בתחילת החודש הוציא בג"ץ צו על תנאי שהורה למדינה לנמק בתוך ששים יום מדוע לא יבוטל חוק האזרחות והכניסה לישראל. באותו זמן, ובעיתוי שאינו יכול להיות מקרי, פורסמה יוזמתו של שר המשפטים, דניאל פרידמן, לתיקון החוק. וכשהשר יוזם תיקוני חקיקה, אפשר להתחיל בספירת הקלקולים שבדרך ובראשם, פגיעה נוספת בסמכויות בית המשפט העליון. במקרה החמור הזה מדובר בפגיעה בסמכויות העליון בכל מה שנוגע לתושבותם ואיזרוחם של לא יהודים במדינה. שגרת האירועים הדרמטיים הידועה שלנו מעלימה במהירות מעוררת השתאות ידיעות מקומיות מחיי היומיום, ובעיקר אם הן עוסקות במעמד הפלסטינים בישראל או בזכויות האדם של מהגרים לא יהודים.
לאדישות הציבור ביחס לחוק האזרחות הגזעני הזה יש בוודאי הסבר מורכב יותר מ’קודם נגמור עם בעיות החוץ והביטחון ומיד אחר-כך נתפנה לענייני הפנים’. ואולם מן השמאל המתקדם מצופה השתתפות ערה הרבה יותר מזו שנרשמה עד כה, במאבק הנחוש והבודד המנוהל נגד החוק בידי הנפגעים עצמם, כמה ארגונים לזכויות אדם, מספר משפטנים ועיתונאים וח"כ זהבה גלאון אחת.
הדיון בבג"ץ התמקד במניעת המשך תהליך האיזרוח מבני זוג פלסטינים הנשואים לאזרחים פלסטינים בישראל. נישואים אלה, שהמדינה רואה בהם ניסיון לממש את זכות השיבה הפלסטינית, נענים בתגובה מנהלית הולמת, שמשמעותה לבני הזוג ולמשפחתם הוא טרנספר שקט אל מחוץ למדינה. חוק האזרחות הוא חוק בעייתי במדינה המתקראת דמוקרטית, לא רק על שום פגיעתו הקשה בזכויות המשפחה של אזרחי המדינה, אלא גם בגלל שנקבע בו קיפוח מוצהר של מיעוט אתני גדול. אם יתקבל התיקון המוצע בכנסת, תימנע מנפגעי ונפגעות החוק הזכות לערער עליו, להשמיע את קולם באוזני הרשות השופטת ולבקש סעד משפטי נגד עריצות השלטון. כצפוי, הצדיקה נציגת הפרקליטות את דרישת המדינה למניעת כניסתם והתאזרחותם של פלסטינים בישראל בטיעונים שנלקחו מן הארסנל הביטחוני המוכר. ברקע טיעוניה הדהדו קולותיהם העמומים של השדים המשתחררים מן הבקבוק הדמוגרפי.
נפגעי החוק עלולים להיות נשים וגברים שאינם יהודים החיים בישראל. חלקם מהגרים או מהגרי עבודה; רובם ילידים, נשים וגברים ערבים פלסטינים, שדרישתם לקבלת זכויות אזרחיות שוות מעלה את לחץ הדם לרוב הציבור היהודי. אינני כופרת בסמכותה של מדינה לאמץ מדיניות הגירה שמתאימה לצרכיה ולאופיה. ואולם חוק השבות, המתכחש לעקרונות אוניוורסליים המקובלים בדמוקרטיות בעולם, מעמיד בספק את קיומנו כדמוקרטיה. בהעדר חוק הגירה מסודר תלויים מהגרים לא יהודים, מהגרי עבודה, קורבנות הסחר בנשים, ובמיוחד הפלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים, ברצונם הטוב או בשרירות ליבם, של פקידים ברשויות המדינה ובמערכת הביטחון שבידיהם הופקדו הסמכות והכלים המנהליים המתאימים להתערבות בחיי המשפחה של הלא יהודים (וגם של יהודים שנישאו לזרים), ובזכות הבחירה שלהם בבני ובנות זוג.
ההיסטוריה החדשה של חוק האזרחות
העתירות שהוגשו בבג"ץ קראו להחזיר לקדמותו את הנוהל הידוע משנת 1999 כ"הליך המדורג", הנמשך כחמש שנים עד השלמתו. במרץ 2002 הקפיא שר הפנים דאז, אלי ישי, את הטיפול בכל הבקשות שהוגשו למשרדו למתן מעמד אזרחי בישראל לבני ובנות זוג של פלסטינים אזרחי המדינה. במאי אותה שנה ביטלה הממשלה את ההליך המדורג לגבי תושבי ותושבות השטחים הכבושים, וביחס לבני ובנות זוג פלסטינים של אזרחים ערבים פלסטינים בישראל, והופסק הטיפול בבקשות חדשות לקבלת מעמד אזרחי או להסדרתו.
ביולי 2003 קיבלה הכנסת את חוק האזרחות והכניסה לישראל שאימץ, למעשה, את החלטת הממשלה ממאי 2002 באופן שהחוק הוחל על הפלסטינים בלבד. ארגון אמנסטי הבינלאומי טען שעילת החוק האמיתית היא דמוגרפית ולא ביטחונית, וכינה אותו "כתם גזעני ומחפיר".
במרץ 2007 התקבל תיקון מס’ 2 לחוק המאריך את תוקפו עד 31 ביולי 2008. תיקון זה כולל הרחבות מחמירות אשר מאפשרות למדינה למנוע איחוד משפחות לא רק מפלסטינים, אלא גם מבני או בנות זוג לא יהודים שמוצאם מאיראן, סוריה, עיראק ולבנון. ויתרה מזו, התיקון מתיר למדינה להוסיף בצו מטעמה גם גברים ונשים מצירי רשע כאלה או אחרים, על פי הגדרתה, ובלי צורך בחקיקה ראשית או בביסוס עובדתי כלשהו. במילים אחרות, כל מהגר ומהגרת הם בבחינת סיכון ביטחוני עד שיציגו תעודת כשרות יהודית אמינה מעל לכל ספק. שר הפנים והמפקדים הצבאיים של הגדה המערבית ורצועת עזה שומרים לעצמם את הזכות למתן היתרי שהייה זמניים, למטרת עבודה או לצורך טיפול רפואי. קשר זוגי כשלעצמו, ואפילו ילדים משותפים, אינם נחשבים כטעמים הומניטריים חריגים לשם קבלת היתרי שהייה. וכשמתמלאת מכסת המקרים ההומניטריים השנתית המותרת בחוק, נסגר השער הרמטית. הנימוקים ההומניטריים אינם מוסברים ואינם ברורים, והם נתונים לשיפוטה של ועדה הדנה בבקשות. באופן יוצא מן הכלל החוק מתיר הענקת רשיון ישיבה בישראל לפלסטינים משתפי פעולה.
ניתוח לייזר לתיקון עיוורון מגדרי
חוק האזרחות אינו מפלה בין גברים לנשים, אבל מיישומו נפגעות יותר נשים מגברים, ובמיוחד אם הן פלסטיניות. למבט מרוכז בנשים הנפגעות מן החוק מיוחד דו"ח שרואה אור בימים אלה מטעם פרויקט נשים, שלום וביטחון, של הארגון הפמיניסטי החיפאי, אשה לאשה. את הדו"ח, בכותרת ‘נשים פלסטיניות תחת עול כיבוש לאומי וחברתי – קריאה פמיניסטית על גזענות ופטריארכליות בצל השיח הציוני על אזרחות ותושבות ותחת חוק האזרחות והכניסה לישראל’ כתבה אמאני דעייף וערכה דורית אברמוביץ’ (הוא פורסם בהוצאת פרדס ומופיע באתר האינטרנט של הארגון: www.isha.org.il).
פעם נוספת מוכיח מחקר או דו"ח, שנכתב מנקודת ראות פמיניסטית, כי חייהן של נשים מתרחשים לא רק בעולם הממשי המשותף לכולנו, אלא בו בזמן גם בעולם מקביל ובלתי נראה, שבו שולטים אפליה ודיכוי מאחורי מסך של ערפל סמיך. תפקידם של מחקרים ודו"חות כאלה הוא לשמש לנו כמשקפיים או כזכוכית מגדלת ואפילו קרן לייזר לתיקון עיוורון מגדרי שכולנו, נשים כגברים, לוקים בו. דו"ח אשה לאשה, המתבסס על עדויות שנגבו מנשים ועל מידע שנאסף ממאגרים של ארגוני זכויות, סוקר באופן שיטתי ומפורט את סוגי הפגיעות בנשים עקב יישומו של חוק האזרחות. זה מתחיל בהגבלות תנועה קשות ובניתוק הקשר עם משפחת המוצא החיה בשטחים הכבושים, ממשיך במניעת קצבאות של המוסד לביטוח לאומי ומסתיים בגירוש מן הארץ ובפרידה כפויה מן הילדים לזמן בלתי ידוע. בתוקף אזרחותו יקבל הצד הישראלי את המשמורת על הילדים, ובדרך כלל האב הוא זה שנמצא בצד הישראלי של הקשר הזוגי. לפעמים הגירוש גורם לגירושין מבן או בת הזוג. שלילת מעמדה החוקי של אשה פלסטינית בגלל נישואים מגביר את תלותה בבן זוגה הישראלי ובמשפחתו, והיא, למעשה, כבולה אליהם בתוקף האיום המנהלי.
המסמך מתמקד בנשים הפלסטיניות החיות בישראל, שהפגיעה בהן היא הבלתי נראית מכולן ואין עליה ביקורת מקומית או בינלאומית. פרק נרחב מיוחד בדו"ח לבעיית הפוליגמיה, שהיקפה אינו ידוע. הרי זה קורה אי שם, בעיקר אצל הבדואים בנגב שאליהם איננו מתקרבים, אלא עם בולדוזר נושא צווי הריסה. במקום להתמודד בגלוי עם התופעה האסורה בישראל, באמצעות אכיפת החוק והעמדת הגברים העבריינים לדין, משתמשות הרשויות באמצעי הנוח מבחינתן של מניעת איחוד משפחות. מדיניות זו פוגעת בעיקר בנשים שמשפחות המוצא שלהן חיות בשטחים הכבושים או בירדן. מרבית הילדים שנולדים מנישואים אלה אינם נרשמים כחוק, כדי למנוע את גירושם במקרה שאמם תגורש מישראל, והם גדלים ללא מעמד חוקי ובלי זכויות סוציאליות, כלכליות ורפואיות. האיסור החוקי על נישואים פוליגמיים שממילא אינו מועיל לנשים, גורם להסתרת הנישואים על ידי בני הזוג. הנשים הנשואות לגברים פוליגמיים נדונות לחיים בהסתר ללא מקורות תמיכה. במקרים של גירושין נותרות הנשים ללא מקור פרנסה ובלי זכות לקבלת קצבה מן הביטוח הלאומי, כשהן לכודות בין מנהגים פטריארכליים איסלאמיים ובין חוקים מדינתיים מקפחים.
קבוצה אחרת שנפגעת באופן חמור מיישומו של חוק האזרחות היא קבוצת הנשים הלא יהודיות הנשואות לגברים ישראלים אלימים. נשים אלו נמנעות מלהתלונן נגד בני זוגן האלימים מחשש שיגורשו בטרם השלימו את תהליך התאזרחותן, המופסק במקרה של פרידה מבן הזוג הישראלי, גירושין או מוות. אם לבני הזוג לא נולדו ילדים משותפים, ייאלץ הצד הלא יהודי לעזוב את ישראל. נתונים שנמסרו למרכז המידע של הכנסת בידי המשטרה מצביעים על מגמת עליה בשיעור הנשים המגורשות מידי שנה מישראל. אם בשנת 2002 גורשו 275 נשים, הרי ב-2005 עלה מספר המגורשות לכדי 3,227. לא ידוע כמה נשים מגורשות מישראל בעקבות הפסקת הליכי התאזרחותן. אך ברור, שבאמצעות איום בגירוש מן הארץ יכולים גברים אלימים לשלוט בגורלן של בנות זוגם, שמעמדן החוקי בארץ תלוי ברצונם הטוב. גם במקרה זה נוצר שיתוף פעולה לא תמים ובלתי ראוי בין המדינה ובין גברים עבריינים, לשם הרחקת נשים לא יהודיות מן הארץ.
ועכשיו מבקשת המדינה לקחת מנשים אלו ומנשים חסרות מעמד חוקי אחרות, את זכותן לערער, להשמיע את קולן, לנסות ולשלוט בגורלן ולהיאבק באמצעים משפטיים בעריצות המנהלית המופעלת נגדן.
השימוש בזרוע המנהלית ככלי מתוחכם לביצוע מדיניות של הגירה, מרחיב את הפערים הגדולים ממילא בין קבוצת הרוב היהודית ובין כל האחרים החיים כאן. קשה לשכנע את אזרחי המדינה היהודים בטיעונים מתחום זכויות האדם. השיח הביטחוני-דמוגרפי מביס כל טיעון הומניסטי אוניוורסלי. לכן מוטב לומר לציבור היהודי בפשטות: במדינה בלתי מתוקנת אין לשום איש או אשה חסינות מפני אלימות השלטון. הרי גם ציונים אדוקים מתאהבים, ולעיתים אף מתעקשים להקים משפחה בניגוד להמלצות הוריהם וכנגד כל הסיכויים. כאשר יבחשו מנגנוני המנהל האזרחי בענייניהם האינטימיים ביותר, יבקשו גם הם סעד משפטי. או אז הם יגלו שמה שהתחיל כהצרת מרחב המחיה של אזרחי המדינה הערבים הפלסטינים, השתלט על המרחב כולו, ולא לטובתם. ימיו של הכיבוש שבתוכנו הם כימי המדינה, אך נראה שמאז ביטולו של הממשל הצבאי בישראל לא הוקמו חומות הפרדה מנהליות כה אכזריות בין קבוצת הרוב ובין הפלסטינים אזרחי המדינה. המאבק בביורוקרטיה של ההפרדה והניכור אינו מצטלם טוב כמו הפגנות בילעין; הוא מתיש ומעייף כפי שרק קריאה מפרכת במסמכים, תקנות, פסקי דין וניירות עמדה בלשון משפטית מסוגלים להתיש, אך הוא כיום משימה מיידית ודחופה לשמאל בארץ והוא לא יתקיים ולא ישפיע אם לא ניקח אותו לידינו.
כותבת המחברת שכנראה יש באדישות הצבור יותר מאשר ב- בוא נפתור קודם את בעיות החוץ והבטחון. לא כך הוא. החוק הזה כל כולו בעיות בטחון. לא היה עולה על דעת בריטניה לתת לאזרחי גרמניה להיכנס לאנגליה שלא לדבר על התאזרחות של גרמני באנגליה בזמן מלחמת העולם השניה. בברה"מ לא היה יכול אמריקני שמתנגד לקומוניזם לקבל אשרת תייר ועל מגורים לא היה מה לדבר חוץ מאשר מגורים בבית סוהר. לכן אין להתפלא שישראל מחוקקת חוקים שכל תכליתם למנוע ריבוי מספר הפלשתינים בישראל. זהו מהלך הגיוני צודק ומוסרי מאין כמוהו. דוקא הדרישה המתעלמת מכוונות הפלשתינים והצהרותיהם על כך שהרחם הפלשתיני ינצח את ישראל היא דרישה לא מוסרית. עוד כותבת המחברת כנראה כדי לתת לענין נופך אוניברסלי כי מי שיפגע מהחוק הוא אינם יהודים שחיים בישראל והיא גם טורחת לפרט – מהגרים או מהגרי עבודה. זוהי אחיזת עיניםש לא לומר שקר מפורש. לא מהגרים בלתי יהודים ולא מהגרי עבודה יפגעו.לאלה יש פתרונות ותרופות בחוק. החוק מכוון באופן מיוחד ואך ורק כנגד פלשתינים וכפי שציינתי קודם עם סיבה טובה. הערבים בכלל והפלשתינים בפרט הכריזו מלחמה על ישראל או לפחות סיפקו קאזוס בלי (עילה למלחמה) מספר פעמים רב אבל מבקשים שיתיחסו אליהם כאל אנשים שלווים שרק רוצים לחיות להנשא ולהתפרנס. מי שמשתף פעולה עם מצג השוא הזה אינו הגון יותר מאשר השקרן שטוען את טענות השקר.
מוזרה בלשון המעטה ההתנגדות ה"פמיניסטית" לתקנות אילו, מדובר בנישואים מוסדרים לעתים שניים או שלישיים של נשים שלא הייתה להן שום אפשרות בחירה. כל גורם שיעכב ניצול נשים ערביות כויזה בדמות אשה (מעבר לניצולן הנוכחי כרחם לאומי ונשק דמוגרפי) אמור להיות מבורך מנקודת מבט פמיניסטית לא?
אם החוק הזה יעצור ממשפחה אחת מלכפות על אשה אחת להתחתן עם אדם שמעולם לא פגשה ולעבור לגור אתו ועם אשתו הראשונה על תקן שפחה במקום בו מעולם לא הייתה הרי שמנקודת מבט פמיניסטית נטו החוק עשה יותר מלא מעט אירגונים פמיניסטיים.
אפשר לטעון נגד החוק מטעמים אזרחיים ואחרים, טיעונים פמיניסטיים המעודדים פוליגמיה ונישואים מוסדרים זה חדש בנוף. בפראפרזה על דבריו של סטיבן ויינברג על הדת – לכשעצמם פמיניסטיות מנסות לשחרר נשים ושוביניסטים מנסים לדכא נשים. בכדי שפמיניסטיות תפעלנה לדיכוי נשים, בשביל זה צריך שמאל רדיקאלי.
אם היה אברהם אבינו מוצא צדיק אחד בסדום, היתה סדום ממשיכה להתקיים ולנהל משטר רשע עד עצם היום הזה. הכותבת בוודאי מודעת לכך שבית המשפט העליון של המדינה היהודית קבע שחוק האזרחות תקף ואינו נוגד את חוק כבוד האדם וחירותו או את מגילת העצמאות שהבטיחה לשווא "שוויון זכויות מדיני וחברתי גמור". היא גם יודעת שההתעללות של פקידי משרד הפנים, להם חוברים גם פקידי המוסד לביטוח לאומי ושאר הפקידים שיש להם נגיעה כלשהי לנושא ובמיוחד פרקליטות ופרקליטי המדינה, זוכים לגיבוי של שופטים בכל הערכאות ובכל הערים (בודדים מעיזים לפסוק נגד עמדת משרתי השלטון המתייצבים לפניהם, כגון השופט הירושלמי שאישר אימוץ ילדים פלסטיניים וכך מנע גירושם מירושלים ל"אזור": תיק של לאה צמל). אלמלא החסות העקבית של השופטים, לא היתה השרירות הביורוקרטית של משרדי הממשלה ובראשם פרקליטות המדינה מרימה את ראשה וגדלה לממדים מפלצתיים. אז האמת היא שהרשות השופטת נכשלה בענק (ברק הודה שהמתין במתן פסק הדין בבג"ץ חוק האזרחות עד שיווצר רוב שידחה את העותרים וישאיר אותו, את ברק!, בדעת מיעוט). ולא רק השופטים אלא גם משפטנים ואנשי רוח שותקים או מצטרפים בגלוי למצדדי החוק הנירנברגי (כגון נשיאת האגודה לזכויות האזרח לשעבר המסנגרת על החו מעל כל במה ותחת כל עץ רענן).במקרה הטוב לא נשמע קולם ובמקרה הרע והתדיר הם מסנגרים על החקיקה הדרקונית המביישת עם עתיק ומכתימה אותו בכתם נצחי לדראון עולם. אז הכותבת צודקת בכל דבריה, אבל אני שואל אותה (ואת עצמי): מה עדיף, שימצא צדיק אחד בסדום והעיר החטאה תמשיך במעלליה עד שתהיה השרירות והשנאה לזר לנורמה שדורות גדלים לאורה ומתחנכים עליה, או שלא ימצא בה ולו צדיק אחד לרפואה ובית המשפט העליון יתעסק רק בדיני שטרות והזכות המקודשת של הקניין הפרטי (וגם כמובן, בדיני ע"ע לא במשפט, לכבוד השר).
והערה קטנה לחיים ו’ ולבעל ההערות: זה לא רק פלסטינים אלא כל מי שאינו יהודי ובעיקר אם הוא גם לא נראה יהודי כגון פיליפיני או הודי. ואני לא מאחל לכם שילדיכם או נכדיכם יעברו את החוויה המשפילה של חקירה במשרד הפנים על ידי פקיד זחוח ומטומטם היודע שמה שלא יהיה, הפרקליטות תגן על החלטותיו הנבזיות וה"שופט" יפקיד בידי הפרקליט/ה את חותמו (בדרך כלל תוך נזיפות צדקניות והטפת מוסר באיזו נקודה לא רלוונטית).
שתי הערות לא רלוונטיות. ראשית, ישראל לא נמצאת במצב מלחמה עם הרשות הפלסטינית אלא במצב של כיבוש ישיר והתנגדות לו. אם כבר, המצב דומה יותר לאזרוח של אלג’יראים בצרפת או של הודים בבריטניה, דבר שהיה נפוץ בתקופה הקולוניאלית ואחריה.
ולמה בדיוק אתה מנפנף כלאחר יד את נושא מהגרי העבודה? חוק האזרחות יפגע גם יפגע בהם. אין להם שום "סידור" כפי שאתה מציג את זה, ומצבם אם כבר הוא ארעי ומסוכן יותר מזה של הפלסטינים שבאים לעבוד בתוך הקו הירוק.
די לכיבוש –
מדינה עברית בגבולות הקו הירוק עכשיו.
האוכלוסיות הלא-מערביות הנכנסות לישראל ע"מ להישאר בה, יפגעו בראש ובראשונה בזהותה ההומניסטית/מתקדמת של המדינה, מגלגל-עיניים ככל שזה אולי נשמע לאחדים מאיתנו, את הניכשל שלי ברדיקליזם כבר קיבלתי כך שאוסיף על כל במה לבקש –
חידלו,
תנו לנו לחיות במדינה הקטנטונת שהקמנו,
לנהל בה את זהותנו ואת ערכינו ברוח האבות המייסדים
את אחרון החיילים הישראליים הברבארים יש לפנות מהגדה, לא לפני שנסכים עם שכנינו, ועם העולם, כי גבולות אלה הם גבולות ריבוניים לכל דבר, והם תקפים הן מול נשות מולדובה ואריתראה בדרום, הן מול הפלסטינים ממזרח והן מול יתר המהגרים בנתב"ג
תודה