בשנה האחרונה חלו עליות חדות במחירי המזון בישראל. העליות הן חלק ממגמה גלובלית, שביסודה עומדים הגורמים המכוננים את הגלובליזציה של המזון.
מהי גלובליזציה? המונח לכאורה מוכר, אך משמעותו לא תמיד ברורה עד הסוף. לרוב, המונח גלובליזציה נקשר באופן אסוציאטיבי למדורי הכלכלה, ופירושו הוא היכולת לנייד הון וסחורות בין מדינות (ובמידה מסוימת גם עובדים), אגב תשלום נמוך מאוד של מיסים ומכסים.
בתחום המזון, משמעות הגלובליזציה היא כי שלא כמו בעבר, היום כל העולם אוכל למעשה מאותה הצלחת. כל משק חקלאי תעשייתי יכול לשווק את התוצרת שלו לכל הצרכנים בעולם. כדי לסבר את האוזן, בין השנים 1961-1999 יבוא המזון העולמי עלה ב-400%.
בנוסף לביטוי המסחרי של הגלובליזציה, קיים גם ביטוי צרכני – אימוץ תרבות הצריכה המערבית ברחבי העולם כולו. עשרות מיליוני בני אדם, ההופכים למעמד הביניים החדש בארצות העולם השני והשלישי המתעשרות (סין, רוסיה, הודו, מזרח אירופה), הולכים ומאמצים תרבות של צריכת מזון מתוחכם יותר (ארוחות בזבזניות באופן ההכנה שלהן ומכילות רכיבים יקרים) ואכילת יותר ויותר בשר.
מאמר זה מבקש לבאר ולהאיר שלושה מושגים יסודיים שעליהם נשענת הגלובליזציה של המזון. הללו הם ההיצע, הביקוש והרכוש.
היצע
הבסיס לכל תוצר חקלאי הוא שטח אדמה פורה ומים. שטח האדמות הפוריות לחקלאות בעולם נותר על כנו במשך 40 שנים האחרונות [2]. הפריון של השטחים המעובדים בעולם, לעומת זאת, עלה בממוצע פי שלושה. לעליית הפריון יש מחיר כבד: הפיכת החקלאות למתועשת, חקלאות שאינה בת קיימא. שטח האדמה הזמין לגידול מזון מצטמצם בגלל שני גורמים עיקריים: המדבור, הנוצר בעיקר בגלל רעיית יתר, וקשור לעליה בצריכת הבשר, וכן סחיפת ושחיקת קרקעות והמלחתן. על מנת להבין את הגורמים לסחיפת, שחיקת והמלחת קרקע, נדרשת לנו היכרות עם מושג נוסף: המהפכה הירוקה.
המהפכה הירוקה היא כינוי לתהליך של שינוי פני החקלאות העולמית על ידי שימוש במיכון אינטנסיבי, תיעוש, דשנים כימיים וחומרי הדברה. התהליך התאפשר בזכות הכנסת טכנולוגיות חדשות בתחום הכימיה הצבאית במלחמת העולם השנייה. התפתחות תהליכי הייצור הכימיים של חומרי נפץ וגז עצבים אפשרו ייצור של דשן כימי וחומרי הדברה. פיתוח מנועי השריפה הפנימית לשימוש טנקים וג’יפים, הוליד את השימוש בטרקטורים ומיכון חקלאי נוסף. המהפכה הירוקה החלה במקסיקו, בעידוד קרן פורד וקרן רוקפלר (יצרנית נפט). היא מתבטאת בשימוש אינטנסיבי במיכון חקלאי עתיר בצריכת אנרגיה, בדשנים כימיים ובמדבירים. אחד מיסודות המהפכה הירוקה הוא המעבר לחקלאות מעוטת זנים (מונו-קולטורה).
המהפכה הירוקה הצליחה להגדיל מאוד את תפוקת המזון העולמית – אך היא אינה בת קיימא בשל מספר סיבות:
1. הישענות על נפט / אנרגיה זולה לכל התהליכים: נפט דרוש על מנת לייצר דשנים ומדבירים, להפעיל את כלי החקלאות ולנייד את התוצרת על פני העולם. ההתייקרות הצפויה של הנפט, עקב שיא התפוקה, צפויה להפוך הסתמכות זו לבעייתית מאוד.
2. הרס מתמשך של קרקע: האומדן העולמי הראשון של אובדן קרקעות המתבסס על מחקר השוואתי שנערך על ידי מאות חוקרים פורסם בשנת 1994 [3]. על פי המחקר, 38% מהאדמות החקלאיות בעולם עוברות תהליך של בליית קרקע (בנוסף ל-21% מאדמות המרעה ו-19% מאדמות היער) ברמות שונות של חומרה. אובדן ההומוס (החלק העליון הפורה של הקרקע) מואץ – מ-25 מיליון טונות בשנה לפני המהפכה התעשייתית, ל-300 מיליון טונות לשנה בשתי המאות האחרונות, ועד ל-760 מיליון טונות בשנה ב-50 השנים האחרונות. התוצאה של כל אלה היא ירידה משמעותית בפריון הקרקע.
3. ירידה ביבולים ליחידת קרקע. רוב הפיתוח של אדמות חקלאיות כבר נעשה [4], ורוב האדמות הטובות כבר מעובדות. היות שהחקלאות המתועשת מדלדלת את האדמות הטובות, היא נאלצת לעבור לאדמות פחות טובות. התוצאה היא ירידה בתנובת האדמה ליחידת שטח. כך למשל, שיא תפוקת הגרעינים העולמית לאדם היה בשנת 1985, ומאז, חרף ההתפתחות הטכנולוגית, התפוקה יורדת.
4. חקלאות מונו-קולטורה, שבה מגדלים מספר קטן מאוד של זני צמחים בהיקף גדול, פגיעה הרבה יותר למחלות ולשינויים סביבתיים. אם הזן העיקרי נפגע, אין דרך להתגבר על הפגיעה. כאשר מגדלים מספר רב של זנים (פולי-קולטורה), פגיעה באחד הזנים תשפיע באופן שולי.
בירוא של יערות גשם (חקלאות כרות והבער) הוא דוגמה מובהקת לנזקי המהפכה הירוקה. קרקע יער גשם מבוראת מאבדת תוך שנים ספורות את הפוריות שלה, עקב היעלמות שורשי העצים שהחזיקו את הקרקע. יש להבין, כי קרקע חקלאית היא תהליך ביולוגי שלם, ולא רק מינרלים. עם השנים התגלה שהעיבוד האינטנסיבי של הקרקע גורם לה לאבד את הפוריות שלה בקצב מהיר, בעיקר מכיוון שחומרים מזינים נעלמים מהקרקע.
הבסיס השני לחקלאות הוא מים. באחרונה חזר לכותרות בארץ משבר המים. אך המשבר אינו מוגבל רק לישראל. משבר המים הוא כינוי הולם למצב מאגרי המים העולמיים מאז שנות השבעים. מאגרי המים בעולם הולכים ומידרדרים בהיקף רחב, בעיקר עקב ניצול יתר וזיהום. המשבר גורם לכך שלמעלה מ-1.1 מיליארד בני אדם סובלים ממחסור בגישה למי שתייה נקיים. הוא גורם לדלדול מי תהום, ליבולים חקלאיים דלים, לשימוש יתר, לזיהום של מקורות מים ולפגיעה במגוון המינים. תוצאה חמורה נלווית שלו היא ליבוי סכסוכים אזוריים סביב משאבי מים העלולים להידרדר למלחמות.
ביקוש
הצד השני של כל משוואה כלכלית הוא הביקוש. השילוב של ביקוש עולה והיצע יורד, מוביל להתייקרות מחירים מואצת. הניתוח של צד הביקוש נעשה אף הוא ביחידות שבהן נעשה הניתוח של צד ההיצע: קרקע חקלאית פורייה ומים.
כפי שצוין בפתיחה, הגלובליזציה של המזון מובילה לכך שהעולם המערבי והעולם המזרחי העשיר יכולים לקנות את המזון שמייצר העולם השלישי. מיליונים רבים בחלקים אלה של הגלובוס חווים בשנים האחרונות שינוי בסגנון החיים: הם צורכים הרבה יותר מזון, צורכים מזון המכיל מרכיבים יקרים יותר וכן הרבה יותר בשר. אין ספק כי מדובר בצריכת יתר, ולראיה – השמנת היתר מוגדרת כמגפה של המאה ה-21 בעולם המערבי, ומתחילה לתת את אותותיה גם במזרח. בסופו של דבר, יותר שטחי קרקע חקלאיים זמינים מעובדים לטובת צרכנות בסגנון מערבי המשרתת עשירים. העניים נשארים עם פחות קרקע זמינה ומאיכות פחות טובה.
בשל הרווח הכלכלי הטמון בהתמחות בחקלאות ליצוא, אזורים מסוימים בעולם עברו לחקלאות של גידול אחד, כאשר את שאר הגידולים מייבאות מדינות אלה בכסף שהן מקבלות עבורו (אורז בהודו, דרום מזרח אסיה ומצרים, חיטה בארה”ב, אוסטרליה ומרכז אסיה).
אחד הגורמים המרכזיים לעליית הביקוש לקרקע חקלאית הוא אימוץ תרבות של אכילת בשר ביותר ויותר חברות, ובעיקר ב"מתעשרות החדשות". צריכת הבשר הממוצעת בסין, על 1.3 מיליארד תושביה, עלתה ב-150% בין השנים 1980-2007 [5] – גידול של כ-30 מיליארד ק”ג בשר. לשם המחשה, על מנת להיזון ממנת בשר בקר, יש להשתמש במשאבי קרקע השווים לאלו הדרושים לגידול של כ-100 מנות מזון צמחיות. במקרה של עוף ודגים היחסים נמוכים יותר. לכן, ככל שיותר אנשים מחליפים מנות מזון צמחיות בבשר, כך הדרישה לקרקע חקלאית עולה, בקצב גבוה פי 100. גם בתחום המים בשר הוא בזבזני: 1,000-2,000 ליטר מים דרושים על מנת לגדל קילוגרם חיטה. 10,000-13,000 ליטר מים, פי שמונה עד עשרה, דרושים על מנת לגדל קילוגרם בשר בקר [6].
כיום, 70% משטחי החקלאות משועבדים להזנת בעלי חיים לשחיטה, באמצעות גידול תבואה להזנת חיות משק או למרעה [7]. כמובן, רק חלק קטן מאוכלוסיית העולם צורך בשר באופן קבוע, ורק כ-15% מאנרגית המזון של העולם מקורה בבשר [8]. מכך ניתן להסיק כי אין בכדור הארץ די שטחי חקלאות כדי לקיים תזונה בשרית לאוכלוסיית העולם ההולכת וגדלה. למעשה, אם היינו מגדלים בשר בכל שטחי החקלאות הקיימים, היינו מסוגלים לספק רק כ-%20 מצריכת המזון הנוכחית (במונחי אנרגיה, ובהנחה של פריון אחיד של הקרקע). על פי ההערכות, אם לא היו מנתבים דגנים להאבסת בהמות, היה ניתן להאכיל בביטחון 6-9 מיליארדי בני אדם – פחות או יותר אוכלוסיית העולם בשנים הקרובות [9].
בעיתונות הכלכלית מרבים להציג את הסובסידיות המוענקות בארה"ב ובאירופה לייצור דלק ירוק (ביו-דיזל וביו-אתנול) כגורם העיקרי לעליית מחירי המזון. הסובסידיות אכן גורמות לעלייה במחירים, כאשר תבואה מופנית לייצור דלק במקום למזון. ואולם, זהו יותר קש על גב הגמל מאשר הבעיה עצמה, ומדובר בשינוי קטן יחסית במשק השרוי כולו במצב בלתי מאוזן, כפי שראינו. אבל המקרה של ביו-דלק מדגים בדיוק את תוצאותיה של הגלובליזציה: בעלי הרכב בארה"ב יכולים לשלם עבור תירס לדלק יותר משיכולים רוב אנשי העולם, ובכלל זה אנחנו, לשלם בעבור מזון.
חיבור שני צידי המשוואה
המצב כיום הוא ששטחי החקלאות הזמינים לעיבוד הולכים ומצטמצמים. בה בעת, הביקוש למזון הולך וגובר. בניגוד למקובל לחשוב, עיקר הביקוש אינו נובע מגידול האוכלוסייה, אלא משינוי באופי התזונה. ההשפעה הגדולה ביותר נובעת מהמעבר לצריכת בשר אינטנסיבית.
התוצאה היא שעל אותו משאב מוגבל מאוד מתחרים צרכנים בעלי הפרשי הכנסות עצומים. כמחצית מאוכלוסיית העולם מתקיימת מהכנסה של פחות מ-2$ ביום, ובו בזמן שיעור עצום של העושר העולמי מוחזק בידיהם של אחוזים בודדים מהאוכלוסייה: נכון לשנת 2000, העשירון העליון בארה"ב, יפן, גרמניה ובריטניה החזיק 78% מהעושר העולמי והמאיון העליון באותן מדינות החזיק ב-59% מהעושר העולמי [10].
התוצאה היא שלעניים אין כסף למזון. ואגב אנחנו, רוב אזרחי ישראל, נמצאים בצד של העניים ולא של העשירים. מהנתונים שלעיל עולה שגם המאיון העליון אצלנו אינו עשיר מאוד ביחס לרוב אזרחי המערב. ארגון המזון העולמי ערך ניתוח של ההשפעות הצפויות של עליית מחירי המזון על מאזני הסחר של מדינות [11].
הניתוח העלה שמדינות רבות, כולל רוב מדינות אירופה, צפויות להיות בצד המפסיד של המשוואה.
תופעה נוספת, שכבר החלה, היא הגבלת הסחר הבין-לאומי במוצרי מזון. בשיאו של משבר האורז באביב 2008, הגבילה ממשלת הודו את יצוא האורז על מנת להבטיח כמות מספקת לצריכה פנימית. צעדים דומים מסוג זה בעתיד יפגעו בביטחון התזונתי של מדינות שאינן מסוגלות להפיק די תוצרת לשם האכלת כל תושביהן, ובכללן ישראל.
של מי האוכל הזה בכלל?
לכאורה, ברור שאוכל שייך למי שזרע וקצר אותו. הפילוסופיה הליברטנית המוקדמת, שהיא הבסיס ההגותי של הקפיטליזם, השתמשה בטענה זו על מנת להצדיק את הזכות לרכוש: מה שאני עושה בכוחותיי הוא שלי, כפי שגופי הוא שלי. אבל התופעות הכלכליות הנלוות לפיתוח ההנדסה הגנטית הופכות את הבעלות על מזון לנושא מורכב יותר – שבו השחקנים אינם עוד רק היצרן והצרכן, אלא גורם רב כוח הרבה יותר, תאגידי הענק.
בעבר לא היה אפשר לרשום פטנט על יצורים חיים. זאת, מנימוקים של התנגדות מוסרית למתן בעלות על מה שנחשב לחלק מן הטבע. ניתן היה לרשום פטנטים על צמחים לדור אחד בלבד. עקב שינוי בפסיקה בשנות השבעים, שנבע מלחץ תאגידי הנדסה גנטית, נפתחה האפשרות לרשום פטנטים על גנים בודדים לנצח.
תאגידים, ובראשם תאגיד מונסנטו (המייצר את קוטל העשבים ראונד-אפ וצמחים מהונדסים גנטית המכילים אותו, ומחזיק ב-70% משוק ההנדסה הגנטית), החלו במרוץ של רישום פטנטים על זנים קיימים של צמחים. כיום, מוערך כי מונסנטו מחזיק לבדו בפטנטים על 11 אלף זני צמחים. מונסנטו הגיש תביעות נגד חקלאים שבשדה שלהם נמצאו צמחים המכילים את הגנים עליהם חל הפטנט [12].
סיכום – מה לעשות?
המשך המגמות הקיימות בחקלאות העולמית צפוי להפוך את כולנו לעניים יותר. עוני במובן של קושי הולך וגובר לספק את צרכינו הבסיסיים, מכיוון שחלק גדול יותר מהכנסתנו יוקדש לרכישת מזון.
בה בעת, שיא תפוקת הנפט צפוי להפוך את החקלאות לפרודוקטיבית פחות ופחות ולכזו הנסמכת על עבודת כפיים ולא על מיכון מבוסס נפט. יותר ויותר אנשים יחזרו להיות חקלאים.
אז מה אפשר לעשות?
ראשית, יש לצרוך פחות בשר. מעבר מאסיבי של אנשים לתזונה מעוטת בשר יקל משמעותית את הלחץ על השטחים החקלאיים ושאר התשומות החקלאיות. שנית, יש להקטין את היקף סחר המזון העולמי על ידי צריכה של יותר מזון מתוצרת מקומית. הקפדה על צריכת מזון מגידול מקומי הולכת ומתרחבת בעולם. לראיה, מילת השנה של מילון אוקספורד לשנת 2007 היא locavore – אדם הניזון מסביבתו הקרובה. למרות הרצון שלא לצרוך מזון מיובא, קיימים כמה מוצרי מזון שקשה לוותר עליהם בשלב ראשון ומקורם רק ביבוא. דוגמה בולטת למוצרים כאלה הם תה וקפה. במקרה כזה, מומלץ לצרוך מוצרים הנסחרים במסגרת סחר הוגן. מסגרת הסחר ההוגן מבטיחה תשלום נאות לחקלאים, ועוזרת להקטנת אי השוויון העולמי.
[1] Regmi, Anita (editor).Changing Structure of Global Food Consumption and Trade. Market and Trade Economics Division, Economic Research Service, USDA, May 30, 2001. stock #ERSWRS01-1. נמצא בוויקיפדיה האנגלית תחת הערך מזון.
[2] גבולות לצמיחה: Limits to Growth: The 30-Year Update, מאת Donella H. Meadows, Jorgen Randers, Dennis L. Meadows, עמ’ 59.
[3] גבולות לצמיחה, עמ’ 61.
[4] גבולות לצמיחה, עמ’ 62.
[5] BBC NEWS The cost of food: Facts and figures, http://news.bbc.co.uk/1/hi/world/7284196.stm
[6] ראה הערה קודמת.
[7] דוח של ארגון המזון העולמי: הצל הארוך של תעשיית המזון מן החי, http://www.virtualcentre.org/en/library/key_pub/longshad/A0701E00.pdf. עיקרי הדוח מופיעים גם באקו-ויקי http://ecowiki.org.il
[8] מפת מקורות אנרגיה של ארגון המזון העולמי.
[9] גבולות לצמיחה, עמ’ 59.
[10] James B. Davies, Susanna Sandstr?m, Anthony Shorrocks, and Edward N. Wolff, World distribution of household wealth, UNU-WIDER
[11] ראה הערה 6.
[12] להרחבה, מומלץ לצפות בסרט "עתיד המזון".
המה ניתן לעשות נראה כמו תקוות שווא.
כאילו באמת שינוי בהרגלי צריכה של שתי גו’ייש פרינסס במנהטן תשנה את הסיפור, במיוחד שמעורבים כאן אינטרסים תאגידיים.
רק שינוי מתוכנן ומתואם יכול לעזור, ואנחנו יודעים יפה מאוד שזה פשוט בלתי אפשרי תחת משטר קפיטליסטי.
לדאבוני הולכות ומתרבות העדויות שהציביליזציה שלנו שוקעת, ואולי זו תהיה המאה האחרונה של הקפיטליזם, אבל מה שיחליף אותו יהיה שקיעה אדירה ולא סוציאליזם.
לכן היום יותר מתמיד רלוונטית הססמא- "סוציאליזם או ברבריות".
2 מאמרים באתר "הגדה השמאלית" התוקפים את המהפכה הירוקה וקוראים לחזור לחקלאות של משקים משפחתיים. מי שרוצה להבין על איזה עולם חולמים כאן צריך לקרוא את תיאור חיי המוז’יקים ברוסיה של המאה ה19: עבודה מתישה, בערות וסכנת רעב יומיומית.
תזכורת קטנה: העובדה שאין תת תזונה ואין רעב בעולם (פרט למרכז אפריקה וגם שם עקב מלחמות ולא חוסר אובייקטיבי) היא תוצאת המהפכה הירוקה. עד לכל אותם פיתוחים משוקצים עשרות מיליונים גוועו מרעב בסין, בהודו ובמקומות אחרים פשוט מפני שלא היה מספיק דגנים לכולם.
תיאור המהפכה הירוקה כאן הוא מופת של בערות
"המהפכה הירוקה היא כינוי לתהליך של שינוי פני החקלאות העולמית על ידי שימוש במיכון אינטנסיבי, תיעוש, דשנים כימיים וחומרי הדברה. התהליך התאפשר בזכות הכנסת טכנולוגיות חדשות בתחום הכימיה הצבאית במלחמת העולם השנייה. התפתחות תהליכי הייצור הכימיים של חומרי נפץ וגז עצבים אפשרו ייצור של דשן כימי וחומרי הדברה. פיתוח מנועי השריפה הפנימית לשימוש טנקים וג’יפים, הוליד את השימוש בטרקטורים ומיכון חקלאי נוסף. "
הטרקטורים הראשונים פותחו עם מנועי בעירה חיצונית, האלטרנטיבה היא חריש באמצעות שוורים (לא משהו שרוב הטבעונים ישמחו לראות). תהליך הבר לקיבוע חנקן (ובעקבותיו ייצור תעשייתי של דשנים) פותח הרבה לפני מלחמת העולם השניה ואין לו קשר ישיר לחומרי נפץ. עובדה אכזרית אי אפשר להאכיל את האוכלוסיה העולמית בשיטות פרימיטיביות. רוב בני האדם אינם רוצים לבלות את חייהם בעיבוד לא ממוכן של האדמה (אילו היה רצון כזה לא היה צורך בעבדות). הסתמכות על ייצור מקומי של מזון תנחית מכת מוות על חקלאים באפריקה שמתפרנסים משיווק תוצרתם באירופה ותגרום בזבוז אנרגיה וקרקע גדול כדי לגדל גידולים באזורי אקלים מתאימים פחות.
אכן, גידול בקר לבשר הוא בזבזני ומזהם ויש לפתח טכנולוגיות טובות יותר מבחינה סביבתית אבל הלך רוח אנטי טכנולוגי מעין זה המובע ע"י ירוקים רומנטים הוא אנטי הומניסטי ולכן גם אנטי סוציאליסטי.
מאמר נחמד מאד, מדייק בהצגת הבעייה ושוגה לגמרי בהצגת הפתרון.
לעולם, תחת שום נסיבות, ובשום קונסטלציה אפשרית, לא יחזרו לעבודת כפיים בחקלאות. ההנחה כאילו אפשר בכלל לחזור לעבודת כפיים היא מוזרה בלשון המעטה. כאשר הנפט יעבור סף מחיר מסויים, יהיה משתלם לפתח מקורות אנרגיה אחרים, סולריים, גרעיניים, תרמו-גרעיניים ועד כהנה וכהנה, למעשה הגלגל כבר התחיל לנוע והתלות בנפט תרד בעשורים הקרובים ובאופן דרסטי.
כבר היום ישנם ניסויים במיגדלים חקלאיים, מעין בניינים רבי קומות בלב הערים בהם מגדלים בתנאים מבוקרים ירקות ופירות למכירה בשוק המקומי, גידול מקומי הוא העתיד של החקלאות, הידרופוניקה עדיפה על אדמה לחלק משמעותי מהגידולים, וטכנולוגיית החממות מפותחת מאד, פחות טפילים, פחות מחלות, יותר יבול למ"ר שכן בנייה הגובה מעלה מאד את הפריון ליחידת שטח.
כמו תמיד בדברי ימי האינושות, בעיות וקשיים הובילו לפתרונות מקוריים ומפתיעים שבתורן יצרו בעיות חדשות וחוזר חלילה. מעולם(לפחות ככל הידוע לי) הפתרון לא כלל חזרה אחורה לטכנולוגיה קודמת.
טוב עשתה הגדה השמאלית שפרסמה שני מאמרים מקיפים על משבר המזון העולמי. שני המאמרים מבטאים מחאה לנוכח התפקיד המרכזי של התאגידים הענקיים בהעמקת המשבר ובהפקת רווחי על ממנו.
אך בעוד המאמר המתורגם של הולט-חימנז ופיבודי קושר את מירב התופעות העגומות למבנה החברתי של המשק הבינלאומי, לוקה מאמרו של יונתן שחם במאין ניו-מלטוזיאניות. הצעות של שחם לאכול פחות בשר, דבר הרצוי כשלעצמו, אינן אלא סימפטום של אשליה חמורה ותמימות קשה כשהן באות במקום פרוגרמה של מאבק פוליטי וחברתי.
לדאבון הלב, מושפעים שני המאמרים מהנטייה הרווחה לאחרונה לנתק את שאלות אגרו-טכניות משאלות המשטר המקומי והבינלאומי. כפי שלא היינו מתייחסים למשברים ולעיוותים מקומיים תוך התעלמות מהשלטון הפוליטי בארץ נתונה אי אפשר להתייחס למשבר המזון מבלי להתייחס לתהליכים העוברים על המשק הבינלאומי. בצורה זו או אחרת עלינו לצרף את קולנו לדרישה הגוברת לשינויים מבניים מרחקים לכת שיצמצמו כוחה הפוליטי של הממשלות המעניקות חסות וזכויות יתר למונופולים. המונופולים האלה ונציגיהם בשלטון הם הגורם העיקרי, אם כי לא הבלעדי, לאסון ההרעבה הפוקד את עניי העולם.
אתה ממש אוהב את החרבת הסביבה, הא? כל התלייה הזאת של שינויים אקולוגים ב"סוף הקפיטליזם" היא אוטופיזם שנועד לשתק כל יוזמה רצינית בנושא. פרוטוקול קיוטו נחתם ואושרר על ידי מדינות קפיטליסטית, ועידת באלי לא אורגנה על ידי האינטרנציונל השלישי והחמרת תקני הזיהום באיחוד האירופאי לא נעשתה על ידי לנין.
אחד הדברים שמטרידים ביותר את הציבור ואת מקבלי ההחלטות במדינות ה"קפיטליסטיות" הוא הסביבה. אנחנו רואים יותר השקעה בתחבורה ציבורית, יותר מחקר של אנרגיה חלופית ונסיונות לצמצם את צריכת הנפט. כל זאת נעשה תחת הקפיטליזם ימח שמו וזכרו, ונעשה בזכות מאבק מתמשך של תנועות ירוקות שדווקא לא מתלהבות מהסוציאליזם. במערב ארצות הברית למשל כל סגירה של מכרות ומפעלים מזהמים נעשית על אפם ועל חמתם של ארגוני עובדים, שאוהבים נורא את המשרות הבטוחות שלהם אבל אדישים לגמרי לנזק שפליטות הפיח וה-CO2 עושות לכל עיירות האזור.
וכן, דווקא כן מדובר בשתי ג’ואיש פרינסס. רוב הפסולת נוצרת לא בגלל בעלי הון רעים, אלא בגלל צרכנים קצרי רואי ובלתי מחונכים. אף בעל הון לא מכריח את האמריקאים לנסוע ברכבי שטח שצורכים 6-7 ליטר לקילומטר. אף אחד לא מכריח אותם לאכול במקדונלדס בשר שמגודל על חשבון יערות הגשם. ברור לכולם שהבעיה הסביבתית תיפתר קודם כל על ידי חינוך, ולא על ידי מהפכנים אידיאליסטים שחפשים רק איך לספח את הנושא האקולוגי לאנג’נדה שלהם.
אגב, תזכיר לנו כמה מכוניות חשמליות וגידולים אורגניים היו בברית המועצות?