"ל-ynet נודעה שורת המחוות הישראלית המפורטת, שהציג ברק בפני פיאד ורייס: הקמת עיר, או מספר שכונות, בהשקעה של איש עסקים ירדני בסמוך לרמאללה. מדובר בפרויקט שיוקם מצפון לאל-בירה, בין הכפרים אבו-עיין ועטרה עג’ול. הישוב, או השכונות, נועדו לאכלס כמה עשרות אלפי פלסטינים, כדי להקל את מצוקת הדיור באזור רמאללה. את העיר יחבר כביש שיירד ממחלף באזור ביר זית, באישור צה"ל. בשלב זה נמצאת תכנית זאת במהלך מתן אישורים של המנהל האזרחי באיו"ש, בתאום מול הפלסטינים" […]
"שר הביטחון אמר בפגישה, כי בכוונת ישראל להוריד את מאחז מבוא חורון, בנוסף על שניים שכבר הורדו. כן הודיע ברק על הכנסת כוח שיטור בן 700 שוטרים פלסטינים לג’נין, וגולת הכותרת של ההקלות – הסרת מחסום אחד ו-50 חסימות עפר, אשר יקלו את תנועת הפלסטינים בין הערים ג’נין, טול כרם, קלקיליה ורמאללה.
עוד ברשימת ההקלות שהוצגו בפגישה:
- הקמת תחנות משטרה פלסטיניות בשטחי B.
- העברת 25 שיריוניות לשכם.
- הקלות תנועה לאישי ציבור פלסטינים.
- בניית שני מחלפים לפלסטינים באזור חברון.
- קידום בניית שלושת אזורי התעשייה ביריחו, בחברון ובמוקיבלה.
- הגדלת מספר הפועלים להם אישור לעבוד בישראל ב-5,000 איש".
ynet.co.il/articles/0,7340,L-3525248,00.html
תוכניתו של ברק היא סיבה לדאגה. כך עושים משא-ומתן: קצת הקלות (זמניות, זמניות), קצת פריבילגיות לאליטה (ורישיונות מעבר מיוחדים לאנשי עסקים), שריוניות ואפודים וקצת ציוד לוגיסטי לכוחות הביטחון של הרשות (עם או בלי סמלי צה"ל?) … חבילת מחוות, כך הוא קורא לכך; מסלול אנאפוליס קוראת לזה קונדוליזה רייס, ובינתיים ממשיכה שרת החוץ ציפי לבני בשיחות על "הסכם מדף".
התוכנית של ברק אמורה לעורר התנגדות תקיפה מצד כל מי שמאמין, שעתיד שני עמי הארץ הזאת תלוי בשחרור מהכיבוש ובריבונות לאומית פלסטינית. בתקופה האחרונה תהו לא מעטים בישראל, איך צריך למקם את ברק במפה הפוליטית, בשעה שהוא נוהג לעקוף מימין אפילו את אולמרט. תופעת ברק מבלבלת את מי שמצפים ממנהיג מפלגת העבודה למלא תפקיד יוני-ממתן. היא גם מבלבלת, משום שברק לא מדבר בשפתם של אנשי הימין הקלאסיים. הנה באות ה"מחוות" או ה"הקלות" כפי שהן מכונות ומסגירות את מקורות ההשראה הברקיים: הוא מחדש את גישתו של משה דיין, אשר סבר ש"פיתוח כלכלי" תחת פיקוח ישראלי יביא את הפלסטינים להשלים עם שליטת-על ישראלית. מניעת כל אחדות לאומית פלסטינית נגד הכיבוש עמדה בלב האסטרטגיה הזו: המזרחנים-מטעם תמיד המליצו לחזק את האליטות המסורתיות (ה"מתונים"), לחלק קצת מתנות לילידים, לבסס אינטרסים לשיתוף-פעולה עם הכיבוש והתנתקות מן המאבק נגדו. שמעון פרס הגדיל בתורו לעשות והתמחה בקומבינות יצירתיות ("המזרח התיכון החדש", "אזורי תעשייה מפורזים ופטורים ממס" במעברים), מעין אלה, ועכשיו הגיע תורו של ברק.
ההקשר שונה כמובן עכשיו: שבירת האחדות הפלסטינית הביאה לניתוק בין עזה לגדה המערבית וזו עוברת תהליכי קנטוניזציה ופיצולה למובלעות, שעתידות בתורן להפוך לעזה שנייה, שלישית ורביעית. קל הרבה יותר, כך נדמה, להעמיק את הקרעים, כאשר התנועה הלאומית הפלסטינית מפולגת והמתח גובר. עדות ליחסי הכוחות האלה אפשר למצוא בכך, שהנהגת ישראל אינה רואה אפילו צורך להפסיק את הפעולות המלחמתיות והפגיעה באזרחים בתקופת החיזורים המדיניים והפרחת ההבטחות.
אלה זמנים קשים. המנהיגות הלאומית של הרשות הפלסטינית נמצאת במלכוד לא פשוט. אל לנו, אזרחי המדינה הכובשת לייעץ להנהגות הפוליטיות של העם הכבוש, איך בדיוק להתמודד עם מהלכי הנצחת הכיבוש של ממשלת ישראל. האם מוטב להם להפסיק כעת את המו"מ ובכך לסמן לעולם ולציבור הפלסטיני כולו שאין כל לגיטימציה פלסטינית לתהליכים שישראל מקדמת בשטח ולתוכניות הקנטוניזציה של הגדה המערבית? או שמא, עליהם להמשיך לשבת בשולחנות המו"מ כדי לא לאפשר לישראל לצייר אותם כסרבני דיאלוג וללוות את הישיבה במו"מ בגיוס בני עמם למאבק עממי רחב – מנוף נגדי שפוטנציאלית יכול לתת למאבק הפלסטיני תנופה עצומה יותר מכל המנופים והבולדוזרים בחסות צבאית שישראל והמתנחלים מפעילים בשטח? האם להגיע להסכם כזה או אחר כדי לשקם את האחדות הלאומית הדרושה הן לעמידה איתנה מול התוכניות הישראליות והן למו"מ אמיתי עם ישראל? כאמור, לא אנחנו ניתן עצות טקטיות להנהגה הפלסטינית.
ההתלבטות הטקטית של ההנהגה הלאומית הפלסטינית עתידה להיות קשה עוד יותר בעקבות ההסלמה הבאה שישראל תיזום לפי שיקוליה בעזה. קשה לדעת כיצד יפעלו אותם חלקים ברשות הפלסטינית, אשר אינם מעוניינים לתפקד כשלוחי המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים וכשותפים-שומרי סדר במפעלי היזע, שאנשי עסקים ישראליים ובינלאומיים מתכננים להקים בעתיד הלא רחוק ליד כל מובלעת פלסטינית. מה שבטוח הוא שלנוכח הסכנה הנשקפת לפרויקט הפלסטיני של שחרור לאומי, נוכח עתיד מכלאות הפועלים שישראל וארה"ב מכינות למובלעות המדולדלות בגדה המערבית ונוכח הניסיונות הישראליים-אמריקאיים לפתות שותפים באליטה הפלסטינית לעסקה בורגנית-קולוניאלית, צפויה תגובה עממית חריפה. איזה אופי היא תלבש, מי יוביל אותה ולאן – כל זה תלוי בפועלם הנוכחי של הכוחות הפוליטיים השונים.
לעמדתה של ההנהגה הפלסטינית יש השלכות כמעט ישירות על פעילותם של מתנגדי הכיבוש בישראל, יהודים כערבים. לא נמליץ להנהגה הפלסטינית מה לעשות בשטחים הכבושים, אבל כן חשוב שנדון בהשלכות של פועלה על פועלנו. מראית העין של המשך המו"מ מחלישה כיום את המגזרים הפחות עקביים בקרב מתנגדי הכיבוש; מי ששואף לקצת שלום ואם אפשר צדק, יכול לטעות ולחשוב שאכן מתקיים משא-ומתן של ממש, לתלות בו תקוות שווא; ה"מו"מ-בכאילו", כפי שקראו לו כבר פרשנים פוליטיים ישראליים, מעקר את רוב פוטנציאל המחאה של אנשי השמאל הציוני הכנים כנגד הפעולות הבוטות להנצחת הכיבוש. לעומתם, מרכז פרס לשלום ומסגרות "שלום" ממסדיות דומות לו ממלאים כיום תפקיד חשוב בקידום הנורמליזציה של הכיבוש בגרסתו הקאנטונית, בגרסת האפרטהייד המודרני. בעולם הרחב ואפילו בקרב הפלסטינים יש רבים שעדיין הולכים שולל אחרי הילת השלום של פרס, של המרכז הקרוי על שמו ושל דמויות "יוניות" ישראליות (כמו שרת החינוך יולי תמיר) אשר נוטלות חלק בניסיון המודרניזציה חסרת התקדים של הכיבוש. חשוב מאוד לחשוף ולהוקיע אותם. הם לא מקדמים שלום, אלא נישול שיוביל לעוד מלחמות.
דווקא עכשיו יש צורך דחוף לחזור ולעמוד על כך שאין תחליף לדה-קולוניזציה – לסיום אמיתי, וודאי כאוב, של הכיבוש: עמדה עקבית נגד הכיבוש כרגע מחייבת אמירת לא ברור לסיפוח גושי התנחלויות, לכל הצעה של "חילופי שטחים" ולמערכת הגדרות. אשליות המו"מ מכינות אכזבה נוספת; את כישלונו העתידי מתכננים כבר עכשיו להסביר בסרבנות של חמאס, כלומר – ב"פלסטינים הרעים", המסרבים – שוב – לחבילה יפה של מחוות והבטחות. וחשוב מכל: בחסות הדיבורים נמשך החנק בגדה המערבית. עם השלמת הקמת משטר המובלעות והגדרות, חיסול אופציית הקיום בכבוד וההתמודדות הישירה עם הכיבוש עלולים להביא פלסטינים רבים בגדה לתמוך שוב במאבק דמים נגד האזרחים הישראלים שבצד השני, כדי לנסות לגרום לאזרחי ישראל לקחת חלק עמם בסבל ובמוות. הגדרות והמובלעות, הכיבוש המודרני והמצויד היטב טכנולוגית, המפחית את המגע האנושי ומבטיח ביטחון בחסות חומות ומצלמות – הוא אשר יביא גם את הקסאמים אל מישור החוף. ואלה, יביאו דיכוי אלים עוד יותר ומוות על הפלסטינים הכלואים במובלעות. עזה גם בגדה, כבר אמרנו?
בפנינו, פלסטינים וישראלים, אלה השואפים לחיים של כבוד ושוויון, של שלום וצדק, משוחררים מהכיבוש וממחול המוות שהוא מצמיח, עומד האתגר למצוא את הדרכים להכשיל את התוכניות להנצחת הכיבוש ולקדם מאבק עממי לצדק ושלום, אשר רק בכוחו לחלץ אותנו מהמלכודת.
ואולי הסולידריות שלנו היא לא עם "ההנהגה" ואפילו לא עם "העם הפלסטיני" אלא עם המאבק נגד קולוניאליזם ולמען צדק חברתי? ברור שבתור חלק מהחברה הישראלית אין לי את אותן זכויות לבקר את ה"הנהגה הפלסטינית" כמו שותפי הפלסטינים, אבל יש לי את הזכות להחליט עם מי אני מזדהה ונאבק ביחד, ובשום מקרה לא מדובר כאן בחבורת הרוצחים המושחתת של ההנהגה ברמאללה.
אם אנחנו באמת רוצים להאבק למען עתיד משותף אולי הגיע הזמן שנכיר בנו בתור שותפים במאבק ולא בתור משרתים של מאבק? כשמתרחשת מלחמת אזרחים בתוך "העם הפלסטיני" כלל לא אפשרי הדבר להיות בסולידריות חסרת תנאים עם כל חלקיו.
מסכים עם רוב חלקי המאמר, אולם אני לא חושב שיש הרבה הגיון בדחייה מוחלטת של סיפוח גושי התנחלויות תוך חילופי שטחים. במידה והדבר ייעשה באופן שיאפשר למדינה הפלסטינית רצף טריטוריאלי ורוחב נשימה, אני סבור שיהיה חכם להימנע מפירוק התנחלויות מסיבי כפי שיידרש במידה וישראל תיסוג לחלוטין. בין הרצוי למצוי, קשה לי להאמין שמלחמת אזרחים בין ימין לשמאל(וכזו תפרוץ, אל תשלו את עצמכם) בתוך ישראל היא מחיר נכון תמורת שלום עם הפלסטינים.
בכלל, אני תחת הרושם שרבים מן המבקרים שוכחים שדיפלומטיה, ובמיוחד כזו שבסיסה במשטר דמוקרטי, מצריכה הליכה בין הטיפות.
ברק לא מוכן לצאת מהגדה כמו שיצא מלבנון כי הוא הבין שכאשר נותנים מתנה לערבים/פלשתינים הם מנצלים את זה נגדך ואם ישראל תסוג מהגדה יתחילו לירות קסאמים על גוש דן על חיפה ועל באר שבע וכמובן כל מה שביניהן. להזכירכם כי ברק הוא שר הבטחון של ישראל ולא של פלשתין ולכן אם צעד שישראל מבצעת כדי לבלום רצח ישראלים גורם למצוקה אצל הפלשתינים זה צריך לענין ומענין אותו כשלג דאשתקד. הפלשתינים הוכיחו מאז הסכם אוסלו ובמיוחד אחרי הנסיגה מעזה שאין להם שום ענין בהקמת מדינה פלשתינית וכל ענינם ברצח ישראלים בלבד ולכן ישראל לא מזדרזת להציע להם הקלות שיאפשרו להם לרצוח יותר ישראלים וביתר קלות.
מניסוח המשפט מתקבל הרושם כאילו האחדות הפלסטינית נשברה על ידי כוח חיצוני שכביכול כפה זאת עליה, אבל המציאות הפוכה: תפיסת השלטון ברצועה על ידי השלוחה העזתית של אירגון ה"אחים המוסלמים" ורציחתם של היריבים – הפתח – הם שגרמו לפיצול העם הפלסטיני לשתי ישויות נפרדות.
האירוע הזה אינו קשור כלל למעשיה או לאי מעשיה של ישראל, שכן שאיפת האחים המוסלמים בעזה הייתה מאז ומתמיד השתלטות על פלסטין כולה, וכשזומנה להם שעת כושר לא החמיצו אותה.
אפשר, אולי, לומר כי השתלשלות האירועים שהביאה לניצחון האחים המוסלמים ברצועת עזה הוא תוצאה מתבקשת של הסכמי אוסלו שבהם הופר האיזון במרחב הפלסטיני בהשוואה למצב ששרר בשטחים הכבושים לפני ההסכם ובכך נוצרה משוואת כוח חדשה שלא הייתה יכולה להתממש קודם לכן.
במשוואת הכוח הזו הייתה יד הרשות על העליונה עד להפיכה שבוצעה ברצועה, ולא מן הנמנע שידם של האחים תהיה על העליונה בהתמודדות עתידית על השליטה בגדה המערבית.
באופן פרדוקסאלי הדבר היחיד המונע את השתלטות האחים על הגדה היא נוכחות צבא הכיבוש הישראלי, שכן בהתמודדות ישירה בין הפתח לחמאס התוצאה תהיה דומה לתוצאת ההתמודדות הקודמת.
כך שנוצרה כאן דילמה קשה ביותר עבור אנשי השמאל העיקבי:
הסדר מדיני שיביא לנסיגה מלאה מן השטחים הכבושים יביא לנפילת שלטונו של אבו מאזן ולהפיכתה של הגדה המערבית למהדורה מורחבת של רצועת עזה על כל המשתמע עבור העם הפלסטיני: מצור, רעב, משבר כלכלי, המשך פשעי המלחמה בדמות פשיטות, הפצצות מן האויר, חיסולים ממוקדים ומעצרים.