שלא כמתוכנן, התקיים בכיכר רבין אירוע מושקע לציון שלושים שנות פעילותה של שלום עכשיו, בערבו של היום הראשון של תרגיל העורף הגדול. שרת התרבות, יולי תמיר, בחרה לתרגל את הצפירה הראשונה, שהושמעה בעשר בבוקר, במחיצת תלמידי בית הספר אבן סינא בכפר קאסם. בחירה מצויינת לשיווק מסרים על אחדות העורף ושותפות הגורל, של יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, במלחמת הטילים הבאה. משם היא רואיינה בתכנית האקטואליה של גלי צה"ל, והתבקשה לציין את ההישג הגדול ביותר של התנועה, שהיא נמנית על מייסדיה. תמיר השיבה, שהתנועה יצרה שיח ציבורי על מה שהיה טאבו עד הקמתה למשל, הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". ואמנם, זו היתה גדולתה של שלום עכשיו. היא הצליחה להטמיע רעיונות, שנהגו בשמאל הרדיקלי, במרכז התודעה הציבורית. במובן זה היא השלימה את תפקידה ההיסטורי.
יולי תמיר היא כיום הנציגה הפוליטית הבולטת היחידה שיצאה מקבוצת מייסדי התנועה. השתתפותה, כנציגת השמאל הציוני, בממשלה שמנהלת מדיניות עקרה, ממחישה את הדרך שעשתה שלום עכשיו ממחאה ללב הממסד. ככה זה כשתוחלת החיים של תנועה חוץ פרלמנטרית מתארכת. זו, בוודאי, אינה סיבה למסיבה. בשעה שסקרה תמיר את הישגי התנועה, נזכרתי בסיפור הדרתה מרשימת 348 "האזרחים המשרתים גם כחיילים ומפקדים בשירות מילואים", שחתמו על המכתב שנשלח לראש הממשלה מנחם בגין, במרץ 1978. כששאלה את חבריה הקרובים מדוע לא צורף שמה לרשימה ענו לה, שאמנם היא קצינה, אבל לא קרבית. והיא ויתרה להם, כמו נשים רבות אחרות שפעלו בתנועה ואף הפעילו אותה, אך מאחורי הקלעים ובלי זמן מסך.
שני אוהלי ענק לבנים הוקמו בכיכר המזוהה כל-כך עם הפגנות ההמונים שהתנועה הצליחה לארגן בנעוריה. הזכורות מכולן הן הפגנת ה"ארבע מאות אלף" ב-1982, בדרישה להקמת ועדת חקירה לטבח בסברה ושתילה, והפגנת "המאה אלף" ב-1988, בקריאה לממשלה לפתוח בשיחות עם אש"ף, לאחר שהארגון קיבל את החלטת האו"ם 242 שהציעה פתרון של שתי מדינות לשני העמים. קרבן השלום אמיל גרינצוויג נרצח בירושלים, בפברואר 1983, בהפגנה שקראה ליישם את דו"ח ועדת כהן על סברה ושתילה.
הצעירה שעמדה ליד דוכן הפרסומים אמרה, שעלות האירוע היא כמאה אלף שקל. שלום עכשיו נתפשה תמיד כתנועה מבוססת כלכלית, אפילו עשירה, במונחים של תנועות מחאה שמאליות אחרות. אך היא נמנעה מיחסי שיתוף עם הקבוצות האחרות, שמא תזוהה עם תנועות שמאל רדיקליות ולא ציוניות על פי תפישתה. באוהל בו הוצגה תערוכת תצלומים המתעדים את תולדותיה, התנגן שוב ושוב שירו של אריק איינשטיין, "אני ואתה נשנה את העולם". בארבע אחרי הצהריים עברו קומץ גברים ונשים בני דור המדינה בין התמונות וחיפשו בהן את דמותם. למי נועדה התזכורת החגיגית הזאת אם לא להם? הרי הם אבני היסוד של המיתוס שהתנועה מכוננת לעצמה. מן התמונות עד התיעוד המילולי, בכתב ובעל-פה, יצאו המסר, ואולי אף התביעה, לראות בתנועה חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה הציונית ולא להיעזב מחוץ לה, כעוד תנועת מחאה שעבר זמנה.
את האירוע לוותה הסיסמה, "30 שנה מובילים לשלום". תודו שהיא נוגעת ללב, נאיבית שכמותה. לאיזה שלום הובלנו, ומה בדיוק אנחנו חוגגים כאן הערב? האם התכנסנו לכבוד ה"שלום" שרוקן מתוכנו? או, לכבודו של ה"עכשיו" הצברי, המתגרה, המסרב לדחות סיפוקים, אך נמתח לאורך מחצית שנות המדינה עד שאיבד את גמישותו? האם מוצדקת שביעות הרצון העצמית רק מעצם "נס" ההישרדות של התנועה? מהיותה מותג שלום מוכר בעולם, שמצליח למשוך תורמים מתמידים? מן ההתרפקות על שנות השמונים?
קולה של שלום עכשיו לא נשמע במחאה נגד מלחמת לבנון השניה; ולא נגד הברוטליות של חומת ההפרדה בגדה המערבית; ולא נגד כבישי האפרטהייד; ולא נגד מדיניות הסגרים והמחסומים בשטחים הכבושים, הגורמת העיקרית להידרדרות הכלכלית בגדה המערבית וברצועת עזה. ומצד שני, נזקף לזכותה פרויקט מעקב ההתנחלויות, הפועל מאז 1990 וממפה, בשיטתיות ובאמינות גבוהה, את התרחבות ההתנחלויות והתפשטות המאחזים. ואולם האם תרם הפרויקט תרומה ממשית לצמצום הבניה בהתנחלויות? הרי אפילו מאחז עמונה, שפינויו הטראומטי (בעקבות עתירה שהיגישה שלום עכשיו לבג"ץ, בקיץ 2005) נחרת בזיכרון כתמרור אזהרה מפני נסיונות הפינוי הבאים, עדיין עומד על תלו ומושך אליו מתנחלים. ומה עושים הגופים התורמים לפעילות המעקב עם התיעוד המפורט והממוסמך שהם מקבלים לידיהם? מדוע לא הצליח גם הפרויקט הזה לעורר לחץ בינלאומי חזק על ישראל לסיים את הכיבוש ?
בשני הדיונים האקדמיים שנערכו בשעות אחר הצהריים השתדלו המשתתפים להתאים את דבריהם לאווירת החג ונמנעו מביקורת ישירה. סופיאן אבו זיידה נזכר, שבעת הקמת התנועה הוא היה בן 18 ונכנס לכלא. עד שהוקמה שלום עכשיו, סיפר אבו זיידה, הוא לא הבחין בין הקולות בישראל. הוא חשב שכל הישראלים תומכים בכיבוש. התנועה שינתה את דעתו והוא התחיל להאמין באפשרות של שתי מדינות לשני עמים. כיום זה משתנה, אמר איש הפת"ח, האופטימי בדרך כלל. כשלון התהליך המדיני מחליש את תנועת השלום הציונית ואת תנועת הפת"ח גם יחד. עיתונאי "הארץ", אבי יששכרוף, מתח קווי דמיון סימטריים בין "מחנה השלום" הישראלי למקבילו הפלסטיני, תנועת הפת"ח או, מה שנותר ממנה. שני המחנות, טען יששכרוף, שפרנסו זה את זה, נחלשים כיום ומתפוררים במקביל. בצד הפלסטיני, הוא הוסיף, נתפשת תנועת השלום בישראל כסוג של חיה נכחדת. ואילו חמאס תופש את מחנה השלום בישראל כחלש מעצם הסכמתו לוויתורים. רק עביר קובטי, שהוזמנה לדבר בשם הדור הצעיר בשמאל הפלסטיני הישראלי, העירה שאין סימטריה ביחסים בין כובש לנכבש. בניגוד לכל שאר הדוברים, שדברו על מחנה השלום אך, לאמיתו של דבר התכוונו לתנועת שלום עכשיו הציונית, ציינה קובטי את הקולות השונים בתנועת המחאה בישראל נגד הכיבוש. היא ביקרה את החזון החד-ממדי של שלום עכשיו ואת ריקון המילה שלום מתוכן ממשי. התנועה שהתאמצה בכל שנותיה לקבל את אישורו של הזרם המרכזי, טענה קובטי, נמנעה מהשתתפות במאבקים חברתיים שיזמו תנועות שמאל אחרות. התבדלותה לא הועילה לה. בציבור הרחב היא נתפשת כמתנכרת לעניין הישראלי, ובעיני השמאל העקבי היא נראית כתנועה מתנשאת וממוסדת, שוויתרה על עילת קיומה העיקרית והיא, מחאה פומבית עיקשת נגד הכיבוש ותמיכה קולנית בהסכמי שלום.
בדרכו אל מחוץ לאוהל הדיונים נתקל אבו זיידה בישראל הראל, ממנהיגי המתנחלים, שהוזמן להשתתף בדיון השני כדובר האידאולוגיה המתנגדת. אבו זיידה והראל, אנשים מנומסים, לחצו בחטף זה את ידו של זה. הקהל היה מנומס פחות כלפי הראל, האוייב המובהק. ההקבלה המרתקת, "שלום עכשיו" מול "גוש אמונים", העסיקה מחקרים ומאמרים לא מעטים. שתי התנועות, שנוסדו בידי יהודים אשכנזים בעלי זיקה למערכת הביטחון, בקשו לשנות את המציאות בכוח המשיכה של אידיאות מתנגשות: זו של שלום וזו של גאולת הארץ. לא היה מנוס מן השאלה, מי מהן ניצחה? יולי תמיר אמרה ששלום עכשיו ניצחה בוויכוח האידאולוגי, ואילו המתנחלים ניצחו בשטח. האמת היא ששתי התנועות נכשלו. השלום הפך למושג חלול, וגאולת הארץ הומרה במנגנון כיבוש ודיכוי המוביל לאסון לשני העמים. ואולם הערב לא נועד לציניקנים, ועם מעט רצון טוב יכולתם גם אתם להיפרד ממנו בתחושה, שגם לתנועה הצעירה (רק בת שלושים), שלום עכשיו, עוד נכונו עתידות.
מעניין מה יהיה למחברת לכתוב על הארוע החגיגי הזה ובפרט על הישגיה הגדולים של המפלגה בקידום הסוציאליזם, וכמובן השלום, בפלסטין.
מעניין יהיה להשוות את חגיגתה של מפלגת האבנגרד של מעמד הפועלים עם זו של חבורת הלפלפים האשכנזים.
ראשית כמו שכתבת שלום עכשיו הובילה וביססה בישראל את התפיסה של שתי מדינות לשני עמים. זה הרבה יותר ממה שעשה איזה שהוא שמאל אחר. שנית לא היתה עד הין מקבילה פלשתינית לתנועת שלום עכשיו בודאי שהפת"ח לא היה כזה. ראוי לזכור שאת גל הטרור המפלשצתי של השנים
1994-1996 שהתחיל אחרי שהפת"ח חתם על הסכם שאי הסכמות תפתרנה בשיחות (הסכם אוסלו)הוביל הפת"ח. הפת"ח היה ונשאר גוף טרור שחדל ממעשי טרור רק כאשר נצרך לישראל כדי לא להכחד ע"י החמאס.
שלום עכשיו קמה כמחאה של גברים ,משרתי מילואים לכן מזדנבת כמו יולי תמיר לא נכללה בחותמי המכתב.במשך השנים גיוס הכספים והפרסום היו של נשים:אנגלו סאקסיות ג’אנט אביעד,גליה גולן..(המקושרות לקהילות ציוניות ברחבי העולם המערבי הדשן) שאת קולן לא המרו אבל האנשים שקולם נשמע היו בכל זאת גברים,אשכנזים,ציונים וחובבי צה’ל(אם אפשר יוצאי סיירת מטכ’ל),אבישי מרגלית,אבשלום וילן..
נשים כמו יולי תמיר הגיעו אמנם רחוק אבל איזו משמעות יש לשינוי שהביאו?
shalom Khedva
Ze ani, kitvi li.
Rafi
תנועת שלום עכשיו נכשלה משתי סיבות עקריות, הכרוכות זו הזו.
ראשית, התנועה מעולם לא אמרה בקול ברור ורם שעל ישראל לסגת לקווי שביתת הנשק ולהחזיר לעם הפלסטיני את מלוא חלק הארץ שנותר בידו אחרי מלחמת 1948. תחת זאת היא דגלה ב"שתי מדינות לשני עמים", מסר שאינו נוגד השתלטות ישראלית על חלק מארץ הפלסטינים ושיש בו משום תכתיב מתנשא לפלסטינים כיצד לנהל את ענייניהם.
הסיבה השניה היא ששלום עכשיו ביססה את מצעה לא על עיקרון מוסרי של זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני בארצו והאנטי הומניו של הכיבוש, אלא על עקרון תועלתני, לאמור כי נסיגה משטחים והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל רצויים וטובים לישראל (בעיקר מבחינה דמוגרפית).
על תועלת ניתן להתווכח ויש נקודות מבט שונות. על כך שנישול אזרחים מבתיהם, הדרתם מפרנסה ומכבוד ואינסוף התנכלויות ותרגילי אונאה הם רע – על כך יכולים להתווכח רק סומים (מסוגו של ישראל הראל שבא למסיבה). המסר העמום של ש"ע הקל על התפתחותה של תנועת ההתנחלות וצבירת כוחות בקרב הנוער. כמובן, הטרור תרם תרומה עצומה לסטייה הימנית של צעירים ומבוגרים כאחד, שלא לדבר על עולי שנות השמונים והתשעים שהושארו בבורות גמורה גבי ההיסטוריה האמיתית של יהודים וערבים בארץ הזו, אבל דברי מתייחסים לחלקנו אנו בכך שעכשיו השלום היה למצבה מעציבה
על מה עדיף לישראל ומה מזיק לה ניתן להתווכח ועצם ההשמטה של השיקול המוסרי הרחיק מהתנועה רבים וטןבים וחמור מזה – היווה לגיטימציה לציניות.
אם היום רוב הישראלים מבינים שהפתרון הוא שתי מדינות לשני עמים צאז שלום עכשיו הצליחה ובגדול. לעומת זאת צריך לזכור ששלום עכשיו היא תנועת שלום ישראלית ולא תנועת התאבדות פלשתינית ולכן היא נקטה בעמדה כללית ולא דרשה לקיים את כל הדרישות בפלשתיניות להשמדת ישראל. השאלה מה יהיו גבולות שתי המדינות היא שאלה משנית לחלוטין כי כאשר הפלשתינים יחליטו סוף סוף שהם רוצים מדינה משלהם יותר משהם רוצים להשמיד את ישראל ולהרוג יהודים לשאלת הגבולות ימצא פתרון מהיר וקל יחסית.
האם את \ אתה יכול לפרט כיתד הוביל *הפתח* את הפיגועים ב- 94-96?
או שמא חמאס = פתח?…
או שמא שכחת שכמעט כל הפיגועים יצאו משטחים בשליטת ישראל (למעט יריחו, הערים הפלסטיניות הועברו לראשות רק בראשית 96).
ואם הזכרת את הסכמי אוסלו, שכחת שהם כללו סעיף שאסר על שינוי יסודי של המצב בשטח (כמו הכפלת מספר המתנחלים)
הפת"ח הצהיר אז שהוא זה שמבצע את הפגועים. החמאס היה אז תנועה חלשה שלא הוציאה כמעט פיגועים. רוב הפגועים יצאו משטחים שבשליטת הרשות הפלשתינית שהיה בשליטת פת"ח. לכן פת"ח והצדיק ערפאת בראשו אחראי לפיגועים. לענין הפרת ההסכם – ישראל הפרה את ההסכם בענינים משניים וניתנים לתיקון. הפלשתינים לעומת זאת החלו לרצוח מאות אזרחים שלושה חודשים אחרי שחתמו על ההסכם.