לבסוף מצאה אותו בתחנת המשטרה של מג’דל-אשקלון. בבתיה של מג’דל, – שחלק מבעליהם הערבים נמלטו בזמן הקרבות בין הצבא המצרי לבין הצבא הישראלי, ואלה שנשארו במקום גורשו שנתיים לאחר שוך הקרבות, – שכנו עכשיו עולים חדשים, ניצולי שואה ועולים מעיראק ומצפון אפריקה. היתה זו, באותן שנות החמשים, שיטתו של הממשל הצבאי: לקחת פעילי צבור ערבים ולהגלותם, כל אחד לחוד, לבד, אל מחוץ למקום מושבם; להרחיקם ממשפחותיהם וחבריהם, מפתח הבית בו תתגוררו. לנסות לבודדם במקום אשר בדרך-כלל לא הכירו בו איש. לכו תסתדרו, – היו אומרים להם – שלוש פעמים ביום, בשעות הקבועות לכם, תתייצבו פה, במשטרה, והחל מרדת החשכה ועד למחרת בבקר אסורה עליכם היציאה מפתח הבית בו תתגוררו.

עמד באולם הכניסה של התחנה. אמרו לו לחכות. שלושה שוטרים עמדו ליד דוכנו של השוטר התורן. עמד ועקב בסקרנות אחר התנהלותם. נראה היה שהם מתייעצים, מה בדיוק צריך להיעשות בו עכשיו, או אולי חיכו להוראות מלמעלה. עמד לו שם לבדו, גבוה, זקוף כהרגלו, עיניו הבוחנות לא הסגירו שום מבוכה, הגם שכלל לא היה ברור לו, לאן בדיוק יהיה עליו לפנות משם. הברק בעיניו לא הועם במאומה. שום דבר גם לא יכול היה לטשטש את העובדה – גם לא המעמד המביך הזה – שהיה יפה.

היא הגיעה לשם בשעות הצהריים המאוחרות. היתה מהזן הנכון: יהודייה, עיניים כחולות, צמה בלונדינית, דוברת עברית רהוטה, בוטחת בעצמה – כך לפחות נדמה היה לאחרים – ודומה, כאילו ממש, למודל המבוקש של הצברית, היהודייה החדשה, כמעט-כמו דמות החלוצות בכרזות, או אולי אפילו כמו דמות הפל"מחניקית במוזיאון השעווה. כאשר מצאה אותו שם, במשטרה, לא הסתירה מאיש את שמחתה. הוא היה עצור יותר. וגם אם שמח – ולמה לא? – הוא שמר על פאסון. גברים לא היו אמורים לגלות בקלות כזו את רגשותיהם. כאשר התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לו בחטף, הביט בה במבט נוזף, אבל גם משועשע. השוטרים נראו מופתעים נוכח הפגישה הבלתי צפויה הזו, וזה שעשע את שניהם. כאשר ניסתה לזרז את סידור העניינים הפורמאליים, כמה זמן זה עוד צריך לקחת? – שאלה – שאלו הם אותה: ומי את? והיא, – האם קלטה נכון שמץ של זלזול מתגרה בשאלתם? – שלפה תעודת-עיתונאי ממשלתית, עם תמונה, בטח עם תמונה, וזה עשה את הרושם הצפוי והדרוש, כי הם אמרו: תודה, תודה גברת, ונדמה היה לה שהעניינים סודרו עכשיו ממש במהירות ואפילו במידה מסוימת של נימוס. במידה מסוימת.

הלכו זה לצד זה בשולי הכביש, שהוביל מתחנת המשטרה אל תוך מג’דל-אשקלון. בפרהסיא, נדמה היה לה, אסור לה לגעת. סיפר איך באו לקחת אותו, איך בבית לא הספיקו לארוז לו דברים באופן מסודר ועל הנסיעה מנצרת, בליווי שוטר. היא סיפרה לו על נסיעתה לבאר-שבע, בבקר, לפני בואה אליו. איך חיפשה ומצאה שם את סוהיל, שותפה למקצוע, שהיה מלווה אותה, מדריך אותה בסיוריה בכפרי הגליל, ומלין אותה בבית משפחתו בנצרת, שהוגלה גם-כן; ואיך אירגנה לו מקום מגורים בביתו של עולה חדש מארצות-הברית, שעבד שם במכון מחקר להפרחת השממה.

המשיכו לאיטם ברחוב הראשי של מג’דל; דרך עפר ומשני צידיה חנויות זעירות, שסוחריהן החדשים הציגו בפתחיהם את מרכולתם: מיני סידקית וכלי מטבח, מיני תבלינים וקטניות ומצרכי יסוד, ומחנות אחת התנופפו להם סינורים וחלוקים; והיו גם בתי מלאכה קטנים, סנדלר זקן אחד ומסגר צעיר יותר ונגרייה עם שולחן נגרים אחד; וקיוסקים שהיו גם בתי-קפה מאולתרים ומסעדות, כל אחת בעלת שולחן וחצי, פחות או יותר, שהדיפו בליל של ריחות. מאכלי כל הגלויות המקובצות התאחדו שם באוויר. את לא רעבה? – שאל. קצת – אמרה. אז בואי, נאכל משהו. בחר מקום שנראה לו משום מה מתקבל על הדעת. ישבה מולו והסתכלה איך אצבעותיו הארוכות בוצעות את הפיתה ומנגבות באלגנטיות את החומוס – נסבל, הגדיר אותו – מבלי שיידבק בהן פירור. אף פעם לא הצליחה במשימה הזו, ממש, כמו שצריך. שנים לאחר מכן, כאשר בנה בן הארבע ינסה לאכול את החביתה שלו – מתאמץ לעשות זאת כמו אביו הנערץ – תוך לפיתתה בתוך קרעי הפיתה, וחלק ניכר ממנה יתפזר מסביב על הרצפה, תתעצבן סבתו היקית ותציע לו, שאולי בכל-זאת ינסה לאוכלה עם כפית או מזלג; או אז יענה לה הנכד: מה את חושבת, שאני ערבי, שאני אוכל עם מזלג? והיא, אמו, תצחק ותחליט שזו שעה טובה לנסות לחנך ותעיר: אבל זה דווקא הערבים שאוכלים עם הידיים, רק שהם יודעים גם איך. לא נכון, הוא יתווכח, אבא לא ערבי. אז מה, היא לא תוותר, המרוקאים אוכלים כמו הערבים.

למה את לא אוכלת? – הצלחת שלו היתה כבר כמעט ריקה – לא טעים לך? לא יודעת, לא בא לי. אז תאכלי קצת. צחקה ונהנתה מהסמכות הדאגנית שהטיל עליה ונענתה להוראה. גמר גם את שארית המנה שלה ואמר: בואי נזמין קפה, אולי יהיה יותר טוב, נוריד את הטעם. לפני שפנו ללכת אל הכתובת בה היתה מצוידת, עוד קנה באחת החנויות קפה, שבריחו היתה הבטחה, הל וסוכר – זה המינימום ההכרחי, אמר – ואפילו מספר פינג’אנים ור’לאיה, והפטיר: מי יודע אם יש להם את זה שם, במקום הזה שאת מובילה אותי אליו.

דפקה בדלת העץ הרחבה, שהיתה קבועה בחומה עשויה בלוקים וטיח מתקלף. ז’אק, עולה חדש מצרפת, פתח להם וחיוך רחב על פניו. אני כבר מחכה לכם הרבה – אמר – וכבר כמעט התייאשתי ועכשיו אני כבר צריך לרוץ. עמדו בחצר הפנימית. עץ אחד שדוף עמד בה. לידו עתיד היה להיבנות הדיבור ביניהם, נדבך אחר נדבך, אבל גם לא מעט חללים יישארו בו פתוחים. בואו, אראה לכם מה שיש פה – המשיך ז’אק. הכניסם לחדרו, שהיה גדול, גבה-תקרה ושלוש מיטות סוכנות ניצבות ליד קירותיו. הוא גר שם לבדו. משהו דומה למטבח היה במבנה קטן נוסף, בחצר, ושם גם היו השירותים. החדר השני בבניין עצמו, שהיה שייך לנעים, עולה מעיראק, היה נעול רוב הימים. אחר-כך הוא יופיע לפעמים וישב אתם גם הוא בחצר. גם אנשים נוספים יתחילו לבוא לשם, אנשי שמאל, או סתם מחוסרי-עבודה או עובדי עבודות-דחק. הם יאהבו לשבת עם האיש שבא מנצרת, וגם איתה, בימים שתגיע. היא תביא לו לשם מכתבים, שישלחו לו דרך מערכת העתון בתל-אביב חברים, ערבים ויהודים, וחניכים בתנועת-הנוער; עיתונים וגם ספרים שחברים יעבירו לו. מישהו גם ישלח לו קלטת עם שירים של פירוז והוא יתרגם לה את מילות השיר שאהב במיוחד, "הציפור". תקשיבי, היה אומר לה, והיא תבין וגם היא תאהב את השיר. והיא תספר לו את סיפורם של ניצולי השואה שהתגוררו מסביבם. היה מקום אחד שהיו אוכלים בו לפעמים, מן קיוסק-מכלת-מסעדה, עם-שלושה-שולחנות. בואי, מרק השעועית שלהם מתקבל על הדעת, אמר. בעליו, אשה גבוהה רזה וחיוורת ובעלה נמוך קומה צנום וחיוור גם הוא, היו עומדים בפתח שבין מקום מושבם לבין פינת-הבישול ומסתכלים עליהם בסקרנות; והיה מן חשד במבטם עד שעדנאן שאל אותה פעם, למה הם מסתכלים עליהם כך. והיא חייכה ואמרה: שאלה טובה, ורק אחרי שובם לחצר שלהם, תספר לו על אימי העבר ותנסה להסביר את החרדות הרודפות אותם, את זרותם בארץ החדשה הזו שהוטלו אליה, את דבקותם במה שנותר מעמם, ואת פחדיהם מפני הזר. ואולי אנחנו גם לא הזוג הכי מתקבל על הדעת בעיניהם, תוסיף ותחזור לחייך. ואז גם הוא יחייך לרגע, לפני שימשיך לשאול ולהקשיב רב קשב, ויגיד שזו הפעם הראשונה שהוא שומע את כל זה בצורה כזו, ויהיה קשוב למצוקתם, יותר מרבים מבני עמם, – ויבין. אבל כאשר תשאל על ילדותו בעירו בית-שאן, – שאשר בשבילו היא היתה ביסאן, – ותבקש שיספר לה על ביתו שם, הבית בו גדל וממנו גורש, לא ייענה לסקרנותה וייתעטף לרוב בשתיקה; רק פעם יאמר לה: ואת לא יודעת, שאפילו לנסוע לשם לבקר אסור לנו? והיא תפסיק להטריד בשאלות. כעבור שנים, – והם כבר מרוחקים זה מזה – כאשר יבוטל האיסור, תחילה ליום אחד בשנה, ביום-העצמאות, היא תטלפן ותשאל אם הוא מסכים לנסוע אתה לשם הוא יענה לה בכעס: עכשיו? עכשיו אני כבר לא רוצה; והיא לא תדע אם זה בגלל כעסו על השלטונות, או בגלל כעסו עליה, או בגלל כעסו על כולם. ועדיין לא ידעה, גם אז, שהצבא הישראלי שרף בזמנו חלק מהעיר. יעברו שנים והיא תחזור לשאול את עצמה על אותה שתיקה. האם רק מפני שהכאב היה גדול מדי? או אולי היא היתה זו שלא הקשיבה די? האם בכלל תפשה אז את עוצמת הכאב, את האבסורד שבסיטואציה ההיא, שם בחצר הבית ההוא במג’דל? יושבים להם שם, בבית ערבי שדייריו גורשו, עולים חדשים, גם מתלוצצים, אבל בעיקר מספרים את מצוקותיהם, לו, לאיש שגורש מביתו, מעירו ביסאן, הגיע כפליט לנצרת ועכשיו הוגלה לכאן. ואולי שניהם לא הרבו לעסוק בעבר, מפני שהיו באותם הימים שטופים בתקוות הגדולות. כל החיים הרי עוד לפניהם, האמינו, והלא יש סיכוי למאבקם על עולם יפה יותר, ועל כך שגם בארצם החיים יהיו טובים יותר, הרבה יותר.

לפני שז’אק הסתלק, השאיר להם מפתח. זה היה מפתח דומה לאותם המפתחות, – כי המנעולים בבתים לא הוחלפו ורק התאימו להם מפתחות חדשים – דומה לאותם מפתחות גדולים, שראתה כעבור שנים, בסרטים, איך הפליטים הפלשתינאים, במחנות הפליטים הפלשתינאים, נושאים אותם למזכרת, לאות בעלות, ואיך הפכו עם עבור השנים גם לסמל.

ז’אק עזב. התישבה לה בחצר על כסא חורק שעמד שם, על שני הניחה את רגליה, עייפות מהיום הארוך הזה. מן הים הגיעה הבריזה, וגם היא עזרה להפיג את העייפות. מבעד לדלת המטבח הפתוחה, יכלה לראות אותו נאבק עם הפתילייה המפויחת, מכין להם קפה. במהרה ילמד אותה את טכס הכנת הקפה הזה, כך שבכל פינג’אן יצוף בסופו של דבר משהו מהקצף הלבן; כדי שתדע למלא כראוי את התפקיד הזה שיועד לה, בדרך הטבע כנראה, כל אימת שתגיע לדירת הגלות הזו. בינתיים נהנתה מן ההפקר. הוא בא עם שני הספלונים, משך מאיפה-שהוא עוד כסא, התיישב מולה ופתח את העתון שהביאה אתה. היא נהנתה מהשקט ומנוכחותו ועצמה את עיניה, עד ששמעה אותו שואל: קראת את מה שכתוב כאן? וקרא לה את הכותרת: "המלחמה אינה בלתי-נמנעת".

לא קראתי.

אז תשמעי. היה נלהב והמשיך לקרוא לה את הנוסח המלא. התכנסות סובייטית רמת-מעלה קיבלה במסגרת החלטותיה, שהתפרסמו בעתון במלואן, באורך של סדין, גם את ההחלטה הזו, בדבר האפשרות למנוע מלחמות.

חייכה כאשר שבר את שיניו במשפטים המסורבלים של החלטות מסוג זה, ועוד בעברית וגם מתובלים, על כל צרה שלא תבוא, בשפע של מלים לועזיות. לא שידעה כבר אז, עד כמה אין כיסוי להחלטות סובייטיות למיניהן; לא שידעה כבר אז עד כמה המשטר שם הולך ומסתאב; לא שיכלה לנחש, כמה מלחמות עקובות מדם עוד תפרוצנה, הגם שמלחמה כוללת בין המעצמות אכן נמנעה; לא, היא כן היתה שותפה להתלהבותו נוכח התקווה הזו לעולם ללא מלחמות, לחיים ללא מלחמות. היא היתה שותפה להתלהבותו. אז. ובאחרית ימיה עוד תספיק לכתוב לו על הכאב שבאבדן התום והתקווה של הימים ההם.

היא חייכה מפני שטוב היה לה לשבת כך מולו, להביט בו ולהקשיב לקולו. כאשר הרים את עיניו ופגש את חיוכה שאל:

מה?
מה, מה?
מה את צוחקת?
אני לא צוחקת, חייכה.
אז את מה?
אני רק מחייכת.
למה?
סתם, שום דבר.
מה זה שום דבר?

שום דבר. חדלה לחייך. נדה בראשה מצד לצד, כמנסה להכחיש, והוא הבחין בדוק העצב, שכיסה עכשיו את עיניה. שום דבר. ואתה, מה, אתה באמת לא יודע כמה אני אוהבת אותך? – הישירה אליו מבט מתגרה וכועס.

עכשיו חייך הוא. בעיניו ניצת אותו חיוך שכה אהבה ואשר לפעמים קשה היה לה להחליט אם הוא חיוך מהתל? מקניט? מפייס? מפתה? או סתם חיוך של חיבה. קם אליה ואמר:

אז בואי, תעלי, תוכיחי.

צחקה וקמה לקראתו והוא אסף אותה אליו.

****

פעם סיפרה לו על האנטאש. אין שם כזה בערבית – אמר. אז מה לעשות, אמרה, ככה אמא שלי היתה קוראת לו. אמא שלה כמעט ולא דיברה עברית, גם לא כל-כך הבינה, וערבית – בטח שלא. אבל האנטאש דיבר גרמנית וזה היה אחד מיתרונותיו. רק אחד מהם. הוא היה בעל האיטליז בשוק הכרמל, אצלו אימה קנתה בשר. תמיד שמחה כאשר בסופן של הקניות בשוק היו מגיעות לשם. האנטאש היה מקבלן בחיוכו הרחב, שנפתח אליהן מתחת לשפמו השופע. הוא היה איש גבה קומה וראשו, בניגוד לשפמו, היה מגולח למשעי. היתה מתישבת לה על הכסא שעמד בפינה ואימה היתה מתדיינת עם האנטאש בגרמנית רהוטה על ענייני הבשר וגם על ענייני דיומא, לא לפני שהיה מגיש לכל אחת מהן כוס מים צוננים מהמקרר הענק בו אוחסן הבשר. בסופן של הקנייה וחילופי הדיבורים והחיוכים, היה האנטאש שולף מאי-אן-שהוא שקית מלאה שאריות נהדרות של נקניק משובח, שנותרו מקניותיהן של הקונסוליות הזרות למיניהן, ששכנו באותם הימים ביפו, עיר הולדתו ומגוריו של האנטאש. זה בשביל הילדה, היה אומר. היא כל-כך רזה, היא צריכה להשמין. והיה מגיש לה בתנועה אבירית את השקית. בקיצור, שתיהן אהבו מאד את האנטאש, וגם את הקרירות והנקיון באיטליז שלו, אחרי שגררו רגליהן בשוק הכרמל המהביל בחום, בריחותיו וגם בלא מעט לכלוך. וגם – יש להודות – את השקית עם הנקניק המשובח אהבה.

יום אחד, לאחר שב-1936 פרץ המרד הערבי, בבית-הספר קראו לכך "המאורעות", שבה הביתה ובפיה הודעה חשובה: מהיום אסור לקנות שום דבר אצל הערבים. למה? שאל אביה, בלי תימהון, מפני שהערבים הם אנשים רעים, הסבירה, הכנופיות שלהם, כך קראו להם בבית-הספר , הורגות יהודים. אביה פתח בהסבר ארוך. עדנאן חייך למשמע סיפורה. נאום לאומה היתה קוראת לכך, כאשר עדנאן היה מאריך בהסברים כאלה. נאום לאומה כזה? – חייך עדנאן לקראתה. משהו כזה, ענתה, גם היא מחייכת. אבל חכה, הוסיפה, אמא פתרה את הבעייה בדרך הרבה יותר פשוטה: כל הערבים שאני קונה אצלהם, הם אנשים טובים מאד – אמרה בהחלטיות. מה את רוצה להגיד לי שהאנטאש הוא איש רע, שלפה את הנימוק המנצח וסגרה את הוויכוח.

כל זה לא הועיל לו. כאשר נכבשה יפו נעלם גם הוא. האטליז שלו לא נפתח יותר. לא פעם חשבה עליו וגם שאלה את אימה לאן יכול היה להיעלם. פעם אמרה לה ששמעה שמספרים שהוא ברח דרך הים, למג’דל.

ועכשיו, אחרי כל השנים האלה, היא יושבת כאן, בחצר הזאת במג’דל-אשקלון, עם עדנאן שגורש מביתו בבית-שאן והוגלה ממקום מגוריו החדש בנצרת, ומספרת לו על האימה שהיתה מנת גורלם של שכניו ניצולי השואה. איזה עולם מטורף, אמרה. ועדנאן הביט בה בחיבה גלויה. מה שלא היה קורה לעתים קרובות.

לימים, בעבור שנים רבות, ושניהם כבר זקנים למדי, סיפרה לעדנאן, שפעם, בתקופה של רגיעה יחסית, פינטזה שאולי תוכל לנסוע לעזה. היא תעמוד בכיכר העיר ותשאל, אולי מישהו מכיר מישהו ממשפחתו של האנטאש, מיפו, שהיה בעל אטליז בשוק הכרמל. זה היה נגמר בכך, אמר לה עדנאן, שמישהו שם, מישהו טוב-לב, היה חושב שאת אשה זקנה שהתבלבלה עליה דעתה, היה אוחז בידך ברכות, והיה אומר: אין שם כזה, האנטש. והיה מוסיף ואומר לך, בחיבה, בואי אשה, אני אביא אותך למקום בטוח. ואז עדנאן הביט בה באהבה גלויה, מה שלא היה קורה לעתים קרובות.

עכשיו משעדנאן כבר איננו, שוב יורים על עזה, ואולי, מי יודע, מישהו ממשפחתו של האנטאש שוב צריך לברוח. ומעזה יורים על מג’דל-אשקלון.

Share on Facebook