יש לי חברים שמסבירים לי שתהליך השלום מת כל פעם שישנה עדות נוספת לכך שהצביעות של ארה"ב וישראל אינה יודעת גבול. אפילו שהם טועים, אפשר להבין אותם. קונדוליסה באה והולכת ויש סיבוב חדש של מלל בתקשורת: יאדה יאדה יאדה. חברה אחת מאד מנוסה אמרה על השיחות האחרונות של בוגרי אנאפוליס שאם זה לא היה כל כך עצוב זה היה יכול להיות קומי. כאמור, ישנם בין החברים שלי הדורשים ממני, שלאור הפרסה של קונדוליסה-אולמרט-אבו מאזן שאני אודה כבר שרעיון כינון שלום על יסוד שתי מדינות שבק חיים לכל חי.

אני מבין את התסכול, אך אסור להתבלבל. מצד אחד קיימת ההצגה האומללה ששמה אנאפוליס שהיא נועדה להסוות היעדר של תהליך שלום אמין. מצד שני קיימים עקרונות הסכם אפשרי המתבססים על הזכויות של העם הפלסטיני להקים מדינה משלו. עקרונות אלה מתגלמים בתוכניות השלום האוטנטיות שאינן יורדות מהשולחן הדיפלומטיה הבינלאומית כגון היוזמה של הליגה הערבית, הקהילה האירופית, מכתב האסירים וכדומה. נכון שארה"ב רומסת את עקרונות הסכם השלום האמיתי ומסלפת אותם כפי שהיא מסלפת עקרונות אחרים כגון דמוקרטיה, זכויות האדם ושוויון לנשים. העמדה של בוש מבודדת למדי, בעוד ששאר העולם דורש ישום עקרונות ופתרון של שתי מדינות לאלתר. הדרישה הזאת אינה תקיפה די הצורך והיא מלווה, עדיין, היסוסים תמוהים – אך אין להתעלם מכך שיש לעמדה הפלסטינית תמיכה כמעט אוניברסאלית.

השבוע הסתבר שוב שהתוכנית של "שתי מדינות" בהחלט חיה וקיימת. השבוע חזרו הליגה הערבית ופסגת המדינות הערביות בדמשק על תמיכתם. בקול ברור ורועם הצטרף אליהם חאלד משעול, ראש המחלקה המשפטית של חמאס.הארץ, 2, אפריל, 2008). בניגוד לכל הפרשנות מטעם התקשורת, מסתבר שאין שום מניעה מצדה של חמאס להשתתף במו"מ רציני על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.

בסדרה של מאמרים במגזין האינטרנטי Bitter Lemons שהתפרסמה כמה ימים לפני ההצהרה של משעל (31 למרץ 2008) עומדים כל המשתתפים על כך שחמאס מבצר את מעמדו בעזה. חסאן חטיב, סגן הנישא של אוניברסיטה ביר זית, מהמנהיגים הבכירים של מפלגת העם קבע ש"חמאס הצליח להישרד לא רק בכוח אלא בגלל שניהל מדיניות נבונה וביצע פעולות שזכו בתמיכת הציבור." חטיב מוסיף וקורא "לאסטרטגיה אינקלוסיבית על פי המודל של הסכם מכה כדי לשמור על אחדות פלסטינית וכדי לעודד המגמה של מתינות במחשבה הפוליטית ובעמדות הקיימות כבר אצל חמאס."

שלשה אישים נוספים: ספואט חלאוט – עיתונאי מעזה, נמרוד נוביק מאנשי אוסלו ופרופ’ יוסף אלפר ממרכז יפה באוניברסיטה תל אביב מתנסחים באותו כיוון: "ישנה דאגה נרחבת בינלאומית, ישראלית ופלסטינית לנוכח כישלון האסטרטגיה הקיימת. חמאס לא איבד יוקרה. הנהגת אבו מאזן שוב נכשל…" (בדברי אלפר).

עצה כנה וחברית לחברים

התפקיד של ראש הרשות הפלסטינית בהצגה של בוש ואלמרט הוא אומלל ומצער. משום מה מבקש אבו מאזן לשכנע את הציבור שישנה התקדמות ממשית בשיחות הישראליות-פלסטיניות וכי הפגישות התכופות שלו עם אולמרט נושאות פירות. אך לציבור בשני העמים הפגישות הפכו למס שפתיים משפיל, והשניים נפגשים לפי הוראות הגברת החשובה ההיא וטוחנים מים. כמו כן, מוביל אבו מאזן קו נוקשה ובלתי מתקבל על הדעת כלפי חמאס. אבו מאזן אינו במעמד המאפשר לו לדרוש כניעה מוחלטת של חמאס כתנאי לאחדות. דרושה מדיניות יותר גמישה כלפי חמאס ויותר נוקשה כלפי ישראל וארה"ב.

החברים בחד"ש ובמק"י גזרו על עצמם שתיקה לגבי תפקידו השלילי של הנהגת אבו מאזן. חלק מהחברים, ויתכן שרובם אינם סוברים שרצוי לבקר את מדיניות אבו מאזן כיוון שאין לו ברירה אלא להשתלב ביוזמה האמריקאית. הדעה הזאת המשלימה עם המדיניות הפרו-אמריקאית של אבו מאזן אינה, עם כל הכבוד הראוי, נאמנה למסורת אש"פ ומנהיגו, יאסר ערפאת.

אך ישנם לא מעט חברים בחד"ש ובמק"י השוללים עקרונית כל שיתוף פעולה פלסטינית עם הממשל של בוש. ככל הנראה חברים אלה גזרו על עצמם שתיקה ואין זה מתקבל על הדעת. הרי היחס למדיניות ארה"ב, למדיניות הנצחת הסכסוך והכנת מבצעי תוקפנות חדשים – הוא שאלה עקרונית. חברים טובים שמבינים היטב בלוח השחמט הדיפלומטי, ונוכחים לדעת שהרשות נמצאת במשבצת האמריקאית, אינם רשאים להחריש מבלי למעול בשליחותם הפוליטית. יש לבקר את מדיניות הרשות. שתיקה היא אנטי חינוכית וזורעת מבוכה שעה שנחוצה מחשבה בהירה ועקבית.

Share on Facebook