לעתים קרובות נשמעת הטענה כלפי תנועות המובילות מאבקים אנטי-קפיטליסטיים שהן מתמקדות בביקורת המציאות הקיימת ובעימות עם המערכות השולטות מבלי להציג להן חלופה שלמה, ללא אופק סוציאליסטי ברור. בעיניי, "החיסרון הזה" הוא דווקא מעלה גדולה. הן נצמדות לקונקרטי וגם כאשר הן מנסות לאתגר את הקפיטליזם ולחרוג מעבר לו, הן לא נופלות למלכודת המשיחיות האוטופית, שאיפיינה את המפלגות המרקסיסטיות למיניהן במהלך המאה ה-20. אלה התבססו על אידיאולוגיות כלליות ומוחלטות והשקיעו מאמצים עצומים באינספור מחלוקות על אחרית הימים (הסוציאליזם) ועל הדרך המהירה או הבטוחה אליה (כיצד לקדם את המהפכה המיוחלת ובמרכזה תפיסת השלטון). ההבטחה המשיחית נתנה המון כוח ותנופה לתנועות המהפכניות ולתנועת הפועלים בכללותה, הייתה למיתוס מגייס. אבל, לא במקרה בשמה של אותה ההבטחה ובמהלך הניסיונות ליישמה בוצעו כל כך הרבה פשעים ונבנו מנגנוני כוח ושליטה נצלניים ודכאניים, אשר היו ההיפך הגמור ממה שהתיימרו להיות. אלה לא היו רק שגיאות, ובודאי שלא היו פועל יוצא של אישיותו של מנהיג קומוניסטי זה או אחר וגם לא היו בגדר "תאונות היסטוריות".
אחת המסקנות שיש להסיק מההיסטוריה המהפכנית של המאה ה-20 היא דחיית המשיחיות והעיסוק בחברה האידיאלית, אותה אחרית הימים שבה אמורים להתגבר על הניצול ועל כלל הניגודים המעמדיים. אחרית הימים הזאת אולי לא תגיע לעולם. אם תתפתח חברה המתקרבת אליה – זה בודאי יהיה פועל יוצא של תהליכים ארוכים מאוד וסתירתיים (כמו כל המהפכות המבניות בהיסטוריה) ולא פרי פועלם המכוון או הרצוני של ארגוני מהפכנים. ביקורת האוטופיזם של מארקס אומרת בדיוק זאת: לחזות את דמות החברה העתיד מתוך הווה העומד בסימן הניצול והדיכוי זו יומרה חסרת-שחר. ההווה מעצב את תפיסותינו ופעולותינו – וגם הנסיון לשנות אותו מעוגן בהווה, בהתנסות החברתית הממשית ולא בעתיד המדומיין. לא מתוכו נוכל לבקר את ההווה. המודעות שלנו לכך שהחברה האל-מעמדית לא מחכה מעבר לפינה והיא לא פונקציה של בחירתנו ופועלנו הנכונים, מעמידה במרכז העשייה שלנו דווקא את המאבק המעמדי, אשר מתקיים וימשיך להתקיים, כל עוד מתקיימים מעמדות וניגודים בחברה.
הגישה הספקנית כלפי יכולתנו לחזות את הסוציאליזם אין פירושה אדישות לרעיונות ולמטרות שאמורים להנחות את המאבק המעמדי. במקום לעסוק בפרטים של היעד הסופי האידיאלי, במקום לנסח מהו סוציאליזם או מהו הוא עשויראוי להיות, עלינו להעמיד את קידום השחרור מניצול ומדיכוי כיעד אסטרטגי, כמצפן לפעולתנו בתוך המאבק המעמדי. הניצול והדיכוי, אגב, אינן שתי תופעות שונות כפי שלפעמים מתוארות אלא שתי פנים של אותם יחסי הכוח המעמדיים. בכל תקופה היסטורית, בכל חברה ממשית, חלק מדפוסי הדיכוי והניצול סמויים מן העין, הם מרכיבים במובן מאליו החברתי שגם אלה המבקשים לשנות אותה אינם בהכרח מודעים לא; הם נחשפים רק מתוך ההתנסות והמאבקים הקונקרטיים – ודווקא משום כך עלינו להיות קשובים להם ולא להתיימר להחזיק בנוסחת פלאים הפותרת את כולם.
חשוב להבהיר גם, שבאומרי מעמד אינני מתכוון רק למשמעות הפשטנית והמצמצמת של המושג מעמד במובן של זיקה רכושנית ושליטה ישירה באמצעי הייצור. אנחנו חיים בחברה מורכבת ורב-ממדית; שליטה באמצעי הייצור וגישה אליהם אינן מתמצות בבעלות פורמלית עליהם. יש עוד צורות רבות של נגישות לאמצעי ייצור – וישנם גם אמצעי ייצור, שאינם ניתנים לניכוס קנייני. היום אנחנו גם מבינים, שישנם מערכות יחסים חברתיים, שאינן נכללים במסגרת יחסי הייצור במובנם הצר, אך ממלאים תפקיד עצום בעיצובם ובשעתוקם, כמו למשל חלוקת העבודה הביתית. עם זאת, אין בכוונתי לזלזל לרגע בחשיבות האדירה של הבעלות הישירה והקניינית על אמצעי הייצור כדרך מרכזית לארגון החברה הקפיטליסטית. חשובה לי הנקודה העקרונית: בכל החברות הקפיטליסטיות, ובאופן מיוחד גם בחברה שלנו, הניצול והדיכוי אינם נובעים רק ממערכת מעמדית אחת, המוגדרת רק באמצעות הבעלות על אמצעי ייצור. עדיף שנוותר על הפשטות הדוגמטית ונקבל את הריבוי והמורכבות כאתגר פוליטי אמיתי שיש להתמודד עמו.
במקרה שלנו, בחברה הישראלית כחברה המבוססת על קפיטליזם קולוניאלי, המרובדת גם כתוצאה מהיסטוריה של תהליכי קולוניזציה והפליה מבנית הנמשכים גם בהווה (אפליית הערבים בקרקע ובתכנון; תפקידה המרכזי של המדינה בהתפתחות הקפיטליזם הישראלי ככוח מפלה, מקצה משאבים, מזמינה טכנולוגיות ומגבה באשראי ובתכנון את עיצובו) – ודאי שאי-אפשר לתאר מעמדות אך רק באמצעות הקטגוריות בורגנות, פרולטריון ושכבות ביניים (בורגנות זעירה, אינטליגנציה עובדת וכדומה) שביניהן. גם לחלוקה בין יהודים לערבים, בין יהודים לכלל הלא-יהודים, ובין עדות וקבוצות שייכות שונות יש משמעות רבה בריבוד הכלכלי-חברתי ובהבניית המעמדות וביחסי הכוח החברתיים בישראל.
פוליטיקה משחררת בישראל בת-ימינו לא יכולה להסתפק בכמה הבחנות גסות ופשוטות ולקבוע על סמך האמונה באמיתות כלליות, שישנה סתירה עיקרית שהאחרות משניות לעומתה (בין אם זו הסתירה המעמדית במובנה הכלכלי-חברתי, או הסתירה הקולוניאלית במובנה הלאומי, או הסתירה העדתית במובנה התרבותי). לעתים קרובות כל אחת מסתירות אלה אינן אלא הפנים של השנייה והן שזורות זו בזו בדרכים מורכבות מאוד. די לחשוב על הריבוד המתקיים במקומות העבודה (לאומי, אתני, מגדרי, ולעתים כולם יחד). הניגוד בין גברים לנשים שזור בכל הסתירות המעמדיות, והוא לא משני ולא עיקרי ביחס אליהן. במלים אחרות, אין לקבוע מראש על סמך דעה קדומה, על סמך תיאוריה כללית, כי סתירה מסוימת עיקרית והאחרת משנית.
פוליטיקה משחררת גם לא זקוקה לאמירה הפופוליסטית הפשטנית, לפיה כל המדוכאים והמדוכאות בתור שכאלה צריכים להתאחד למהלך משותף לשינוי חברתי כנגד ההגמוניה או כנגד השכבה השלטת. מלאכת השחרור, שהיא מלאכת ההתעצמות של המדוכאים והמנוצלים, כרוכה בהכרה בכל היבט של יחסי ניצול-דיכוי כפי שמתנסים בהם אנשים בשר ודם. הם יתארגנו בהרבה צורות שונות, לרוב סביב אותם מאבקים שכופה עליהם המציאות האכזרית (פיטורים מעבודה, פגיעה בזכויות, שחיקה בשכר, נישול מבית או מקרקע, אלימות על רקע לאומני-גזעני, אלימות הומופובית, הופעתן של צורות מורכבות ומתוחכמות של ניצול נשים). לעתים, במאבקים קצת יותר התקפיים (כלומר, בדרישות לשיפור זכויותיהם ומצבם), יתארגנו המדוכאים סביב התביעה והזהות החברתית, שבה יחושו באפשרות להעצמה חברתית משמעותית. לפעמים יעדיפו את להתארגן סביב הזהות המעצימה המיידית. כל זה בסדר: אלה בחירות לגיטימיות של אנשים למען עצמם – כמובן, כל עוד אינן מבוססות על דריסה של מנושלות ומנושלים אחרים. בחברה המלאה ניגודים ובעיות סביר להניח, שמדוכאים ידרכו מדי פעם, במהלך מאבקיהם, על הבהונות של מדוכאים אחרים. איפה ומתי הדריכה הופכת לדריסה ויוצרת דיכוי שאינו פחות גרוע מזה שממנו רוצים להשתחרר? אין לדעת מראש. המציאות לעתים מאוד מסובכת ואין בה צדיקים וצדיקות. רק חשוב להיות ער לתופעות האלה, ללא אשליות תמימות וללא צדקנות טהרנית.
תפקידה של הפוליטיקה המשחררת, של פעילותם של אלה המבקשים לקדם תהליכי שחרור, אינו למשטר את הזהויות החברתיות של האנשים המצויים במאבק מעמדי מסוג כלשהו למען זכויותיהם, כנגד דיכוי וניצול. תפקידנו הוא בראש ובראשונה לתמוך במאבקים, ליזום אותם ממקומנו כמדוכאיםות ולהיות סולידאריים ותומכים כלפי אחרים, להציע ידע ואופק רחב ולעזור לרקום בריתות חברתיות. מלאכת הרקמה, מלאכת החיבורים לשכבות וקבוצות אחרות של מנושלות ומנושלים, היא מלאכה עדינה. אסור לשטח במהלכה את הסתירות הקיימות בין בעלי הברית השונים במקומם החברתי – צריך להכיר בהן, לנהל אותן, לפעול להתגבר עליהן, אבל לא להתכחש או לדחוק הצידה את הסתירות באמצעות הצהרות אחווה או שותפות חגיגיות ופשטניות, הנשארות נבובות גם אם הן נאמרות מתוך כוונה טובה. גם ערכים משותפים ואפילו זיהוי האינטרסים המשותפים אינם מספיקים לבדם כדי להבטיח ברית איתנה בין קבוצות ושכבות שונות בחברה מופרדת כל כך, הבנויה על ניגודים רב-ממדיים. סיסמאות כלליות לא מספיקות.
אי התייחסות לצורך המדוכאים לבנות את עצמם כסובייקטים, כפעילות ופעילים המגדירים את מאבקם והתעלמות משאיפתם להתעצם סביב היבטים פרטיקולריים של הדיכוי נגדו הם קמים – הינה בעצמה גם צורה של דיכוי. הייחודי (הפרטי) איננו ההפך מהאוניברסלי (הכללי) אלא התנאי לכינונו של כוח אוניברסלי משחרר, המכיל גם את המדוכא, המנושל, הנדחק לשוליים. הכללי המופשט, "חסר הצבע", שלא מכיר בדיכוי הייחודי הוא דכאני. רק בעלי פריבילגיות יחסיות יכולים להרשות לעצמם לוותר על הפרטיקולרי לטובת אוניברסליות מזויפת, שאיננה אלא הפרטיקולריות שלהם עצמם. כך למשל, אנשי מר"צ נוהגים לתקוף את ש"ס כמפלגה סקטוריאלית, עדתית, הדואגת בעיקר לצרכים החומריים של המוסדות המארגנים את בסיס הכוח האלקטורלי שלה, ובו בזמן הם (אנשי מר"צ) תופסים את עצמם כלא-סקטוריאליים ולא-עדתיים – למרות שעל פי כל פרמטר מדובר במפלגה בעלת גוון עדתי מובהק, המגוננת בחירוף נפש על האינטרסים המיגזריים של הקיבוצים ושל חלק משמעותי מן המעמד הבינוני-הגבוה האשכנזי-חילוני על תרבותו ומסורותיו הייחודיות.
לשם המחשה אנסה להביא דוגמאות מתוך עולם המאבקים הממשיים, בהם היינו מעורבים בשנה האחרונה. לא ניתן לצפות, לדוגמא, שערביי עג’מי יראו בנישול הנוכחי שלהם רק עניין מעמדי-כלכלי ולא יתפסו את מאבקם בהקשר הלאומי-קולוניאלי. ברור גם, שההקשר הלאומי-קולוניאלי הוא גם חלק מהבניית ההקשר המעמדי, בראייה הרחבה של מעמד. לכן, כדי שמאבקם ההגנתי יישא אופי מעצים, כדי שבכלל יוכלו להיאבק, ערביי עג’מי החיים בצל איום של נישול וטרנספר מגדירים את עצמם ואת עניינם גם במונחים לאומיים. גם ולא רק. ההגדרה של מאבקם במונחים לאומיים לא מקלה בטווח המיידי את עבודת החיבור בינם לבין תושבים יהודים אחרים בתל אביב, למשל תושבי כפר שלם המאוימים בנישול בעל מאפיינים הדומים בחלקם. אבל, ההגדרה הלאומית (גם לאומית, ולא רק לאומית) של המאבק של תושבי עג’מי היא תנאי מוקדם הכרחי להעצמה שבלעדיה לא תתאפשר ברית משחררת בינם לתושבי כפר שלם. רק אוכלוסיות שעוברות העצמה במאבקן הפרטיקולרי מסוגלות לכרות בריתות סולידריות עם קבוצות, שמבחינות מסוימות נמצאות מעליהן בסדר החברתי.
תושבי כפר שלם מצדם היו מסוגלים לתת אמון בבעלי ברית שמאלנים, ברובם משכבות הביניים המשכילות וברובם אשכנזים, כאשר היה ברור שאלה הכירו בכך שהנישול והדיכוי בכפר שלם הוא בין היתר תוצר של מדיניות גזענית של אפליה עדתית-תרבותית. ההכרה בכך – העמדת ההיבט העדתי של המאבק – מפרידה לכאורה בין הנאבקים, מקשה, אבל היא זו שמאפשרת לרקום את החיבורים כך שיוכלו לחרוג מהבעת סולידריות חד-פעמית ולקבל משמעות אסטרטגית, לשמש מרכיב בתהליך ארוך-טווח של פוליטיזציה ובניית מאבק מעצים ומשחרר.
כדי לרקום את החיבורים, כדי לעבוד על תהליכי התחברות למען שינוי חברתי ושחרור חייבים להכיר בדיכוי ובניצול בצורתם הספציפית: חייבים להכיר בזהויות החברתיות שהינן הביטוי העצמי של האוכלוסיות המדוכאות – בין אם זהויות אלה הן מעמדיות במובן הכלכלי, תעסוקתיות, לאומיות, עדתיות, שכונתיות, אזוריות, מגדריות, מיניות או מה שלא יהיו.
כך גם במקומות עבודה ובמאבק איגוד מקצועי. הריבוד המגדרי, הלאומי והאתני-עדתי של מעמד העובדים השכיר יוצר גם הוא הרבה סתירות, שאסור להתעלם מהן. התאגדות נשים בתוך מקום עבודה איננה מכשלה בפני אחדות העובדים במסגרת הוועד, אלא לפעמים תנאי הכרחי לאחדות אמיתית מאחורי וועד שאמור לייצג גם עובדים וגם עובדות. לעתים קרובות הנשים במקומות העבודה, או הערבים, או האתיופים, או הרוסים, או הפועלים הזרים, נתונים במצב של דיכוי ואפליה כפולה. בלי הכרה במצב הזה, בלי פעולה להעצמה של השכבות החלשות יותר במקום העבודה או באיגוד, בסיס התמיכה של נציגות העובדים לא יהיה איתן. לכן, התארגנות נפרדת, תת-התארגנות על בסיס מגדרילאומיעדתיאזרחי אינה פוגעת בהכרח באחדות אלא יוצרת את התנאים המאפשרים אחדות אמיתית, המכילה את כלל המדוכאים במאבק משותף.
אפשר כמובן לקחת את הגישה הזאת הלאה לכל מיני מקומות ומצבים, ברמת המיקרו וברמת הפוליטיקה המקומית, העירונית והארצית. אך הטיעון העקרוני הוא זה: ההכרה בייחודו של הדיכוי אותו חווים המדוכאים והמדוכאות, במאפיינים המיוחדים של התנסותם היא המקום המרכזי של יצירת ההכרה ממש כשם שהמאבק הוא המקום המרכזי לפיתוח התודעה; העצמת המדוכאים במאבק למען עצמם הם התנאי הבסיסי לבניית בריתות חברתיות שייאבקו לשינוי חברתי יסודי.
* הרצאתו של חררדו לייבנר, פעיל בתנועת תראבוט-התחברות, בכנס מרקס 2008 שנערך לפני בתל-אביב לפני שבועיים.
חררדו, כל המאבקים הללו הם מאבקים סוציאל דמוקרטיים וכך גם תפיסתך שהדרך ולא המטרה הסופית היא החשובה היא דרכו של ברנשטיין והסוציאליזם הרוויזיוניסטי, קרי הסוציאל דמוקרטיה.
אבל גם הסוציאל דמוקרטים היו צריכים בסופו של דבר לתכנן תוכנית מוגדרת עם מטרות מסוימות כשעלו לשלטון. תפיסתך יכולה להתאים רק לקבוצות שנמצאות באופוזיציה, אולם מטרתנו היא לא סתם להיאבק לחינם לשם המאבק ולהפסיד כמעט תמיד. מטרתנו היא להשפיע, לשנות ולמנוע עוולות בחברה, מטרה זו ניתן לעשות כמעט רק מהשלטון ולא מהאופוזיציה (ותראה את ההבדלים בין המצב והתנאים במדינות סקנדיניבה לעומת ישראל וארה"ב או לחילופין בין ונצואלה למקסיקו).
אני מסכים עם רוב המקרים שנתת, אבל התאגדות של נשים אכן מחלישה את האיגוד המקצועי כי היא מפוררת אותו ומפרידה אותו. במקום שיהיה ארגון אחד מאוחד, יהיו מספר ארגונים שיאבקו ביניהם ויהיו אנטגוניסטיים אחד לשני ושההנהלה תוכל להשתמש אחד נגד השני, משום שבניגוד לתיאור המציאות שעלה מהרצאתך, אנו לא חיים בעולם אוטופי ומושלם, ההנהלה יכולה להשתמש באיגוד הנשי ולשכנע אותו שהשביתה של האיגוד "הגברי" לא עוזר לאינטרסים שלו ולכן באמצעותו הוא ישבור את השביתה. אני משער שאתה תניח עולם אידילי שבו מצב זה לעולם לא יתרחש, אולם במציאות ריבוי איגודים יגרום לתחרות בין האיגודים ולשבירת השביתה (תחשוב על התחרות הבעייתית בין ארגון המורים להסתדרות המורים).
רציתי גם לשאול אם אתה לא מניח שיטה מושלמת ואידילית, מה לדעתך החסרון של השיטה שאתה מציע? או שמא אתה חושב שלשיטתך אין חסרון?
מנסיוני הרב בשמאל, כשמדברים על כך כי "הדיכוי המעמדי הוא לא יחידי", כי "יש גורמים חשובים לפחות כמו הכלכלה", וכי "לכל מאבק ומאבק צריך להתייחס כיחיד ומיוחד", זהו הפתח להשלכת הפוליטיקה המעמדית מהחלון וקבורת חמור לסוציאליזם.
אבל עזבו, תקראו את המאמר של תמר מלפני כשנה בו היא ענתה ללייבנר ולדומיו.
צר לי שקיים צורך להבהיר שוב ושוב טעויות נופוצות,החוזרות במאמר זה כמו בהזדמנויות רבות אחרות,לגבי העמדות המארסיסטיות.
מארקס וממשיכיו נמנעו בעבר וגם היום לצייר ולהגדיר את החברה האנושית העתידית.המנעות זו נובעת מהגישה הדיאלקטית הפועלת תוך שלילת השלילה והשינוי וההשתנות התמידים.
הניסיון "להסביר" את הצורות האינסופיות של הדיכוי כתופעות "המסבירות את עצמן",הנו,למעשה,חזרה לאידאליזם לטאוטולוגיה
שלמעשה,לא מסבירה כלום.התרומה הענקית של מארקס הייתה בהפיכת את המטריאליזם הדיאלקטי לכלי ניתוח של המציאות כפי שלא נעשה קודם לכן.רק חוסר הבנה של מטודה זו יכול להוביל למחשבה שיש בכך רדוקציה לחומרי ולכלכלי.
המטודה המארקסיסטית לא מבצעת פישוט של המציאות,להיפך הנכון !.
הדיכוטומיה המוצגת במאמר בין הפרטיקולרי לאוניברסלי,היא,שוב,תוצר של אותה גישה שעדיין לא הבינה את המציאות הדיאלקטית כפי שמארקס הבינה אותה,והמשמעות המשחררת של שלילת השלילה.
אתה רואה את צ’אבז כסוציאל-דמוקרט בסגנון ברנשטיין?
כן, מדוע צ’אבז הוא לא ס"ד?
שהוא מדבר במפורש על ללכת "מעבר לקפיטליזם" ולא להסתפק ברפורמות צנועות. לדעתי הוא משמאל לרוב המפלגות הס"ד.
אתה כניראה לא יודע מה משמעות המושג סוציאל-דמוקרטיה. בעיה כללית שניתן להיתקל בה בשפע בשני אתרים. הגדה השמאלית ו"קיוונים".
ברנשטיין וכו’. אל תתנשא בבקשה.
השאלה שלי, מדוע לתייג אותו כס"ד כאשר אפשר לתייג אותו פשוט כסוציאליסט, או אפילו כקומוניסט רחמנא ליצלן. ברור שצ’אבז שואב את השראתו מכתביהם של מארקס ואנגלס ושל תיאורתיקנים מרקסיסטים שונים, ולאו דווקא מהוגי המודלים הצפון אירופאים.
הס"ד הסקנדינביות גם הן טוענות שהן אנטי קפיטליסטיות ומפלגת השמאל הגרמנית אף רואה במדינות אלו את המודל שלה. מטרותיו של צ’אבז הן אינן שונות מעקרונות הס"ד (בין השאר כי הוא אינו מתכוון לבטל את הרכוש הפרטי, אשר הוא שורש כל הרע עפ"י מרקס).
אי אפשר להכחיש את דרכי הפעולה השונות בתכלית של צ’אבז ושל האירופאים. צ’אבז בהחלט לא מחכה לקץ כל הדורות בשביל להביא לשלטון העובדים, אלא מיישם זאת כאן ועכשיו באמצעות קואופורטיבים של עובדים וחקלאים, ועדים שכונתיים וכו’. הפרויקט הסוציאליסטים בוונצואלה כל כך מרתק בדיוק בגלל שהוא כל כך יחודי וקשה להגדרה. לא מדובר באסטרטגיה לניניסטית טיפוסית, וודאי וודאי שלא מדובר בקפיטליזם ממלכתי או "סוציאליזם ריאלי" בסגנון הגוש המזרחי. אבל כן יש מהלך גדול לכיוון שינוי מוחלט של השיטה, וזה משהו שבארצות אירופה לא קרה, לפחות מאז המלחמה.
אני מציע לך ולכל השאר להתעדכן באתר הזה
— קישור —
כדי לקבל מידע רב בנושא, שלא מפורסם בתקשורת המיינסטרים, ואם כן אז בצורה כזו שעדיף היה אם לא היה מפורסם.
הס"ד תומך בקואופרטיבים וקיימים קואופרטיבים יצרניים וצרכניים רבים באירופה (ואפילו בישראל בעבר). רוב המוצרים החקלאיים בסקנדינביה לדוגמה, נמכרים בקואופרטיבים צרכניים וחלק גדול מהתושבים גרים בדיור קואופרטיבי. אין בתוכניותיו של צ’אבז שום דבר שחורג מס"ד, מקסימום אפשר להגיד שהוא ס"ד רדיקלי או קיצוני ומיישם אותו בצורתו המלאה ביותר.
יש שינוי כמותי גדול בין אופן וקצב עריכת הרפורמות של צ’אבז לבין אלה של הס"ד באירופה. צ’אבז למשל ביצע רפורמה אגררית שלא מלאימה את אדמות בעלי האחוזות אלא גם מעבירה אותן לבעלות של קואופורטיבים ואיכרים קטנים.
גם אחוז המרקסיסטים בהנהגת המפלגות הס"ד האירופאיות לא כפי שהיה בעבר, וגם לא משתווה לזה של המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של וונצואלה, שהיא חזית שכוללת בתוכה גם מרכיבים קומוניסטים וטרוצקיסטים. בכל מקרה כפי שציינתי צ’אבז לא שואב את השראתו מאוטו באואר וברנשטיין, וזה צריך להיות מספיק בשביל לא להכליל אותו בקטגוריית הס"ד.
ראש הממשלה השוודי לא תקף את צ’אווס לפני כמה חודשים בתקשורת? ממש אחווה סוציאל דמוקרטית.
יש קריטריונים אחרים להיותה של מדינה ס"ד, או סוציאליסטית בכלל מאשר אחוז ההוצאה המממשלתית בתמ"ג. השאלה האמיתית בסוציאליזם היא מי מחזיק את הכוח הפוליטי ומי שולט בייצור.
לעובדים בוונצואלה כמובן אין תנאים כמו בסקנדינביה מאחר ומדובר בארץ שנמצאת בדרגה נמוכה הרבה יותר בשרשרת המזון העולמית. שוודיה ונורבגיה לא נעשקו באופן קבוע על ידי תאגידי אנרגיה ומעורבות צבאית ברוטאלית. חוץ מזה שגם לסקנדינביה לקח יותר מעשר שנים (הזמן שצ’אבז נמצא בשלטון כרגע) בשביל להפוך למבצרים של שוויון ואיכות חיים.
הוא לא במידת הסוציאליזם כביכול בין הס"ד הארופית לצאבס אלא בכך שהוא מתנגד לאימפריאליזם בכלל ושל ארה"ב בפרט והם תומכים בו.
ככלל, המאבק היום בין מנוצלים למנצלים הוא המאבק נגד האימפריאליזם על כל צורותיו ולא המאבק לסוציאליזם. לכן יש "סוציליסטים" מסוגם של הס"ד התומכים בניצול של העולם השלישי לטובת עובדים מאורגנים היטב בעולם המנצל.
לפני שאנו טוענים שצ’אבז הוא לא ס"ד, קודם צריך להגיע למצב בו ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתמ"ג בונצואלה תשתווה לזו במדינות סקנדיניבה (ללא הוצאות על צבא ומשטרה כמובן) ושהעובדים בונצואלה יהיה להם תנאים כמו בסקנדינביה, ובשני המקרים המצב עוד רחוק. עד אז הרפורמות שלו אינן חורגות מרפורמות ס"ד.