"להיות בשוליים (של החברה) משמעותו לחיות חיי רעב, מחלה, כאב, חוסר תקווה, חיי מוות, פשע, ייאוש, חוסר אפשרות להיות. איש אינו בוחר מרצונו באופציה כזו", ("Politics of Education"). אם איש אינו בוחר הרי מישהו שם אותו שם, ובכך עושה לו עוול נוראי. אלה דבריו של פאולו פריירה.
פאולו פריירה הוא פילוסוף של החינוך שהתמקד בעיקר בחינוך מבוגרים במולדתו ברזיל. בשנים 1947-1963 הקים דורות שלמים של תלמידים הקנאים ביותר לתורתו. ב1963 עלתה לשלטון בברזיל מפלגת שמאל ותלמיד שלו הפך לשר החינוך. הוא מיד הטיל על פריירה ליישם את רעיונותיו החינוכיים במדינת סאן פאולו. זה נגמר בבית סוהר כשהייתה הפיכה צבאית ומשם הלך פריירה לגלות. אז באו פרוייקט ענק בצ’ילה ואח"כ הרווארד ולבסוף ז’נבה. משם פרוייקטים במדינות נוספות באפריקה ובדרום אמריקה. הוא מהמובילים את החינוך הביקורתי בעולם כיום. פריירה נחשב לניאו-מרקסיסט ושאלת ההרצאה תהיה מה מעניין את פריירה יותר: החינוך או המהפכה?
מדוע מקבלים בני האדם וכלל החברה את הדיכוי, חוסר השוויון המשווע, חלוקת המשאבים האנושיים הבלתי מוצדקת ולא הגונה כל כך?
תשובתו של פריירה: מפני שהם משוכנעים שאלה סדרי עולם בלתי ניתנים לשינוי. הם חרדים מפני שינוי שיכול להביא לאנדרלמוסיה גדולה ביותר. אנרכיה הם קוראים לזה.
השולטים (בעלי הון, שכבות חברתיות, מדינות העולם הראשון) מצליחים מאד בתהליך השכנוע של כל בני האדם שחוקי "הטבע" האלה בלתי ניתנים לשינוי. פריירה יקרא לזה יצירת מיתולוגיזציה של המציאות. פאולו פריירה בעקבות קרל מרקס חושב ש"אנו אמנם מותנים על ידי סביבתנו ההיסטורית, אך אנו יכולים לשנות את מגבלתנו זו ולהתגבר עליה". לשם כך עלינו להבין את מנגנוני הדיכוי ודרכי עבודתם.
מכשיר הדיכוי העיקרי בו משתמשת החברה הוא מערכת החינוך. באמצעותה מחנכת החברה לביות, הסתגלות (סוציאליזציה) למציאות הקיימת. מציאות השולטים והנשלטים הקיימת.
המורה הטוב והמורה הרע הם היינו הך – הם מלמדים את המציאות הקיימת, הם משתמשים במילים שלהם, בשפה שלהם, בעולם המושגים שלהם, בקיצור הלומדים מקבלים את העולם של המורים המלמדים אותם. אם שפה מייצגת עולם שלם שפת המורים היא עולמם שלהם.
הלומדים הופכים פסיביים. "גולגלות ריקות" שהמורים ימלאו אותם עתה בידע וערכים. הם אינם יוצרים דבר. נוצרת מה שפרנץ פאנון קורא "תרבות של שתיקה".
בעיקר מנציחה שיטה זו את יחסי מורים-לומדים כיחסי שליטה סמכותיים. התלמיד הוא לומד פסיבי המקבל את הטמעת האינפורמציה של המורה המייצג את ערכי החברה ודרכיה. המטרה היא לגדל דור חדש של אזרחים צייתנים ומאולפים.
על פי פריירה, מכשיר השחרור, אף הוא יכול להיות החינוך. על החינוך יהיה לבצע תהליך של דה-מיתולוגיזציה של המציאות. חינוך כזה יתבסס על חיזוק והעצמת הלומד בתהליך למידה ביקורתי ואוטונומי. הוא מתבקש להביא חומרים המעניינים אותו מסביבתו ומשאיפותיו. נחשפים בפניו דרכי הלמידה, אך גם סדרי העולם בו הוא חי. מדוע הוא נדרש לדעת את שמלמדים אותו ומדוע ברכים אלה. בתהליך זה הופך הלומד לאקטיבי. למידה אמיתית היא אקט. אין כאן ידע ריק. רק ידע שאפשר לעשות עימו משהו במציאות.
תהליך ההוראה, כאן הדגשה חשובה ביותר, הוא דיאלוגי. יחסי כבוד בין לומד ומלמד. אין כאן מורה יודע-כל ותלמיד עם גולגולת ריקה. יש מבוגר מנוסה היודע את אשר החברה מלמדת ולומד סקרן, נועז היודע מה מעניין אותו, מכיר את סביבתו, משפחתו, עולמו והם מנהלים דיאלוג מפרה בעניין. הסקרנות מפתחת את הלומד לבנות את עולמו כפי שהוא רוצה אותו, תוך התחשבות בבלתי ניתן לשינוי, אך מעמדת בחירה וכוח. אף המורה נבנה תוך התהליך בו הלומד מתפתח – מתבנה.
כיון שהלומד עושה אקט בלמידתו, זוהי הדרך בה הוא ישנה את העולם, לעולם טוב יותר, צודק יותר.
"אתה רוצה מהפכה, למד את האנשים לקרוא" (פאולו פריירה). ולמד נכון.
התשובה לשאלת ההרצאה אם כך היא חינוך למהפכה.
* דבריו של אשר לוי בכנס מרקס 2008 שנערך בחודש שעבר בתל-אביב ביוזמת מכללת הגדה השמאלית.
תודה על הדברים.
אני מבין את התשובה לכותרת: היינו הך הם.
כשאני חושב על זה עכשיו, וסוקר את נקודות החינוך שעברתי בחיים, אני שואל אם העובדה שדברים אלה לי לפחות, הם אינם זרים ומשקפים משהו שהסכמתי העמוקה נתונה לו, היא תוצאה של משהו שבכל זאת ולמרות הכל קיבלתי מהחינוך (שכמו שאני מסכם את זה כיום, נראה שהדבר העיקרי שלימדו ולמדו בו הוא איך לא להרגיז את המורה ולהיות שנוא עליו/על הממסד) או שרכשתי את התובנות האלה לבד, באיזו דרך ממזרית? אולי בכל זאת היו במערכת החינוך נקודות אור, אנשים שאני חייב להם. סורק הזכרון שלי מנסה לאתר אותם.
סקירה מעניינת ומעוררת מחשבה, אך איפה ההתייחסות למצב המיוחד של האישה המדוכאת ותפקידה כמובילה במאבק המהפכני לשחרור לאומי?
אם בחוגים הלאומיים יש מחשבה מחודשת בנושא, על אחת כמה ורמה נחוצה חשיבה כזאתי בחוגים המרכיסיסטים.
— קישור —
בטח פספסתי משהו, אבל אם לערוץ 7 מותר להסית לאלימות, אז גם למוסלמים מותר. איפה הבעיה כאן?
I want to thank you Asher for writing it so clear and inviting. As I see it, Paulo was an activists educator. There is no different between these two heats he wore. It is important to realize the role of educators in our era. We (educators) are not knowledge delivers anymore. We should take the lead for the young people, which spend half of there life with us at school. The change will come from education for better education and not for revolution. This is my personal opinion.
Peace,
Ofira