיין מושפע מהתווית "מנהיג מפלגת העבודה" עד כדי כך שהוא רואה בהתנהגותו בהווה משום סטייה לעומת דרכו בעבר. אבל למעשה ברק הוא איש עקבי. מהיום שנכנס לפוליטיקה גמר אומר לחסל את שתי סטיותיה של מפלגתו מהפוליטיקה המסורתית שהתוותה על ידי דוד בן-גוריון: הסכמי אוסלו, שאפשרו לראשונה לפלסטינים להסכים להצעה ישראלית; הקואליציה עם האזרחים הערבים שהפרידה בין שני מחנות שווים (הליכוד והימין הדתי לעומת העבודה, מרצ והסיעות הערביות) למורת רוחם של נצי העבודה. ברק הצליח מאוד במלאכה הזאת.
אחרי שביטלנו את ההבחנות המופרכות אין לנו אלא לקבוע שברק הוא הגרוע מבין שלושת המועמדים. יחסי האנוש שלו הם גרועים ואינסטרומנטליים, הוא נץ והרפתקן, הוא חיבל בסיעה החברתית בתוך המפלגה והוא ידיד אמת של תנועת ההתנחלות הממארת. תומכיו בתוך המפלגה, הזקוקים פסיכולוגית ל"הבדלים לכאורה", ממיטים על עצמם ועלינו אסון. נראה שכל ההבדלים בין המפלגות מתמצים בחיבה לשירי הפלמ"ח מול נוסטלגיה רגשנית להמנון האצ"ל. אז מצדי שביבי ישיר "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן", ובלבד שארצות הברית (אחרי עידן בוש) תשב עליו חזק כדי שיעשה את הוויתורים הדרושים למען השלום.
למה ברק הכי גרוע?
מקסימום אפשר לומר שהם גרועים באותה מידה.
דרך אגב, היתה היום התקפה מעניינת של בן דרור ימיני על ברעם במעריב, הוא כינה אותו "שמאל סהרורי, פאשיסט-בולשביקי" וכו’.
חיים שלום ,
מעניין שגדעון לוי נופל בפח הזה ולא בפעם הראשונה וגם אני התרשמתי או בצורך בנוסטלגיה או בשטחים עיוורים שלו שבגללם אינו רואה את ברק כפי שתמיד היה והציג עצמו. נדמה לי שבעבר נתקלתי בניתוח ותקוות דומות לגבי עמיר פרץ .
אגב, נדמה לי שלא ענית לשאלתי מאחד הדיונים באתר זה , האם אתה מאמין שאמונה בפתרון שתי מדינות הוא סימן לוורדרדות – כך לפחות אני הבנתי ממאמרך הקודם .
הנה זה פלא, מאמר שאני ממש מסכים איתו !
ברק נוראי. למסכת חטאיו, הריני לבקש מכבודו להוסיף שניים, ולא הפעוטים שבהם:
1. חיסול האתוס המוסרי של צה"ל: כזכור, פעם היה עניין ששמו "עקרון הדגל השחור". הוא אמר משהו מוזר, מעט מיסטי. שיש מצבים שאינם ברורים, מראש, המצטיינים באי הפיכות, ושם, הפקודה היא בלתי חוקית בעליל. אין שום דבר ושום הקשר שיוכל להצדיק אותה. ושכל חייל, ולוא המ"כ האסטרטגי השנוא על ברק, חייב להיות מודע לקיומם, ולכך שהוא עשוי להדרש לתת דין וחשבון מדוע הוא לא סירב לפקודה. ובוודאי גם מדוע הוא נתן פקודה, או ביצע מעשה. כלומר, העקרון הזה, בסוף היום, מודיע לחייל שיש ממנו דרישה לקיים בירור מוסרי שוטף ומתמיד.
אצל ברק הרעיון הזה היה בבל ייתכן. הוא הזמין אצל אסא כשר את הקוד האתי של צה"ל, יצירה מעניינת באופן משעמם, עם עשרות נורמות ועשרות עקרונות, שהופכת את הבירור המוסרי למשימתם של אנשי מוסר מקצועיים, היושבים מן הסתם במטה, ויכולים להרים טלפון לאסא.
הדבר הזה שווק כ"התמקצעות" של הצבא: כשר חושב שלכל מקצוע מגיע אתוס. למעשה, במידת המורכבות המטורפת של האתוסים שלו, לכל מקצוע מגיע אתיקאי. אני חושב, חושש וחושד, שהרעיון שסירוב פקודה עשוי להיות הדבר הכי חיילי לעשות בנסיבות מסויימות, הפריע לברק מבחינה מבצעית. הוא לא רצה להתקע עם הויכוחים האלו. וכך, נבנה צבא פחות טוב. לא מבצעית, אלא מוסרית. זה פשע מספר אחד.
2. באופן שקשור לא מעט לעניין הקודם, ברק המציא את שיטת התגובה הישראלית בלבנון, זו שהביאה לשנאה עמוקה במיוחד כלפינו. צריך לזכור, שהעמדה הלבנונית, זו שמתירה לארגוני טרור רצחניים לעשות שימוש בשטח לבנון כדי ללחום בישראל, היא צבועה, משת"פית של היאהודיזם האנטישמי המקובל בארצות ערב, ובאופן כללי, מגיע לה להפסיק להתקיים. אבל ברק, עשה הרבה יותר מזה, והירבה להרע. ב
בימיו כרמטכ"ל, הוא העלה את הרעיון המעולה, שארטילריה ישראלית תפגיז בדרום לבנון, התושבים ימלטו לביירות, שם יהוו סוג של סיוט עבור המשטר הלבנוני החלש, שהדבר האחרון שהוא רוצה לראות זה עד כמה עלה אחוז השיעים, ובגלל זה, לבנון תילחם בחיזבאללה. איכשהו. השיטה תמיד הובילה להרג אזרחים "בלתי צפוי", עד כמה שאדם עם תארים במתימטיקה וחקר ביצועים יכול שלא לצפות מה קורה כאשר משגרים כל כך הרבה פגזים עם רדיוסי פגיעה כאלו וכאלו, והסתברויות החטאה כאלו וכאלו. כלומר, הוא שיקר, או קיווה לנס. או שמע מאסא כשר שזה בסדר לתקוף ככה, כי החוק הבינלאומי והנורמות בעדנו. בספר של צ’יקו תמיר, "מלחמה ללא אות", מתאר תמיר, לא בדיוק יפה נפש עגול משקפים כמוני (סתם.. המשקפים שלי מלבניות), איך בכל פעם שהשיטה הזו הופעלה, מספר המצטרפים לחיזבאללה גדל פי עשר. וכך ברק הפך, באסטרטגיה גאונית, את חיבאללה לצבא קטן, ואת הלבנונים לשונאינו. וכמובן, הוביל להרג של הרבה מאד אזרחים, ומדי פעם, פגע בסיכויי תהליך אוסלו.
לשימושך
הלוואי שביבי יחזור לשלטון, כיוון שרק ליכוד מפנה את ההתנחלויות! עבודה רק בונה את ההתנחלויות ומרחיבה אותן, לכן אין לה זכות קיום!
חיים ברעם עדיין מסוגל לקרוא את נחום ברנע מההתחלה עד הסוף ואפילו להתייחס עניינית לדבריו. אולי לברעם יש תרופת פלא נגד בחילות וצרבת, אבל אני מזמן חדלתי לסכן את מערכת העיקול הרגישה שלי בקריאת רבבות המילים הנבובות של שכיר העט הזה. לכן אני מדלג ברנע ואפילו את כותרת מאמריו איני קורא. תחת זאת אני מדפדף בזריזות כל מנת להגיע במהירות לצד השמאלי של הדף השלישי ולקרוא שם דברי אמת כתובים ביד אמן הסטירה ועז הביטוי ב’ מיכאל.
מסכים באופן כללי.
אבל צריך להדגיש את העובדה שדווקא זה שברק עומד בראש מפלגת העבודה, "מחנה הטובים" יעני, ולא שייך ל"פשיסטים מהליכוד" זה מה שעושה אותו למסוכן ביותר. זאב מחופש לכבשה הוא תמיד מסוכן יותר מזאב שהתחפש (אם בפורים אנחנו מדברים) רק לעצמו.
עקרונית ברק לא פחות מסוכן בהשקפותיו מליברמן (בעמדתו כלפי האזרחים הערביים וגם הרעיונות המשותפים לשניהם כנגד מושמטי צה"ל). רק שברק משתייך לחמולה הנכונה: צברים, קיבוצניקים, יוצאי רוסיה הצארית במקור, מי יעיז להשוות אותם לפולנים של בגין או לצ’חצ’חים של מצודת זאב או כיום לקוזאקים של ליברמן?
ההשתייכות הפוליטית בארצנו היתה תמיד, בראש הראשונה חמולתית ורק אחר כך, אם בכלל, אידיאולוגית.
מר חיים ברעם: כתושבת ירושלים הייתי רוצה לדעת מיהו אותו "אחד ראשי סניף מרצ בעירנו שהחליט להצטרף לליכוד מסיבות הקשורות במדיניות החברתית של מפלגת העשירים הזאת"? למה אתה לא מגלה את זהותו? או שחיים אורון כבר שכנע אותך לעבור למרצ ה"מחודשת". אני מעדיפה מרצ מחד"שת – אבל זהו סיפור אחר.
בן-דרור ימיני הכניס השבת לחיים ברעם.
שווה לקרוא
— קישור —
אני מקווה לראות כאן בהקדם את התגובה של ברעם כי לימיני יש שם דווקא טענות צודקות בלי שום קשר לדעות שלו שאני בדרך כלל לא מקבלת.
חיים,
כדאי לקרוא באתר "עבודה שחורה" על הדה-לגיטימציה לעמיר פרץ, חלקה בהשראת אהוד ברק:
— קישור —
במאמר ישנה הפניה לבלוג של עומר כרמון בישראבלוג שמרחיב על הנושא כמו גם התייחסות לקטע וידאו מעניין שבו רואים את אהוד ברק בא לברך דווקא במרכז קדימה במוצאי יום הבחירות. לנוחות הקוראים אני מצרף פה קישור ישיר לוידאו:
— קישור —
כפי שכתוב בעבודה שחורה – עצם העובדה שתעוד כזה עבר מתחת לרדאר של כל כלי התקשורת הממסדיים אומר דרשני.
רמי ,
מערכת העיכול שלנו אמנם מעוקלת ומפותלת אבל היא מערכת עיכול ולא עיקול
סליחה על השאלה שמחוץ לנושא –
האם "הגדה" הפך לאתר לחברים בלבד?
עמלתי וטרחתי הבוקר על תגובה והיא לא פורסמה.
לא היה בה שום דבר שיצדיק צינזור.
זה אולי בגלל שאתה לא משתמט.
על החתום
ישראלי מפלסטיק
לשלומית,
אני לא חושב שמר ימיני "הכניס" לי, אם להשתמש בסגנונך הנלבב. כתב הפלסתר שלו היה מגוחך ןשקרי, ולא הזיז לי. ימיני, כמו אפי איתם או אריה אלדד, איננו שייך לקבוצת ההתייחסות שלי.
עם זאת, חבל שהוא חושב שקראתי לפיטוריו. אני טרייד יוניוניסט מובהק, ומתנגד לפיטורי עובדים בכלל ועיתונאים בפרט. עם זאת חשבתי, ואני עדיין חושב, שאם העורכים החדשים רוצים לשנות את פני העיתון החשוך שירשו, עליהם להחליף את עורך מדור הדעות כדי שהוא ישתנה ולא יהיה קן שרצים של כתיבה לאומנית על גבול הפשיזם.
שימוש יתר בקריאת התרנגול "פשיסט! גזען!" כתחליף לדיון ענייני, הופכת את השיח שלכם לפלקט.
בהתחלה זה מעליב, אחר כך מרגיז, מהר מאוד זה נהייה משעמם.
זה נהיה משעמם כשאדם מבין שמאחרי הרעש המעצבן לא עומדת ישות חושבת, אלא סתם רשמקול שמשדר את אותן ססמאות בלופ. בכלל לא חשוב מי עובר בטווח שמיעה.
אין פה שום נסיון לדיאלוג. אין שום נסיון להתייחס לשינויים במציאות. ההטפות שלכם הן בסך הכל טלוונגליזם נחות, שמתחפש לאינטלקטואליות על ידי שימוש בז’ארגון לועזי.
מה שלא נעשה, לכל כיוון שהוא, בשבילכם הוא הוכחה ניצחת למה שטענתם מלכתחילה.
התנחלנו – הוכחה
פינינו התנחלויות – על אחת כמה וכמה הוכחה (תיאוריות קונספירציה)
למעשה, מה שטענתם מלכתחילה הוא לא מה שצריך להוכיח, אלא האקסיומה שעומדת בשורש אמונתכם הבלתי ניתנת לערעור.
אתם אינכם מכירים כלל את האופציה של הטלת הספק. מי שמטיל ספק באלוהים, מי ששואל שאלות, מי שבודק את אמונותיו כל הזמן כנגד המציאות המשתנה, בשבילכם הוא כופר בעיקר.
זה שלא נותר אלא לנפנף מולו בקמיע ולצווח את לחש ההגנה המוכר והמנחם "פשיסט, גזען, לאומן חשוך. איפריאליסט, קולוניאליסט, אפרטהייד, נאצי". "בשם ה(נ)אור אני משביע אותך: צא דיבוק!"
🙂
נכון, אני לא משתמט. אני גם לא דרקון כחול.
(שניהם דברים שלא קיימים).
וראיתי בינתיים שהתגובה שהתלוננתי עליה כן הועלתה, אז אם עיכובה נובע מבאג כלשהו – אבקש את סליחת המערכת.
ישראלי אמיתי
יש תאויות יותר גרועות. בכל אופן, תודה.
בטח שיש משתמטים. משתמשט מוגדר לפי הפרסומת בטלוויזיה כמי שחוק שירות הבטחון חל עליו ובוחר שלא להתגייס.
מה תגיד על זה הא??
מה לך כי תלין? הרי מיום בחירתו של עמיר פרץ לממשלה במקום לתמוך בו, השמאל החברתי חיפש את עמיר "בקטנות", וקיבל את שרצה- עמיר הודח ונבחר איש "שמאל" אמיתי-ברק.
רק עמיר יכול להיות התיקוה של השמאל, אים כולנו נתאחד תחת מנהיג אחד ולא נחפש את המנהיג המושלם ולא נתפצל לתנועות רבות מידי(העבודה,מר"צ,חד"ש,הלחם וכו’) בעוד הימין בוחר כגוש אחד בליכוד-קדימה ההפסד מובטח לנצח.
יש חוק שירות חובה. אם הצבא בוחר שלא לאכוף חובה זו על מישהו, מיהו המשתמט?
ובכלל, ישראלי מפלסטיק, אני מציע לך להפסיק להאמין לפרסומות בטלויזיה.
לדוד החפש,
אל תעליב אותנו בתגובות כאלה. עד כדי כך קצר הזיכרון? את חושב ששכחנו את ריצת האמוק של עמיר פרץ למשרד הביטחון, את תמיכתו במלחמה ואת זניחת הנושא החברתי?
יש לי רק מלה אחת לומר בזכות פרץ: הוא הרבה יותר טוב מברק. אבל איש מאיתנו לא יצביע בעדו בהווה או בעתיד.
השמאל החברתי הוא זה שהוריד את עמיר פרץ? מה פתאום. השמאל החברתי נכנס לאקסטזה מבחירתו ליו"ר העבודה. מה שהוריד את פרץ היה יהירותו במלחמת לבנון והבחירה הזחוחה בתיק הבטחון.
אגב הימין מפוצל לא פחות מהשמאל – הליכוד, ישראל ביתנו, חרות, ועוד. הבעיה היא שהימין פשוט חזק הרבה יותר מלכתחילה.
בכלל להטיל על השמאל החברתי בישראל, שמונה ביום טוב בין 5 ל-7 מנדטים, את האחריות על נפילה של פוליטיקאים בכירים זה אבסורדי. תאשים את התקשורת, את אולמרט ואת ביבי שידע לנצל את המלחמה לטובתו. למרות שביננו גם פרץ אשם לא מעט בנפילתו.
לדוד החפש /געגועים לעמיר?
אם עמיר פרץ אכן היה שמלני, הוא לא היה מצטרף לקואליציה ימנית של קדימה ולא היה לוקח את התפקיד שר הבטחון אלא יושב באופוזיציה מדינית וחברתית ומתנגד למלחמות ולגזירות כלכליות – חברתיות כלפי השכבות המוחלשות. אז התמיכה בו הייתה גדלה ואולי בבחירות הבאות היה הופך לראש הממשלה. אבל הוא איש מפלגת העבודה – המפלגה הימנית הקיצונית ביותר בארץ ולכן הוא קיבל את התפקיד שר הבטחון והוביל את המדינה למלחמה הנפשעת בלבנון. אף חבר מפלגת העבודה לא התנגד למלחמה הזאת! לכן מפלגת העבודה היא ימין קיצוני ואין לה כל זכות קיום. מי שצריך להיות בשלטון הוא הליכוד – המפלגה היחידה שמפנה את ההתנחלויות ואנשי שמאל צריכים להצביע חד"ש שתהיה אופוזיציה לליכוד ותתקוף אותה משמאל. רק מי שתומך בבניה והרחבת ההתנחלויות הוא זה שמרויח מנוכחות של מפלגת העבודה בממשלה!
עוד הערה לדוד החפש /געגועים לעמיר?
אתה רוצה שהשמאל יתאחד תחת מנהיג כמו עמיר פרץ? מנהיג שפותח במלחמות? שהממשלה שבו הוא נמצא לא מפנה אף התנחלות אתא רק בונה ומרחיבה אותן? למה מפלגת העבודה לא מציבא את פינוי התנחלויות והתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים והסורים כתנאי להצטרפותה לקואליציה? דווקא כשהליכוד יעלה לשלטון המאבק בכיבוש יגבר, יהיו יותר הפגנות מחאה נגד הכיבוש, סרבנות לשירות בצה"ל תגבר (בנוסף להשתמטות שכבר קיימת) ואז סוף סוף הליכוד תפנה את ההתנחלויות!
איכשהוא אני זוכר שגדעון לוי מ"טובי המבקרים שלנו" המליץ בחום לעמיר פרץ ללכת על תיק הבטחון, אני זוכר שלא מעטים החרו החזיקו אחריו, אני לא זוכר אם ברעם עצמו התייחס למאמר ההוא של לוי, הוא בטח קרא אותו. בכל מקרה הנקודה היא שהליכתו של פרץ לבטחון אינה כשלעצמה פוסלת אותו, על היציאה למלחמה לא הוא החליט, והנושא החברתי בטח לא קיבל קידום מהעפתו של פרץ מכל המדרגות על ידי אנשי ברק. אבל מה כל זה חשוב כשאפשר להיות צדקן.
חיים, לוי היה אולי השמאלני היחידי שתמך במהלך זה, כמעט כל השמאלנים התנגדו למהלך הזה כבר מההתחלה.
לחיים ו.
אני מקווה שאתה קצת מתבייש ברמה של התגובה הזאת, שאיננה אופיינית לך.
ראשית, גדעון לוי הוא הטוב שמבקרים, לא רק אחד הטובים, ויבוא היום שהוא יקבל אשראי על אומץ לבו ועבודתו הנהדרת. שנית, כל ההתחשבנות שלך היא שטותית, במחילה. הליכתו של פרץ לביטחון על חשבון תיק חברתי קובע בהחלט פוסלת אותו, ואתה יודע זאת. שנית, הוא לקח חלק בהחלטה הנפשעת לפלוש ללבנון ובעיקר לחץ לפעולה שגרמה למותם של חיילים רבים משני הצדדים, רק מטעמי פוליטיקה מפלגתית.
נכון שעמיר פרץ גרם אכזבה עמוקה לכל מי שעורג לשלום בין יהודים וערבים, אבל במחשבה שניה, אי אפשר היה לצפות ממנו לשבור שמאלה באופן פתאומי. לא נכון להטיל עליו את האחריות לכל זוועות המלחמה וגם הטעות שבנטילת תיק הבטחון אינה כזו המצדיקה לפסול אותו לגמרי ולתמיד. לפרץ זכויות רבות וגם עוונות לא מעטים. בסך הכל הוא לאין ארוך עדיף על ברק או ביבי או אולמרט או אפילו על וילנאי או בנילזר או פינס. מובן שהייתי מעדיף את חיים ברעם או מחמד ברכה או דב חנין בעמדות מפתח, אבל אם הברירה תהיה ברק או פרץ – מי עדיף. אם פרץ היה עולה לאתר הזה ומדבר בכנות, הוא היה אומר לכל מלעיזיו: אתם לא שגיתם מעולם? .
עמיר פרץ הוא מקרה טראגי של הפוליטיקה הישראלית. אדם שהיה יכול להוביל לחידוש פני מדינת הרווחה הישראלית, התבזבז על מלחמה אכזרית וכושלת מלווה בועידות חקירה. בעולם מקביל, עמיר פרץ לא מקבל את תיק הבטחון, נשאר בראש האופוזיציה, ומוביל לאחר המלחמה מהלך להדחתו של אולמרט ולבחירות חדשות בהן הוא תוקף את הממשלה על מחדליה החברתיים והמדיניים ועל שחיתותה.
מההשוואות שעושה רמי. "ברק עדיף על ביבי" "ברק עדיף על שרון" "אולמרט עדיף על ביבי" ופרץ עדיף על כולם.
אשליות והונאה עצמית של השמאל שלא למד כלום ולא שכח שום דבר. בסוף נקבל מכל אלו את אותה גברת בשינוי תסרוקת