כאשר מדינות שקועות בסכסוך ממושך מחליטות לפתוח במו"מ לשלום ניתן להסיק שהן סבורות כי קיימים סיכויים להצלחה. אך ישנן נסיבות בהן אין קשר ממשי בין פתיחת המו"מ לשלום ובין השגת המטרה. חוששני שזה המצב לגבי הסבב החדש של המו"מ בין סוריה וישראל.
זו הסדרה השלישית של המשאים ומתנים בהם מעורבת ישראל. ברור למדי ממשלת ישראל לא מגלה כל רצון להשגת הסכם שלום. בנסיבות הקיימות אין סיכוי להסכם עם סוריה כפי שאין סיכוי להפסקת אש קבועה בין ישראל ובין חמאס, וכפי שאין סיכוי ממשי להסכם בין ישראל ובין הפלסטינים לאחר שיחות אנאפוליס העצובות.
הייתכן ששחקנים רציניים בזירה הבינלאומית ישקיעו זמן ומאמצים במשא ומתן דמה? האם אין להם חששות לגבי אבדן אמינות? האם לא יבושו כשיסתבר שהכול בלוף? אילו היו לנו ספקות בעניין זה – באה יוזמת בוש באנאפוליס להוכיח ש"מו"מ על שלום" יכול לשמש תחליף
מצוין לעשיית שלום. ארה"ב, ישראל, ונציגות פלסטינית מצטמצמת מעורבות בהצגה אומללה זו בפעם המי יודע כמה. כך נראה התסריט של שלום עד סוף 2008. לא יותר מהזדמנות ליחצנים לתאר את שועי עולם כעושים שלום כביכול; וברקע הכיבוש התורם להעמקת סבלם של הפלסטינים.
יש חברים התוקפים אותנו על ה"בררנות היתרה" שאנו מגלים כלפי יוזמות שלום למיניהן. הם מסבירים לנו ש"טוב יותר להחליף מילים מאשר להחליף מכות". על כן, מוטל עלינו לסרב לנתח המניעים האמיתיים לפרץ המו"מ הזה. קוראים לנו להיות ריאליסטים ואף להיות מוכנים לקבל את השלום מידי השטן. הם מבקשים לפרש את ספקותינו המבוססים כסימן לנסיגה שלנו ממדיניות ההיסטורית של מחנה השלום העקבי. אותו ויכוח התקיים גם ערב ויעדת הנפל באנאפוליס. אז ביקשו מאיתנו להימנע מדעות קדומות ולתת הזדמנות לשלום (של בוש). היושר מחייב להמשיך להתייחס למו"מ הסורי-ישראלי בתיווך טורקי כפי שהתייחסנו לתרמית אנאפוליס ולסרב לרכוש סחורה פגומה – "ארסאץ". ליוזמות "דיפלומטיות" אלה ישנה מטרה אחת ויחידה – לבודד את איראן ולהכין תוקפנות נגדה.
אם נכון כי "מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" נכון גם שמיצג כוזב של מו"מ עלול לאפשר את המשך ההכנות למלחמה או לפחות יצירת מסך עשן להמשך המצב הקיים הבלתי נסבל. ניתן לנצל באופן ציני את הנטייה של הציבור לקבל מו"מ כסימן טוב – אפילו שתוכן המגעים אפופים איומים.
הקשר הטורקי
ככל הנראה החליטה טורקיה למלא תפקיד בפארסה זו הדומה לתפקיד המפוקפק של מצרים בתיווך בין ישראל ובין חמאס. תיווך כשלעצמו הנו תפקיד חיובי. אך בנסיבות הקיימות בזבזה מצרים את יוקרתה כדי לשמש נער שליח של ישראל שממשיכה להתפאר שאינה מנהלת מו"מ עם חמאס, אפילו לגבי הפסקת אש. אחרי שמצרים מחלה על כבודה והביאה הצעת הסכם ראויה לירושלים, הציגה ישראל (שכאמור, אינה מנהלת מו"מ) גל נוסף של דרישות בלתי סבירות ובתוכו הדרישה לשחרר את גלעד שליט כתנאי מוקדם להפסקת אש. וזאת למרות העובדה הידועה לכול שהמו"מ לגבי שליט נתקע עמוק בבוץ בגלל ויכוח על הרכב רשימת האסירים הפלסטינים המועמדים לשחרור. ישראל ממשיכה באיומים יומיים של פלישה לרצועה. מצרים קיוותה להופיע כגורם קובע באזור. על פני השטח מעשה התיווך היה אמור להוסיף יוקרה. אך לרגל הסירוב הישראלי העיקש מסתבר שמצרים נוצלה למטרת התככים הישראלים. מצריים ביקשה כמה רגעים של אושר והעלתה חרס בידיה.
הממשלה הטורקית מבקשת גם היא להופיע כגורם אזורי חשוב. קשה להאמין שהיא סבורה שיש סיכוי סביר להצלחת השיחות אך ניתן לשער שהיא סבורה שתוכל להתרחק מאחריות אם וכאשר השיחות יכשלו. ספק רב אם ממשלת טורקיה האיסלמית-שמרנית תרכוש יוקרה רבה בתפקידה החדש. ישראל שאינה מתכוונת ברצינות לוותר על הגולן מצהירה בגלוי על התנאים האמיתיים ועל המטרה הממשית של "שיחות שלום": רביזיה מוחלטת של המעמד האזורי והבינלאומי של סוריה וניתוק מוחלט של קשריה עם איראן ועם חיזבאללה. יהיה זה סביר, באותה מידה, אם סוריה תפתח את השיחות בדרישה שישראל תבטל את "היחס המיוחד" בינה ובין ארה"ב. אסאד לא יתקרב במילימטר לטריטוריה שלו עד אשר תשכנע את ישראל ואת ארה"ב שהיא פנתה עורף אחת ולתמיד לאיראן ולחיזבאללה.
עצמאות של עבד
ישנם פרשנים שמתרגשים ממש לאור העובדה שהיזמה הישראלית באה לעולם ללא ברכה מפורשת מוושינגטון. ישנם כאלה שמבקשים לראות בכך הוכחה שישראל היא מדינה עצמאית לכל דבר. אך למעשה מבקשת ישראל להשיג הישג לפטרון שלה ולנצל את עוצמתה ואת המודיעין שלה באזור לחולל תמורה שבוש רוצה בה אך נחשבת לבלתי אפשרית בעיני יועציו. ישראל אינה סתם עבד נרצע אלא שותף ובעל ברית אסטרטגי. בשותפות זו זכאית ישראל לסכן את עצמה כחיל חלוץ של ארה"ב ולצעוד לקראת התגרות מלחמתית כלפי איראן. על כן, ישראל נהנית מעצמאות יחסית בבחירת האמצעים המתאימים להשיג תוצאות מבוקשות על ידי ארה"ב.
ואם בכול זאת יבוא שלום…
ישנם כאלה הדורשים שנימנע מחשיפת התככים של ישראל ושל ארה"ב. הם טוענים שבכך נסוגים אנו מתמיכתנו המסורתית והעקבית בפתרון שלום בין הצדדים. אך אל דאגה. אם אומנם תאלץ ישראל לוותר על הגולן, נעמוד לצדי הדרך ונעניק פרחים וממתקים לחיילינו הנסוגים. נראה בכך אישור שהכיבוש חייב להסתיים בכל החזיתות למען שלום יציב. אך אין, לצערנו הרב, שום סיכוי להתפתחות זו במסגרת המו"מ הנוכחי.
צודק ולא צודק.
לכאורה, ךסוריה אינטרסים זרים במו"מ לא פחות מאשר ישראל:
1. קרבה למערב.
2. סיוע כלכלי.
3. יצאה מהבידוד.
4. טאטוא בעיית לבנון מתחת לשטיח.
וכיו"ב.
ומצד שני, אין לה אינטרס להתנתק מאיראן הלוחמנית, חזב אללה, חמאס, ג’יהאד פלסטיני, וכיו"ב.
לגבי הפלסטינים – המצב מסובך בהרבה.
א. מה עושים בעזה?
ברור שחמאס ינצל כל הפסקת אש ופתיחת
גבולות לצבירת טילים איראניים שלידם
הקסאמים הם קפצונים.
ב. מה מונע מהחמאס להשתלט על הגדה, אם וכאשר
תהיה נסיגה ישראלית שם?
האם להכיר העובדה שהחמאס הוא המנהיג הלגיטימי? אז איך ישראל צריכה להגיב?
(וכמובן, הרדיקליים יסבירו שהפיתרון בגוף השאלה – אם לא תהיה ישראל, לא תהיה בעיה… – טוב, זה עובד בשני הכיוונים…)
גדמ"ע?
אפשר להבין מזה שאתה סופר גם את התחלות הבניה של חמאס בעזה?
עוד שאלת תם – איך אנחנו – אזרחי מדינת ישראל – אמורים לנהוג, לדעתך המלומדת, אם הסיכוי לשלום לא יתממש עם סיום הכיבוש, אלא להפך – יתממש הסיכוי למלחמה?
מי שרצה הוכחה לשקר של "תהליך השלום" – גם זה של אנאפוליס – קיבל אותה מלמ"ס – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ברבעון האחרון קפצו התחלות הבנייה למגורים בגדמ"ע ב- 82.2%. בישראל הישנה והטובה שלנו היתה נסיגה רצינית במיספר התחלות הבניה למגורים. האם ממשל בוש לא קיבל על זה דיווח מסוכניו, מלווניו ומשת"פיו? – קשה להניח. סבור יותר שדיק וג’ורג’ ווקר מתעלמים מהנתונים, כי הדבר לא תואם את הספינים שהם וישראל מייצרים, חדשות לבקרים.
מה מוכיח הדבר:
* שכל "תהליכי השלום" -כולל אנאפוליס- בין ישראל לממשל בוש יסודם בשקר וכזב.
* שישראל לא מילאה אפילו אחת מהבטחותיה קבל כל ערוצי הטלביזיה בעולם.
* שאין להאמין להם כלל. לא לבוש ולא לשדלטונות הכיבוש וממשלתו.
* שעלינו לבקש מידידינו להפעיל על ישראל לחץ ממשי, כדי להצילה מכזביה שנועדו לשרת את הכיבוש. רק כאשר העולם ינחית על ישראל "זבטא רצינית" – כשארה"ב תשעה את תמיכתה הכספית, ותמחוק את המילה "וטו" כשמדובר בהחלטות מוע"הב על הכיבוש, וכשהקוורטט יהיה באמת "רכב 4 על 4″ שייסע קדימה ויחסל את הכיבוש… והיה לשלום סיכוי.
את כל הנתונים ניתן למצוא באתר למ"ס, ואת חלקם גם באתר "מעריב". סיכום באנגלית יש באתר "כיבוש" היום.
— קישור —
— קישור —
— קישור —
גדמ"ע זה "הגדה המערבית". אפשר להבין מזה שאתה לא מבין כלום בכלום?
ותשובת תם: אני לא יודע, אבל שווה לנסות לשם שינוי.
הניתוח האירועים במאמר הוא מאיר עיניים והגיוני, אבל ניתן לצאת מנקודת מוצא הפוכה, לאמור שבוש ירד מהפנטזיה האירנית, העלולה לגרום לו נזק תדמיתי סופני, והחליט דווקא לשפר תדמית במגרש הישראלי – ערבי. במקביל אולמרט מנסה לתת מט לרודפיו (הרי גם אם הוא גנב וחמדן כפי שמציגה אותו התשורת, אין ספק שהתזמון הוא מעשה ידי הימין הישראמריקני הכל כך מתוחכם ועשיר) רגע לפני שילכד ברשת ויקבל מט מהם. לכניות דעתי, מי שמצליח להבחין בין עיקר וטפל חרף הסחת הדעת האינטנסיבית של התקשורת הספיניסטית, צריך לתמוך באהוד אולמרט, וכבר אמרתי: כשנזקקים לגנב – מורידים אותו מעץ התלייה.
השטחים כולם הם "הגדה המערבית ועזה".
בקשר לשאלה השניה, דפדף קצת אחורה במאמרים באתר, חפש טקסטים של אורי אבנרי, חיים ברעם ועוד, ותקבל את התשובה לכך.
לפי ההגיון הזה, השטחים כולם זה גמ"ע, או גדמ"עע? ניחא.
מה עם תשובה רצינית לשאלה השניה?
מה התוכנית של אדוני להמשך פעולה במידה ונסיגה לקוי 67(אם לזה אתה מתכוון ב"הפסקת הכיבוש) תגרור הסלמת המלחמה ולא שלום כמקווה?
מה זה "אני לא יודע"? זה כמו "אין לי שמץ מושג מה לעשות אם אחרי שאני אקפוץ מהגג של עזריאלי אני אמצא עצמי מרוע על הקרקע, אבל – בשביל האופוריה של כמה שניות באויר -שווה לנסות, לא? בשביל הסיכוי שיצמחו לי כנפיים ואני אהפוך לציפור?"
איזה מאגניב….
הבעיה היא שאני מדפדף באתר שלכם כבר שנים ולא מצאתי תשובה לשאלה הזו. הכותבים בדרך כלל מתעלמים לגמרי מהאפשרות שלא יהיה בסדר, וספירו שנשאל פעם באופן ישיר, התחמק (אמר משהו בסגנון "אני מקווה שיהיה בסדר").
טוב חמודי, גם אני מקווה, אבל בכל אופן, מה תוכניותיך אם תקוותינו המשותפות יכזבו ולמרות הכל לא יהיה בסדר. יהיה אפילו מאוד לא בסדר? ממש ממש לא בסדר?
למה לא תהיה נחמד ותענה? מותר לך לכתוב את דעתך, דרך אגב, לא חובה לצטט מכתבי גדולי האומה.
מי שמציע לקפוץ ראש לבריכה מהצד של העמוקים בלי לבדוק קודם אם יש מים או אין מים, אם יש מציל או אין מציל, ואם הוא בכלל יודע לשחות, משדר, אפעס, מידה מסויימת של חוסר אחריות, אתה לא חושב?
הנה השאלה שוב – איך לדעתך על אזרחי מדינת ישראל (והמוסדות שלה) לנהוג אם בעקבות הפסקת הכיבוש (בפרשנות של נסיגה לקוי 4 ביוני 1967), תהיה הסלמה באלימות.
הדגם, הסבר, פרט ונמק…
יהיה בסדר
המסקנה קולעת, הניתוח מדוייק. רק כאשר קבוצה מיוצאי שס"י תהיה בקואליציה יחל משא ומתן רציני לשלום, עד אז הכל זה סרק.
ולהסברים נוספים: — קישור —
צריך לדבר עם חמאס.
מי שמתיימר להציג אלטרנטיבה ריאלית למדיניות הנוהגת, ומבקש באמת לשכנע את הציבור, חייב לענות גם על שאלות לא נעימות.
צנזורה של השאלה לא תעלים אותה אצל השואלים.
חוסר הפופולריות של עמדות שמאל רדיקאלי בציבור הישראלי נובע בין השאר מחוסר היכולת לתת תשובות מעשיות לתסריטים לא דמיוניים.
לא מספיק להגיד מה "צריך" שכולם יעשו, כי למרות שידוע ש"צריך" לא לרצוח, לגנוב, לקחת שוחד, לנצל, להתעלל, וכו’, במציאות יש אנשים שעושים את כל הדברים האלו.
ציוויליזציה מתאפיינת בקיום מנגנונים שאמורים לטפל בסטיות ממה ש"צריך". במניעה, בהרתעה, בבלימת המעשה הלא רצוי.
כל האמצעים שמכוונים למטרה הזו מגבילים או שוללים זכויות אדם מסויימות, ומטבען שיש להם השפעה שחורגת מהאינדיבידואל הקרימינל לסביבה שלו.
זהו מחיר הציוויליזציה, וכמה שננסה לצמצם אותו הוא עדיין קיים.
"יהיה בסדר" זו לא תשובה.
אתה חייב לנסח ולהגדיר מה עושים כש"לא בסדר". את הסנקציות שבהן מותר לנקוט בכדי לאפשר קיום של ציוויליזציה, ואת התנאים שבהם מותר לנקוט בסנקציות האלו.
לנפנף במגילת זכויות אדם מול המון מוסת שפניו לביצוע לינץ’ איננו מעשי.
לצייץ בפני צבא פולש ש"היה לנו הסכם" גם כן לא מעשי.
לקשור את עצמך בערימה של כללים ולשחרר את הצד השני באופן מעשי מכל תשלום על חריגות מהכללים – לא יעבוד.
"גינוי" לא עובד נגד מחבל מתאבד, גראד, או סכין.
גם חינוך לא עובד במאה אחוז, מסתבר.
ובמאבק שהאופי שלו קולקטיבי, אי אפשר לדרוש "טיפול באינדיבידואל" כאמצעי בהתמודדות עם פעולות קולקטיביות.
1. מה להגיד לחמאס?
2. מה עושים בינתיים?
3. לא ענית על השאלה – מה עלינו לעשות אם אחרי שעשינו מה שהמלצת, עדיין יהיה לא בסדר.
לא ברור לי אם הקישור שנתת היה מכוון, כי נראה שהוא סותר את דעתך. בכל מקרה, קסאמים בתל-אביב? לא להפחיד אותנו, זה פשוט לא אפשרי. ספגנו בחירוק שיניים מסדאם חוסיין, לא נסכים לספוג מהחמאס והג’יאהד בתל-אביב.
1. להגיד, מספיק.
2. בינתיים יושבים בחושך ועושים "בובובובובובובו", שזה מה שממשלת ישראל מצטיינת בו.
3. אם יהיה לא בסדר אני נותן לך כליה.
עברו ששה ימים, ומסתבר שלדוגל ב"דיבור" כאלטרנטיבה ל"מכות", אין כמעט מלים, ואין מושג מה לומר. זאת אומרת – אין כלים בסיסיים ליישם את המלצותיו.
אין לו גם מושג מה הדיבורים אמורים להשיג, שלא לדבר על מה הם יכולים להשיג, מה עושים בזמן ה"דיבור", ומה אנחנו אמורים לעשות אם הסכמות שהושגו ב"דיבור" מופרות.
או שאולי מדובר בקבלה מעשית – ברוח הזמן. ה"דיבור" הוא בעצם לחש-נחש והשבעות שאמורים לתקן את הפגימה בבריאה. גירוש-שדים נוסח המאה העשרים ואחת. ניו-אייג’ בפוליטיקה. אם אנחנו כבר שם, רצוי להוסיף גם כמה קריסטלים ופנג-שואי, לא?
1. נו, אמרת. זה שינה משהו במצב הקיים? האם אמירת המילה "מספיק" מסוגלת לייצר דיאלוג עם חמאס (או עם כל אינסטנציה אחרת)?
2. מה אתה מציע לעשות בזמן שאתה אומר מספיק והאלימות נמשכת?
3. תודה, אבל מה תעזור לי כליה שלך?
מה המטרה של תנועת/תנועות שמאל אם לא להציב אלטרנטיבה ריאלית למדיניות שנדמית לפעילים שגויה/הרת אסון?
אם אתה לא מסוגל להציב אלטרנטיבה ריאלית ולענות ברצינות על שאלות ספקניות, איך אתה מצפה לשנות את המצב? איך תשכנע אנשים שלא נולדו במילייה שלך לאמץ את עמדותיך?
ואיך אפשר לקחת ברצינות את ההמלצה שלך על "דיאלוג" אם אתה בעצמך לא מסוגל לקיים דיאלוג ברמה בסיסית עם מישהו אחר?
שאלה למערכת הגדה השמאלית, ולפעילי תנועות רדיקאליות בכלל הכותבים ומגיבים פה, האם הדיון שאתם מתיימרים לעשות הוא דיאלוג פנימי בין יודעי ח"ן, או שקיים אצלכם רצון לפרוץ את מעגל המשוכנעים מראש ולהשפיע באמת על דעת הקהל?
מה בעניין אינטראקציה עם הסביבה?