אני תושב אשקלון, בן 16 וחצי, חי את החיים בשטח הפקר, בין הפצצות, החדשות והמסוקים. הלילה בשלוש וחצי לפנות בוקר נשמעה צפירה ואחר – כך הטיל שנפל לי ליד הבית. והמוזר הוא, שאני לא מרגיש שום זעם, כעס או תסכול על המצב במדינה, בשדרות ישובי עוטף עזה ובאשקלון.
אלא אני מרגיש משהו יותר טוב, משהו אחר, אנושי, הרגשת שותפות גדולה. כאשר נופל לי טיל ליד הבית, אני מרגיש כמו הילד בגילי שגר בעזה. הילד שפוחד לצאת מהבית מחשש שקרב יריות יהרוג אותו, הילד שהבטן שלו גוועת ברעב, הילד שלא יודע איפה נמצא כול דבר בבית, כי יש חושך ואין חשמל.
הילד שאין לו חיים, שנולד שתוך רובים ופצצות, הסתה שנאה והרגשות אפסות וזרות, שכול העולם נגדך ואף איש לא מקשיב לפחדים, לכעס והתסכול.
כמוני, גם לי אין חיים, כי אני חי במדינת גטו ובדלנות, שחוטאת בחטא היוהרה והאגואיזם, שחייה בפחד נוראי ובתחושת אבל, מין חוסר אונים כזה, שמוביל את המדינה והצבא לנקמה, ועוד במי? בך בי וכול הסובב אותנו.
לצערי, ראש הממשלה ושר – הביטחון, חושבים על השלום. אבל בשלום לא באים עם מסוקים וטנקים ודם על הידיים, לוחצים ידיים והכול טוב. אלא לבבות של האנשים, מתוך העצב והכאב הזה יבוא השלום, מתוך האחדות, שותפות ודו – קיום, יבוא השלום. כדברי השיר :
"יחד לב אל לב, נפתח ונראה את האור שבשמיים, יחד לב אל לב, יחד לב אל לב, נפתח בתקווה לאהבה"
שהתקיים בנו הכתוב: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו … ופרה ודב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן". [ישעיה י'א,ו'-ז'].
וואו, כל הכבוד על הבגרות הכנות והתבונה בגילך הצעיר. אני בגילך הייתי גם עצוב על הרבה דברים שקורים פה אבל לא הבנתי כל כך הרבה כמוך וגם הייתי הרבה יותר תמים.
לא יודע אם אני שותף לתקווה שלך אבל מאוד התרשמתי. ותיזהר מהטילים.
מרגש לקרוא את דבריך. מאחל לך ולשכניך הרבה שקט.
אומלל.באמת אומלל.תסביך הכיבוש התפתח אצלך מעבר לכל פרופורציה.תזהר מהטילים!
באמת מרגש לקרוא את דבריך אני חושב שאתה ממש צודק ואני שותף לדעותיך הכנות