פרופסור ג’לבר אשכר מבית הספר ללימודים אסיאניים ואוריינטליים בלונדון תרם לאחרונה תרומה ייחודית לויכוח המתמשך לגבי הפתרון של ‘שתי מדינות מדינה אחת’. תרומתו של אשכר היא חשובה במיוחד כשמדובר במומחה מוכר בענייני האזור שלנו, ואיש שהוא לבנוני במקור וקשור לאינטרנציונל הרבעי הטרוצקיסטי. לראיון המלא בנושא מאמר זה ועניינים אחרים: www.zmag.org.znet/view/Article/17808
והנה דבריו:
"אם לדבר בגלוי לב, נראה לי שהויכוח הזה הנו ביסודו של דבר בזבוז זמן. כוונתי היא שמדבור ב"אוטופיות" בשני צדדי הדיון אך ישנם המנהלים את הויכוח כאילו שהוא עומד בפני הכרעה. כל צד לויכוח מאשים את הצד השני שהוא לוקה ב’אוטופיאות’ וכל צד צודק כיוון ששתי הפתרונות הם אוטופיים באותה מידה.
ברור שמדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ובעזה תהיה אוטופית לחלוטין. אך אומר גם שמדינה אחת בעלת עשרה מילונים פלסטינים וששה מיליון יהודים הוא עוד יותר אוטופית כיוון שהיא, אם מתייחסים ברצינות לשאלה, כרוכה בהריסת המדינה הציונית. אחרת היא אינה אפשרית. זאת הסיבה שלדעתי דנים רק באוטופיות ויותר מדי אנרגיה מוקדשת לויכוח שהפך לבזבוז זמן."
במקום להשקיע את מרצנו בויכוח עקר, קורא אשכר למאמצים מרוכזים להביא לקץ הכיבוש ולתמוך בריבונות פלסטינית על השטחים.
"לדעתי חייבים להתייחס לשני מישורים השונים כשדנים בשאלה הפלסטינית. מצד אחד קיימים האינטרסים המידיים והדחופים של העם הפלסטיני. על מה נאבקים הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית? הם נאבקים, כמובן, כדי להיפטר מהכיבוש, ולא להשתתפות בבחירות בישראל. הם רוצים ריבונות על השטחים שלהם. ברור שיש לתמוך במאבקם.
אפילו אם הנך תומך בפתרון במדינה אחת, האם תוכל לטעון: אני מתנגד למאבק הפלסטינים נגד הכיבוש בגדה המערבית ובעזה כיוון שמאבק זה אינו תואם את השקפתי המקסימליסטית על פתרון צודק? תהיה זאת עמדה מגוחכת מבחינה פוליטית. כך, אם אנו מדברים במונחים מוחשיים, חייבים לתמוך במאבק האקטואלי של הפלסטינים למען הסרתו המיידית של עול הכיבוש."
אשכר ממשיך ומעיר שאם אומנם דרוש לנו תוכנית אוטופית לתווך הארוך עדיף לעצב תוכנית מושכת, תוכנית סוציאליסטית לפתרון אזורי של הסכסוך.
שלש אוטופיות
אשכר ועמו מיכאל וורשבסקי שלנו מהמרכז למידע אלטרנטיבי בירושלים, שניהם בעלי רקורד שמאלי מובהק, הבהירו היטב שאין הפתרון של מדינה אחד נהנית, כפי שסבורים רבים, מתמיכה אוטומטית בשמאל. שניהם מבהירים שהדימוי הקיים אצל רבים של התפלגות שמאל-ימין בשאלה זו אינו מדויק. אמנם רב "המתונים" תומכים ב"שתי מדינות" אך רבים בשמאל העקבי אינם תומכים במדינה אחת שהיא לכאורה פתרון רדיקלי יותר. אם אומנם קורה שבמקומות שונים ישנם אנשי שמאל שתומכים במדינה אחת, נראה שהגורם לכך הוא הרצון לבטא את הסולידריות המרבית עם העם הפלסטיני ולאו דווקא ניתוח פרוגרמאתי מבוסס.
רבים מאלה התומכים במדינה אחת סבורים בטעות שחברה טובה יותר אמורה לצמוח ולהתפתח בישראל-פלסטין מתוך מעין תהליך אבולוציוני. אשכר מדגיש בצדק שהפרספקטיבה של מדינה אחת בנויה על חיסול ישראל לפני הסכם על הקמת מדינה מאוחדת אחת תהיה אפשרי. מכאן, הפתרון של מדינה אחת של יהודים וערבים, שבכל מקרה זוכה רק לתמיכה פלסטינית מצומצמת, אינו מסלול לפתרון הסכסוך, אלא מרשם להמשכו.
תרומתו של אשכר חשובה גם בכך שהיא מבוססת על הערכה ריאליסטית לגבי המשמעות האסטרטגית של עשייה ממשית, כאן ועכשיו. תהיה זאת טעות חמורה להרשות לעצמנו לשקוע עמוק בויכוח על הפתרון דפיניטיבי של הסכסוך. המטרה הדחופה של אלה התומכים בזכויות הפלסטינים צריכה להיות אחדות מקיפה ככל האפשר במאבק נגד הכיבוש ולמען צעדים שיכולים לשים קץ לסבל הפלסטיני. יש לחשל אחדות מקיפה ככל האפשר, אחדות שתקיף מגוון עמדות לגבי הפתרון הכולל של הסכסוך.
יש אוטופיות שהן פחות אוטופיות מאוטופיות אחרות
אשכר אמנם צודק בטענה שויכוחים בשלב זה לגבי הפתרון הכולל הם בעלי אופי אוטופי וחסרים כל קשר להתפתחויות בשטח. אך אשכר חוזר ומציג פתרון שהוא עדיף בעיניו ושהו נתמך על ידי המשאל האנטי-אימפריאליסטי.
"מעבר לכך, הייתי קובע שאין להעלות על הדעת שום פתרון יציב וצודק פרט לפתרון ברמה אזורית ובתנאים סוציאליסטיים. ברור שמדובר באוטופיה אך זו אוטופיה בעלת השראה."
אך ישנם רבים שתומכים בפתרון "שתי מדינות" שהם גם שותפים לחזון של פתרון אזורי סוציאליסטי לסכסוך הישראלי-ערבי ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. עמדה ריאליסטית לגבי סיכוים וסכנות אינה מחייבת וויתור על חזון המבוסס על צדק חברתי באזור. אך אותו ריאליזם מחייב הבנה של טיבו של סדר היום על כל שלביו, היום ומחר.
ישראל ועמה ארה"ב מסלפות בצורה צינית את עצם רעיון השלום על בסיס פשרה היסטורית. אפשר להבין את אלה המסיקים לנוכח תככי ישראל וחתירתה נגד הסכם צודק שפתרון של פשרה אינו כבר אפשרי. אידיאל הפתרון על בסיס שתי מדינות הוכתם כמעט ללא היכר. אך למרות הכול, אין זה מדויק להגדיר את הפתרון על סמך שתי מדינות כ"אוטופית". ייאוש זה מופיע ומתחזק על סמך ההערכה שהאופציה של שתי מדינות נמצאת בנסיגה. אך למרות הסיכויים המתמעטים לפתרון של "שתי מדינות" ולמרות סבירות נמוכה היום לפתרון כזה ניתן, בכל זאת, להצביע על אפשרות להתהוות נסיבות שכן יקדמו התפתחות לקראת הסכם בעתיד הנראה לעין.
ישנו נטייה מוגזמת לראות את ההגמוניה של ארה"ב באזור כגורם קבוע ובלתי משתנה. אין לנו אשליות ואנו מכירים בכך שאין זה עניין של מה בכך לחולל שינויים במדיניות האימפריאלית של ארה"ב. יחד עם זאת ניתן להצביע על מגמות בתוך הממסד הפוליטי של ארה"ב המבטאות אי שביעות רצון עם המדיניות הקיימת. ישנו פוטנציאל לשינויים בממשל החדש בוושינגטון ובהשפעה מתחזקת של גורמים כגון ‘קבוצת העיון העיראקי’ – IRAQI STUDY GROUP. אין תבונה בהתעלמות מסיכויים לתמורות במדיניות ארה"ב ובעלי הברית שלה.
מוטל על מחנה השלום להצביע על קולות חדשים בממסד הפוליטי השוקלים העתקת מדיניותו ממסלול הישן והעקר של תמיכה בלתי מסויגת בהתפשטות הישראלית ובתוקפנותה. יש חשיבות באיתורם ובעידודם של גורמים ריאליסטיים. אין משימה זו סותרת את התפקיד העיקרי שלנו והוא לחשוף את האחריות של ארה"ב ושל ישראל למתיחות נמשכת באזור ולסבלו של העם הפלסטיני תחת כיבוש ברוטאלי ואכזרי.
לדוב:
תרשה לי לא להסכים לחלוטין אתך.הקולוניאליזם והאימפראיליזם של המאה ה19 ותחילת המאה ה20 שונה מזה של המאה ה21.הקולוניאליזם והאימפריאליזם של היום לא יכולים להתקיים ללא שיתוף פעולה צמוד של הבורגנות הלאומית המקומית.מצד שני,מאבקים לשחרור לאומי המונהגים על ידי הבורגנות המקומית,תמיד מגיעים לשיתוף פעולה עם אימפריאליזם "אחר",מתחרה לזה שכובש או מנצל .
בעולם של היום אין "שטחים מתים" והכוחות האימפריאליסטיות מתפרסות בכל העולם.לכן,מאבק אנטי קולוניאליסטי או אנטי אימפריאליסטי בהנהגת הבורגנות המקומית לא יביא לשחרור לאומי אלא להחלפת אימפריאליזם אחד באחר.בנוסף,בתקופה של קפיטליזם מאוחר וסנילי,אין לבורגנות המקומית כל תפקיד חיובי,אפילו כשותפה מכל סוג של מעמד הפועלים כנגד האימפריאליזם.
רק מעמד פועלים אינטרנציונליסטי היא התשובה לאימפריאליזם או קולוניאליזם "אינטרנציונליסטי".לא ניתן להפריד בין המאבק המעמדי למאבק האנטיאימפריאליסטי.כל נסיון להפריד בינהם הוא בגידה לאינטרסים האמיתיים של מעמד הפועלים.הסיסמאות "מנוצלים נגד מנצלים" המעורפלות וכלליות ,ללא הדגשת בצד המנוצלים את הפן המעמדי,משרתות ,בסופו של דבר,לאימפריאליזם זה או למתחרה שלו.
לאחרונה בכלל נפלה מכה כזאת על כותבים מרקסיסטים בגדה, של לא להתייחס לנושא המעמדי ולהבלע בשיח הלאומי-בורגני.
אני אישית מצר על כך.
השאלה היא לא איזה פתרון אינו אוטופי אלא איך מסיימים את הסכסוך בהבדל מאיך מסיימים את הכיבוש.
ודאי שהשמאל יתמוך בסיום הכיבוש, סיום מלא ואפילו חלקי כשם שתמך בנסיגה מעזה. אבל השאלה היא עדיין אם פתרונות מסוג זה כולל פתרון שתי המדינות עונה על הבעיות העומדות בלב הסכסוך, בעיית הפליטים והמשטר הציוני המבוסס על התפשטות הפלייה ופריבילגיות על בסיס גזעני.
כל זמן שהבעיות האלו ישארו בעינן לא תפסק ההתנגדות של הפלסטינים, רובם או חלקם.
נראה שרק במדינה האחת "האוטופית" ניתן לישב את הבעיות שבשורש הסכסוך הפתרון האחר הוא אוטופיה.
לאשר פרויליך
בעידן האימפריאליזם המאבק נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם לשחרור לאומי הוא הצורה האקטואלית של המאבק המעמדי, מנוצלים נגד מנצלים. מלחמת המעמדות פרולטריון בורגנות בצורתה הקלסית היא אנרכוניזם.
ברור שהפסקת הכיבוש ושחרור העם הפלסטיני מעולו הוא מעשה האמור להיעשות על ידי ישראל. הצבא יקפל את דגליו ויעלה על רכביו ואילו המתנחלים יעמיסו את ציודם והכל יחזרו הביתה. השאלה היא מהי הדרך שבא על השמאל לפעול על מנת לקדם את האירוע הנכסף? כיצד נמריץ את המפקד העליון של פרוייקט ההתנחלויות להכריז את הפקודה: "לאחור פנה וקדימה צעד!"?
דומה כי הסיוט הגדול של הציונים הוא מדינת כל אזרחיה עם מיעוט פלסטיני ענקי (כמעט מחצית האוכלוסיה) וביטול בפועל של ההגמוניה היהודית. הדרך לשכנעם אפוא לפעול נכון ולהניח לטרפם הוא דרישה לסיפוח הגדמ"ע והשוואת זכויות האוכלוסיה הפלסטינית לזו היהודית, כלומר זכות לבחור ולהבחר לכנסת ולממשלה. אז בין אם אתה מאמין במדינת כל אזרחיה לא ציונית וכן סוציאליסטית (כמו הח"מ למשל) ובין אם אתה מאמין בנסיגה לגבולות 67 והקמת מדינת פלסטין בגדמ"ע וברצועה עם מעבר קבוע לאנשים וסחורות ביניהם (כמו למשל אורי אבנרי), בכל מקרה עליך לנקוט בעמדה האפקטיבית למימוש אמונתך ולתמוך באפשרות הראשונה. כי הפלסטינים לא יוושעו מאהבת מרדכי אלא רק משנאת המן.
לא הבנתי, האם פרופ’ אשכר מהאינטראציונול הרביעי חושב שמדינה חילונית ודמוקרטית מהים עד הנהר היא אוטופיה? ואם כן, איך הוא גר בכפיפה אחת עם מיכאל וורשבסקי, הנרי לאווי ושאר היהודים המופיעים בתכנית הכנס הטרוצקיסטי שנערך בחיפה?
מאמר מענין ואפילו מרתק מתוך המורכבות מעוררת המחשבה שבו. מעבר למינוח המורכב שהקשה עלי את הקריאה עד מאד צפה ועולה שאלת האוטופיה. בענין הזה אולי אפשר לטעון שהכותב רומז לקיומו של השמאל המשיחי, הרואה בתהליכים הגיונים ונורמלים כמו מדינה ריבונית פלשתינאית בשטחי הגדה כאוטופיה. כפי שאני רואה זאת מדובר בהקצנה של השיח המתנהל בנושא. עד עתה היו שני הסמנים הקיצונים של הדיון מורכבים מהימין המשיחי בימין והשמאל הרדיקאלי/סהרורי בשמאל. עתה מקבלים הקיצונים שבשמאל את השקפת העולם המשיחית ובכך בעצם מכריזים על כך שלמעשה בינם לבין הקיצונים המסוכנים שבימין לא מפריד דבר. התפיסה הגורסת שריבונות של עם על אדמתו היא סוג של אוטופיה היא בעצם הכרזה שאין פיתרון או שהוא בלתי אפשרי בימינו אלה מקבעת את הסיכסוך, דבר המשרת את האינטרסים של הישות הציונית שכול מטרתה היא לבסס ולקבע את המפעל הקולינאליסטי שבאופן מפתיע התרחש ובהצלחה ואין הוא אוטופיה כלל וכלל אלא טרגדיה ידועה לכול. ההתיחסות לריבונות הפלשתינאית כאוטופיה מוזרה אף יותר לנוכח הישום המלא שלה בעזה. אני חושב שמוסכם על כולם שאת המתרחש בעזה קשה להגדיר כאוטופי.
בכול אופן ולסיכום: הפיתרון המעשי היחיד לסכסוך הוא קודם כול פירוק המסגרות הפאשיסטיות המאחדות את כול בני האדם באזור לכדי ישות אחת חסרת פנים וזהות שכול אחד נהנה לשייך אותם למחנה שלו, פעם בשם השמאל העקבי ופעם בשם הימין המטורלל ולאפשר לכול אדם ואדם להחליט באופן פרטי ואינדיוודואלי היכן הוא רוצה לחיות את חייו. פלשתינאי שיבחר לממש את זכות השיבה למולדת הפלשתינאית יש לאפשר לו זאת. יהודי שיבחר לממש את זכות השיבה שלו לגלות, יש לאפשר לו זאת. ובכך, בהתייחסות אנושית לבני אדם ולא כחיילים במסגרת מאבק פאשיסטי תחת כותרת לועזית זו או אחרת או מטריה דתית משיחית סהרורית אפשר יהיה אולי לראות פיתרון.
הקישור למאמר לא תקין, נא לבדוק ולתקן.
שלום קרואלה דה-ויל
העתקתי את הלינק – CUT AND PASTE מהמאמר השלם.כמדומני שהמאמר המלא הופיע באתר "הכיבוש". מצטער ר ק
מעניין שלא מצאתי לא במאמר ולא בתגובות שום קשר ישיר או עקיף לנושא המעמדי-(מאבק-מלחמת מעמדות או ניגוד אינטרסים)כאילו הדבר הזה לא קיים או לפחות לא קשור לנושא הכיבוש,השלום,2 מדינות,אחת או כל אפשרות "אוטופית" אחרת.
פתאום כל הנושא והוויכוח מתרחש בעולם נטול מעמדות,וכל הסיפור הוא במישור חלוקת אדמות,גבולות,ממשלות או ממשלים(ובין מי למי ?).
תסלחו לי,אבל מארקס היה מתהפך בקברו ווודאי היה כותב תגובה חריפה ולוחמנית כדרכו.
הבעייה המרכזית של "השמאל העקבי"וכל "שמאל" אחר בדיון על הבעייה הפלסטינאית-ישראלית היא בהתעלמות בשורשים המעמדיים,הכלכליים,הקונקרטיים של הסכסוך והמנהיגות של כל צד,שללא ספק,אף אחת מהן לא מייצגת את האינטרסים של העובדים והעניים של שני העמים.
כל עוד "אסימון" זה לא יפול בשמאל,כל פתרון מכל סוג,באמת תהיה אוטופיה מסוג זה או אחר.
אנג’לו, כפי שכבר הוסכם בדיון קודם בתגובה למאמר פרורגרמטי של הח’ ציפר ב"הארץ", פרולטריות = וולגאריות. ולא ניכנס כאן לפרטים, אותם יש בתזיסים ב"הארץ".
לא נכון, התנועה הטרוצקיסטית הפעילה ביותר בארץ, הלא היא מאבק סוציאליסטי עושה רבות לטובת מעמד העובדים ומשתמשת בניתוח מעמדי מרקסיסטי.
הקישור למאמר עדיין לא תקין, נא לבדוק ולתקן. מבלי לקרוא את המקור, קשה לרדת לסוף הניתוח של הח’ קמינר.
ולח’ אשר: האם מלחמת המעמדות והניתוח המעמדי זה לא מזמן "פאסה"? ולראיה, אפילו הטרוצקיסטים הכי אדוקים, משלנו כאן בארץ וגם בחו"ל, התייאשו לגמרי מממעד הפועלים ומזמן כבר לא מתביישים להתייחס רק לדמוקרטיה ולזכויות הדמוקרטיות ורפובליקה דמוקרטית וכו’ וכו’ דמוקרטית, בלי להזכיר קצה של קשהו של מרכיזם.
אם המרקסיזם מוביל לתמיכה במשטרים חשוכים ומפגרים כמו צ. קוריאה, הבו לי קפיטליזם והרבה ממנו.
אני מבין שכאן אסור לפרסם את המרקסיזם השלם, אני מבין שכאן מותר לפרסם רק את המרקסיזם הקליל, אבל אני חושב שלפרסם את העוינות למרקסיזם, לדוגמת ASHER FROHLICH, בלי תגובות, לא פרולטאריות או מרקסיסטיות של ממש, אלא רק לבלימת הרמאות הזורמת ללא מגבלות, בעוינות למרקסיזם הזה לפחות, הוא מעשה שיכול בהחלט להתאים גם לגדה הימנית.
אנג’לו
האם אפשר לקבל ניתוח מעמדי מרכסיסטי של המשטר בזימבבווה, בראשותו של המהפכן המרכסיסטי מוגאבי?
חבל שאתרכם נותן במה להטלת דופי במשטר ה-ZANU-PF. כמו שניתן היה לראות בבחירות החוזרות, הח’ מוגאבי נבחר ברוב קולות וללא התנגדות. דמוקרטיה עממית במיטבה. מה צריך יותר מזה?