יום העובד הבינלאומי, ה-1 במאי, הוא המועד מתאים כדי לערוך ולו סיכום ביניים על מצבם של העובדים בישראל. האם מצבם הורע? או אולי מצבם השתפר? במדינת 19 המשפחות, השאלה הזו מיותרת. ככל שריכוז ההון גובר, בעזרתן של ממשלות ישראל האדיבות, כך פוחת חלקם של העובדים בעוגת ההכנסות. כאן נוצר פרדוקס מעניין: העובדים, כל העובדים, נושאים על גבם בעול הייצור, הייצוא, השירותים, החינוך, הבריאות… אם להסתמך על הנתונים המתפרסמים על ידי בנק ישראל ומשרד האוצר, עבודה זו נושאת פרי. כל האינדיקאטורים הכלכליים רק משתפרים עם השנים. אבל העובדים לא מקבלים את התמורה ההולמת לעבודתם. איך מתמודדים עם הקיטוב בהכנסות – ולאו דווקא של העובדים העניים ביותר –אלא של כלל העובדים מול המעסיקים? באמצעות הכלים העומדים לרשות העובדים: שביתות, סכסוכי עבודה ועיצומים. אין דרך אחרת לחלוקה הוגנת יותר של עוגת ההכנסות. וזה לא סוד. מעיון הנתונים שפורסמו על ידי משרד התעשייה והמסחר (פעם היה כאן משרד העבודה, זוכרים?) עולה כי במהלך 2007 התקיימו במשק 30 שביתות, שגרמו לאובדן של למעלה מ-2.5 מיליון ימי עבודה. בשביתות השתתפו 386 אלף שובתים, זאת לעומת 35 שביתות שהתקיימו ב- 2006, בהן לקחו חלק 125 אלף שובתים. בשנת 2007 אבדו למשק כ-2.5 מיליון ימי עבודה, לעומת 136 אלף בלבד ב-2006 וכ-250 אלף ב-2005. במילים אחרות, בשנה שעברה שבתו שניים מעל עשרה עובדים, פי שלושה לעומת השנה הקודמת. השביתות היו מעטות יותר בשנה שעברה, אך ארוכות הרבה יותר, בייחוד השביתות במערכת החינוך: המורים העל-יסודיים והמרצים הבכירים באוניברסיטאות. בשנה אחת מספר ימי השביתה עלה ביותר מ-1700 אחוז!

כאשר אנו בוחנים מי שבת, עולה כי למעלה מ-83% מהשביתות, ולמעלה מ-99% מימי השביתה התקיימו במגזר הציבורי. על אף ששיעור השביתות המלאות בסקטור הפרטי הגיע לכ-17%, שיעורן מבחינת אחוז השובתים ואחוז מסה"כ ימי העבודה שאבדו למשק עמד על כ-2% מהשובתים וכ- 2.5% מימי השביתה.

כ-63% מהשביתות נמשכו עד יום אחד, כ-17% מסה"כ השביתות נמשכו למעלה מיום אחד ועד שלושה ימים, ושאר השביתות נמשכו למעלה משלושה ימים. ב-2007 התקיימו במשק גם שביתות חלקיות רבות בצורת עיצומים. ב-37 השביתות החלקיות לקחו חלק 527 אלף עובדים לעומת 40 שביתות חלקיות ב-2006 בהן השתתפו 187 אלף עובדים. כך, שסך העובדים שלקחו חלק פעיל בסכסוך עבודה (שבתו או נקטו עיצומים) בשנה שעברה הוא כ-913 אלף או אחד מכל שלושה שכירים. כ-10% מהשביתות היו על רקע הלנת שכר וכי כ-37% מכלל השביתות המלאות היו על רקע חידוש הסכמי השכר. כ-17% שביתות נוספות התקיימו ממה שמוגדר על ידי המשרד כ"תוצאה משינויים ארגוניים", קרי הפרטות. שאר השביתות (36%) התחלקו באופן שווה מסיבות של תביעות שכר, הרעת תנאי עבודה, פיטורי עובדים ותנאים פיזיים קשים במקום העבודה.

מסקנה נוספת העולה מניתוח השביתות בשנה שעברה היא שככל שהשובתים נאבקים ביותר בנחישות, כך תוצאות המאבק הן טובות יותר. מי שלא נאבק לא משיג דבר. על כך למדו מניסיונם עובדים במקומות עבודה שהחלו להתארגן. המאבקים הממושכים ברשת בתי הקפה "קופי-בין" ובבית הקפה "קופי-טו-גו" שבאוניברסיטת תל-אביב הם דוגמאות לכך. כמו כן, מי שמאורגן ואינו נאבק לא משיג כל תוספת. קיים קשר הדוק בין אורך הנשימה של העובדים ובייחוד של הנהגת העובדים לבין תוצאות המאבק. ההסתדרות, למשל, ארגון העובדים הגדול במדינה לא נאבקה בחישות. לאחר שורה ארוכה של עיצומים, יו"ר ההסתדרות עופר עיני חתם לפני החג על הסכם שכר מביש שבמסגרתו תינתן תוספת שכר של 5% לעובדי המגזר הציבורי במשך שלוש שנים. ההסכם נחתם על בסיס הסיכום שהושג ביולי 2007 בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות, שלפיו התחייבה ההסתדרות לשמור על שקט תעשייתי עד סוף 2009. אין זה מקרה שלאחר חתימת ההסכם אמר שר האוצר, רוני בר-און, ש"מדובר בהסכם אחראי המביא בחשבון את המגבלות התקציביות של הממשלה ואת יכולות המשק".

על פי ההסכם, תוספת השכר תיפרס על פני שנה וחצי: 1.5% החל מינואר 2008, 1.5% נוספים החל מדצמבר 2008 ו-2% נוספים החל מדצמבר 2009. בחודשים הקרובים ינהל כל איגוד מקצועי מו"מ מול הממונה על השכר באוצר על הסכם שיקבע את חלוקת התוספת בין העובדים באיגוד. התוספת תשולם עם חתימת ההסכם של כל איגוד ואיגוד. זאת אומרת, שהדרך לתוספת המיוחלת עוד ארוכה. וכאן עולה שאלת ההנהגות המנהיגים. מנהיגי ההסתדרות ובראשם עופר עיני כשלו בתפקידם. אילו היו רוצים לקדם באמת את החלוקה הצודקת של העוגה היו נוקטים בשני צעדים מקבילים: האצת התארגנות העובדים (בייחוד בענפים הלא מאורגנים ובמגזר הפרטי) והיו דורשים תוספות ריאליות. כאשר מדובר על תוספות ריאליות, במגזר הפרטי, לא מדובר על תוספת המפצה רק על אובדן כושר הקניה בעקבות שחיקת השכר. שאלת התמורה לעבודה צריכה להיבחן בעיקר מהיבט של פריון העבודה. וכאן המעסיקים עושים קופה יפה מאוד על חשבון העובדים. רווחיהם (וגם שכרם) של בעלי הון ומנהלים בכירים עולה מדי שנה; השכירים עובדים קשה יותר, אבל אינם מקבלים כל פיצוי על הגדלת העוגה. ההפרש הנוצר בין הגדלת העוגה לבין שכר העובדים (שבמקרה הטוב) אינו עולה הם רווחי המעסיקים. ואלה רק עולים ופורחים. ולמי התודה? רשימת האישים המאפשרים את הצבר ההון האדיר של האוליגרכים המקומיים והזרים היא באמת ארוכה: היא כוללת את מרבית חברי הכנסת, את ראשי האוצר, את יו"ר ההסתדרות, הפרשנים הכלכליים. כמובן שהאחראיות שכל הגורמים אינה אחידה. אבל השמחה בקרב בעלי ההון היא גדולה.

Share on Facebook