הסיפור המקראי מספר לנו על יציאת מצרים ומביא את הנתונים הבאים: כ-600 אלף גברים נכחו ביציאה, אשר לוותה במאורעות נסיים כגון ליווי של עמודי עשן ואש ובקיעת ים סוף. לאחר מכן הלכו 40 שנים במדבר. נניח את אמיתות הנתונים והעובדות בצד, אם כי כבר בשנותיה הראשונות של המדינה החל דיון בנוגע לאמיתות הדברים ועלו שאלות לגבי האופן, בו עלינו לקרוא ולהבין את הטקסט ואילו מסרים הוא מעגן בתוכו?

מחד ישנם היסטוריונים וארכיאולוגים הטוענים כי לא נמצאו שרידים לשהייה הממושכת של בני ישראל במדבר או אזכור לכך בתעודות מצריות ומאידך ניתן לשמוע טענות בנוגע למשמעויות המוסריות של הסיפור. הסיפור המקראי, אם כן, אינו סיפור היסטורי, אלא כזה המכיל אידיאות רוחניות ומוסרי השכל, על חלקם ברצוני לעמוד כעת.

ראשית, יציאת מצרים מסמלת, למעשה, את תחילת מושבו של עם ישראל בארץ ישראל. ההתחלה הזו מאופיינת על ידי עליבות ומסכנות ולא על ידי תפארת והילת יוקרה. הלקח המשתמע מכך הוא הימנעות מלאומנות, שעלולה לכלותנו כתוצאה מהתחזקות וניצחונות, להם הצניעות זרה.

שנית, במצרים היו בני ישראל חלשים ועבדים והיו נתונים למרות שלטון זר. על כן אנו מצווים לסייע לחלשים בקרבנו ואף הגדילו וכתבו כי עלינו לדאוג לא רק ליתום ולאלמנה, אלא גם לגר ולאזרח הזר, שכן גם אנו היינו בעבר כאלו ועל כן אל לנו להתייחס באופן אכזר, לו אני זכינו בעבר, אלא בחמלה ובהבנה.

כאדם חילוני אני מוצאת עצמי דבקה לפרשנות זו, לא בגלל שכך כתוב, אלא כי כך אני בוחרת, אך נדמה כי החלק הארי של האוכלוסייה בישראל, על כל גווניה, מתייחס להיבטים הריטואליים גרידא של החג והטקסט ולא לפרשנות החברתית. הלאומנות בישראל זוכה לעדנה. מדינת ישראל חיה על חרבה ומתבסמת מכוחה. העם רוצה ניצחון, גם במחירים אנושיים כבדים ונראה לעתים כחיות חשופות שיניים שרוצות לשסות את מכונות המלחמה באויב המר. מדינת ישראל היא חזקה. יש לה אמצעי לחימה מודרניים וקשה לה לעמוד בפיתוי לא להשתמש בהם. בזמן שבישראל מציינים את היציאה מעבדות ואת העובדה שגם אנו נשלטנו וגם בנו רדו, ישראל עושה דבר דומה. שאף אחד לא יגיד שמגיע לפלסטינים בשל מה שהם עושים. אין ספק שהם לא טלית שכולה תכלת ואני הראשונה להתנגד לפגיעה באוכלוסיה אזרחית. עם זאת, אין עם שלא נלחם בכיבוש או בשלטון זר. זה קרה לעם ישראל במצרים (אז, בעזרת האל, ניחתו עשר מכות והאחרונה שכנעה את פרעה לשחרר את בני ישראל) וכן כנגד השלטון הבריטי. אף עם לא ישקוט וישב בחיבוק ידיים, כאשר הוא שואף לזכות בעצמאות ולהשתחרר מכבלי שלטון זר.

אגש לבחון את הרעיונות המבורכים האחרים. מספר העמותות, הן לשם צדקה והן לשם שינוי חברתי, בישראל מרקיע שחקים, בשל העובדה הפשוטה שמדיניות הרווחה כשלה והתקציבים לא מחולקים כיאות. אז דווקא ליתום ולאלמנה אנו משתדלים לסייע, אם כי הייתי רוצה לראות מוכנות ממשלתית רבה יותר בכל הקשור לצמצום פערים חברתיים בישראל. ומה עם הגר והזר? מהגרי עבודה רבים מנוצלים, החל מגביית דמי העברה מוגזמים לחברות כוח אדם למיניהן, עבור בתנאים סוציאליים ותנאי עבודה מחפירים וכלה בהתעמרות מעסיקים שמסתיימת לעיתים בהרעבה, ניצול ואף מכות ואונס. הפליטים מאפריקה, שברחו על חייהם ממלחמות אזרחים ומשברים הומניטאריים זוכים לקיטונות של שנאה ובוז, כאילו הם בחרו להגיע לפה ונהנו מכל רגע מדרך החתחתים הארוכה במדבר וכאילו שהם לא מתגעגעים למשפחה שחלקה נרצחה, נאנסה או נשארה מאחור ויש חשש כבד לחייה. אומרים שיש לנו זיכרון קצר, אך ציון יציאת מצרים והשואה מצביע על זיכרון לא רע בכלל. הגיע הזמן שננהג כלפי הפליטים כפי שהיינו מצפים ורוצים שיתייחסו כלפינו. גם אנו ברחנו בעבר על נפשנו. הגיע העת שנבין שהעם השואף לעצמאות רוצה זאת כפי שאנו שאפנו בכל נימי נפשנו למדינה משלנו לפני 60 שנה.

Share on Facebook