ממש נבהלתי כאשר ראיתי את הכותרת ב"הארץ". "אין מקום לשתיים" נאמר שם בשמו של סרי נוסייבה, כשהכוונה היא לשתי מדינות בין הים והירדן.
מה? האם נטש נוסייבה את שאיפתו לפיתרון המבוסס על דו-קיום בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין?
קראתי את הראיון הארוך שנתן נוסייבה לעקיבא אלדר, ונרגעתי. נרגעתי והתרגזתי. מפני שהכותרת הייתה סילוף גס. לא היה לה שום קשר עם הנאמר בראיון. ומכיוון שרבים קוראים רק כותרות, מבלי לטרוח לעיין בטקסט שמתחתיה, זוהי הטעייה.
איך זה קורה? ב"הארץ", כמו בעיתונים רבים אחרים, נהוג שלא כותב המאמר קובע את הכותרת שלו, אלא עורך העמוד. זה עלול לתת כותרת כוזבת – אם מתוך בורות, אם מתוך רשלנות, אם מתוך זדון.
העניין והאיש חשובים מכדי לעבור על זה בשתיקה.
גילוי נאות: אני מחבב את סרי נוסייבה. הלכנו שלובי-זרוע בראש הפגנת-שלום בעיר העתיקה בירושלים. התחלקנו בפרס-שלום שקיבלנו ביחד בגרמניה (פרס על שם לב קופלב, הלוחם הרוסי הגולה לזכויות-האדם, לשנת 2003).
הכרתי את אביו, אנואר נוסייבה, אציל פלסטיני אמיתי, שכיהן בתקופת הכיבוש הירדני כשר בממשלה ירדן וכשגריר ירדן בלונדון. מיד עם ראשית הכיבוש הישראלי שאלתי אותו בסוד אם הוא מעדיף חזרה אל השלטון הירדני או הקמת מדינה פלסטינית. הוא השיב חד-משמעית שהוא מעדיף מדינה פלסטינית.
בצד חינוכו הערבי זכה סרי גם בחינוך בריטי. יש הרואים בו אדם מרוחק, ואולי אף מתנשא, אך הכרתי אותו כאדם רגיש, צנוע . הוא מצטיין באומץ-לב מוסרי ופיסי, המתבטא לעיתים קרובות בנקיטת עמדות בלתי-פופולאריות בעליל. כמה פעמים הוכה על כך נמרצות.
לפני חמש שנים פרסם נוסייבה, בשותפות עם עמי איילון, תוכנית-שלום מגובשת, שעיקרה הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל על בסיס הקו הירוק, והפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות. התוכנית תאמה במידה רבה את תכנית-השלום שפרסם לפני זה "גוש שלום", וליוזמת ז’נבה שבאה אחריה.
לכן נבהלתי כאשר ראיתי את הכותרת. האם יתכן שסרי נוסייבה נטש את המרכיב המרכזי של השקפתו?
בראיון אומר נוסייבה דבר שונה לגמרי. לא זה בלבד שאינו קובע ש"אין מקום לשתיים", אלא להפך: הוא מעלה על נס את פיתרון שתי-המדינות כפיתרון המעשי הטוב ביותר. אך הוא מצרף לזה אזהרה לישראלים: בגלל תנופת ההתנחלות הולך ואוזל הזמן להגשמת פיתרון זה. הוא קובע גבול של זמן: סוף 2008.
זהו למעשה אולטימאטום: אם הישראלים לא ינצלו את ההזדמנות הקיימת עדיין, ובמקום לעשות שלום ימשיכו בהתנחלות המואצת במזרח ירושלים ובגדה המערבית, ינטשו הפלסטינים את הפיתרון הזה. הם יקבלו את סיפוח כל השטחים הפלסטיניים הכבושים לישראל, כלומר שלטון ישראל בכל הארץ, מהים עד הירדן, וייאבקו לשוויון-זכויות אזרחי בה. הוא קורא לזה "ברירת מחדל".
נוסייבה מצמיד את האקדח הדמוגרפי לרקת הציבור הישראלי. הוא אומר להם, למעשה: הפלסטינים יהיו מיעוט גדול במדינת-ישראל. מאבקם לשוויון יכריח את ישראל להעניק להם אזרחות מלאה. תוך כמה שנים יהוו האזרחים הערביים רוב במדינת-ישראל. סוף החלום הציוני. סוף המדינה היהודית. (ציפי לבני משמיעה, אגב, אזהרה דומה.)
נוסייבה מכיר את ישראל היטב, והוא יודע שהאובססיה הדמוגרפית משגעת את הישראלים. השד הדמוגרפי רודף אותם בחלומותיהם. הדיון הכפייתי בנושא זה שולט בשיח הציבורי. נדמה לו, על כן, שהאיום הזה יכריח את הישראלים למהר ולהסכים לפיתרון שתי-המדינות. זהו חוט-השני של הראיון.
עם כל הכבוד והידידות לנוסייבה, אני חושב שהוא טועה בטקטיקה הזאת. טועה בגדול.
בעיניו, ובעיני כמה אינטלקטואלים בשני הצדדים, קיימת רק ברירה אחת: "פיתרון שתי-המדינות" או "פיתרון המדינה-האחת". מדינה פלסטינית לצד ישראל או מדינה דו-לאומית, שבה ישרור שוויון בין כל האזרחים, יהודים וערבים.
זוהי טעות מסוכנת.
"פיתרון המדינה-האחת" הוא אוקסימורון, מושג הסותר את עצמו, דבר והיפוכו. רעיון המדינה-האחת אינה פיתרון, אלא אנטי-פיתרון. זהו מרשם לסכסוך-דמים מתמשך. לא חלום, אלא סיוט.
אין שום סיכוי שהציבור היהודי יסכים, בדור הזה או בדור הבא, לחיות כמיעוט במדינה שבה ישלוט רוב ערבי. 99.99% של הציבור היהודי יילחמו בכך בכל האמצעים העומדים לרשותם. הדמוגרפיה לא תרפה מהם, אלא להפך, היא תדחוף אותם למעשים שלא יתוארו. הטיהור האתני יהפוך למטרה גלויה ומעשית. גם ישראלים מתונים יידחפו לזרועות הימין הפאשיסטי. כל אמצעי הדיכוי יהפכו לכשרים, כשהמטרה היא לגרום לערבים לנטוש את הארץ לפני שיהיה להם סיכוי להפוך בה לרוב.
המאמינים האדוקים ברעיון המדינה הדו-לאומית יגידו: בסדר, שיהיה. נעבור דור אחד או שניים של שפיכות-דמים, מלחמת-אזרחים מתמדת, אך בסוף נשכנע או נכריח את היהודים להעניק לפלסטינים אזרחות ושוויון. אולי. אך איזה עם נורמאלי יסתכן בהימור כזה?
הברירה האמיתית היא איפוא: "פיתרון שתי-המדינות" או "פיתרון הטיהור האתני".
במקרה הטוב ביותר, פיתרון המדינה הדו-לאומית אינו מעשי. אני מניח שגם נוסייבה יודע זאת. ברור שבעיניו זוהי טקטיקה. הוא אף מרחיק-לכת ומציע להמחיש את האיום בתחום הירושלמי. התושבים הערביים של ירושלים המזרחית אינם אזרחי-ישראל ואינם יכולים להשתתף בבחירות לכנסת, אבל הם רשאים להשתתף בבחירות לעירייה. עד כה החרימו את הבחירות, מכיוון שההשתתפות בהן תתפרש כהכרה בריבונות הישראלית על מזרח-ירושלים.
נוסייבה מעלה את האפשרות שהתושבים הערביים יפסיקו את החרם ויקימו רשימה משלהם. מכיוון שהם מהווים כשליש מאוכלוסיית העיר, ואילו הציבור היהודי מפולג בין חילוניים וחרדים, יקבעו הערבים מי יהיה ראש-העיר הבא. נראה שנוסייבה אינו שולל את האפשרות להתייצב בעצמו בראש רשימה כזאת. הוא מאמין שהאיום הזה יבהיל את היהודים.
הסכנה האמיתית הטמונה בטקטיקה זו אינה בכך שהיא תרכוש לבבות לרעיון המדינה הדו-לאומית. הסכנה הרבה יותר גדולה ומעשית.
עיקרה: אם הארץ כולה אמורה להפוך למדינה דו-לאומית, הרי אין שום סיבה שלא לאפשר כבר עכשיו ליהודים להתנחל לכל אורכה ורוחבה.
נוסייבה טוען שהולך ואוזל הזמן לפיתרון שתי-המדינות בגלל ההתנחלות היהודית בגדה, ובעיקר בירושלים המזרחית. אבל דווקא הרעיון של מדינה-אחת פותח את השערים להתנחלות בלתי-מוגבלת. לכאורה הוא פותח גם בפני הפלסטינים את האופציה הזאת – אבל עצם העלאת האפשרות הזאת מבליטה את האבסורד שבה.
המאבק האמיתי כיום הוא על ההתנחלות. הוא נטוש בכל רחבי הארץ, על כל התנחלות, על כל "מאחז", כל כביש עוקף, כל תוכנית-שיכון. זהו מאבק-איתנים, המתנהל בכל אתר ואתר, מ"הר-חומה" עד "חומת ההפרדה" (שאינה אלא אמצעי להתרחבות ההתנחלויות, כפי שמודה עכשיו גם בית-המשפט העליון).
הטכסיס של נוסייבה משמיט את הקרקע מתחת לכולנו, הלוחמים יום-יום בשוד הקרקעות ובהתנחלות – החל בפעילות ובפעילים האמיצים המפגינים והנפצעים מדי שבוע במאבק נגד החומה, וכלה בידידינו בחו"ל, הפונים אל דעת-הקהל בארצותיהם.
"חזון" המדינה הדו-לאומית שייך לעתיד הרחוק, אך התוצאה המיידית היא הסרת המחסום בפני תנופת-ההתנחלות.
זוהי גם המטרה שאליה חותר, בערמומיות מפותלת, ראש-הממשלה אהוד אולמרט. הוא טוען בקול גדול שהוא בעד פיתרון שתי-המדינות, ורק פתי יאמין לדבריו לאור מעשיו בשטח.
לפני שבועיים פורסמה תוכנית-השלום שהוא מציע להנהגת הרשות הפלסטינית. תוכנית תמימה, ואפילו חיובית.
עיקריה: ישראל תעביר את כל השטחים הכבושים למדינה הפלסטינית, מלבד 7% מהשטח, שבהם שוכנים גושי-ההתנחלות. תמורתם תעביר ישראל למדינה הפלסטינית שטחים משלה, בגודל של 5.5% משטח הגדה. נוסף על כך תפתח מעבר בין רצועת-עזה לגדה המערבית, והפלסטינים ישלטו בו. זה יהיה שקול כנגד ההפרש בגודל השטחים שיוחלפו.
אז איפה העוקץ? השטן, כמו שאומרים, מסתתר בפרטים הקטנים. ההסכמה תהווה "הסכם מגירה". הוא ימומש בעתיד. מתי? אז ככה…
השטחים הכבושים בגדה יוחזרו לפלסטינים כאשר הרשות הפלסטינית תוכיח את יכולתה לשלוט בשטח. מי יקבע? כמו שניחשתם: אנחנו.
השטחים הישראליים, האמורים להימסר לפלסטינים תמורת השטח שיסופח לישראל, צמודים לרצועת-עזה. מתי יועברו? אחרי שימוגר שלטון-החמאס ברצועה והרשות הפלסטינית תשתלט שם. כך גם המעבר הבטוח. מתי ייפתח? אחרי שימוגר שלטון החמס בעזה. על כך אמרו הרומאים הקדמונים: "AD CALENDAS CRAECAS " – כאשר יהיו ראשי-חודש ליוונים. (ליוונים כלל לא היו ראשי-חודש.)
אבל העוקץ האמיתי התגלה בדברי "המקורבים" של אולמרט. הם הסבירו שעם קבלת "הסכם-המגרה", ניתן יהיה לפתוח מיד בתנופת-בנייה אדירה בכל גושי-ההתנחלות, שהרי על פי ההסכם יהיו גושי-ההתנחלות בכל מקרה בתחום ישראל. אפילו האמריקאים לא יוכלו להתנגד לכך, אחרי שהפלסטינים עצמם יסכימו לסיפוח השטחים האלה לישראל.
במלים פשוטות: כל התוכניות האלה הן מילים ריקות, ורק דבר אחד הוא ממשי ומיידי: ההתנחלויות יתרחבו בהתמדה.
על פי המיתולוגיה הנוצרית, לשטן יש רגל של סוס. מדי פעם מציצה הפרסה מתחת לגלימתו הארוכה, וכך הוא נחשף.
רגל-הסוס של השטן שלנו היא ההתנחלות. בכל רעיון ובכל תוכנית כדאי להרים את שולי הגלימה ולהסתכל על הרגליים.
או שאבנרי לא יודע לקרוא או שספירו לא יודע לקרוא, אם יכלתי הצנועה לקרוא נחשבת, הרי שזה ספירו שמתקשה בהבנת הניואנסים בראיון עם נוסייבה, אבל זה באמת לא מפתיע, ספירו תמיד חיבב להרוג זבובים בתותח.
בכל מקרה, אני לחלוטין מסכים עם הניתוח של אבנרי ועם מסקנותיו. כמה הערות,
אם לפלסטינים אין שאיפות לאומיות נפרדות ורצון להגדרה עצמית, אזי פתרון הרבה יותר פשוט הוא לאחד את הגדה עם ירדן ולא עם ישראל, יותר זול, פשוט ואלגנטי.
ויתור על מדינה עצמאית פלסטינית היא יריקה בפרצופם של כל אלו שנאבקו למענה בעולם וחמור מכך השלכה לפח של כל ההישגים שהושגו במאבק. ולטובת מה? מאבק שאפילו האוהדים הגדולים ביותר של העניין הפלסטיני יתקשו לגבות, מאבק שיאמת את כל חששות הציבור הישראלי ומבחינתם הוא יהרג ובל יעבור.
את תנופת ההתנחלות לא ניתן לעצור. מדובר בתופעה הנהנית מהסכמה, לעתים בשתיקה ולעתים בגלוי, של השלטון ומתזרימי הון בלתי נדלים מחו"ל ומבנק ישראל. עד כה הוקמו מאות התנחלויות, קטנות וגדולות, המאכלסות מאות אלפים ותופסות חלק ניכר מהגדה המערבית. המאבק נגד ההתפשטות היהודית על חשבון הפלסטינים ואדמתם נכשל בגדול. אלפי הפגנות ומיליארדי מילים לא עצרו מיגרון אחד. דווקא המאבק נגד גדר ההפרדה, כלומר נגד ה"חלוקה" לשתי מדינות, נושא פרי ומצליח באופן חלקי. במקביל להתפשטות הטריטוריאלית נמשך הדיכוי ודחיקת רגלי הפלסטינים החוצה. אבל הפלסטינים נצמדים למולדתם ולא יאפשרו טיהור אתני דה לוכס נוסח 1948 ו- 1967, אלא רק טיהור נוסח אושוויץ. אני מאמין שלא נגיע לזה, אם מפני התנגדות אזרחים מצפוניים ואם מפני התנגדות אומות העולם ובעיקר מפני שהפלסטינים מכירים מקרוב גם את הנכבה שלהם וגם את השואה שלנו והם חמושים ומאומנים ולא ילכו כצאן לטבח. יש אפוא רק דרך אחת ויש ללכת בה באומץ: מאבק למען השוואת הזכויות הפוליטיות של כל אזרחי הארץ, יהודים ופלסטינים. מקריאת דברי אבנרי התרשמתי שהוא אישית בעד מדינת כל אזרחיה אבל חושש מהתנגדות כוחנית של היהודים. אני מאמין שהיהודים יאלצו לקבל את הגזירה שהם עצמם גזרו על מדינתם, כאשר בזחיחות ובטפשות איפשרו את הנצחת הכיבוש ואת שוד הקרקעות. אם נתעמק בכך, מה רע בשר תחבורה פלסטיני למשל, או ראש ממשלה פלסטיני, כאשר חוקה חילונית (שבה "שיווי זכויות מדיני וחברתי" אינם צ’ק חסר כיסוי ועבודה בעיניים אלא עקרון יסוד) ומערכת משפט מקצועית ובלתי תלויה מגינה עליה. אז תהיה לנו תחבורה ציבורית לרבות רכבות בכל ימות השנה ומי שירצה ללכת לבית הכנסת או למסגד או לכנסיה – אהלן וסהלן. מיטב היצירה העברית נכתב בטרם מדינה. ביאליק לא נזקק לארץ ישראל ערבריין כדי להשאיר לנו אוצרות רוח שאינם נופלים ממכאל שלי הבתר נכבה. היתרונות היומיומיים של מדינה חילונית דמוקרטית, אם לצטט את מי ששמו יונצח בכיכרות ורחובות, כה רבים וגדולים וקורצים לטיפוס הישראלי החילוני, שאם וכאשר יחדרו לתודעת ההמונים, יהפך לבם לאהבה ורבים יתפלאו על כך שלא הבינו זאת מקודם. את השינוי יש לחולל בהדרגה. תחילה יש לתבוע החלה אוניברסלית של הזכות לביטוח לאומי ולביטוח בריאות, וכן על ערביי מזרח ירושלים לתבוע אזרחות. האם יוכל בג"ץ למנוע התאזרחות מאות אלפי ירושלמים? הרי תהא זו פשיטת רגל מוסרית שתקיא אותנו מהאו"ם. שופט אחד כבר התבטא, אהרן ברק בפסק דין מוברק עוואד, שכל ("כל"!) תושב מזרח ירושלים שיבקש – יקבל אזרחות ישראלית. וכי אפשר להחזיק תושבים כבני אדם סוג ב’ שאינם משתתפים במשחק הפוליטי? וכי אפשר לספח טריטוריה ולהותיר את אזרחיה מחוץ לגדר? הרי אנחנו במו ידינו נתנו להם את האקדח. מדובר בעשרה חברי כנסת לפחות ובמשחק הפוליטי זה שווה זכויות והרבה. בקצרה, ישראל הציונית שגתה כאשר בזחיחות דעתה כאשר יצאה למרוץ ההתנחלויות עם ססמאות שהן חרב פיפיות (כגון, החזירו את רכוש יהודי חברון ובית הערבה, או זכותי לגור בכל מקום בארצי) שסופו הבלתי נמנע הוא מדינה חוקתית של כל אזרחיה שבה שוויון הזכויות לא יהיה בדיחה ואונאה אלא נכס בר מימוש בפני החוק והשופטים שיהנו ממנו כל כהן וכל אבו.
כבר מזמן נטשו את הרעיון של שתי מדינות והם מקדמים במרץ את רעיון המדינה האחת. למעשה הם מכפישים באותה מידה של מרץ את כל מי שתומך ברעיון של שתי מדינות כמשת"פ ציוני…
הרטוריקה של "ידידיכם בחו"ל" גורסת שהחלק של הפיתרון שהוא מדינה ציונית הוא שיקוץ מוסרי,ובכדי למנוע את קיומו מותר אפילו לדון את הפלסטינים לקיום נצחי בלימבו. או בפורגטוריום.
תכלית קיומם של הפלסטינים, אליבא ד"ידידיכם בחו"ל" הוא להיות עצם בגרון של הציונים. פחות חשוב מה חשה העצם. הרבה יותר מעניין מה סובל הציוני…
יכול להיות שאתה לא מודע לזה? קשה להאמין.
לאלו האומרים שהשמאל – אנטישמיים.
יהודי רצח אותי. אימי שונאתי היתה יהודייה צרפתית. אז טוב, לא אספר אם שתו את דמי (העלמותי היתה קרוב לפסח), אבל אני ילדה תכולת עיניים בלונדינית הרצוחה על ידי יהודים.
האם זה אומר שאני אנטישמית חולנית, רק משום שאני מספרת את האמת על רוצחי הניתעבים?
ואני שואלת עוד, את אלו המתחזים כאן לאנשי שמאל: האם חלק מהיהודים מסתירים את זהותם האמיתית?
— קישור —
מה זה הגועל נפש הזה, "רוז הקטנה"?
הפרובוקטורים לא הצליחו לסגור את האתר בפרובוקציות פוליטיות אז הם מנסים פרובוקציות פליליות ונקרופיליות מזוויעות?
מי כתב את זה? אדון רוני רון? למה זה מתפרסם בכלל?
ההודעה הקודמת ממש הפחידה אותי.
מצנזר מה שלא צריך ולא מצנזר מה שצריך.
מה הקשר של השטות שהצליחה לעבור את הפילטר של הצנזור לנושא הנדון?
מה, העובדות אינן נכונות? לפעמים יש דברים קצת לא יפים.
נ.ב. המצות היו טעימות?…
יש רק בעיה אחת קטנה בתוכנית שלך.
אין תנועת המונים פלסטינית שהולכת על הטיקט הזה. אפילו הערבים המזרח ירושלמים בוחרים בהתבדלות פוליטית ורואים את עצמם במישור הזהות כחלק מפלסטין ולא כחלק מישראל.
הסנטימנטים הלאומיים שולטים כבר שנים, ויש אפילו מגמת התחזקות לאומנית-בדלנית אצל ערביי ישראל שהם אזרחים לכל דבר ועניין.
מסמכי החזון שיצאו לא מזמן מבטאים בדלנות, לא שיתוף. הם אפילו דוחים את התוית "ישראלים" לטובת התוית "פלסטינים".
המאבק הפלסטיני היה והיא עדיין מאבק לשחרור לאומי, ולא מאבק לשוויון אזרחי.
בקיצור, אתה קול קורא במדבר. אף אחד לא רוצה לשמוע.
מילים ריקות שאין מאחריהן תמיכה עממית משמעותית.
אינשאללה שיבוא שלום ועוד שלום בין טורקיה יוון, סין טיבט, זאב וכבש ישראל ופלסטין.