בשל עבודתי כפובליציסט אני קורא את שלושת העיתונים הגדולים בכל יום, סבור שהם בהחלט ברמה נאותה יחסית לעיתונים דומים בחו"ל ולא משחק את תפקיד העורך אפילו בהזיות הכי פרועות שלי. מניסיוני אני יכול להעיד, שקשה מאוד להיות עורך, וצריך לקבל החלטות משמעותיות רבות במצבי לחץ גדולים. אבל בכל זאת עלי לומר במלוא הכנות, שאם הייתי עורך ב"ידיעות אחרונות" אז הראיון הצעקני שהעיתונאי משה רונן עשה עם עמוס קולק ביום ראשון השבוע היה נפסל מחמת חוסר עניין לציבור. לחילופין, הייתי מסתפק בידיעה קטנה באחד העמודים היותר זניחים של העיתון. אבל העורכים חשבו אחרת, וזו זכותם. הם החליטו להקדיש לכתבה המוזרה הזאת שני עמודים גדולים שפתחו את המוסף היוקרתי 24 שעות, ואף עיטרו אותה בתמונות ענק של עמוס קולק הקדורני והמופנם, אחת מהן בחברת אביו המנוח טדי קולק.
כל הרעש המפוברק הזה נבע מהודעתו ההזויה של קולק הבן, שיש בדעתו לרוץ לראשות העיר ירושלים. מעניין? אולי, אלא שלא מדובר בבחירות הקרובות בנובמבר אלא בשנת 2013. זוהי אנטי-עיתונות במובן הכי קיצוני של המונח: אדם לא נשך כלב, כלב לא נשך אדם, פשוט לא קרה שום דבר. סערה בכוס מים ריקה? גם זה לא. כבר ברפרוף הקליל הראשוני מתברר לקורא התמים שהתוכניות של קולק, שהוא יותר ניו-יורקי מאשר ירושלמי, אינן ברורות אפילו לו עצמו. הוא טוען שאם ניר ברקת ינצח בבחירות הקרובות ויוכיח את עצמו כראש עיר טוב אז הוא, עמוס קולק, יזנח את הרעיון הגרנדיוזי שלו ויוותר על המרוץ בעוד חמש שנים. כלומר, האיש משתעשע עם עצמו, אין דובים ביער ובכל זאת יש לנו כתבה ענקית ומאוד מיותרת.
מסיבות מובנות אני לא אוהב שמתגוללים על בנים בשל מעשי הוריהם. עברתי חוויה כזו בשבועות האחרונים וזה היה קשה וצורם. לדעתי, כאשר מתחשבנים כיום עם אדם על מעשי דור המייסדים, חרף העובדה שהוא הלך בדרך שונה לגמרי, זה פסול. לעומת זאת, עמוס קולק אומר בגלוי: "היום אני מרגיש שאוכל להיעזר בשם שלו כדי להיות ראש עיריית ירושלים. השם קולק הוא משמעותי בירושלים וטדי קולק הוא אולי האדם שנמצא בלב הקונצנזוס הישראלי יותר מכל אדם אחר, פרט לדוד בן-גוריון ואולי שמעון פרס". אם אדם מבקש במפורש להיבחר בזכות אבות, אז הוא מקנה, בעצם יומרתו, שתי זכויות חשובות למבקרים הפוליטיים למיניהם: לבחון את הרקורד של אביו; לבדוק את דרישתו המוזרה להיכנס לנעלי ראש העיר האגדי.
אינני מסתיר כלל את העובדה שמעולם לא נמניתי על מעריציו של טדי, אבל יש לי דעה שלילית עוד יותר על היומרה של עמוס קולק להוון את המוניטין של אביו כדי לקנות לעצמו מקום במפה הפוליטית. טדי היה מלך היחצנים, וגם מומחה גדול בגיוס כספים למען ירושלים. הוא היה איש קשה, אבל מלא חן וחיוכו נעשה במשך השנים לנכס פוליטי חשוב. לא נראה לי שלבנו יש אפילו שמץ מכל התכונות האלה. הדור בהחלט פוחת והולך, ולעמוס אין מה להציע. על ניסיונו בפוליטיקה בכלל ובפוליטיקה העירונית בכלל הוא מעיד בראיון, שחבר לעתים לאביו בפגישות עם אנשים חשובים בארץ ובעולם. אני יכול להעיד ממקור ראשון שזה לא תנאי מספיק להצלחה בפוליטיקה, אלא סתם פרט לא רלבנטי. לכן הצגתו התמוהה כחלק מהפרופיל האישי של מועמד לראשות העיר פשוט מעליבה אותנו.
טדי קולק קיפח את התושבים הערבים של הבירה הרבה יותר מאשר יורשו אהוד אולמרט. הוא חי, פיתח והתפתח על חוד החנית של הסיפוח האלים שהתבטא גם בהרס שכונות ובהגליית תושביהם, כפי שקרה בשכונת המוגרבים ליד הכותל מיד אחרי הכיבוש ביוני 1967. עם זאת, היה פיקח דיו לעשות מחוות לערבים, לעתים אפילו מחוות אמיצות, ולטפח כמה מוכתרים שמרנים ו"נכבדים" אחרים, בעיקר בנסיבות טקסיות. כאשר נשאל עמוס קולק על תוכניותיו להחזרת החילונים לעיר הוא זורק כמה משפטים סתומים ומעורפלים על גיוס כספים ו"עבודת שכנוע", אבל מצביע דווקא על נושא שמציק לו "כיום": חוסר התקשורת בין שלוש הקבוצות העיקריות בעיר, דתיים, חילונים וערבים. אלא שהוא לא יפתור שום בעיה "כיום", כיוון שתאריך היעד שלו לכניסה ללשכת ראש העיר נקבע לעוד חמש שנים. קירוב הלבבות הוא בעיניו יעד אפשרי. הנה גן החיות שאביו "הקים" (זה בכלל לא משנה שמדובר בגן היסטורי שהוקם עוד לפני קום המדינה ועבר גלגולים שונים. כולם משוכנעים שכל דבר שקיים בעיר נברא בידי טדי) מהווה נקודת מפגש בין כל העדות. "אני אמצא עוד נקודות מפגש כאלה", טוען קולק הבן. אין לנו אלא לשמוח שהוא לא מזכיר עוד נקודת מפגש כזאת, את מיתחם המעצר במגרש הרוסים, שבו עינו ומענים עצירים בטווח שמיעה מלשכת ראש העיר. אבל כמיטב המסורת המשפחתית קולק עוסק רק בנושאים שלמענם ניתן להתרים יהודים אמריקנים עשירים.
קולק האב היה שמרן, שרוב ידידיו בחוץ לארץ היו שייכים לריאקציה העולמית, כמו איל העיתונות הגרמני אקסל שפרינגר, למשל. בהתבטאויותיו בעיתוני חוץ שיבח את משטר האפליה הגזענית בדרום אפריקה הלבנה (אפרטהייד) וצידד במנהיגיו, שרובם נחבשו במחנות ריכוז בזמן מלחמת העולם השנייה בגלל דעותיהם הפרו-נאציות. בכל זאת הוא נחשב כאן לאיש נאור וכמעט שמאלן. התדמית הזאת שיקפה את מצבה הירוד של התרבות הפוליטית הישראלית וגם את הווירטואוזיות המדהימה שלו בתרגילי אחיזת עיניים. הוא היה בין מניחי התשתית לעיר המזוהמת ולמנהל המושחת בעירייה, ושותף בכיר לקביעת עובדות בלתי הפיכות מבחינה דמוגרפית, שהיו ויהיו בכייה לדורות בעירנו.
עם זאת, טדי האב אהב את העיר, וידע לגייס את חבריו בכל רחבי העולם לעזרתה גם ללא מעטפות מרשרשות. למרבה הצער הוא לא חיבב במיוחד את תושביה העניים של ירושלים, המזרחים או הערבים. לכן גירש את הפנתרים השחורים ממדשאת העירייה, ונהג בהם בבוז ובגבהות לב. כאמור, עמוס מציין בגאווה שאביו היה "בלב הקונצנזוס". אז זה החידוש הגדול שאנחנו מצפים ממנו, לקראת שנת 2013? עוד אדם שיחשוב כמו כולם, לא ישנה את מערכת היחסים המעוותת בעיר ולכל היותר יעביר כמה פילים לגן חיות במזרח העיר? לא שמענו ממנו דבר על הבעיות החברתיות הקשות של העיר הכי ענייה בארץ למעט בני-ברק, על החייאת מרכז העיר, על שינוי רדיקלי ביחס למזרח העיר, על תמריצים לבניית דירות זולות לצעירים, על עתידה המדיני של ירושלים.
חבל שאיש מקצוע מובהק כמוהו לא דיבר אפילו על הדרכים להחזרת בתי הקולנוע למרכז העיר. הוא בילה חלק ניכר משנותיו (61) במנהטן, ואולי כבר שכח את בתי הקולנוע "עדן", "אוריון", "אורנע" "רון", "אורגיל", "תל-אור", "ארנון", "ציון", "אדיסון", "סטודיו", "זמיר" ומאוחר יותר גם "חן", "הבירה" ואפילו "כפיר" ו"מיטשל", ששירתו בעבר את כל תושבי העיר. זה צורם במיוחד כי עמוס קולק הוא קולנוען בהחלט מוכשר. ראיתי שניים מסרטיו. אהבתי מאוד את "אוכל מהיר-נשים גנובות" שהיה כן מאוד, מבדר ואנושי ושנאתי באותה מידה את "חסר מנוחה" עם משה איבגי המעולה בדרך כלל, שהיה מזויף וגרוע. יש לעמוס קולק איכויות, ולכן קשה לי להבין מה ראה לצאת לציבור עם שטות מוחלטת שאולי תתרחש (קרוב לוודאי שלא) בעוד שנים אחדות.
עד 2013 תפקוד אותנו לפחות מלחמה זוועתית אחת, אולי אף יותר; עד אז אנחנו עלולים לחוות עימות טראומטי עם איראן שידרדר אותנו לבידוד מדיני, למצור כלכלי ולהוויית חיים בלתי נסבלת; ייתכן גם שיהיה פתרון כפוי לנושא ירושלים. קולק יהיה כבר באמצע שנות השישים שלו, אולי יקבל איזה אוסקר (אני בהחלט מאחל לו זכייה כזאת) והכתבה ב"ידיעות אחרונות" תצהיב לה בארכיונים. אבל את החיים הציבוריים צריך לקחת ברצינות ולא כסדרה ארוכה של גימיקים, או שמא עוד תוכנית ריאליטי ריקה מתוכן.
*התפרסם ב"כל העיר"
והעוגה המלבנית הכבדה והבקבוקים המתגלגלים באולם תוך הקרנת הסרטים בהצגה יומית (שני סרטים בכרטיס אחד-"זורו" ו"רינגו").
היה גם קולנוע ירושלים בקרית יובל.
סתם נוסטלגיה לתקופה תמימה יחסית לרוע ותאוות הבצע של היום.
עמוס קולק הוא במאי מוכשר שמראה את השוליים של אמריקה בצורה הומרסטית עם ביקורת חברתית. לדעתי ברעם צודק מי שרוצה להנהיג עיר צריך קודם נסיון כחבר מועצה. דבר שני שצרם לי ברעיון הייתה העובדה שקולק כמו עשירים אחרים קונים בתים שעומדים שוממים במרכז העיר, ומתחילים להפוך איזורים שלמים לשכונות רפאים.
קולנוע זמיר? -בחיאת, תזכיר לי איפה זה? ואיך נשמט סמדר, ששמעתי שעוד קיים? אנא תשובה דחוף.
צחקתי טוב. תודה.
לרמי,
קולנוע "זמיר" פעל כמה שנים (בשנות החמישים)ברחוב הנביאים בבעלותו של המפיק מיכאל שווילי. בזמנו הציגו שם סרטי הרפתקאות ארוכים ב-31 מערכות, בעיקר פלאש גורדון. אבל שווילי הביא גם סרטי מופת מאירופה שהוקרנו בהצגות בוקר לתלמידי בתי הספר.
סמדר קיים עד היום. לטעמי, זהו בית הקולנוע הכי כיפי בארץ. לא הזכרתי אותו כי הוא ממוקם במושבה הגרמנית ולא במרכז העיר.
זה היה צ’יצ’יק,ולא צרציל,וכמו שאני זוכר זאת הייתה מחאה על דילוגים ,ומחיקה של קטעים,בכדי להספיק הקרנה נוספת
אני גם זוכר את צ’יצ’ק עם הנבוט עומד ביציאה וחובט במי שהעז לצעוק "צ’יצ’יק בן זונה"