הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 באוגוסט, 2008 22 תגובות

בתחילת יולי 2008 פירסם ההיסטוריון בני מוריס מאמר תקיף בעיתון האמריקני הליברלי "ניו-יורק טיימס" והביע תמיכה מוחלטת וחד-משמעית במתקפה ישראלית "מונעת" על הכור הגרעיני באיראן. הנימוקים בקושי ראויים לאזכור מחמת רדידותם ומוסריותם הירודות, אבל כדרכם של מטיפים לתוקפנות בכל הדורות, ובעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, התיימר מוריס להיות רודף שלום הרואה בהפצצה ישראלית על אדמת מדינה ריבונית וחברה באו"ם את הדרך היחידה למניעת שואה גרעינית באזור ואולי גם בעולם כולו.

המטמורפוזה שעבר מוריס שייכת כבר לחדשות העבר: האיש כתב ספרי היסטוריה מעולים, ואני יכול להעיד שלמדתי רבות ממנו ומהם. עם זאת, הוא התפרסם כאן ובארצות רבות אחרות כמי שהסיק מסקנות קשות ממה שלמד על האסון שפקד את הפלסטינים במלחמת 1948-9. הוא היה מבין מניחי היסוד לאסכולת "ההיסטוריונים החדשים" ולכן נתפס כאיש שמאל. גם העובדה הביוגרפית החשובה שהוא סירב בעבר לשרת בשטחים סייעה לבנות לו תדמית שמאלנית. לזכותו יש לומר שהוא מעולם לא קיבל על עצמו הגדרות כאלה ותמיד התייחס לעצמו כהיסטוריון מקצועי ואובייקטיבי. בראיונות עיתונאיים הגדיר את עצמו כ"ציוני" ומאז הסיק מההגדרה הזאת מסקנות שכל אדם סביר יראה אותן כימניות. כמו רבים מחבריו מוריס בחר ב"ציונות" כחלופה לליברליזם, להומניזם ולרדיפת צדק אוניברסלית. אני לא כותב את הדברים האלה כדי לגנות את מוריס; ההתקרנפות שלו איננה מעידה על פחדנות או על אופי לקוי. היא חלק מתופעה רעיונית-פוליטית, שממקמת אינטלקטואלים ציונים רבים בצד הימני של המפה הפוליטית הגלובאלית. בקהילה הבינלאומית נחשבים תומכי ההתערבות האלימה באיראן לנצים קיצוניים ומתנגדיה לשוחרי שלום. מוריס בחר צד ומימש את זכותו להגדרה עצמית גם אם ההגדרה הזאת מדיפה ניחוח לא נעים.


יש להניח שאנשים מהמרכז הלאומני בארץ הגיעו לרעיונות עִוועים כמו התקפה אווירית פראית על מדינה זרה או טרנספר לפלסטינים מתוך ייאוש. רבים מהם חתרו בעבר לפתרונות אחרים, ונחלקו ביניהם בדעות בעיקר בקשר למידת "הוויתורים" כלפי הערבים. הייאוש (שהוא די מובן לאור העובדות בשטח) נובע גם מאשליות שטופחו כאן במשך שנים. מחנה השלום הציוני, שהתקרנף ברובו הגדול, האמין שהפלסטינים יסכימו לקבל רק חלק מהשטחים שנכבשו בשנת 1967 ואפילו יוסי ביילין דיבר, ברצינות החגיגית המאפיינת אותו, על אבו-דיס כבירת המדינה הפלסטינית העתידית. האשליה הזאת התנפצה לרסיסים באוקטובר 2000, כאשר הפלסטינים הבינו שאהוד ברק מרמה אותם ובונה בהתנחלויות יותר מאי פעם בעבר תוך כדי עשיית מחוות ריקות (כמו פינוי הדרך ליאסר עראפת ליד דלת חדר המשא ומתן) ומעליבות. המרד הזה היה מוצדק מבחינה מוסרית ונכון מנקודת ראות פוליטית, אבל ברק השתמש בו כדי להשיג שתי מטרות שאליהן חתר מהיום שנכנס לפוליטיקה: שבירת הברית בין המחנה הציוני המתון כביכול לבין האזרחים הערבים; וקעקוע האמון של האזרחים היהודים בסיכוי להגיע לשלום.


ברק הצליח בשתי המשימות וזרע הרס מוחלט בחברה הישראלית. הוא עצמו ברח לתקופת-מה כדי לעשות לביתו, וממרומי מגדלי אקירוב הצליח להיבחר שוב למנהיג מפלגת העבודה. האזרחים הערבים (שנתנו לו בשנת 1999 יותר מ-95% מקולותיהם) איבדו את האמונה בפוליטיקה הישראלית וגם את מעמדם הקולקטיבי כחלק מהמשוואה הקלאסית בין המחנה הלאומני למחנה הדמוקרטי. ההקצנה כביכול של האזרחים הערבים איננה אלא מיתוס שקרי. למעשה, המרכז בגד בהם וברח ימינה, והשאיר אותם חסרי תקווה ותוחלת. ייתכן שבני מוריס התחיל בצעדה הגדולה שלו ימינה עוד לפני עידן ברק, אבל ברור לגמרי שמנהיג העבודה שינה את פני הפוליטיקה הישראלית. המחנה הדמוקרטי התפלג. כמעט כל אנשי העבודה וחלק מאנשי מרצ התלקטו תחת דגלו של המרכז הלאומני וקיבלו את הנחות היסוד שלו: אין סיכוי לשלום; ויש לנתק את הקשרים הפוליטיים עם המפלגות הערביות ועם השמאל העקבי. מזה נבעה גם התמיכה במלחמת לבנון השנייה שהקיפה את רוב רובו של הציבור היהודי בארץ. האזרחים לא אהבו את התוצאות, אבל היו חוגגים אותה עד היום אילו נשאה את הפירות המקווים.


כך נוצרה מפה פוליטית חדשה. בצדה הימני התמקם המחנה הפונדמנטליסטי, כלומר רוב הח"כים הדתיים, מפד"ל המורחבת, אנשי ליברמן, הרוב בליכוד ולמרבה התמיהה גם חלק לא מבוטל מקדימה. במרכזה, המרכז הלאומני עם הרוב בקדימה, העבודה, חלק ממרצ ואולי כמה מהגימלאים. מרצ וכמה ח"כים מהעבודה (אופיר פינס כבר אמרנו?) מייצגים את המחנה הציוני המתון שניתן לכנותו גם כמחנה הדמוקרטי. חד"ש ואולי גם ח"כ זהבה גלאון מייצגים את השמאל. בני הברית הטבעיים של השמאל הם הח"כים מהסיעות הערביות שמייצגות באורח אובייקטיבי את הצד המדוכא והמקופח בחברה הישראלית, גם אם יש להם השקפות שמרניות בנושאים חשובים אחרים. לצערי, אף מפלגה לא מייצגת כיום את האינטרסים של הציבור המזרחי (על אף שחד"ש קרובה לזה בהיותה מפלגה סוציאליסטית) שש"ס הפקירה אותו כבר מזמן לטובת פוליטיקה חרדית ונצית. אולי בעתיד יהיה ייצוג רחב לח"כים מזרחים שיבטאו את האינטרס הבסיסי של בוחריהם בשלום ובהפניית תקציבים לרווחה, לבריאות, לחינוך ולתרבות. תהליך אוסלו התאפשר בגלל התיקו בציבור בין מחנה העבודה, מרצ, חד"ש והסיעות הערביות מצד אחד והליכוד ולווייניו מהעבר השני. כאשר הבוחרים הערבים הכריעו את הכף בעד יצחק רבין, נוצרה הקונסטלציה שאפשרה את אוסלו. ברק שבר את הסיכוי לבנות מחדש את הקואליציה הזאת לשנים רבות, ולכן ייזכר לדיראון כפוליטיקאי ההרסני ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית.


העיתונאי דן מרגלית שירת את ברק שנים רבות, באותו להט שבו שירת את אהוד אולמרט. לא היה שום דבר מושחת בהתנהלות של מרגלית. הוא האמין בכנות מרשימה בסגולות הערכיות של מדיניות מאוזנת, בהתאם לאמות המידה שלו. כאשר כתב מרגלית שברק מנסה לחדש את האמון של הנוער השמאלי במוסריותה של ישראל על ידי כך שיגרום לפלסטינים למלא שוב את תפקידם הקלאסי כדוחי הצעות השלום שלנו, הבנו מיד את שם המשחק של מנהיג העבודה. הוא התחלחל ממש מאוסלו, כיוון שרבין וביילין שברו את הקודים של הנהגת היישוב והמדינה מאז שנות העשרים. דוד בן גוריון ואפילו חיים וייצמן האמינו, שאסור להגיש לערבים הצעה שהם עלולים לקבל. ענפי הזית שצעירי הפת"ח חילקו לחיילי צה"ל אחרי חתימת הסכמי אוסלו הפחידו מאוד את תלמידי בן-גוריון במפלגת העבודה והרתיעו אפילו את שמעון פרס. ברק ראה באדריכלי אוסלו את ממשיכי תנועת ברית שלום היונית בתקופת היישוב. שבירת הברית עם האזרחים הערבים הייתה פועל יוצא מהחלטתו של ברק להחזיר את מפלגתו למסלול הבן-גוריוניסטי. כך נהרס לדורות האיזון העדין שבין "המערך" והליכוד, יחד עם שרידי האופטימיות המופרזת מימי אוסלו העליזים.


עברו כבר כמעט 15 שנים מהיום ההזוי במדשאת הבית הלבן בוושינגטון. הייאוש המקנן בקרב רבים נובע מהתמוססות הוויכוח הלאומי על השלום ולא מהתחדדותו. הוא מחלחל לכל החוגים בשל התאדותו של הדיון על חלוקת העוגה הלאומית ולא בשל הרגשות העזים שוויכוח כזה עורר במהלך ההיסטוריה המודרנית. אנשים כמו מוריס החליטו להפריד לחלוטין בין שיקולים של צדק לבין אלה של פוליטיקה מציאותית. בעיניהם גירוש הערבים בזמן מלחמת העצמאות (מוריס, באורח אישי, בקיא בכל פרט וזוכר כל בית שנהרס או פונה) הוא פצע מוגלתי ומדמם, שתיקונו יבוא רק באמצעות מעשי פשע נוראים ממנו. החטא הקדמון שמלווה את מבצעיו לא מביא להיטהרות קולקטיבית אלא רק מעמיק יותר ויותר את הצלקות והופך לחשוך מרפא. לכן מוריס יכול להצדיק הפצצה, שתביא גם לדבריו לאלפי הרוגים ואולי גם לפעולות תגמול קשות נגד ישראל. מדינה גרעינית אחת תפציץ מדינה אחרת, כדי למנוע ממנה להיות מדינה גרעינית. על מעשה כזה לא ניתן להגן במונחים מוסריים אלא ביומרה להיות מעל המוסר למען הקיום. הציונות האכזרית של מוריס וחבריו לא מביאה בחשבון את עוצמתה המוגבלת של ישראל, ולכן היא לא רק בלתי מוסרית אלא גם בלתי שפויה.


*התפרסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. ע"ש הגיב:

    חיים ברעם כותב:"לצערי, אף מפלגה לא מייצגת כיום את האינטרסים של הציבור המזרחי (על אף שחד"ש קרובה לזה בהיותה מפלגה סוציאליסטית) שש"ס הפקירה אותו כבר מזמן לטובת פוליטיקה חרדית ונצית."
    ברעם גם משלה את עצמו: "אולי בעתיד יהיה ייצוג רחב לח"כים מזרחים שיבטאו את האינטרס הבסיסי של בוחריהם בשלום ובהפניית תקציבים לרווחה, לבריאות, לחינוך ולתרבות."
    התבוננות בתוצאות הבחירות בשנים האחרונות בפריפריה, שרובה עדיין מזרחית, מראה שרובם הצביעו לימין (בעיקר לליכוד) ולש"ס.
    המסקנה שלי: בישראל זוכה לא מי שמבטיח לנסות תהליך שלום אלא מי שמבטיח להכות בערבים (הפלסטינים, בעיקר) כמה שיותר. צדק חברתי, חינוך, שוויון הם בעדיפות האחרונה.

  2. שמאלני: יש לי כמה הסתייגויות הגיב:

    ראשית דוד בן גוריון לא היה אדם ניצי כל כך כפי שברעם מציג. בן גוריון למשל נסוג מסיני לאחר מלחמת סיני. דבר שני התנגד להתיישבות ביש"ע, וביטא את זה בימי חייו. אני מאמין שאם בן גוריון היה ראש ממשלה בתקופת סבסטיה, אז סופה היה כשל אלטלנה.
    לגבי אירן, אז גם אני מתנגד לתקיפה נגד אירן אך מסיבות שונות. אנני חושב שאירן היא מדינה שוחרת שלום להיפך היא פומנדלסטית, ורודפת ומדכאת: לא מוסלמים, הומואים ונשים. הסיבה שלדעתי אין לתקוף אותה היא משום שהמשטר שם לא יציב ושנוא על חלקים נרחבים מהציבור. תקיפה של אירן תביא להתלכדות הציבור מאחורי המלחמה מכיוון שלישראל וגם לארה"ב אין יכולת להביס את המשטר.

  3. סמולן הגיב:

    כרגיל, מרתק. אסור להגיש לערבים הצעה שהם עשויים לקבל. מכאן, באופן ברור, שויצמן ובן גוריון האמינו בכל-יכולתו של המפעל הציוני לשעתם. שהם הכירו לפני ולפנים את התרבות הערבית, ובחרו במודע בשילוב של פרובוקציות ומלחמה.

    נעזוב לרגע את העניין התמוה הזה, ונפנה לנקודה מרתקת, לפחות עבורי. הציונים באמת אחזו בתפיסות עולם לגבי ערבים. תנועת העבודה בגלגוליה, הפעילה כלפיהם ניתוח "שמאלני עקבי", כלומר מרקסיסטי. בניתוח הזה, הרעיון היה שאין לציונות ולציונים שום בעיה עם המוני העמלים הערבים, אלא רק עם אליטת הקרקעות השלטת. האם יתכן שעולם המושגים הזה, הבסיס לתובנות המופלאות של ב"ג וכו’ על ערבים, לא היה בלתי נכון ?

  4. אנג’לו איידן הגיב:

    אין הציונות העקבית " בלתי שפויה ". להיפך, למען הישרדותה, היא פועלת בשפיות: אין לה חלופה. גם לנו אין חלופה אלא לסלק אותה.

  5. מחשבה יפה הגיב:

    אני מניח שברעם לו חי בשנת 1938 היה מגנה את צרציל על שהוא מחרחר מלחמה נגד גרמניה הנאצית והיה תומך בהתלהבות גדולה בצמברלין על שהשיג "הסכם שלום" עם היטלר. כדי להיות בטוח כל כך מה הם המהלכים הנכונים בענין צריך להיות או בעל ידע מודיעיני אדיר או אידיוט מושלם. שיחליט כל אחד לעצמו לאיזה סוג שייך המאמר

  6. עידו לם הגיב:

    הניתוחים של חיים לגבי הציונות טועים ומטעים ואני מאשים אותו בחשיבה מוחמת בדלנית ולא בשלה

  7. ברעם מזלזל בכוחה של הציונות הגיב:

    ברעם מוכיח שהוא חסר ידע בניתוח היסטורי
    של המציאות
    ברעם גם לא יודע דבר על המונח צדק אוניברסלי
    לא נתקלתי בשום פילוסוף רציני שטוען לקיום
    צדק אוניברסלי משום שאין כזה דבר
    לגבי ראיה היסטורית
    בכל האירועים בהם עמד עם בפני התרעות חיסול הוא יצא למלחמה
    ישנם מקרים ספורים בהם עם עמד כמהופנט וחיכה לתוקפנות
    על הפריבלגיה לחכות לתוקפנות משלמים מחיר
    כפול (מלחמת יום כיפור)
    המקרה המפורסם ביותר הוא של סטלין ערב מבצע ברברוסה הגרמני
    על פי ברעם האמריקאים ביצעו טעויות קשות משום שהתערבו ב-2 מלחמות העולם
    לגבי אירן
    המשטר הזה מחויב לאידיאולוגיה איסלמית
    קיצונית לא רק כלפי ישראל
    כמעט במאה אחוז ניתן להגיד שברעם
    גוזר גזר דין מוות על תושבי מדינת ישראל ועל תושבי אירן
    יש לברעם פנטזיה שישראל תכנע מול התוקפנות
    הערבית
    משום כך אני טוען שברעם מביא אסון
    על ראש כולנו משום שהציונות לא תכנע
    הציונות תעדיף התאבדות והרס כל האיזור על פני כניעה !!

  8. שמאלני: עלאק "שיעור בהיסטוריה" הגיב:

    לזה שמעליי כנראה שהמקסימום שעשיתי הוא ללמוד שיעור בתעמולה במקום שיעור בהיסטוריה. ג’ורג’ בוש המגוכך שהמלחמה האווילית שלו גרמה למשבר כלכלי עמוק בארה"ב הוא אולי מקסימום הנשיא הובר, או המלכים הספרדים פרננדו ואיזבלה שהרפתקה הדרום אמרקאית גרמה לאנפלציה ולפשיטת רגל של ספרד.
    אירן היא לא גרמניה הנאצית. שלטון האייטולות נכנס כבר לעשור השלישי לשלטונו לעומת 12 שנים של שלטון נאצי. האידאולוגיה היא איסלמית קיצונית שרודפת את הכופרים, ומפלה כלכלית את היהודים והנוצרים בתחומיה עם ניציגות סמלית בשלטון. דבר שני מדובר במדינה ענייה ולא תעשייתית בניגוד לגרמניה הנאצית שנאלצת לייבא אפילו נפט מזוקק.

  9. חיים ברעם הגיב:

    לצערי החמצתי את שנת 1938 אבל ייתכן מאוד שהייתי חובר לשאר אנשי השמאל בעולם, ורואה בצ’רצ’יל, האיש שתמך במוסוליני ובפרנקו בשנים האיומות ההן, מחרחר מלחמה.
    לא איכפת לי שנקטת בלשון מעליבה, שבעצם משפילה רק אותך, ואני בכל זאת מתייחס אליך בחצי רצינות: ההנגדה שאתה עושה היא ילדותית וקונפורמיסטית. כבר ראינו את הטעויות הנוראות שעשו אנשים עם "מודיעין מושלם" בשנים 1973, 2000, ושוב ב-2006 שלא לדבר על 1956.
    איראן איננה גרמניה הנאצית; הפיתוח הגרעיני שלה בחיתוליו בעוד שלנו יש ניסיון בנושא של עשרות שנים.המטרה העיקרית של כל כתיבה על פוליטיקה כיום היא לתרום למניעת מלחמה נגד איראן.

  10. שיעור בהיסטוריה הגיב:

    איראן היא גרמניה
    ישראל היא צ’כיה
    הפלשתינים הם הגרמנים בסודטים
    ארה"ב היא בריטניה
    סין היא ארה"ב
    דארפור היא סין המנצ’ורית
    ברק אובמה הוא צ’מברלין
    בוש הוא צ’רצ’יל
    גדעון ספירו הוא וויליאם ג’ויס
    ג’ון קרי הוא ארתור הנדרסון
    האיחוד האירופאי הוא האימפריה הרומית הקדושה
    ז’אק שיראק הוא ביסמארק
    היטלר הוא נפוליאון
    לנין הוא גאריבלדי

    ותחשבו על זה

  11. שיעור ספרות הגיב:

    לדעתי המגיב "שיעור היסטוריה" דיבר באירוניה. האימפריה הרומית הקדושה? גאריבלדי? מה לעזאזל.

  12. ל-YB הגיב:

    "…חלקים חשובים בשמאל התנגדו לכל נסיון לבלום בכוח את היטלר…"

    הוכחות ומקורות בבקשה.

  13. שטויות במיץ הגיב:

    צ’מברליין השמרן למיטב ידיעתי לא היה שמאל, וגם רוזוולט היה רחוק מכך, למרות הניו דיל.
    כמובן שהיה גם סטאלין וכל מי שקיבל ממנו פקודות, אבל בהחלט לא הייתי מגדיר אותם כשמאל. תנועות הפועלים העצמאיות באירופה וארה"ב התנגדו להיטלר מהיום הראשון, וראו בו תוקפנות פאשיסטית טיפוסית, מאותו סוג של שלטון הבובות האמריקאי בפיליפינים.

    חוץ מזה למה לדחוף את היטלר לכל דיון. הוא לא הראשון שעשה ג’נוסייד (למתיישבים האמריקאים יש את הכבוד המפוקפק הזה) והג’נוסייד שלו גם לא היה הגדול ביותר בהיקפו המוחלט (בלגיה בקונגו) או יחסית לגודל האוכלוסיה (הקולוניאליסטים בניו זילנד). ובכלל, היטלר יכול היה לקבל שיעורי בית משלושת הדתות הגדולות.

  14. חיים ברעם הגיב:

    להשוות את גדעון ספירו באתר הזה לוויליאם ג’ויס, הוא הלורד האו-האו הידוע לשימצה שנתלה בבריטניה באשמת בגידה אחרי מלחמת העולם השנייה הוא מעשה מחוצף, מכוער, נואל, מטופש ומעורר גועל.
    יש לפשיסטים נתעבים מן הסוג הזה אתרים משלהם. זהו לא ויכוח אלא הסתה לרצח.

  15. רמי הגיב:

    אני מסכים לחלוטין עם דבריו של חיים ברעם שכל כתיבה פוליטית היום צריכה לפעול למען הרחקת האפשרות המאיימת של מלחמה עם אירן. מסיבה זו סברתי שיש לגונן על אולמרט מפני ההתקפה שהונחתה עליו בהצלחה מצד חוגי הימין בארץ ובארה"ב, שכל נסיון מצד ראש ממשלה להשיב רוח שלום באזור הוא להם לצנינים. חבל שהשמאל חבר להתקפה, שהיתה גם התקפה על עקרון שלטון המשפט והיוותה למעשה לינץ’ פוליטי. עתה האוייב הוא שאול מופז ועל השמאל להתגייס להפלתו ובמקביל לתמוך בציפי לבני. נכון, ציפי לבני רחוקה מהתאמה לתפקיד כרחוק המזרח מהמערב, אולם האלטרנטיבה אינה דב חנין או מוחמד ברכה, אלא מופז, האיש הרע הזה (כלשונה של אסתר עודות המן), פירומן מסוכן וגם אופורטוניסט חסר עכבות, שערגתו לכס ראש הממשלה העבירה אותו על דעתו (דבר שהתבטא בדילוגו מהליכוד לקדימה, בשיקורו באשר לתאריך פרישתו מצה"ל וכנראה גם לדמוע בטלויזיה על זכר אביו המת בנסיון לשווק את עצמו לא רק כמר בטחון אלא גם כבעל נפש הומייה).
    אשר לפולמוס על צ’רצ’יל, אין ספק שהוא היה מחרחר מלחמה מובהק. השאלה אם עמדתו המילטנטית כלפי היטלר בטרם מלחמה היתה מוצדקת אם לאו הוכרעה מזמן ולא אוכל שלא להצטרף לאומרים שבוודאי כן. אבל איני מסכים לכך שמדובר בכן אכסיומטי. יש מקום להטיל ספק. יש מקום וצורך בביקורת מושכלת. האם יתכן שניתן היה למנוע את המלחמה שעלתה במחיר נורא? כמות המידע בנדון לרבות הדיסינפורמציה מונעים ממני כל אפשרות שלא להצטרף לדעה המקובלת, אבל אני שומר לעצמי את הזכות להטיל ספק.

  16. סוויצ’י : אז בני מוריס חכם רק כשהוא שמאלני? הגיב:

    רק כשהוא כותב משהו בעד הפלסטינים ונגד ישראל הוא חכם? וכשפתאום הוא משנה את עמדתו הוא נהיה רדוד וטיפש? לי נראה שהוא פשוט התחיל לראות דברים לא רק מצד אחד . ועלייך לזכור שזה אותו בנאדם .

    בנגע לאיראן :

    למה ברעם מתנגד כל כך להתקפה על איראן? רק ביגלל שלדעתו זו םעולה הרסנית ו"ברברית"? זהו ? אין יותר תירוצים? כי מה לעשות – ישראל ניסתה (בעזרת האום) שנים ארוכות לשכנע את איראן להקפיא את תוכנית הגרעין מה שהיא לא עשתה . ועכשיו הגענו למצב שהדרך היחידה למנוע מצב אפשרי של שואה גרעינית הוא התקפה .

    יש לחיים ברעם איזשהי עמדה מנומקת מדוע לא להאמין שאיראן מהווה איום גרעיני על ישראל? כי בנתיים הפעולות החשודות שלהם בנושא הגרעין , והקריאות ה"לא נחמדות" לעבר ישראל מוכיחות אחרת .

    בנוגע לאינתיפאדה :

    קודם כל , אין שום הצדקה לגל הטרור האכזרי שהפלסטינים התחילו כנגד ישראל שגרם לרציחתם ופציעתם של מאות אזרחים ישראלים במכוון .

    אם ההסכמים לא מוצאים חן בעינהם זה סימן שהם יכולים לנסות להשיג את מה שהם רוצים בכוח?

    אף אחד לא עבד עליהם , ישראל מעולם לא הבטיחה שהיא יכולה להחזיר את הזמן לאחור . כי מה לעשות ששטחיי 67 לא ישבו וחיכו לפלסטינים בלי להשתנות . מה שכן זה שנעשו וויתורים רציניים מאוד איפה שניתן , שהלכו וגדלו לאט לאט . ואת יצחק רבין למעשה רצחו ביגללם .

    היו בעיות – כמה מקומות נשארו בשליטת ישראל . מקורות המים נשארו בשליטתה ועוד כמה בעיות שאת חלקן ניתן היה לרכך ולפתור בעתיד ובחלקן – הפלסטינים היו צריכים פשוט להתפשר על פחות .

    ואיזה וויתורים הפלסטינים עשו? לא רק שהם לא וויתרו על דברים קיימים (הטרור שלהם) אלא שהם גם לא הסכימו לוותר על עמדותיהם (זכות השיבה , ופלסטין אחת גדולה)

    אני זוכר איך בתקופה ההיא אמרתי לעצמי שלא נורא שנעשה וויתורים , אולי באמת יהיה שלום ונפסיק לראות פיגועים . אבל בימקום זה הם הוכיחו שוב ושוב שהעמדות שלהם לא ישתנו והם לא מוכנים לעשות וויתורים משל עצמם . ואיך הם הביעו את זה? בעזרת פיגועים מפחידים בלי הפסקה – כל ישראל חיה בפחד … וזה אפילו התחיל להראות כאילו מעולם לא הייתה להם כוונה לשלום . אלא רק לסחוט מאיתנו כמה שאפשר ואז להציב דרישות נוספות …

    מה שברעם לא מבין זה ששלום עושים תמורת שלום . לא תמורת שטחים . בשלום כל צד עושה וויתורים , ולפעמים אי אפשר לקבל כל מה שרוצים . אבל אי אפשר לעשות פיגועים ולבוא עם דרישות קיצוניות ואז לטעון "אנחנו רוצים שלום" זה פשוט לא עובד ככה .

  17. לחיים ברעם הגיב:

    להשוות את ספירו ללורד האו האו זה מעשה נואל מחוצף מעורר גועל כי זה הסתה לרצח אבל להשוות את חיילי צה"ל לנאצים שהועמדו לדין על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות וגם לנקוט צעדים כדי להאשים אותם בכך בבתי משפט בחו"ל זה מעשה הומני אינטלגנטי ומעורר רצון לאכול מוס שוקולד. צר לי אבל אם חילי צה"ל הם נאצים בעיני ספירו אז הוא לורד האו האו וקוויזלינג גם יחד.

  18. אריאל שתיל הגיב:

    ניתוח מעניין של מאמר הדעה של בני מוריס ניתן למצוא פה:
    — קישור —

    אני חושב שכותב המאמר מצא הגדרה מצויינת לבני מוריס במשפט:
    Morris writes as a man in possession of a racial and religious knowledge that is superior to evidence.

    לכל המנסים למצוא השוואות מוזרות בין גרמניה הנאצית לאיראן\חמאס\מדינות ערב באשר הן – לנוחותכם אתם מתעלמים מהעובדה הקטנה אך המאד חשובה, שדווקא השלטון הנאצי הוא זה שטען להבנה מוחלטת בטיבם של "גזעים" ובייעודן של דתות ובחוסר היכולת לשנות מאפיינים אלה בשום אופן מלבד גירוש או השמדה.

  19. לחיים ברעם. הגיב:

    הבנתי. עדיף צמברלין שהוביל למלחמת העולם השניה על צרציל שתמך בפרנקו ומוסוליני. נו, לפחות אתה עיקבי בטעויות שלך. גם ההמשך מבטיח טובות – איראן איננה גרמניה הנאצית כי הפתוח הגרעיני שלה בחיתוליו. לשיטתך צריך לחכות עד שהם יהיו חמושים בנשק גרעיני רב ואז לעשות איתם מלחמה? לא הגיוני יותר לעשות את המלחמה לפני שיש להם יכולת השמדה המונית? הגיון שמאלני או אולי המשך להסכם מולוטוב ריבנטרופ? בנגוד לך אני לא יודע מה לעשות וכנראה גם לא חכם כמוך ולכן אני לא מביע דעות פסקניות על מה צריך לעשות.

  20. YB הגיב:

    השאלה היא לא אם היה צריך להאמין לצ’רצ’יל על כל מגרעותיו, אלא איך קרה שחלקים חשובים בשמאל התנגדו לכל נסיון לבלום בכוח את היטלר והאם עובדה זו לא מראה שלעיתים התנגדות וחשש מופרזים ממלחמה גרועים לא פחות מתמיכה בה.
    (זוהי שאלה עקרונית, לכן אין לענות עליה מתוך התייחסות לשאלה ספציפית זו או אחרת).
    שאלה נוספת היא, למה השמאל הליברלי וההומניסטי נגרר לעיתים קרובות לאחת משתיים – התתנגדות למלחמה במשטרים עריצים, תמיכה ואידאליזיציה של משטרים עריצים.

  21. עופר נ. – לסוויצ’י הגיב:

    חביבי,

    בני מוריס לא כתב כשמאלן כשהוא תיעד את הטיהור האתני הישראל ב- 48. הוא כתב עובדות ביושר.

    כאן הויכוח הוא על השקפותיו

  22. צ’מברליין לא היה שמאל, כמובן הגיב:

    הוא סתם היה נטול ביצים…

    באשר לג’נוסייד, צר לי לבשר למר שטויות שגם המתיישבים האירופים בעולם החדש לא המציאו את הפטנט. ההיסטוריה לא מתחילה ונגמרת באירופה.

    בעולם העתיק (בכל היבשות) חיסול שבטים יריבים מובסים(בעיקר רצח סיטוני של הזכרים בגיל הפריון ואונס שיטתי של הנקבות), גירושם ושיעבודם היה פרקטיקה מקובלת.

    התופעה הזו אפילו אינה יחודית למין האנושי, אלא היא מוכרת בהתנהגות של טורפים שחיים בלהקות (למשל זאבים, אריות, פרימאטים).

    מה שיחודי למין האנושי הוא היכולת להמציא "מוסר" בכדי להסדיר את התופעה במסגרת כללים מוסכמים, ו"נראטיבים" בכדי להצדיק שבירה של הכללים המוסכמים…

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים