חבריי הבולשביקים, שהם אפילו יותר מבוגרים ממני, יודעים לספר שפעם הלעיזו באוזני המנהיג הגדול ולאדימיר איליץ’ לנין שחבר פוליטבורו (הנהגת המפלגה) מסוים הוא טיפש. תשובתו האלמותית של לנין נחרתה בתודעתם של כל חסידיו בכל הדורות: "זה לא מעניין אותי. אני רק רוצה לדעת אם הוא טיפש לטובתי או טיפש נגדי".
כאשר איים שאול מופז בתחילת יוני על האיראנים בהתקפה צבאית, הצליח להאמיר את מחירי הדלק בכל העולם וליצור משבר כלכלי גלובלי, העליתי בעיתוני את השאלה האם באמת שר התחבורה הוא אוויל שמסכן את עצם קיומנו וכיצד איש כזה היה שר ביטחון ורמטכ"ל. במאמר דנתי גם בסכנה שהוא יהיה יורשו של אהוד אולמרט, שכן במדינתנו מתגמלים יותר על כישלונות ודברי הבל מאשר על הצלחות ממשיות. בינתיים הפכה האפשרות התיאורטית מלפני חודשיים לאתגר חשוב לכל אדם שפוי כאן, ומועמדותו של מופז הופכת את כל יריביו הפוטנציאליים (שהם גרועים כמעט באותה מידה מנקודת ראות פוליטית וסוציו-אקונומית) לקרש הצלה קולקטיבי. אם אדם כמוני מוצא את עצמו אומר לעיתון הבריטי "גארדיין" בשבת שעברה, שאפילו ביבי נתניהו עדיף על מופז, אז באמת כלו כל הקיצין.
למען האמת, לא רק שאול מופז העסקן משחק תפקיד חשוב בסיפור הזה. תדמיתה הירודה של ישראל הופכת בהדרגה לנכס אסטרטגי לכל אויביה, ורבים וטובים בעולם חושבים שהמדינה שלנו מסכנת את שלום העולם. במשך שנים ארוכות למדנו לטפח כאן איבה קשה לאומות העולם, ופיתחנו טכניקה שלמה, מורכבת, מתוחכמת ובעת ובעונה אחת גם פרימיטיבית, שנועדה לפטור את כל הביקורת עלינו כמזימה אנטישמית שיש בה גם היבטים רצחניים. כלומר, כל מי שחושב שמופז, כראש הממשלה הבא, עלול לבצע את איומיו ולתקוף מדינה חשובה החברה באו"ם רק כדי למנוע ממנה לפתח נשק גרעיני (שמצוי לפי כל הדיווחים בעולם בארסנל המלחמתי שלנו) רוצה בעצם בהכחדה של ישראל. השיר הנלעג "העולם כולו נגדנו" הפך כבר לפולקלור זניח אחרי אוסלו ולפני שניצבנו כולנו בפני השוקת החרבה של החלום ושברו. אבל עכשיו אנחנו שומעים את ההדים לרוח של השיר בכל מכתב למערכת, בכל טוקבאק, בכל נאום של חבר כנסת בור ועם הארץ במליאה. הפחד ממופז, וגם מתאומו הרוחני אהוד ברק, נובע גם מנטייתם של אנשי צבא רבים, בעבר ובהווה, לנתק את עצמם מן המציאות הגלובלית ולחשוב שהכלים המשוכללים שנמצאים בידי צה"ל מבטיחים את מעמדנו כמעצמה אזורית חזקה, ארצות-הברית בזעיר-אנפין.
משה שרת, ראש הממשלה השני, הזהיר ביומניו מפני שיגעון הגדלות של אנשי הצבא כבר בשנות החמישים. רבים מהם, ובכללם משה דיין, חלמו כבר אז על ביצוע שינויים מפליגים במצבה הגיאו-פוליטי של ישראל באמצעים צבאיים. כך התגבשה בחוגי הביטחוניסטיים התפיסה הפרימיטיבית אודות "הנוצרים" בלבנון, שיעזרו לישראל לטפל בכוחות המוסלמיים והשמאליים שם וינתקו את לבנון מסוריה. כיוון שאיש לא האמין בשלום עם הערבים חלמו הנצים במרכז הפוליטי )שאני קורא לו תמיד "המרכז הלאומני") שישראל תחבור לכוחות לא ערביים אחרים באזור כדי לבצע מדיניות של הישרדות כוחנית שיש לה גם שם אחר, "הפרד ומשול". כל אושיות המדיניות הזאת קרסו במשך השנים, או שהוכיחו את עצמן כמשענת קנה רצוץ.
אחרי 1967 ניסו קברניטי ישראל לנווט את המדינה באמצעות אסטרטגיה של שיתוף פעולה עם הדרוזים והנוצרים בלבנון, הכורדים בעיראק, הטורקים והאיראנים. רק בנושא הטורקי היו הצלחות בשל מצבה המיוחד של מדינה אירו-אסיאנית זו. הניסיון המטורף של אריאל שרון ומנחם בגין לשנות את המצב האסטרטגי באמצעות מלחמת לבנון (1982) נשען על אותה דוקטרינה. כל המרכיבים, שיגעון גדלות, הרפתקנות צבאית, אשליות פוליטיות ואיבה נוראה לכל הערבים באשר הם קיימים גם במופז ובברק. מנהיג העבודה הוא בינתיים קלף די חלש בזירה הפוליטית הישראלית, וחבל להקדיש לו כתבת שער ב"העיר". אבל מופז מהווה איום: לא רק על תושבי ישראל של היום, אלא על בנינו ונכדינו וכל הדורות הבאים. בחירתו כמנהיג על ידי מפלגה מתונה כביכול כמו "קדימה" תערער את כל האיזון במפה הפוליטית של ישראל. אחרי שברק קיעקע בשנת 1999 ושוב ב-2001 את שיתוף הפעולה בין המפלגות הציוניות המתונות לבין האזרחים הערבים, יבטיח ניצחונו של מופז את כיבוש המרכז הלאומני בידי הימין הקיצוני.
מופז היה רמטכ"ל גרוע שהרס את הצבא, סייע בהפיכתו למשטרת כיבוש חסרת אונים בזירת הלוחמה העיקריות, ובסך הכל הוכיח ששר הביטחון איציק מרדכי עשה מינוי פזיז ונמהר חרף העובדה שגם החלופה, מתן וילנאי, לא הייתה מלהיבה במיוחד. כיוון שהיה גם שר ביטחון יש למופז אחריות כפולה למצבו של צה"ל בשנת 2006. הוא מתח ביקורת קשה על יורשו עמיר פרץ, ולא לקח על עצמו שום אחריות. כמו אנשי צבא רבים מופז לא קלט שבחיים הפוליטיים הוא יתקשה להוריד פקודות ויצטרך להשתמש בתבונה שאין לו, כדי לתמרן בין הכוחות הפוליטיים השונים. הוא איש ערמומי אבל לא חכם במיוחד. היכולות המוגבלות האלה עשויות אולי להבטיח לו את ראשות הממשלה אבל לא את ההצלחה בכהונה החשובה הזאת. כפי שעמיתי אמנון דנקנר כבר הזהיר אותנו, עוד נתגעגע לאהוד אולמרט.
לא סתם נקטתי במושג "ערמומיות", ולא עשיתי זאת בנימה של התפעלות ייתרה. מופז כבר עבר את תקופת החניכות שלו בפוליטיקה, והעביר בצורה די חלקה את כל השיטות שרווחו בעבר במרכז הליכוד ישר אל לב לבה של "קדימה" האנינה. עסקנים עלומי קלסתר גויסו להתפקדות ב"קדימה" מן הגורן ומן היקב, ויש סיכוי לא מבוטל שהם יסכלו את כל ממצאי הסקרים ויבטיחו את בחירתו של מופז למנהיג המפלגה ולמועמדה לראש ממשלה. לדעתי, אין כמעט טעם לטפח תקוות בשרת החוץ ציפי לבני, כיוון שאין לה יכולת פוליטית לתפקד בזירה הקיימת עתה. אבל בחירתה לפחות תסכל זמנית את עלייתו של מופז לשלטון. כבר עברו הימים שאנחנו מצביעים עבור מדינאי שאנחנו בעדו. המטלה העיקרית שלנו היא לקעקע את המועמד שאנחנו נגדו.
ערמומיות עקמומית היא תכונה מגעילה, וראינו את מופז מדגים אותה באורח קלאסי בפרשת עריקתו ל"קדימה". בשבוע שבו קמה המפלגה החדשה בראשות שרון כתב מופז לחברי מרכז הליכוד איגרת נוגעת ללב, שבה הסביר את מעלותיה של הנאמנות לדגל ואת חסרונותיו של האופרטוניזם. נזכרתי אז באבא אבן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שנשא פעם נאום בעצרת האומות המאוחדות כדי לתמוך בהשתתפות ישראל במבצע סואץ (אוקטובר 1956) בקנוניה מטופשת ובלתי מוסרית עם צרפת ובריטניה. באותו לילה כתב מסר של מחאה לממשלה על אותו מבצע. ראש הממשלה דוד בן-גוריון ענה לו, בהבלחה נדירה של חוש הומור, שגם לו היו ספיקות עד ששמע את נאומו של אבן.. אבל אבן שיקר למען ישראל, כמו כל דיפלומט המכבד את עצמו; מופז, לעומת זאת, שיקר רק למען עצמו שכן עוד לפני שהאיגרת ושבועת האמונים שלו לליכוד הגיעו לחברי המרכז, עבר מופז ל"קדימה".
העובדה שכמעט אף אחד לא זוכר את הפרשה הטרייה הזאת רק מעידה על זיכרונם הקצר של האזרחים שלוקחים חלק פעיל בחיים הפוליטיים בארץ. מצביעי "קדימה" לא שואלים את המועמד מדוע ערקת ברגע האחרון ומה ראית להישבע אמונים לליכוד באותו שבוע עצמו? קשה להאשים אותם. ראש הממשלה הראשון מטעם "קדימה" היה מעורב במעשי שחיתות חמורים; ראש הממשלה השני מטעם אותה מפלגה התפטר בחרפה אחרי שהמעטפות המרשרשות שלו ריצדו מעל ראשינו והרעישו במאות דציבלים. עתה הם מתייצבים בפני בחירה לא קלה: מועמדת שכל הנדוניה שלה מתמצה בכך שהיא לא מעלה, לא גנבה ולא קיבלה שוחד ושכשרת חוץ לא גרמה נזקים גדולים במיוחד; לעומת פוליטיקאי שאיים פעמיים בחודשיים האחרונים לסבך את ישראל במלחמה הנוראה ביותר בתולדותיה, גרם למשבר כלכלי בינלאומי ועתיד להיות פרסונה נון גראטה בכל העולם, אולי אפילו בארצות הברית החדשה אחרי ג’ורג בוש הבן.
לא יעלה על הדעת, כפי שדוד לוי (זוכרים?) היה נוהג לומר. החברה הישראלית ניצבת בפני אתגר חשוב אחד כיום והוא מגמד ממש את כל האחרים: כיצד למנוע קונפליקט אלים עם האיראנים בכל מחיר. יש גם משימות חשובות אחרות: להתפייס עם האזרחים הערבים אחרי האסון שברק המיט על השתלבותם בחברה שלנו; להרוס את גדר האפרטהייד ולשאת ולתת עם משלחת מעורבת של כל ההנהגה הפלסטינית, אנשי פתח וחמאס כאחד; לשנות את סדרי העדיפות בכלכלה לטובת המגזר הערבי והמזרחי, לצמצם פערים ולהחזיר את ישראל למדיניות שוויונית בבריאות ובחינוך; לבזר את היחסים הבינלאומיים של ישראל ולא להסתפק בתלות מוחלטת במעצמה אחת; לשנות באורח דרסטי את היחס לאיסלאם ולמוסלמים, לחפש גשרים לכוחות המתונים (לאו דווקא לשמרנים) ולנסות לרתום את ראשי הקהילות היהודיות לאירופה ליוזמה חדשה של שיתוף פעולה עם המוסלמים המקומיים נגד הגזענות הלבנה נגדם. יש, כמובן, גם לצמצם את הפערים בשכר ולמנוע את הידרדרות חלקים גדולים בחברה הישראלית למעמד של אזרחי העולם השלישי.
לא רק מופז אלא גם לבני ונתניהו אינם שותפים לשאיפה להשגת אף אחד מהיעדים האלה. נתניהו הוא תאצ’ריסט קיצוני ושותף לשמרנים הגרועים ביותר בזירה הפוליטית האמריקאית, אבל דווקא האוריינטציה הפוליטית שלו על ושינגטון תחייב אותו להקשיב גם לקולות שיתנגדו להרפתקה באיראן. גם לבני תקשיב לקלות מארצות הברית ומאירופה, והיא תהיה נתונה ללחצים פנימיים של קנאים ונצים בתוך ישראל, אבל גם של המתונים. ברק גרוע ממופז מכל בחינה אפשרית, ואני יכול כבר עתה לראות אותו בעיני רוחי מכהן כשר ביטחון גם בממשלה של נתניהו או של מופז או של לבני, כמו ז’וזף פושה בימי המהפכה הצרפתית ואחריה, עד ואחרי שובה של המלוכה (לואי ה-18). מהמועמדים הריאליים מופז הוא הגרוע ביותר, שכן האיש כבר הפריח באוויר איומים מסוכנים והרי גורל, הוכיח את נציותו הבוטה גם בשטחים הכבושים ויש לו נטייה פוליטית מובהקת לשתף פעולה עם הגורמים הבלתי אחראים ביותר בתרבות הפוליטית שלנו.
אם לפחות היה סיכוי שמופז יושיע את עניי ישראל ויפעל למען שכבות המצוקה, שלא לדבר על הקטנת הפערים הכלכליים הבלתי נסבלים בחברה הישראלית, ייתכן שהיה ראוי לאשראי כלשהו. אבל בצד מס השפתיים הבלתי נמנע והוויתורים בנושא קצבאות הילדים (שאותם יעשו כל המועמדים בלית ברירה) מופז היה תמיד אדיש לנושאים החברתיים. הייתי רוצה מאוד לראות פוליטיקאי מזרחי כראש ממשלה, אבל החזון הוא לראות איש שלא מפנה עורף למזרחים ולבעיותיהם כאשר הוא נמצא בשלטון. מופז שיתף ומשתף פעולה עם הניאו-ליברלים הגרועים ביותר, שהם אויבים אובייקטיביים, קשים ועקביים של האוכלוסייה המזרחית בארץ. הוא נץ קיצוני שרואה כל נושא מבעד לפריזמה של המיליטאריזם הבוטה שלו. מופז מסוגל להמיט על כולנו אסון לאומי, כיוון שרק הוא או אהוד ברק מסוגלים באימת לתקוף את האיראנים. ציפי לבני עלולה אולי להיגרר לצעד כזה אבל סביר יותר להניח שתיכנע גם ללחצים מבחוץ ולקולו של הציבור השפוי; נתניהו משועבד, בסופו של דבר, לאינטרס של ארצות הברית ואם ושינגטון תחליט לרסן אותו, הוא יסתפק בנאומים מתלהמים פחות או יותר.
כדאי לשנן שוב בסיכום הדברים שמופז היה רמטכ"ל גרוע ופרובוקטור, אטום לגמרי בנושאי זכויות האדם שלא לדבר על גורלם של תושבי השטחים, ושכשר ביטחון היה אחראי במידה לא מבוטלת למצבו של צה"ל במלחמת לבנון השנייה כיום הוא שר תחבורה סביר ואנונימי, כמו כל אלה שכיהנו לפניו וכל אלה שיכהנו אחריו במשרד האפרורי הזה. האם כל העובדות האלה והפרשנויות שמלוות אותן, מבטיחות שהוא לא ייבחר לראשות הממשלה? קשה לדעת, וברור שלבני, גם אם תיבחר, תהיה במקרה הטוב ביותר ראש ממשלה זמני. עידן מופז בוא יבוא.
*הופיע ב"העיר" תל-אביב וב"כל העיר" ירושלים ב-8 לאוגוסט 2008
לא יעזור לטטא מתחת לשטיח.. איראן מפתחת נשק גרעיני! ולא למטרות שלום.. זה מלחמה עכשיו או פצצה גרעינית עלינו
גל, להזכירך כי הגרעין מפותח לא רק באיראן אלא גם במקום הרבה יותר קרוב לבית.
פצצה גרעינית עלינו? בהשוואה להתלהמויות של שני הצדדים, האיראנים עסוקים בלדבר (ברמת התמעולה) על חיסול "היישות הציונית" (ולא על השמדת האנשים החיים כאן, ישראלים ופלסטינים).
בצד הישראלי מדברים (גם ברמת התעמולה, רק שבמקרה זה יש לפחד, כי אני מניח שלכל הפחות תסכים איתי שלאיראן *אין* כעת נשק גרעיני) על התקפת איראן. על מלחמה. לא על חיסול "משטר האייאטוללות", אלא על התקפה צבאית על מדינה שלא איימה *צבאית* על ישראל.
במידה ותפרוץ חלילה מלחמה, רוב הסיכויים הם שישראל תחל בה.
ואחרי כל זה, אל תשכח שפצצות האטום היחידות שהוטלו עד היום, הוטלו ע"י פטרוניתה של ישראל, ארה"ב, וגם זה לפני 60 שנה. בנוגע למתיחות, קיימות דוגמאות רבות-שנים למדינות מסוכסכות המחזיקות בנשק גרעיני (המלחמה הקרה למשל, או אם אתה מעוניין במקרה אקטואלי, אז הודו-פקיסטאן). אני לא מוצא שום מתיחות ישראלית-איראנית.
אני מוצא את איראן שולחת מסרי תעמולה (לא נעימים אמנם) נגד ישראל, אבל את זה היא עושה כבר 30 שנה. בעוד ישראל, מאידך גיסא, נראית כששה אלי קרב.
אולי במקום לתת היפותיזה על תרחיש אפוקליפטי תנסה לחשוב בכיוון של פירוז כל האזור (וישראל תחילה, כיון שפה העסק הכי מפותח) מנשק אב"כ? לא עדיף? אני מניח שבשבילך לא. נראה שאתה חש כי אנחנו "וילה בג’ונגל" כדברי גנרל ברק.
אני מגיב בכדי להביע את דעתי, אבל כמובן שמבחינתך זה לא ישנה דבר, לכן אני לא מתכוון להתווכח איתך. אתה תמשיך לקוות ל- "מלחמה עכשיו" בלאו הכי.
לקריאת ברעם "מופז החוצה!" אני מצטרף מנימוקיה הנכונים. מדובר בפירומן מסוכן וחסר עכבות. כזכור הוא גם שיקר ביודעין לועדת החירות באשר למועד שחרורו מצה"ל בנסיון להתאימו לדרישת ה"צינון" החוקית. מדובר בשקרנות אינדיטיבית המנהירה מה קורה באמת תחת עצם הגולגולת של האיש.
אני חולק על עמדותיו של ברעם בעניין אולמרט. אני מאמין שעוד נתגעגע לאולמרט. לא מדובר באיש ציני אלא לפי עדות מקורביו באדם עם אינטליגנציה נפשית מובהקת. גנב? מי לא!? הרי אנחנו חיים במדינה החיה על הגנבה עוד בטרם יצאה מבטן. הרי בתוך הסל המתולע והחבול אנו מנסים להציל ולטפח נצר ולבנות הכל מהתחלה. רשימת המשימות של ברעם בעצמה מוכיחה מה עמוקה נקודת המוצא שלנו. במצב זה קשה להיות בררן.
ולבסוף, מנהיג ממוצא מזרחי. אכן זה נחוץ וחשוב מאוד לאחוד האומה הישראלית הנמצאת עדיין בחיתוליה (בתנאי כמובן שמדובר באיש אמת ולא במנפח לחיים חדל אישים שהשררה עלתה לו לראש וסיממה את חושי הזולתיות שלו (אפשר כך להתבטא? איני בטוח אבל נדמה לי שהכוונה ברורה וקוראים לזה סוציאליזם או ואהבת לרעך כמוך)). אז היה היה לנו דבר כזה וקראו לו עמיר פרץ. אמת, הוא לא אליהו הנביא ולא ישוע הנצרתי אבל הוא איש טוב. הלוואי שיחבור למרץ וכמוהו עוד כמה אנשים טובים מהמפלגה האבודה הזו שטוב שהתרסקה והלוואי שהזיקה בין מרץ לחד"ש, שהיא צורך השעה ורבים כבר הבינו זאת בשני הצדדים (עוזי בורנשטיין פועל בנושא שנים וגם במרץ רבים המתפכחים מיין הציוניות השלום-עכשיווניקית), תתחזק ואזי נחזה באור בקצה המנהרה.
סיכום: הפוליטיקה היא אמנות האפשרי (אמר מי שאמר) ואני חושב שמכתם חשוב זה איננו נר לרגליו של ברעם, שהוא איסטניס מובהק (אולי במובן הטוב של המילה). מכתם זה מחייב אותנו להלחם במופז, לתמוך בליבני (כן!), להשפיל את ברק עד עפר כי הוא העתק חושך של מופז ואחראי לטרגדיות ביננו ובין הפלסטינים וביננו ובין אחינו הפלסטינים הישראלים)) ולקרוא לפרץ ולסלוח לו על טעותו הנוראה (ולעולם טעויות בדרג כזה עולות בחיי אדם) וכך להתחיל לפעול במרץ למילוי רשימת המשימות שפרט ברעם במאמרו, ונאמר אמן.
שכח מישראל לרגע חיים, האם העמדה השמאלית העקבית דהיום היא לעמוד מנגד בעת שמדינה פונדמנטילסטית, דכאנית המצוייה פוליטית ומנטלית במאה השבע עשרה מפתחת נשק גרעיני?
לגל בביש,
לא מסכים לאף מלה, לצערי. ראשית, אין להם פצצה; שנית, ייקח להם שנים להפוך את הנשק שאולי יהיה ואולי לא לאסטרטגי; שלישית, כל זמן שלנו יש נשק הרתעה גרעיני אין לנו שום מעמד בנושא הזה; ורביעית, לא נוכל למנוע את ההתפתחויות הטכנולוגיות במדינת המוסלמיות לנצח. את האנרגיות יש להשקיע בהנמכת הלהבות ובתוכניות שלום ופיוס.
ניתוח מצויין של אדם מסוכן. בעניין המזרחי אני מסכים איתך והייתי לוקח את זה אפילו צעד אחד קדימה – מזרחיים ניאו-ליברלים כדוגמת מופז, שטרית וסילבן שלום הם הגרועים ביותר למאבק המזרחי. זחיחות הדעת, הנפנוף בהצלחה (?) האישית כהוכחה למחיקת הפער והרצון להיות יותר קתולי מהאפיפיור הופכים את שלושתם לדגל אדום מבחינת כל מזרחי מודע (שהם בהערכה גסה כ-0.3% מכלל המזרחים בארץ,ואני לארג’).
חיים – תודה לך שאםפשרת לתל אביבים לקרוא את הכתבה המצויינת שלך על מופז.
נשק ביד של פסיכופט אין דינו כדין נשק ביד של בנאדם שפוי.
כמו שנשק ביד של תינוק אין דינו כדין נשק ביד של בגיר.
הבעיה פחות עם הנשק עצמו ויותר עם מי שמחזיק אותו.
נשק אטומי אצל מי שמכיר בלגיטימיות של קיומי מטריד אותי הרבה פחות מאשר נשק אטומי אצל מי שמצהיר באובססיביות שעלי להמחק מהעולם (בפרט שלפסיכופט הנ"ל ולי אין שום תביעות הדדיות שעשויות להסביר את האובססיה).
אולי משום שיש מקום להאמין שאם מישהו מוטרף מספיק בשביל להתעסק כל היום במשאלת החיסול של יישות שאין לו אתה שום עסק ושום מגע, אולי הוא מוטרף מספיק גם לנסות ליישם ברגע שתהייה לו הזדמנות.
לכן רצוי לא להמר ולעשות הכל שלא תהיה לו הזדמנות.
ל"חוצפית",
באיזו נונשלנטיות את מדלגת מישראל המחזיקה בארסנל גרעיני מטורף היוצר מאזן אימה באזור ומאיים על כולנו ( אני חושב שנשק גרעיני ראוי לו שייכחד באופן מתודי על ידי המחזיקים בו ומתוך הסכמה והבנה את סכנותיו)אל מדינה שלא מחזיקה בכזה . איראן היא מדינה דכאנית ואני רוצה בה נשק גרעיני כפי שאיני רוצה בישראל .יחד עם זאת הישראלים מפחידם אותי יותר כי הם אלו שיש להם כוונה לצאת אלי קרב .
את אומרת שאיראן היא מדינה דכאנית , ומה עם ישראל ?האם אנחנו נמצאים כאן באיזה משטר ליברלי דמוקרטי נאור המיטיב עם הסביבה ?
שמאל עקבי כדאי שייצא כנגד עוולות באשר הן וסכנות מבית ומחוץ . כרגע הסכנה הממשית היא מבית.
ל"רמי" ,
אני חושב שחבל להשמתש בתיאורים מעליבים . אני לא חסיד של דוד לוי אבל "מנפח לחיים " הוא תיאור אמיתי של הבעת פניו ואפשר לתקוף אותו גם בלי להידרש לתיאור זה .
בנוגע לעמיר פרץ , "טעותו הנוראה " עליה יש לסלוח לו כדברייך , היא מוות ורצח של מאות אם לא אלפי אזרחי לבנון ושל ישראל במלחמה האחרונה . מה משנה לי שהוא טוב לב באופן אישי אם זו דרך ניהול ההחלטות שלו ?
ודבר אחרון , למה אתה מתכוון כשאתה אומר שקרן אינדיטבי ? איני מכיר את המילה
איתן יקר,
ראית שברעם מתעלם מהשאלה, הוא יודע למה.
אני אעשה את זה קל יותר למענך. ישראל היא השטן הקטן, התגלמות הרע עלי אדמות והסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם מאז ג’ינג’יס חאן, אוקי, מוסכם?
עכשיו, האם תפקידו הנוכחי של השמאל העקבי הוא לעמוד לצדה של איראן הימי בניימית במירוץ אותו היא מנהלת להשגת נשק גרעיני?
אני שואלת כי מצגת התמיכה בזכותה הטבעית של איראן לפתח נשק גרעיני ללא הפרעה היא מחזה מעלה קבס. ברעם כבר כתב שסביר להניח שהיה מתנגד לצ’רצ’יל ב39′ כך שעל פקחותו הפוליטית איך נאמר זאת, קשה לסמוך, על יושרתו לעומת זאת אפשר לבנות לא מעט. מה אתך איתן? האם גם אתה היית מתנגד לצ’רצ’יל ב39′? האם חשבת לעומק מה פירושה של פצצה גרעינית בידיו של חמינאי? האם ראית את סדרת הכתבות המשובחת של כריסטיאן אמאנפור על "לוחמי האל"?
לחוצפית,
אל תקפוץ סתם. לרא תמיד יש לי זמן לעקוב בזמן אמת. צריך גם לעבוד כדי לחיות בעולם הזה.
עוד אתייחס לכל המגיבים.
ל"חוצפית"
כיצד התנגדות לנשק גרעיני בידי ישראל גור?ם לך לחשוב שאני מסכים לנשק כזה בידי איראן . אני חושב שזו סכנה גדולה לא לראות את הסכנה שנשק כזה מהווה בידיכל בן אדם עלי אדמות ולא חשוב עם עשו לו ברית מילה או שלא