חד"ש הוקמה ב-1977 מתוך הכרה עמוקה בצורך בבניית חזית מאבק רחבה. בסיס המהלך לא היה מופשט: נצחונה ההיסטורי של חזית נצרת בבחירות המקומיות והחזית הרחבה שכונן הועד להגנה על האדמות, ששיאה במאבקי יום האדמה ב-1976, הוכיחו, כי חזיתות מאבק רחבות יכולות להשיג הישגים משמעותיים ולחזק את השמאל הנחוש. אבל יש טעם לחזור ולחשוב על ההגיון הפוליטי החברתי העמוק שמאחורי בניית חזיתות. החזית אינה רק אמצעי חירום שבו משתמשים כוחות שמאל כדי לאחד שורות נגד סכנה דחופה. איחוד כזה הוא אכן לפעמים כורח המציאות. הרעיון לאחד בנקודה מסוימת את כל הכוחות המחזיקים בעמדה משותפת כדי לבודד את היריב הוא הגיוני ובסיסי; הוא אחד מאבני היסוד של כל פוליטיקה.
אבל הגיון הפעולה שמאחורי הקמת חזיתות שמאל הוא עמוק יותר, ואינו מוגבל לזמן חירום. הוא אינו מסתכם בהתגוננות אלא הוא מהלך התקפי המנסה לפרוץ דרך לליבם של ציבורים חדשים. עיקרו בנסיון לגייס אנשים לפעולה משותפת סביב האינטרסים החברתיים שלהם. כריתת בריתות בין גופים פוליטיים כדי לבודד את היריב היא מהלך עתיק יומין. אבל בניית אחדות מאבק מקומית סביב אינטרסים קונקרטיים היא אחת מאסטרטגיות היסוד של הפוליטיקה השמאלית.
הפוליטיקה השמאלית שואפת להביא שינוי חברתי, להיאבק באי-שוויון, להעצים את המדוכאים ולחבר את מאבקיהם – בלי לטשטש את זהותם והתנסותם השונות. לכן יש בה חשיבות עצומה לבניית אחדות מאבק בין אנשים ממשיים, סביב אינטרסים חברתיים מוחשיים. אחדות המאבק היא עצמה מרכיב בתהליך השינוי החברתי – כי המאבק החברתי משנה את גם את אלה שמשתתפים בו.
המאבק הוא חלק מתהליך שינוי פוליטי: אנשים שהשתייכות שונה לארגונים פוליטיים הפרידה ביניהם, מגלים את האינטרסים המשותפים להם, ומגלים את שותפיהם החברתיים. ארגונים פוליטיים מתגלים במאבק בכל יכולתם ובכל חולשתם: ארגון המוכיח עצמו במאבק, המחזק אותו, מוצא את עצמו מחוזק. האינטרסים העמוקים המשותפים לקבוצות מדוכאות הולכים ומתבהרים בתוך התהליך – לא הודות להטפה, אלא כתוצאה מההתנסות במאבק. לכן, אחדות המאבק לא נבנית מהסוף – ממשא-ומתן מראש שנועד להבטיח כי כל מי ששותף למאבק קונקרטי כבר מסכים מראש לכל העקרונות ופריטי החזון; אחדות המאבק נבנית מלמטה, מתוך האינטרסים העמוקים, מתוך המטרות הקונקרטיות. ההסכמה בשאלות ה"כלליות" נבנית מתוך העבודה המשותפת סביב השאלות המוחשיות. השאלה החשובה כאשר בוחרים שותפים בחזית מאבק איננה מהיכן מגיע השותף או עד כמה הוא כבר שותף להנחות הרעיוניות שלנו – אלא לאן הוא הולך ומה עמדתו במאבק המסוים שעומד לפנינו.
לכל הדברים האלה יש משמעות מיוחדת עבור פעילות ופעילים בארץ המשוסעת הזו. אין שום חידוש בנסיונות לפלג בין המדוכאים בעזרת נאמנויות מסורתיות וחלוקת טובות הנאה. אפשר למצוא אותם בכל מקום. אך בארץ, עומק הגזענות והאפליה מקלות לפלג ולרסק מאבקים: להציע מעט זכויות-יתר אפילו ליהודים "רעים", שהם לא מספיק יהודים – כדי שלא יחברו לערבים; להציע ל"ערבים טובים" קצת הנחות והקלות, כדי שלא יזדהו כחלק מהמיעוט הלאומי. ולא פחות חשוב: הפוליטיקה של הפחד מאפשרת להשתמש באיום החיצוני, ובסכסוך הלאומי בכלל, כדי למנוע התפתחותם של מאבקים, שיכולים לערער על עצם תשתית ההפרדה הלאומית, שעליה מבוסס החברתי בישראל. פעם אחר פעם מזכירים לפועלים שובתים לא "לשחק לידיים של האויב"; מזכירים למי שמבקש קצבאות ילדים הגונות לכולם שאין מספיק – וחס וחלילה ייהנו מהן משפחות חרדיות ומוסלמיות.
בתנאים כאלה, לא ניתן לצפות מכל השותפים האפשריים למאבק שיבואו כשהם כבר מסכימים מראש על ה"דברים הכלליים". מי שמחפש רק את מי שמסכים איתו מראש עלול למצוא את עצמו שוב ושוב מדבר עם עצמו – או עם אלה, שמסכימים על ה"דברים הכלליים" אבל לא מוכנים לסכן שום דבר בשבילם, כי מדובר בדברים רחוקים, בכל מיני עמדות והצהרות – לא משהו שיש לו משמעות מיידית בתנאי חייהם הממשיים.
אם הפוליטיקה השמאלית מצטמצמת בכריתת בריתות, נחפש לנו בני-ברית מוכנים מראש, כאלה שכבר מסכימים על הדברים הנכונים. הם יהיו מעטים. וחשוב מכך: אלה שיסכימו על הדברים הכלליים הם אלה שמשלמים פחות מכל את מחירה פוליטיקת המוות שאנחנו חיים בתוכה, שמשלמים פחות מכל את מחיר ההפרטה והריסוק של רשתות חברתיות, כלומר: שיכולים להרשות לעצמם להציג עמדה "נאורה" בעניינים ה"כלליים" בדיוק משום שהחם נהנים מרווחה יחסית, מריחוק מקשיי הקיום היומיומיים. במלים פשוטות: פוליטיקה שמאלית כזו פונה כל הזמן לחפש אצל היהודים בני-ברית במעמד הבינוני הנאור, אשכנזי ומשכיל ברובו.
אינני מזלזל בכך. בנושאים דחופים ובוערים של זכויות אדם, בניסיון לצמצם נזקים ולמחות – אלה הם הקרובים ביותר לעמדות השמאל. אבל מאבק חברתי אינו החתמה על עצומת הזדהות, הוא אינו מתמצה ב"הבעת עמדה" או במחאה. למאבק חברתי יש פוטנציאל אמיתי לשינוי בדיוק משום שאנשים מביאים לתוכו את כל מה שיש להם, את מה שעבר להם, ההיסטוריה שלהם – וגם את העתיד שיש להם. אם הוא מקום של שינוי חברתי, מקום שבו אנשים מגלים מחדש את עצמם ואת בני-בריתם. ומה שעבר בארץ המשוסעת הזו על אנשים שבאים למאבק אינו נחמד, אינו יפה: אלה הצלקות של תהליך קולוניאלי, של השפלה והתכופפות, של היבדלות והתנשאות – עקבות עמוקים שאפשר למצוא אצל יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים. העקבות שונים אצל חלשים וחזקים, אצל בעלי זכויות-יתר ומופלים – אך הם עמוקים בחברה כולה.
פוליטיקה שמאלית שמבקשת לבנות אחדות מאבק צריכה להציע מקום לבני-אדם ממשיים כאלה, על ההיסטוריה החרותה בחייהם, על הזכרונות והפחדים שלהם. אם תחכה לכך שההיסטוריה הרשמית תייצר אותם, שמדינת ישראל תנפק אנשים חופשיים מגזענות ושנאת זרים, סולידריים ובוטחים בעצמם וביכולתם – תצטרך לחכות לנצח. לכן יש חשיבות מכרעת לבניית מאבקים מקומיים, המציעים לבני אדם סיכוי לשינוי, וגם להשתנות בעצמם. אין שום ודאות שכך יהיה הדבר. יש סיכון אמיתי בכל מאבק, בדיוק משום שהוא מתרחש במציאות החברתית הממשית, ולא במציאות הוירטואלית של הכרזות ודיבורים. במאבקים המשותפים יחושו המשתתפים והמשתתפות את כל מה שההיסטוריה חרתה בהם. הם יגלו, שקל לדבר על עתיד משותף, וקשה לבנות הווה משותף. אבל שינוי פוליטי אמיתי בתודעה, אם הוא מתרחש, מתרחש בהם.
וזה בדיוק יתרונו של המאבק המקומי. המקומיות שלו פירושה שיש סיכוי לגבש סביב אינטרסים מוחשיים, שקרובים לחייהם של בני-אדם ממשיים, אחדות מאבק שאותה מנסים לפורר כל הזמן השלטונות ברמה הגלובלית.
מה זה אומר? שיש חשיבות אסטרטגית למאבקים מקומיים שמערערים על ההפרדה הגלובלית. שאחדות המאבק בכל מקום – לא אחדות לשמה, אלא אחדות המבוססת על מטרות מאבק משותפות – היא מרכזית בפעולתנו. אחדות מאבק רחבה ביישובים ערביים הנאבקים על זכויותיהם מול אפליה ממוסדת היא לא מותרות: היא כורח המציאות. היא מחייבת להתעלם לפעמים מפילוגים ארגוניים ומחלוקות מפלגתיות, יותר מכך: כמו כל חזית מאבק, היא מחייבת לתת קדימות לאינטרס המשותף שנאבקים עליו – תקציבים או חינוך, גישה להשכלה גבוהה או תכנון סביבתי – על חשבון עמדות בשאלות כלליות וגלובליות. כאשר יש הריסות בתים, לא צריכה להיות משמעות לשייכות המפלגתית: החל בחברי חד"ש, דרך התנועה האיסלמית ובל"ד ואחרים צריכים להתאחד סביב המאבק. על הבדלי העמדות צריך להמשיך להתווכח; אחדות הפעולה אינה מונעת זאת; אדרבא – לפעמים היא יוצרת את התנאים המוקדמים הטובים ביותר לויכוח כזה. יש לדוגמא כמובן מקום למאבק כלל הסטודנטים הערבים, לאחדות לאומית פלסטינית בישראל, מול הדרתם ממערכת השכלה הגבוהה, מול הנסיון לחסום בפניהם את לימודי הרפואה, מול הנסיון למשטר אותם באוניברסיטאות. אחדות מאבק כזו אינה עומדת בסתירה לשותפות יהודית-ערבית: זכותה של כל קבוצה להתארגן להגנת האינטרסים המשותפים שלה, להתאחד סביב ההתנסות המשותפת שלה, של הדיכוי המשותף. לשלול את זכותם של מדוכאים להתאחד במאבקם נגד דיכוי משותף בטענה שמדובר בבדלנות זוהי טעות, טעות המבוססת בחלקה על אי-הכרה בדיכוי המשותף. נכון: כל דיכוי כזה פועל באופן שונה על אנשים שמעמדם שונה; הוא פועל אחרת על נשים ועל גברים, על מבוססים יותר כלכלית ועל מנוצלים. לכן כל מאבק משותף הוא גם דיון מתמיד על ההבדלים בין הנאבקים; אך בלי שותפות כזו לא יוכלו כל אלה שנתונים לדפוס משותף של דיכוי להתאחד.
לדברים האלה יש השלכות מיידיות לבחירות המקומיות המתקרבות. יש חשיבות עצומה לבריתות רחבות ברשויות המקומיות, היוצרות אחדות מקסימלית במאבקים מקומיים צודקים, הן בקרב ציבור האזרחים הערבים והן בקרב היהודים. התארגנויות כאלה יכולות לכלול פעילי מפלגות אחרות, שמוצאים את מקומם במאבק. מה שחשוב הוא סדר היום של המאבק – מאבק במנהל מקרקעי ישראל, ברשויות התכנון הציוניות ובשליטה שלהן על משאבי פיתוח וקיום. יש משמעות פוליטית כללית למאבקים המקומיים האלה, וכל נסיון לנתק אותם מהפוליטיקה הארצית נדון לכשלון. יש משמעות פוליטית כללית למאבק תושבי יפו נגד ייהוד העיר, נגד הפיכתם (בשנית!) לפליטים במולדתם. יש משמעות פוליטית כללית להכשלת הברית בין רשויות המדינה והאליטה העירונית לאילי הנדל"ן המשתלטים על בתיהם של תושבי כפר שלם. אבל הדינמיקה של מאבקים כאלה יכולה לפרוץ ברמה המקומית חלק מהחומות והמכשולים שבפניהם ניצבים פעילי חד"ש. במאבקים המקומיים המבחן האמיתי הראשוני לרצינות בני הברית אינו בשאלה למי הצביעו בבחירות הקודמות – אלא באיזה צד של המיתרס הם נמצאים במאבק: עם תהליך הנישול או נגדו, לצד הנאבקים או נגדם. התיצבות ועד כפר שלם נגד נישול תושבי יפו היא מהלך אמיץ ברמה החברתית הרבה יותר מאשר חתימות על עצומות מצד אנשים נאורים היושבים בחלקי תל אביב האחרים, ואינם משלמים את מחיר ההתמודדות עם הנישול היומיומי, עם קשיי הקיום – וגם את ההתמודדות עם ההיסטוריה שלהם, עם דיכויים. מאבק נכון של פעילי חד"ש, המשלב חתירה לחזית רחבה ככל האפשר בכל מקום עם מאבק חסר פשרות נגד תהליכי הנישול ומדיניות האפליה, יוביל בסופו של דבר רבים מן המשתתפים בו – גם אנשי התנועה האסלאמית, בל"ד, גם אנשי מרצ וליכוד – אל חד"ש.
נתחיל בתכ’לס:
תנועת "יאפא" ותנועת "עיר לכולנו" חייבות להתמודד בבחירות הקרובות לעיריית ת"א-יפו ברשימה אחת.
לעניין החזית:
בלי חזית אי אפשר.
כדי שחזית תהיה חזקה, יציבה ובעלת פוטנציאל להתרחבות היא חייבת להציב לעצמה גבולות ומצע פוליטי.
לחזית פוליטית אין בהכרח אחידות אידיאולוגית (אחרת היה מדובר במפלגה), אך היא חייבת להציע חלופת מינימום פוליטית.
העובדה שלשני אנשים הורסים בית, או ששניהם מנוצלים כעובדים – אין פירושה שהם כבר שותפים פוטנציאליים לחזית משותפת, כי גורל דומה מוביל אנשים שונים למסקנות שונות (אחת התגובות הנפוצות לדיכוי או למצוקה היא בריחה מהפוליטי ו/או קידוש הערכים הקיימים).
התרחבות צריכה להיעשות על בסיס הקיים. שאיפה להתרחבות מהירה ו"פולחן ההמונים" הם לדעתי אחת הסיבות העיקריות לכל להתנוונות הסוציאל-דמוקרטיה האירופית בסוף המאה ה-19, אשר הגיעה לשיאה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
(החשש מהסכנה הזאת הייתה אחת המחלוקות החשובות בין "מנשביקים" ל"בולשביקים" ברוסיה).
בכל פעם שאני שומע אנשי שמאל רדיקלי מכים על חטר ונוזפים בעצמם על הצורך "לרדת לעם", "ללכת לשכונות" וכד’, אני מודאג.
בסוף כל יבבה כזאת ממתין האופורטוניזם הפוליטי, אשר רבים נפלו ברשתו דווקא כשהמצפן שלהם הראה שהם צועדים שמאלה.
בארץ אנו ניצבים מול חזית ציונית חזקה, מאוחדת וגדולה, שלמדה לנטרל גורמים ביקורתיים באמצעות מלל ליבראלי ורטוריקה "גמישה".
הציונות היא הכיבוש. הציונות היא האפרטהייד בתוך ישראל.
הציונות היא הנאו-ליברליזם (כי היא מבוססת על סימיוזה מוחלטת עם המעצמה האימפריאליסטית הגדולה ביותר).
חזית פוליטית שמאלית חייבת להתייצב מול קו המתאר השמאלי של החזית הציוני (טבעה של חזית שהיא מתייצבת מול חזית. הרי המושג "חזית" שאול מתורת המלחמה הקונבנציונלית).
היא צריכה לנצל כל הזדמנות "לפשוט" על החזית היריבה ו"לחטוף" ממנה חוליות חלשות, אך אל לה לאמץ את אגדת ה"סוס הטרויאני" או את אסטרטגיית ה"זנב מכשכש בכלב".
אסור לה לכלול בתוכה גורם ציוני (שברוב המקרים יהיה הגורם החזק ביותר בתוכה),
ולא כל תמיכה פירושה שותפות פוליטית. אני חייב לתמוך בכל עובד הנאבק על זכויותיו, אך אין פירוש הדבר שעליי לצפות ל"תמורה" פעילותית או אלקטוראלית מצדו.
באופן מפתיע אני מסכים עם יובל. השמאל ה"חברתי" הציוני בדרך כלל לא רואה ממטר את העניים האמיתיים בארץ, השייכים למגזר הלא-יהודי. בנוסף, הוא מתעלם ממנגנון הכיבוש והנישול שמפעילה ישראל כבר 60 שנה, והוא אחד הגורמים המרכזיים לכך שלא התעוררה כאן תנועה דמוקרטית אמיתית נגד המדיניות הכלכלית. כאשר משתמשים בצבא ובלאומנות כנשק בשביל לסתום לעובדים את הפה, אין עתיד לשינוי אנטי-קפיטליסטי.
תודה לגדי על המאמר, אתפוס כאן את תפקיד עימות התיאורייה עם הפרקטיקה:
הקושי כרגע באיחוד בין "יאפא" ל "עיר לכולנו" הוא בדיוק בחיבור בין מאבק פלסטיני מקומי או כללי לשחרור לאומי, לבין שותפים שמצהירים על עצמם כציונים ימניים המעוניינים בחזית על בסיס "חברתי". יש צורך בחזית כמה שיותר רחבה, ולחזית כזו יש פוטינציאל להביא לתהליך התנתקות ממנגנוני הדיכוי הקיימים ולתזוזה תודעתית לכיוון השמאל הנחוש הלא ציוני, אך יחד עם זאת, חזית כזו לא יכולה להיות בנוייה על יסודות מנוגדים- אפשר ליצור חזית עם אנשים המגדירים עצמם כציונים במידה שהחזית היא סביב עקרונות מוסכמים, אך בעיניי פלסטיני או שמאל עקבי בכלל לא יכולים להיות מיוצגים על ידי נציג ציבור המגדיר עצמו בתוך החזית כציוני ימני בדעותיו, או להיות בחזית עם מפלגות ציוניות. אני מסכים שלא חשוב למי הצבעת בעבר, וחשוב יותר לאיזה מאבק או עמדה אתה שייך כרגע, וחשוב עוד יותר לחזק חזית עם מרכיבים מהמעמדות המוחלשים, אבל השאלה היא איך. חזית כזו אפשרית בין האוכלוסייה המזרחית היושבת על כפר פלסטיני מגורש, רק במידה והיא מכירה בצורך לתקן את העוול הלאומי שנגרם לפלסטינים או לפחות לא מצהירה על תמיכתה בהמשכו במקביל להיותה חלק מהחזית (בלי קשר לוויכוח על המשמעות הסוציולוגית מאחורי ההגדרה ליכודניק ימני). במקרה הזה מדובר במועמד לרשימה שעדיין מצהיר על התנגדותו להתנתקות ותמיכתו בהתנחלויות. אני מכיר את המועמד, ומבין לחלוטין את חשיבותו של התהליך שהחל בין יפו לכפר שלם ובפוטינציאל לשינוי לטווח הארוך, אך התנאים האלה הם בלתי אפשריים כרגע, אלה אם העמדות המוצהרות ישתנו. זה חבל, כי בחירות אלה הן גורליות, והתהליכים בעיר הם הרסניים ומהירים, צר לי שאין לי כרגע פתרונות מעשיים להציע.
יש פיתרון בתל אביב.
קוראים לו מפלגת דע"ם. שיתוף פעולה מלא בין ערבים ליהודים. שיתוף פעולה מוחלט בין יפו לתל אביב על כל המשתמע מכך ואידיאולוגיה מעמדית מוצקה מאוד.
הליכה לבחירות המקומיות בערים תל אביב ויפו (כידוע יפו סופחה לתל אביב באקט ציוני אנטי דמוקרטי ומתושביה נשללה הזכות לשלטון מקומי וניהול עצמי של עירם וקהילתם) בחזית משותפת של יאפא ועיר לכולנו היא עניין רצוי וראוי ומבורך. זה כמדומני נכון כנכון היום ונראה לי מיותר לחזור ולהסביר זאת לאחר הרצאתו הבהירה והמאלפת של גדי. מה שרבים מן הפעילים בעיר לכולנו הם ציונים מובהקים לרבות ליכודניקים, וכך גם האלקטוראט של תנועה זו אינו צריך למנוע שיתוף פעולה במישור הקהילתי המקומי בין אוכלוסיות ותנועות המודעות לתהליכים ההרסניים המתחוללים על גבם בעיר היותר גדולה ועשירה בישראל ובשכנתה שנפלה קורבן לסיפוח הכפוי, ומבקשים לעצור אותם. בכלל, הפחד מן ה"ציונים" והרתיעה מכל שיתוף פעולה פוליטי עם אלו מהם שכן מוכנים להושיט יד ופעול בגלוי עם הערבים ועם השמאל היהודי הלא ציוני הוא בעיני – במקרה הטוב – אנכרוניזם גמור ובמקרה הרע – עיוורון. הבעייה האמיתית היא שהשמאל הציוני דחה ודחק לפינה את השמאל הלא ציוני וסירב לפעול עמו בגלוי מול הימין והמרכז. אם למשל חברי כנסת שמאלנים מצטרפים לביקורת והטפת המוסר לח"כים של חד"ש על קשרים עם מדינות ערב, נסיעות לסוריה וסולידריות עם פלסטין ופלסטינים – כאן הבעייה. יובל הלפרין צריך להתמודד עם הבעייה שהוא אינו רצוי ודחוי ולא עם הדילמה אם ליצור חזיתות במישור הארצי והמקומי עם ה"ציונים" ר"ל. הטבו של "בלי מק"י" הוא המצאה ציונית ולא קומוניסטית, והוא כל כך נחשב בעיני בנגוריו, עד שבעורמתו מהל בו גם את ההדרה של "חירות", כדי להקל על עיכולו ע"י צרכנים שטופי מוח וסומים. והנה עמדתו של יובל הלפרין מחזקת טאבו זה ומנציחה אותו במקום שבו צריך לפעול לריסוקו ולחשיפת הכזב שבו, לטובת האינטרסים המשותפים של כל אוכלוסי הארץ הזו.
חד"ש, התנועה האיסלאמית, בל"ד – טבעי
מר"צ, עבודה, ליכוד – טבעי
בל"ד, ליכוד, איחוד לאומי – לא טבעי
הראשון והשני "טבעיים" כי הם מתיישרים לפי קוים אתניים ומורידים לעדיפות נמוכה עקרונות מתחום הכלכלה וזכויות האדם.
השלישי לא טבעי משום שלמרות התפיסות הכלכליות הדומות, יש חציה של קווים לאומיים.
חד"ש נתפסה פעם כשותפות יהודית ערבית (עם משקל שווה לשני החלקים) עם אוריינטציה כלכלית קומוניסטית.
כיום היא נתפסת כמפלגה לאומנית ערבית, עם כמה יהודים לקישוט על תקן usefull idiots.
היא נתפסת כך משום שבראש סדר העדיפויות הציבורי שלה עומד קידום האינטרסים הלאומיים והכלכליים של הפלסטינים משני צידי הקו הירוק, כשהאינטרסים של הציבור היהודי נחשבים "פחות חשובים".
אולי זה לא נכון, אבל זה מה שאתם משדרים.
ועם דימוי כזה יהיה לכם מאוד קשה ליצור חזיתות עם מישהו שאינו ערבי. מאגר היהודים שעשויים להיות קהל פוטנציאלי מתכווץ, לא רק נתקע במקום.
יהודים מזרחים קשי יום יתפתו אולי לחזית עם דוב חנין, ואבל לא עם בראכה, ובטח לא עם בל"ד.
ש"ס עשויים לעשות בריתות אד-הוק עם התנועה האיסלאמית לצורך קצבאות ילדים וכיו"ב, אבל הם לא יתמכו בקמפיינים אנטי-ציונים בוטים, ולא יסכימו לשתף פעולה ולהיות מזוהים עם מישהו שזה הסלוגן העיקרי שלו.
אברהים צרצור – כן בתנאים מסויימים.
ראאד סאלח- בשום אופן לא.
אני דווקא לא חושב שהנציג הציוני-ימני הזה צריך להיות עילא למניעת איחוד בין הרשימות.
הביקורת שלי הוא על עצם הקמת "עיר לכולנו" ביוזמתם הפעילה של גורמים בחד"ש.
כל מה שמכיל את המילה כוווווולנו ראוי להסתייגות.
אך כיוון שכבר קמה, לשתי הרשימות יהיו אשליות חמורות. לדעתי מה שחשוב באיחוד הוא מיקומם של נציגי יאפא (קודם כל, הנציג השני אחרי דוב חנין והראשון להיכנס למועצת העירייה), המצע והצביון הכללי של האיחוד.
אם ידרשו מנציגי יאפא להתבטא על פי לכסיקון תרבות ה-ngo: הדגשת הא-פוליטיות והעל מפלגתיות, הפרדה ביו הארצי למקומי ועוד, זה לא ילך; אבל אם נציגי יאפא ימשיכו להיות "יאפא", "חד"ש" או לחלופין "בל"ד" – בלי התפתלויות ובלי כחל וסרק (עומר סיקסיק נבחר כראש הרשימה בסניף חד"ש יפו)- זה יקרין על צביונה של הרשימה המאוחדת כולה.
כתבתי "נוח בשבע שגיאות" (כתיב) בתגובתי האחרונה.
"לשתי רשימות יהיו השלכות חמורות"
(לא "אשליות").
למי לעזאזל אכפת מאיזה מפלגה מגיע ראש עירייה או חבר מועצה כזה או אחר. אפשר לחשוב שהוא הולך לפנות התנחלויות, או להקים אותן, ממושבו בעיריית תל אביב. ראש עירייה לא יכול להחזיר פליטים, גם אם הוא מושל במקרה על חלק מהאזורים שפונו ב-48′. למצע המדיני שלו אין כל קשר לפעולותיו החברתיות, והרי גם ליכודניק יכול לפעול למען תושבים ערבים, וחבר מועצה שקורא אילן פפה יכול לקבל כסף מקבלנים.
הביקורת הזאת של הלפרין ודומיו שייכת למסורת השמאל התתרני, שמסתפק בנוכחות של אוטו ביאנקי בפגישותיו המהפכניות. שמאל שצריך אישור בד"צ לפני שהוא כורת בריתות, על מנת שיהיה ברור שבעלי הברית אינם ציונים חלילה, והיו בצד הנכון בתכנית החלוקה, ובמלחמת האזרחים בספרד, וברוסיה, ובקישינייב, ומתנגדים לרוויזיוניזם ותומכים בפרוגרמה האותנטית של מעמד הפועלים האנטי-אימפריאליסטי.
מפלגה או תנועה חברתית חייבת לדאוג לרוב האזרחים.
אסור לה להזניח את הפלסטינים כדי לרכוש את לב ‘היהודים’ ולא את ‘היהודים’ כדי לרכוש אוהדים ערבים. נכון, זה קשה מאוד, אבל זו הבעיה.
זה קשה שבעתיים כאשר המימסד הציוני מתערב עם כל מנגנוני החושך שלו ומסכסך, ומפלג ולא רק יהודים נגד ערבים אלא גם מוסלמים נגד נוצרים וכו’.
היתה לי הזכות להכיר ולעבוד במחיצת אמיל תומא ואמיל חביבי. הכרתי גם את מוחמד ברכה מקרוב, וגם את עזמי בישארה. את אברהם לבנבראון ותמר גוז’נסקי, ואפילו את פנינה פיינהויז שכבר בשנות העשרים של המאה שעברה שכבה לפני הטרקטורים של קק"ל שבאו לחרוש אדמות אריסים הפלסטינים, שקק"ל רכשה מאפנדים בבירות ודמק. לכל אחד מהם היו בעיות. במיעוט היו אלה שאהבו את עצמם יותר מכל, היו שהפעילו מרפקים ופרוטקציות. אבל היה ענין משותף בקיום משותף. המדינה ומנגנוניה הבהירו לנו שזה לא ייצלח. חברים נעצרו. מורים איבדו מקומות עבודה. מנגנון לחץ ושוחד הופעל… וגם בינינו נחלשה הסולידריות.
היום הסכנות מרובות שבעתיים, אך ההתפוררות החברתית החלישה אותנו מאוד. לכן צריך חשיבה מחודשת, והרבה פתיחות. ייתכן שאנו זקוקים למסגרת יותר רחבה שתכלול את כל האלנטים המעונינים בשלום צודק -ממק"י עד מרצ, וכולל את בל"ד. לא צריך לוותר על העמדות הכלכליות, אך ראשית צריך להבטיח את העתיד – ולאפשר את בוא השלום!
אני עובד כל יום 7 שעות ב-22 שקל לשעה.
מה אני צריך שלום.
אני צריך עבודה וביטוח לאומי.
רד ממני.
את דבריו של אחד שהכיר נחוץ להדפיס ולהפיץ כי אלו דברי אמת.
הקומוניסטים הוותיקים חייבים לשבת ולכתוב את ההיסטוריה שלהם ולא להשאיר זאת לשונאיהם ("האדומים"). זה קשה ומתסכל אבל זה חשוב מאוד לדורות הבאים ואפילו לדורותינו אנו.
ל"אחד שהכיר":
עוד פעם הנושא החברתי מפנה את מקומו לנושאים אחרים "חשובים" יותר ו"מחנה השלום" יתפוס את מקומו של המחנה החברתי? ואחר כך נתפלא למה העניים והשכבות הנמוכות מסתייגים ומתרחקים מהמחנה שלנו?
במילותיו של "אחד שלא הכיר" – "רד ממני"
תן הגדרה ל"גורם הציוני" שאסור לו להכלל בחזית.
(ברור שגזענית כמו יחימוביץ אסור לה להיכלל בחזית, אבלהשאלה היא על אנשים משמאל לה).
"הגדרה" נועדה לגיאומטריה.
פה כשעולה שאלה בדבר גורם מסוים דנים פה לגופו.
חוץ מזה, שיהיה ברור שדיברתי על גופים ולא על יחידים. לא לחקור כל פעיל בדבר השקפותיו, אלא להגדיר את המאבק בציונות כאחת ממטרותיה של החזית, ולא להכליל בה מפלגה או תנועה הידועות כציוניות, מצהירות על כך וחברות במוסדות הציוניים (מפלגה ציונית מיוצגת בדרך בהסתדרות הציונית) – למשל מרצ – גם אם נניח מצב שהן עצמן מעוניינות בכך.
השאלה האמיתית היא מה אתה מגדיר בתור א-ציונות. האם מדינה אחת? שיבת הפליטים? או מסתפק בהגדרות מינימליות כמו ביטול חוק השבות ושינוי ההמנון? שים לב שרוב החד"שניקים, כולל הח"כים, קרובים יותר לגרסא השניה, המקילה יותר.
אני חבר במועצת חד"ש ולא באבנא אל באלאד (המכונים "בני הכפר").
קודם כל, תודה לפאדי על מיקוד השאלה. דיבורים על "החשיבות שביצירת חזית רחבה" אינם בעלי ערך רב כשלא מורידים אותם לקרקע של החלטות פוליטיות אסטרטגיות.
פאדי, גם אני כמוך חש לא בנוח כשמועמד מס’ 1 ברשימת עיר לכולנו – שאני תומך בה, לצד רשימת יאפא – מצהיר על עצמו בתור ליכודניק וימני וכו’. אבל ההקשר הסוציולוגי, שהזכרת אותו, הוא שמכריע כאן. עבור תושבי כפר שלם, ה"שמאל" הוא ההגמוניה המפא"יניקית שאחראית לניחשול שלהם, ולהיות "ימין" זו התגובה הטבעית. במצב כזה, אסור לנו להתעקש שאנשים ישתמשו בלייבלים שלנו לפני שהם מאמצים את ההגדרות שלנו. כולי תקווה, ואני מאמין שזה יכול לקרות, שהשמאל הרדיקלי יוכל יום אחד לשנות את ההגדרות המקובלות בחברה הישראלית, כך שתתקבל ההגדרה שלי ושלך לשמאל – סוציאליזם, התנגדות לגזענות, פמיניזם וכו’ – ולא זו של השיח ההגמוני הישראלי. כפי שאמרת, אתה מכיר את אהרן מדואל, והשאלה העיקרית (לא היחידה) צריכה להיות לדעתי – האם בחירתו של אהרן למועצת העיר תפעל לטובת יצירת קונטרה-הגמוניה דרום-מזרחית-יפואית-שמאלית. אני משוכנע שכן.
יאללה, יאפא ועיר לכולנו – התאחדו!
ביקרתי את אייבי נתן ז"ל כששבת רעב בכיכר המדינה בקריאה למשא ומתן עם אש"ף,
וגם השתתפתי בהפגנות שקראו לשחרורו כשישב בכלא לאחר שנפגש עם ערפאת.
בדירת ההורים שלי נותרה עד היום המדבקה "שחררו את אייבי לשלום".
אייבי נתן ז"ל הוא אבדה גדולה לשני העמים.
בחזית אחת בבחירות לא הייתי הולך עמו.
"ציוני" זה לא "ביטוי" ולא "קללה", זו השקפת עולם ברורה ומגובשת.
הציונות היא לא עניין אקדמי או תיאורטי, אלא נוגעת לכל עוול לאומי או מעמדי או חברתי או אקולוגי שנעשים כאן.
חזית שמאלית עקבית לא חייבת אידיאולוגיה אחידה, אך אין היא יכולה להרשות לעצמה לוותר על המאבק בציונות.
מעולם לא אמרתי שכל הציונים "אותו הדבר", אבל רובם המכריע של הציונים המתונים ומתנגדי הכיבוש יודעים שלא תמיד אחדות היא כוח,
ומחנה השלום הרחב צריך להיות מפולג על בסיס היחס לציונות.
אייבי נתן ז"ל נפטר לבית עולמו היום. אייבי היה ציוני שרוף. הוא גם לא היה ממש סוציאליסט, הא? הייתי מגדיר אותו כקפיטליסט ונהנתן מובהק. אז את האיש הזה, שתרם לשלום כה רבות ושילם מחיר כה יקר (איזה שופט פטריוט וזקוף קומה (אם לא לאמר סתם בנ…) שלח אותו לכלא לתקופה ארוכה בגלל שהעז לדבר עם אש"ף!) ותרם כה רבות לאחוות בני האדם מכל הגזעים ולמאבק קונקרטי בעוני ובאומללות של ילדים, האם היית הולך אתו בגאווה יחד לבחירות? אם כן – אז הסק מזה מסקנה הגיונית וסלק את הביטוי "ציוני" מלכסיקון הקללות שלך. אם לאו – הלך עליך!
ולאייבי ומשפחתו וחבריו: מאוד מאוד תחסר לנו!
פתאום נזכרתי שהשאלה שלך כבר עמדה פעמיים במבחן ההיסטוריה:
בסוף שנות ה-80 התמודד אייבי נתן ז"ל בבחירות לעיריית ת"א-יפו,
וכמו כן התמודדה רשימת "שוויון" שזוהתה עם חד"ש. בראשה עמדו שולה חנין ז"ל (אמו של דוב חנין) ועורך הדין היפואי נאסים שאקר יבל"א.
אייבי נתן עבר את אחוז החסימה, "שוויון" לא.
(חמש שנים לאחר מכן נאסים נכנס למועצה ברשימת "כולנו למען יפו").
אייבי ושולה היו שניהם מועמדים לרשות העיר, שניהם לא נבחרו.
ב-65′ אייבי רץ לכנסת ברשימת יחיד.
בקיצור, הלך עליי לגמרי.
יובל
יובל היקר,
מעריך מאוד את עמדתך במישור העקרוני – אך האם אינך מוצא את עצמך מגוחך, ואפילו לא רלוונטי, כאשר אתה שולף משפט כמו: "מחנה השלום הרחב צריך להיות מפולג על בסיס היחס לציונות"?
בוא ונשים את הקלפים על השולחן – מחנה השלום אינו "מפולג" ביחסו לציונות. יש יהודים-ציונים, ויש ערבים-אנטי ציונים.
משקלם של ערבים ציונים ושל יהודים אנטי ציונים הוא אפסי עד לא קיים.
אתה יכול לראות עצמך כגורם חשוב (ודדאי שדעתך כאדם מעניינת וחשובה) אך כפאקטור אלקטורלי או חברתי, אתה – פשוטו כמשמעו – לא קיים. אתה כלום. אתה חמישה וחצי אנשים בשבת בצהריים בצוותא.
אחרי שהבנו את זה, אפשר להמשיך הלאה: היהודים הציונים והערבים האנטי-ציונים יכולים לשתף פעולה אד-הוק לצורך מטרות מסויימות -אפשר לקרוא להם חברתיות – ובמידה הולכת ונעלמת גם מדי פעם בנושא המדיני. מעבר לזה – לא יהיה שום שיתוף פעולה משום שאין מכנה משותף, אין זהות, אין אחווה. אין כלום.
זה לא משום ש"חיוני להשאיר את הפילוג" – אין שום פילוג. לטעון שיש פילוג משמעותו לטעון שיש, או שהיה אי פעם, מחנה אחד (והוא מפולג סביב וויכוח): בוקר טוב יובל הלפרין! אתה מבין שאין כלל מחנה אחד אלא 2 מחנות נפרדים לגמרי?
יש מחנה יהודי-ציוני שנכון לפרגמטיזם מדיני וחברתי בתנאים כאלה ואחרים.
ויש מחנה ערבי-אנטי ציוני שמטרתו להפוך את המשטר החברתי הקיים ולסלק את הציונות.
חוני קבלו.
אז מה, יש יהודים ויש ערבים,
רוב היהודים ציונים ורוב הערבים לא,
אבל מחנה השלום מפוצל.
למה כשאומרים "מחנה" אתה ישר מצמצם זאת רק ליהודים?
למה כשאתה מודד "אותי" אתה מונה רק היהודים שחושבים כמוני?
מה שנקרא כאן "קונצנזוס" יכול להגיע כאן (מתוך עצם טבעו הגזעני), רק ל-80% מהאזרחים, והאחוז הזה הולך ויורד עם הזמן.
כוחה של האופוזיציה השמאלית העקבית בישראל הוא שגם כשהיא לכאורה "אפס" היא לפחות חמישית מכלל האוכלוסייה.
אם יש אנשים שהתרגלו לא לספור אותם זה לא אומר שהם לא קיימים.
חמישית מכלל האוכלוסיה היא ערבית, לא "שמאל".
בתוך החמישית הזו יותר מחצי הם "איסלאמיים" ועוד רבע לאומנים ערבים עם נטיות קפיטליסטיות (המצביעים של בל"ד).
השמאל הערבי מתכווץ ומאבד מתפקדים לתנועות האיסלאמיות, לבל"ד וללאומנים כל כך קיצוניים שבכלל לא חושבים להשתתף במשחק הדמוקרטי הישראלי.
שמאל ערבי זה אך ורק חד"ש. נקודה.
בל"ד והקבוצות הלאומניות-קיצוניות לא נחשבים "מחנה השלום", בדיוק כמו שהאיחוד הלאומי וישראל ביתינו לא יכולים להחשב "מחנה השלום".
המחנה האנטי-ציוני בכלל הוא לא מחנה שלום, אלא מחנה מלחמה. נכון שהוא נלחם ביהודים ולא בערבים, אבל מלחמה זו מלחמה.
מלחמה לא מוגדרת על ידי הצדק שלה, אלא על ידי האמצעים שמשמשים אותה.
בוא ניקח דוגמא ממקום רחוק – מלחמת האזרחים בספרד.
הרפובליקנים והפרנקיסטים נלחמו ביניהם. כל מי שהשתתף במלחמה (כולל זרים שנלחמו לצד הרפובליקנים) היה מחנה מלחמה. בכלל לא משנה שהמטרה של הרפובליקנים נחשבת בעיניך צודקת. הם עדיין נלחמו. הם לא היו מחנה שלום.
ה FLN באלג’יר לא היה "מחנה שלום". הוא היה מיליציה לוחמת, וכך הזרים שהצטרפו לשורותיו.
המהפכנים הרוסים במהפיכת אוקטובר לא היו "מחנה שלום", וגם לא המהפכנים של מאו בסין.
אף אחד מהגורמים הנ"ל לא התכוון לעשות שלום עם הצד השני. הם רצו להלחם בו, להכריע אותו, לנצח אותו בקרב.
המושגים שלך מבולבלים.
מחנה השלום הוא מי שיודע שלא יהיה שלום בלי פשרות, וגם מוכן לעשות את הפשרות האלו.
מחנה המלחמה לא רוצה לעשות שום פשרות. הוא רוצה שהכל יהיה לפי מה שמתאים לו, ועל זה הוא מוכן להלחם.
אני לא מוכן להתפשר עם הרעיון הציוני בשום אופן? אני לא שייך למחנה השלום.
יש מבין?
לפאדי
עצם העובדה שמזרחי משכונת הזנחה וממעמד נמוך ושהוא ליכודניק להגרתו משתף פעולה עם דב חנין, וגם חתום על מצע ועקרונות עיר לכולנו המכירים בהכרח של השגת שוויון אזרחי מלא לכולם -גם לפלשתינים של יפא-
כאן טמון השינוי החשוב,
כאן אשאל את עצמי אם התגיות שאנשים לוקחים על עצמם מסיבות מוכרות- האם תגיות אלה מתוך החידוש הנ"ל אינן מושמות בסמני שאלה שאולי עוד לא קיבלו את הנוסח הזהותי המלא, את ה’תגיות החדשות’
יש שאלה אם צריך לבקש את השינוי התודעתי המלא בעוד הוא נמצא בראשית התהליך שלו
ותודה לאל על שבכלל ישנה כאן ראשית שכזו בכלל, שהיא כלל וכלל איננה מובנת מאליה…
מדובר על שיתוף פעולה ברמה עירונית, בלי שום ויתור, לפי עקרונות התנועה, על העקרונת החשובים ביותר.
לכן לא צריכים בעלי האינטרס של התהליך המיוחל לתקוע מקלות בגלגלים של התהליך עצמו, שלא יכול להתרחש בבת אחת. הוא חייב לעשות את הדרך.
אין שום ספק שכדי לשחרר את קובנות האונס והשבי באזור נווה שאנן ובכלל בעיר אסור לבחול באמצעים אלקטורליים
אין שום ספק שכדי למנוע את המשך תהליך הנישול החמור ביפו צריך להשתמש בכל האמצעים האלקטורליים האפשריים
אין שום ספק שכדי לקדם את התודעה הכללית של שוויון הכל כך חשובה צריך להשתמש בכל האמצעים האלקטורליים העומדים הפעם לרשותינו
אין שום ספק שתל אביב בראשת דב ועיר לכולנו תשפיע על המדינה כולה
לדעתי זו תהיה סכלות גמורה להתעקש לפעול במישורים של קריטריונים אוטופיסטים כאשר כרגע עומדים לרשותינו אמצעים אדירים, שסה"כ אין בהם כל פשרות עקרוניות (מבחינת המצע של עיר לכולנו). זה יהיה פשוט אסון אם כל מי שמטרתו המשותפת כשלנו לא יעשה הכל כדי שהרשימה תבחר, ואז, או אז, נפשיל שרוולים, נייצר שוויון עירוני, נקבע סוף סוף עובדות בשטח. עובדות של שפיות, של חיים במקום נישול, שחיתות, אונס וניאו-ליברליזם פוגעני,
בואו כבר נהיה שמאל פרקטי למען השם
יש כל כך הרבה מה להפסיד
או בניסוח ההפוך שהוא גם נכון- פשוט אין מה להפסיד. רק להרוויח.
בואו תנו למספר 2 ברשימה (סליחה, שכחתי את השם) את הקרדיט על מפנה תודעתי עמוק עוד לפני שהושג איזה הישג כלשהו.
הנה סוף סוף כח פוליטי ממשי מונח לפתחינו
בואו לא נשאיר אותו לידי האינרציה הרגילה של אי-הצדק.
בבקשה!
לחוני כנראה
"אני לא מוכן להתפשר עם הרעיון הציוני בשום אופן? אני לא שייך למחנה השלום."
אין שום רעיון ציוני. היה רעיון ציוני שזה לבנות בית לאוי ליהודים בארץ ישראל. באו לכאן מתיישבים ציונים והקימו קיבוצים וכו’. אח"כ בין 33-48 אנחנו יודעים מה קרה.
שואה ואחריה נכבה. יש בית לאומי על חשבון הפלשתינים, חד משמעית יש.
אחר כך הגיעו כל שאר העולים.
כלומר, מומש הרעיון הציוני.
יהיה מוצלח אם תסביר לי איזה "ערך" נוסף יש ברעיון הציוני חוץ מבית לאומי זה, שעומד חי וקיים.
אשמח אם תראה לי איזה "אנטי-ציוני" שולל את הזכות שלנו להיות פה היום.לא תמצא. פשוט כל מי שיש לו ביקורת על איך שהמדינה מתנהלת אתם (הציונים) ישר קופצים ואומרים "עוכר ישראל" ודווקא בגלל שאתם כל כך רוצים לקדש את העניין ה"ציוני" הזה שהוא כבר לא רלוונטי לשום דבר אתם לא פוקחים עיניכם לביקורת חשובה על איך שמתנהלת המדינה, ותורמים בחוסר הביקורת הזאת לנזק המצטבר של מדיניות כושלת.
מעבר לזה, אין שום ערך אוניברסלי ואפילו לא יהודי שנמצא בתוך "הרעיון הציוני". ולכן ה"רעיון הציוני" הוא רק עניין של זהות, מיתוג, של הגדרה עצמית של להגיד אני לא קיצוני, אני במרכז "אני ציוני". אבל מה זה אומר?. ישנו מחנה אנטי ציוני (ושאני בתוכו) שמשמעות האנטי שלו היא שאנו לא חושבים שהציונות רלוונטית יותר מהטעמים למעלה, הרעיון מומש, ויותר מזה- שצריך להתמודד עם הנזקים שהמהלך הציוני עשה לאחרים, וכן צריך להתמודד עם הנזקים של ההרגל לספק לעצמנו כל הזמן שאנחנו מאויימים בהשמדה בעוד אנחנו מפעילים כח מיותר ופוגעני על אחרים, וממשיכים לאיים על אחרים כל הזמן) – בשם הציונות כאילו מותר לנו להתנהג איך שאנחנו רוצים, מותר לנו לבנות התנחלויות, מותר לנו להמשיך ולגזול שטחים מעבר לקו הירוק- שהוא קו השלום, אם תרצה, שמותר לנו לשלוט בכל אמצעי החיים של הפלשתינים, שמותר לנו לכלוא עשרות אלפי פלשתינים בשנה ללא משפט, ללא כתבי אישום וללא מועד יציאה ידוע….
כל אותם דברים, אם לא שמת לב, נעשים בשם איזו זכות ציונית. ואנחנו, "אנטי ציונים"-( "
אני לא מוכן להתפשר עם הרעיון הציוני בשום אופן? אני לא שייך למחנה השלום. "- ) אנחנו פשוט לא מוכנים לקבל את כל מה שנעשה בשם הציונות הזו, מה שנעשה בשם הססמא הריקה הזאת הואלמעשה האיום הכי גדול על קיום היהודים באזור, על איכות חיינו, ועל חייהם של כל תושבי האזור בכלל.
אתה גם מדבר על כל מני כוחות גרילה… בינתיים, רק מתנחלים וכל מני אנשים מאויימים אחרים מסתובבים פה עם נשק, יש כוחות יס"ם ומשטרה ללא סוף שגם מפנים אנשים מבתיהם שבתוך הקו הירוק על שום היותם לא בעלי הון. (אולי גם זה בשם הציונות?)
אז איזו מחתרת בדיוק מאיימת עלייך כך כך? רק בגלל שסיפרו לך שהשמאל הוא כל כך מסוכן? אולי תשים לב למה שהמיינסטרים עושה בחסות המילה "ציונות" שגורמת לך כמעט ולא לשפוט האם המדיניות הממשלתית מעמידה את חיינו בסכנה או לא, את ה"שלום" (האמיתי, לא הסססמאתי) בסכנה. האם המדיניות של להכניס פעילי שלום אמיתייים לכלא אבל לבנות כבישים ויישובים בתוך אותם הגבולות (בתוך שטח פלשתין) היא מדיניות הגיונית שפועלת למען שלום או למען ההיפך משלום? למה לעשרות אלפי מתנחלים שאין להם שום כוונות של שלום מותר להסתובב בשטחים ולעשות כאוות נפשם אבל שליחי שלום של אמת, שעושים מה שהפוליטיקאים פה היו צריכים לעשות אבל לא עושים (ואף רק מטעמים של פיקוח נפש)- מדוע את עשרות אלפי המתנחלים לא עוצרים אבל את פעילי השלום כן המחנה האנטי ציוני חושב שלהמשיך ולהתנהג כך בשם "ציונות" או תחת כל שם אחר מסכן אותנו יותר מכל דבר אחר. וזאת האמת. אם משמעותה של ציונות הייתה לשאוף לשלום בפועל- ולא בתור ססמא חסרת כוונה כלשהי (אם לא הפוכה לכוונות של שלום)- אז היינו כולנו ציונים. אבל הדבר אף פעם לא היה כך ובוודאי שלא היום.
תסביר לי מה אתה המשמעות המיוחדת של "ציונות"
?
ציונות פירושה שאיפה למדינה עצמאית יהודית. יהודית משמע – שהיהודים הם רוב בה, ולא מיעוט.
זה שלציונות בראשיתה היו פירושים אחרים? נכון. הם השתנו. זה המצב כרגע.
זה שהמטרה הזו הושגה? גם נכון. עכשיו צריך לשמר אותה.
פוסט ציוני הוא מי שסבור שהמטרה הזו הושגה, ואפשר לעבור הלאה.
אנטי-ציוני הוא מי שסבור שצריך להחזיר את הגלגל אחורה. גם מי שמוכן לקבל את היהודים כאן כעובדה מוגמרת, אבל בהתאם לחוקי הד’ימה (הגזעניים, יש לציין) גם הוא אנטי ציוני.
ייחוס כל הרוע עלי אדמות, או כל הרוע שמחוללות ממשלות ישראל מאז 67′ ל"ציונות", משול לייחוס מעשי ארה"ב ל"דמוקרטיה".
בנוגע ל"אשמח אם תראה לי איזה "אנטי-ציוני" שולל את הזכות שלנו להיות פה היום.לא תמצא".
שמא הצצת באמנת החמאס? או באמנה הפלשתינית?
אליבא דהאמנה הפלשתינית, פלשתיני הוא ערבי ששהה בארץ מ-1945. אבל ליהודי יש זכות לחיות בארץ רק אם אבותיו הגיעו ארצה לפני 1917.
מה זה אם לא גזענות צרופה?
אף אחד לא מייחס את "כל הרוע עלי אדמות" לציונות. העולם והרוע בו הרבה יותר נרחבים מאשר ראש הסיכה שאנו חיים בתוכו.
יש מדיניות למדינה הזאת, שהיא מזוהה עם מה שנקרא מדיניות "ציונית" רגילה, והיא בד"כ אם לא תמיד הדרה ונישול וקיפוח של אוכלוסיות מוחלשות. זו לא האשמת "כל הרוע שבעולם" אלא עובדות קיימות בשטח של מדיניות מתמשכת.
אי אפשר להשוות "ציונות" לדמוקרטיה. דמוקרטיה היא צורת ממשל, שגם לה יש הרבה צורות הסטוריות. פה הצורה היא של קומבינטורים מפלגתיים שהקשר בינם לבין הציבור הוא של ברירת מחדל של המעשה הסמלי של ללכת לשים פתק בקלפי ולבחור את הקומבינטור התורן. אין לנו במתכונת הנוכחית את האפשרות להחליף את הנציגים האלה, כי ה משחק כסאות שמי שלא חבר במועדון ההון-שלטון לא יכול להשפיע עליו בממש.
גזענות צרופה היא לחשוב שתוכל להכנס לחדרי מטיותיהם של אנשים ולחשוב שתוכל להתקין התקנים תוך רחמיים, או להכריח אנשים לקחת גלולות למניעת היריון. או לסרס אותם. או, שישנה אפשרות הטרנספר. בהנחה שאתה לא מתכוון לשמור על העקרון הציוני של רב דמוגרפי יהודי, באמצעים הנ"ל- כל הדיבורים על שמירת רוב הם חכא ואיטלולה די מגוחכים.
האנטי-ציונים יוצאים בדיוק נגד הלך המחשבה הדי מעורפל, כפי שאתה מביע, כי יוכלו לשמור על דמוגרפיה יהודית. לא תוכלו.
כל מה שתוכלו זה להפסיק להשתמש בססמא הציונית הזאת בשביל להדיר ולדכא ציבורים, לגרש אנשים מבתיהם (ולא, לא המתנחלים שהלכו לגור למפרע בפלשתין.)
הפרקטיקות שישמרו לך על רוב יהודי הן פאשיסטיות ואין ולא תהיה שום דרך אחרת לתאר אותן.
זאת הסיבה שכדאי לכם, הציונים, להתחיל לרדת מהעץ ה"לא גזעני" בשם פרקטיקות גזעניות לעילא.
אני לא שמתי לב שבראש עיר לכולנו עומד נציג חמאס, ושהאמנה של עיר לכולנו היא אמנת החמאס. ומי שלא תמצא, הוא אף שמאלן אנטי-ציוני יהודי או פלשתיני בתוך המדינה אשר שולל את זכותם של היהודים לחיות בתוך גבלות הקו הירוק.זה לא ריאלי ואין שום רצון או צפיה שכאלה, גם לא ברמז.זה פשוט מגוחך.
איזה כימיקלים אתה לוקח?
"ומי שלא תמצא, הוא אף שמאלן אנטי-ציוני יהודי או פלשתיני בתוך המדינה אשר שולל את זכותם של היהודים לחיות בתוך גבלות הקו הירוק.זה לא ריאלי ואין שום רצון או צפיה שכאלה, גם לא ברמז.זה פשוט מגוחך.
איזה כימיקלים אתה לוקח?"
השאלה היא לא אם אתה מרשה ליהודים לחיות בגבולות הקו הירוק, באמת תודה אגב שאתה מרשה לנו לחיות במקום בו מרביתינו נולד וחי.
השאלה אם אתה מרשה ל*מדינת* הלאום היהודי להתקיים והאם מותר לדעתך ללאום היהודי להגדיר את עצמו באופן לאומי, אתה חכם מספיק כדי לדעת את זה. אז אנא, אל תסתתר מאחרי ניסוחים מעורפלים על הון-שלטון ושאר ססמאות עבשות.
האם אתה בעד קיומה של מדינת לאום יהודית(סמן את הגבולות כרצונך)? זו השאלה הפשוטה שממיינת בין "ציוני" ללא ציוני, איפה אתה עומד?
אגב, כדאי שתרד מהעץ הדמוגרפי. מעולם בהסטוריה, מיעוט של פחות מעשרים אחוז לא הפך להיות רב כתוצאה מריבוי טבעי, אף אחד גם לא רוצה להשתיל התקנים תוך רחמיים בכפיה. חינוך הוא האמצעי מספר אחד לריסון ריבוי טבעי, האם גם לכך אתה מתנגד? אגב, האם אתה גם נגד חינוך לצמצום מספרן של משפחות עניות עם 12 ילדים יחפים בירוחם ומעלות? או שרק הרלטיוויזם התרבותי המתפרץ מאפשר לך את התעלול של להיות ליברל ליהודים ולהתנגד לחינוך לתכנון משפחה אצל ערבים סימולטנית.
נחש מה אגב, המציאות מלמדת שאכן אזרחי ישראל הערבים מביאים פחות ילדים לעולם, שאף אצלם מספר הילדים נמצא ביחס הפוך למצב הסוציו אקונומי ורמת החינוך של ההורים, היית מאמין?
רק בנייה של החברה האזרחית- (ולא הסימבולית-פטישיסטית כאילו להמשיך ולרקוד מסביב לאליל ה"ציונות" תוך כדי סגידה לסמלי המדינה-המנורה, ההמנון והדגל- הוא מה שיתן לנו מדינה בריאה). דרוש הרבה יותר מזה. לצעוק בכפייתיות וחזק שמות של כמה חפצים (או אלילים) לא בונה עולם, אלא מצמצם אותו. הפתרון שאין בלתו הוא לדרוש מחבורת המאכרים שנקראות המפלגות- לבנות מחדש ואחרת את התשתיות החברתיות, לחלק באופן שוויוני את המשאבים המדיניים לכל האזרחים: לרווחה, חינוך בריאות, תשתיות, דיור וכו’. כמובן שעדיף להחליף את המאכרים בנציגי ציבור שסדר העדיפויות שלהם הוא טובת הציבור כ-ו-ל-ו ולא אינטרסים מפוקפקים, תוך נפנוף באלילים ריקים כמו "ציונות"-או "אהבת הארץ"-תוך שהורסים אותה.
אם אתה עדיין לא יודע מהי אוכלוסיית ישראל, ומהי אוכלוסיית פלשתין מבחינה דמוגרפית אתה מוזמן להסתכל באטלס כרטא המעודכן. אני לא חוזר שנים על חישובי הגזענות כשאדם אמור לדעת הייטב שדמוקרטיה אמורה להיות לכולם, כאשר זכותם של היהודים היא בתוך הקו הירוק בלבד, ולא בתוך השטחים הכבושים היכן שאנו נוגסים עוד ועוד מאדמות הכפרים בהתנחלויות ובגדרות מפלצתיות, תוך עינוי מתמיד של האוכולוסיה שלא מוכנה להיות מושפלת, וגם לא תהיה.
כתבת: " קודם באה ההטמעה התרבותית, ואחר כך המימוש הפוליטי, ולא להפך" באמת לא יכולת להיות גזען יותר מזה. באת לפה לחנך את הפרימיטיבים מה זה תרבות, אחרי שתראה להם מי שולט. אם לך תהיה קצת תרבות שהיא לא גזענית, אם תבין מהו שוויון, אולי בעתיד תוכל להנחיל את זה למישהו אחר. כרגע אתה חושב שאתה עליון על האחרים בהגדרה. גם לשכמותך דרושה מערכת חינוך ומציאות פוליטית שמתחילה לדרוש שוויון ולהסביר מהי משמעותה של גזענות, ויפות 80 שנה קודם.
לגבי עיר לכולנו והאנטי ציונות.
עיר לכולנו היא סבבה. יופי של רשימה. הלוואי ותצליח. דב חנין נהנה מתמיכתם של רבים וטובים, גם אנשים שבחיים לא היו מצביעים חד"ש, גם אנשים שמגדירים עצמם ציונים, גם אנשים שמגדירים את עצמם כימין. משום שדב חנין הוכיח את עצמו כח"כ מעולה ויעיל וטוב לציבור.
במצע של עיר לכולנו אין שמץ של אנטי-ציונות, ולא ברור לי למה צריך לתקוע אנטי-ציונות בכל חור ופינה.
אלא אם אתה מאוד רוצה להכשיל את עיר לכולנו. אולי חולדאי משלם לך?
הרעיון הציוני מבוסס על ההכרה בעובדה שלמיעוט קשה עד בלתי אפשרי להגן על הזכויות שלו, או בכלל להנות משוויון זכויות, והוא תלוי ברצון הטוב של הרוב.
כמו כן, שפזורה של קבוצה לאומית שאין לה מדינה משלה (טריטוריה וצבא) חשופה יותר להתנכלויות, ופגיעה יותר מפזורה שבמקרה של התנכלות יש לה לאן ללכת.
הרעיון הזה מבוסס על עובדות בשטח, על נסיון עצמי ונסיון של אחרים.
להתפשר עם הרעיון הציוני היא הנכונות לקבל לגיטימיות של מדינה עם רוב יהודי על *חלק* מהטריטוריה.
זוהי פשרה משום שהאלטרנטיבות הן מדינה עם רוב יהודי בכל הטריטוריה, או מדינה עם רוב ערבי בכל הטריטוריה.
המשמעות של פשרה כזו אינה השלמה עם "הדרה" של מיעוטים, אלא השלמה עם קיום כמיעוט, כשבכל זמן צריכה להתקיים עבור המיעוט אפשרות של הגירה חופשית למדינה שבה הוא משתייך לרוב.
באופן מעשי זה אומר שיש להלחם על שוויון זכויות והקצאת משאבים פרופורציונאלית ללא אפליה לכל האזרחים בתחומי המדינה.
אבל זה אומר גם השלמה עם מדיניות *הגירה* שתומכת בשמירה על רוב לאומי.
זה לא מושלם, אבל בתנאים הנתונים (חברה אנושית שמקיימת פרקטיקות של העדפה של "משלנו" ואפליה של מי "שלא משלנו") זה הטוב ביותר האפשרי.
יש פה פרדוקס – אי אפשר להגן על שוויון בלי כוח, ואי אפשר להיות בעל כוח מעמדה של מיעוט. הקיום האנושי מלא פרדוקסים. זה אומר שאי אפשר לקיים אוטופיות מושלמות, וצריך להשלים לפעמים עם רע הכרחי, גם אם יש מודעות לכך שהוא רע.
הבעיה של האנטי-ציונים היא שהם מוכנים לתת כוח בידיים של אנשים שהם הרבה יותר גזענים, אכזריים, ואנטי זכויות אדם בפועל וגם בהצהרה, מ"הציונים".
אתם דוחים משהו פגום, בפני משהו יותר גרוע.
דרך אגב, העובדה שאתה מדבר על הכרה לכאורה בזכויות של יהודים בתוך הקו הירוק בלבד, בעוד שאתה נלחם על זכויות הערבים בלי ציון גבול/תחום, אומרת שהגמל לא רואה את הדבשת של עצמו.
באשר להכרה בזכויות – כדאי שתשים לב שמילים ריקות בלי מכניזמים שמבטיחים את קיום הזכויות האלו אינן משכנעות.
הדרך היחידה להבטיח קיום של זכויות אדם גם למיעוטים או לקבוצות חלשות היא הטמעה תרבותית של ערכים אלו בקרב האוכלוסיה הרלוונטית, כך שרוב האנשים באוכלוסיה הזו יחזיקו בערכים אלו בחיי היומיום.
קודם באה ההטמעה התרבותית, ואחר כך המימוש הפוליטי, ולא להפך.
רלטוויזם תרבותי פירושו שאדם משתמש בסרגלים מוסריים שונים לאנשים שונים על בסיס מוצאם האתני או הרקע התרבותי שלהם, אם אתה אינך חושב שמשפחות עניות עם תריסר ילדים הינה בעיה סוציולוגית אקוטית אז זה עניין אחד. אכן ישנם כאלו החושבים שתפקידה של המדינה לממן ולסבסד גונדות של עוללים, זו זכותם, אני חושב שהם טועים. אני עדיין לא הבנתי את עמדתך בעניין, אתה נגד תכנון משפחה באופן עקרוני? אתה מתנגד לתכנון משפחה בישראל? או שאתה מחזיק בעמדה מעניינת יותר כמו התנגדות לתכנון משפחה בקרב השכבות החלשות.
אני חושב שחינוך לתכנון המשפחה הוא נדבך קריטי בעידוד וקידום מוביליות חברתית.
אם העמדה הזו נראית לך בזויה, הסבר לי למה. הבן, זו לא קונספירציה לשימור הרב הדמוגרפי, זה ישמר מאליו בגבולות הקו הירוק לפחות במאה השנים הקרובות אפילו אם נקלוט 200 פליטים מסודן ועד עשרת אלפים עובדים זרים בשנה, רד מהעץ. זו גישה שמטרתה שיפור איכות חייהם של אזרחי המדינה, על אחד כמה וכמה בעידן זה של משאבים גלובליים מדלדלים, מדינות מסויימות, הרבה יותר סוציאליסטיות מישראל הלכו רחוק הרבה יותר בעניין הזה, ההנהגה הסינית למשל גילתה אחריות חסרת תקדים בנושא, על אף שהדרך בה הם בחרו לחלוטין לא מקובלת עלי.
לכל המגיבים שעשו סלט ממה שכתבתי:
לחיים ו.: אין פה שום שאלה של מרשה או לא מרשה. אתה צריך להניח שתגובתי הגיבה לתגובה של מישהו אחר שכרגיל חשב שאנטי-ציונים אכן כן שוללים את זכותם של יהודים לחיות במדינה. תקרא קצת אחורה. כל מי שיש לו קצת ריאליזם בריא ברור לו שכל האזרחים שבגבולות הקו הירוק, יהודים, פלשתינים ורוסים, סודנים (שצריכים להיות עם תעודת פליט ולצבור וותק לכוון תושבות) כל אלה בלי שום ספק אזרחי מדינת ישראל. כל מה שזה אומר הוא שגבולות המדינה הם הקו הירוק, ורוב האזרחים הישראלים אכן מכירים בגבולות אלה, למרות שהממשלות ממשיכות בשלהם-הניגוד לרצון הציבור-ומפרות את העקרון הזה.
לכן לשאול שאלות "מרשה או לא מרשה" אתה מפנה לטוקבקיסט הלא נכון, ואתה מוזמן להגיב אליו (חוני אם אני לא טועה.) מה שאמרתי בתשובה לדמוגרפיה הוא הגחכת העניין כאשר טוקבקיסט אחר הציע (כתב הטוקבקיסט:" ציונות פירושה שאיפה למדינה עצמאית יהודית. יהודית משמע – שהיהודים הם רוב בה, ולא מיעוט. זה שלציונות בראשיתה היו פירושים אחרים? נכון. הם השתנו. זה המצב כרגע.זה שהמטרה הזו הושגה? גם נכון. עכשיו צריך לשמר אותה.")
מטרת השימור הרב הדמוגרפי נראית לי בזוייה מעיקרה. גם לחנך אנשים במיוחד על מנת שידעו לתכנן משפחה, אם בירוחם, אם בשוויץ ואם באום אל פאחם נראה לי בזוי. החינוך צ"ל שווה לכולם, מייטבי ואמיתי, מה שאין לו זכר כיום. עוד לערבב את החסר הזה בשיקולים דמוגרפיים הוא שיא חדש של הצטחצחות ליברלית מתנשאת- שבאופן אירוני בה אתה מאשים דווקא אותי, ומצד שני מדגים ליברליות מתנשאת -אה לה שולמית אלוני סטייל, ועוד מוסיף דוגמאות סטטיסטיות להבהרת הנקודה.
למגיבה ממקודם- הגבתי למגיב אחר, ומיותר לכתוב תגובות שנכתבו בתגובה למגיבים אחרים כאילו שאין תגובות קודמות בשירשור. הדיון ב"אנטי-ציונות" התפתח בשאלה המנסה לברר מהי אותה אנטי-ציונות שהמתנגדים לדב חנין מצביעים עליה. אל תדאגי, רב תושבי תל אביב לא יושבים וקוראים תגובות בגדה השמאלית, ובכל מקרה אי אפשר יהיה להסתיר את נשקו המלוכלך של היריב- אותה ה"האשמה" באנטי ציונות. כל מה שאפשר לעשות הוא להתנגד לשימוש הדמגוגי בהאשמת ה"אנטי ציוני" המאיימת כל כך. כלומר, חייבים לדבר על זה, ע"ע שלי-חולדא-ציונוביץ’ .
למגיב האחרון "לאלעד"- הרעיון הציוני לא מבוסס על הגנת המיעוטים מהרב, אלא זהו אחד מיסודות הרעיון הדמוקרטי מראשיתה, שקדם לציונות בכמה אלפי שנים. בארץ זה לא יושם אף לא לרגע. כל מערכות השלטון במדינת ישראל, כל ממשלות ישראל לדורותיהן ביססו את ההדרה, ביססו את הנישול והאפליה, היוו גב להגמוניית ההתנשאות של הרב (או האתוס של הרוב, יותר נכון) על המיעוטים- ומה אתה יודע, אפילו בספרי הלימוד. אז אל תספר לי על איך הציונות היא זו שהגתה לראשונה את אחד מיסודות הדמוקרטיה.
כפי שכתבתי בתגובה הקודמת- אין שום דרך לתכנן רוב יהודי בלי להתפס לתכניות גזעניות במהותן ואנטי דמוקרטיות בעליל. צריך לעזוב את זה מתוך ההבנה שחשיבה כזאת בדיוק חופרת תחת הרעיון הראשוני של זכות של עם להגדרה עצמית, של זכויות אדם, של לבסס מדינה ליהודים כדי שלא יפגעו בנו" וכו’. אי אפשר לבסס מדינה מתוך המוטיבציה הבלעדית של דאגה להתפקדויות גזעניות. הדבר היחיד ושאין בלתי הוא להתחיל לפתח חברה שוויונית ולא גזענית בעליל: השקעה שוויונית בכל התחומים: חינוך, בריאות, תשתיות, תרבות, רווחה וכו’. אין קיצורי דרך.
האנטי ציונים, אומרים שמה שהציונות ברובה עשתה עד היום הוא לבנות חברה שבראש ובראשונה מכחישה את הנכבה- שזה לא להתייחס להסטוריה הקרובה של הרבה מאוד אנשים פה, מכחישה את האחריות שלה לפליטים הפלשתינים, בהמשך דורכת על כל יוצאי עדות המזרח בכל מובן, דוחקת את סיפורם של ניצולי השואה כצאן-בזוי שהלך-לטבח-מרצונו, דוחקת את השפות, המנהגים והזכונות בשם אנטי-גלותיות גלוייה, בוטה וכוחנית, והיום האתריופים ובני המנשה "נהנים" מאותו היחס ואותה האפליה. כלומר, אותה הציונות לא בדיוק טיפחה את עם ישראל, אלא היא יציר חדש וכוחני שבא על חשבון כל תוכן-תרבותי וערכי אפשר, והשאיר למעשה את כל מי שיש פה בחברה שמושתתת פחות או יותר על כוחניות בלבד. אין לציונות שום ערכים סגוליים משלה מלבד הרעיון לבנות בית לאומי לעם היהודי. משנקבעו בגבולות- והם גבולות 67 כפי שמקובל על ידי החוק בינלאומי, על ידי רוב הפלשתינים (עדיין, בקושי במצבם, אבל עדיין), ועל ידי רוב מוחלט של תושבי מדינת ישראל. הקו שחושב שיצליח לתת חוסן למדינה על ידי המשך של פרקטיקות גזעניות וכוחניות פשוט מסובב את חרב ההשמדה העצמית וההרס עוד ועוד סיבוב לתוך בטנה השסועה גם ככה של המדינה הזאת.
רק בנייה של החברה האזרחית- (ולא הסימלית-פשיסטית כאילו להמשיך ולרקוד מסביב למזבח ה"ציונות" תוך כדי סגידה לסמלי המדינה-המנורה, ההמנון והדגל- הוא מה שיתן לנו מדינה). דרוש הרבה יותר מזה. לצעוק חזק שמות של כמה דברים בחזרה כפייתית לא בונה עולם, אלא מצמצם אותו לכדי בדיחה עצובה.
הפתרון שאין בלתו הוא לדרוש מחבורת המאכרים שנקראות המפלגות- לבנות מחדש ואחרת את התשתיות החברתיות, לחלק באופן שוויוני את המשאבים המדיניים לכל האזרחים: לרווחה, חינוך בריאות, תשתיות, דיור וכו’.
אם אתה עדיין לא יודע מהי אוכלוסיית ישראל, ומהי אוכלוסיית פלשתין מבחינה דמוגרפית אתה מוזמן להסתכל באטלס כרטא המעודכן. אני לא חוזר שנית על חישובי הגזענות הטפשיים כל כך כשאדם אמור לדעת היטב שדמוקרטיה אמורה להיות לכולם, כאשר זכותם של היהודים היא בתוך הקו הירוק בלבד, ולא בתוך השטחים הכבושים היכן שאנו נוגסים עוד ועוד מאדמות הכפרים בהתנחלויות ובגדרות מפלצתיות, תוך עינוי מתמיד של האוכולוסיה שלא מוכנה להיות מושפלת, וגם לא תהיה.
" קודם באה ההטמעה התרבותית, ואחר כך המימוש הפוליטי, ולא להפך" באמת לא יכולת להיות גזען יותר מזה. באת לפה לחנך את הפרימיטיבים מה זה תרבות, אחרי שתראה להם מי שולט. אם לך תהיה קצת תרבות שהיא לא גזענית, אם תבין מהו שוויון, אולי בעתיד תוכל להנחיל את זה למישהו אחר. כרגע אתה חושב שאתה עליון על האחרים בהגדרה. גם לשכמותך דרושה מערכת חינוך ומציאות פוליטית שמתחילה לדרוש שוויון ולהסביר מהי משמעותה של גזענות, ויפות 80 שנה קודם.
אם ההשקעה בתשתיות, בחינוך ברווחה ובקהילה -בפרדיס , בלוד, ביפו, ברמה ובאום אל פאחם -הייתה כמו- ברעננה, ברחובות, בנס ציונה, בהרצליה בכרמיאל ובהוד השרון- וכו’
אז אולי אי אפשר היה לשטוף את רחובות הבורסה ברמת גן כל בוקר בזרנוקי מים ישר מברז הכיבוי, אבל המצב היה הרבה יותר טוב בארץ כולה.
ולא, אין לך זכות להכנס לאף אחד לשיקולים המשפחתיים. תכנון משפחה זה יופי אם ההורים מחליטים לעשות זאת, אבל המדינה או עמותות ימין לא יכולות להכנס לכפרים ומועצות אזוריות עם יועצים לתכנון משפחה מרוב דאגה דמוגרפית. זה בזוי וגזעני.
אם המדינה מחליטה להגביל 4-3 ילדים למשפחה או משהו, זה צריך להיות ל-כ-ו-ל-ם ובכל מקום, ולא איפה שתרצה לקצץ את הכמות הגזעית שלא מוצאת חן בעיניך, או שנראית לך "בעייתית".
דברים כמו תכנון כלכלי משפחתי, תכנון משפחה וכיו"ב הם תוצאה של מצב סוציו-אקונומי בלבד, ובזה הוא תלוי.. אתה רוצה לעשות קיצורי דרך שהמוטיבציה שלהם היא גזענית- איפה שאתה לא אוהב. מיותר לציין שלפי דעתי החינוך השוויוני חשוב לכולם- גם למבוססים וגם לנאבקים כדי שידעו כולם שוויון מהו על מנת שבעתיד יהוו אזרחים מודעים יותר לחשיבותו של השוויון וידעו לדרוש אותו בתור אזרחים.
אין פה שום דיון בשום רלטיויזם. אתה לא יכול להכנס לאנשים לתוך שיקולי המשפחה שלהם, בדיוק כמו שלא היית מסכים שיכנסו לשלך, בטח שלא מעמדת התנשאות, או גזענות שלא מעוניינת מעוד מסוגך.אתה לא יכול לראות את זה ולהבין את זה, כי זה לא המיקום החברתי שלך.
איך לעזאזל חד"ש מריצה 2 רשימות לעירייה?! איך קורה מכזה דבר. מילא שהשמאל מפולג בינו לבין עצמו (עיר לכולנו, יאפא, דע"ם, מרצ) אבל כשח"כ אחד עומד בראש רשימה וח"כ שני מאותו מפלגה תומך ברשימה אחרת (ושניהם חברים במפלגה שמעזה לקרוא לעצמה לניניסטית – חחח) זה בלתי נסבל.הקריאות לאיחוד הן כמובן נכונות אבל מישהו במפלגה הזאת (שאני עדיין תומך בה, אבל יותר ויותר מתוך חוסר אופציות) חייב להבין שיש פה בעיה – בעיה גדולה מאוד.