סיפוחה הכפוי של יפו לתל אביב ב-1950 לא נעשה במקרה. כבר אז זיהו ראשי המדינה את תהליך ההתאוששות, האטי אך הנחוש, העובר על הציבור הפלסטיני הנותר בגבולות מדינת ישראל לאחר שרובו גורש ומאות מיישוביו נחרבו עד היסוד.
כבנים לקולקטיב שידע רדיפות וגירושים הבינו שגם ציבור בן 3,000 איש, דווקא עקב הזעם והתסכול הממלאים אותו, יכול לשוב ולהתבסס כאחד היישובים המובילים בתהליך שיקום זה. הסיפוח נועד למנוע מצב שבו במרכז הארץ תהיה עיר ששיעור ניכר מאוכלוסייתה הוא ערבי, ואף צפוי לעלות בהדרגה.
מטרה זו אכן הושגה: אם ביפו אחוז האוכלוסייה הערבית פלסטינית גבוה ביחס לשאר הערים המעורבות, הרי שב"תל אביב-יפו" הוא הנמוך מכולן. אף שמאז הנכבה מספרם של ערביי יפו עולה בהתמדה, וכיום הוא נעמד ל-23,000 בקירוב, שיעורו היחסי ב"תל אביב-יפו" של השתנה באורח משמעותי.
עד היום, בניגוד לרוב הערים המעורבות האחרות, לא מובטח ייצוג אותנטי לערביי יפו במועצת העירייה.
מקוּם המדינה עד 1965 התמודדה המפלגה הקומוניסטית הישראלית לבדה בבחירות למועצת עיריית "תל אביב-יפו", ובדרך כלל הצליחה להכניס לתוכה נציגים (מהידועים שבהם: פנחס טובי ואסתר וילנסקה).
הפילוג ב-1965 היווה מכה קשה למפלגה הקומוניסטית (שבתקופה זו כונתה כנגד רצונה "רק"ח") בציבור היהודי. מאז היא, ואחר כך חד"ש, לא זכו לייצוג בשום עיר יהודית שאין בה מיעוט ערבי, וחד"ש כמעט לא טרחה להתמודד בהן. הדבר היה נכון אף ל"תל אביב-יפו", על אף היותה עיר מעורבת שבה דאגה חד"ש להעמיד תמיד רשימה יהודית-ערבית למועצת העירייה.
השינוי הסתמן סוף סוף ב-1993: רשימת "כולנו למען יפו", שכללה אז את חד"ש בתל אביב וביפו, ואת מרבית הגורמים בקהילה הערבית פלסטינית ביפו – עברה בהפרש ניכר את רף המנדט בעזרת אלפי מצביעים יהודים וערבים, תל אביבים ויפואים. כחברי מועצה התחלפו ברוטציה חאלד כבוב (לימים שופט) ונאסים שאקר – איש חד"ש מובהק. ב-1998 חזר ההישג ביתר קושי, ונזקקנו לערעור על תוצאות הבחירות בכמה קלפיות שבהן לא היו פתקי ההצבעה שלנו.
מאז הקמתה של "כולנו למען יפו" קמו לה עוררין בקרב חלק מאנשי חד"ש בתל אביב. הוויכוח בעניינה היה למעשה חלק מהמחלוקת שהלכה ונתגלעה בשורות מק"י וחד"ש מאז התפרקות ברית המועצות. היו שהסיקו מההתפרקות הזאת שעל מק"י וחד"ש לשאוף לגידול מהיר ובלתי מבוקר בציבור היהודי, בעיקר תוך עמעום עמדותיה הברורות בנוגע לציונות ולמאבקיה של האוכלוסייה הערבית.
מק"י וחד"ש נחצות מאז למחנה שרואה את שותפיה הטבעיים של חד"ש בכוחות הפוליטיים המייצגים את האוכלוסייה הערבית בארץ ומתנגדים לציונות ולאימפריאליזם האמריקני; ולמחנה ששואף להתקרבות לשמאל הציוני. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בבריתות אפשריות בבחירות לכנסת ולהסתדרות, ביחס ל"מסמכי החזון" של ועדת המעקב ובבחירות למועצת עיריית ת"א-יפו. אין בכוונתי לנתח כאן לעומק את שורשי המחלוקת ואת זיקתה המורכבת לשאלות אחרות.
ב-2003 – לאחר ניסיונות שונים מצד סניף חד"ש בתל אביב להקמת רשימה עם "עלה ירוק" או עם גילה הרץ – הוגשה רשימה משותפת לחד"ש ולבל"ד שכעת כונתה "יאפא". הנהגת סניף חד"ש בתל אביב פעלה בגלוי נגד הרשימה – דבר שתרם לעובדה שלא עברה את אחד החסימה, אף שקיבלה כ-400 קולות בתל אביב.
לקראת הבחירות הקרובות התבטאה ההתנגדות ליאפא "עיר לכולנו". על פי מצעה ומרכיביה של רשימת "עיר לכולנו" נראה שהיא קרובה ל"פורום ארגונים" או ל"חֶבֶר עמותות". חד"ש אינה מוצגת כמרכיב שלה. בכל הזדמנות מודגשת היותה של רשימה "על מפלגתית". מצעה ופרסומיה אופייניים לתרבות ה"ngo": רשימת תביעות אופרטיביות תוך פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר של מרכיביה השונים.
פעילות בעמותות ובחֶברי-עמותות חשובה במיוחד. גם אני פעיל ב"פורום הארגונים למאבק באבטלה" (שבינתיים שינה את ייעודו ל"פורום הארגונים לביטול חוק ההסדרים") ובעבר הייתי ב"פורום הירוק". הקו האדום לפעילות במסגרות כאלה הוא הרגע שבו הן מעלות בדעתן להשתתף בבחירות (ארציות או מקומיות) ולהוות מעין תחליף למפלגות השמאל.
למותר לציין שב"עיר לכולנו" אין כל התייחסות ספציפית לייחודה של יפו כעיר שבויה. יפו מוזכרת בנשימה אחת עם "שכונות הדרום", ו"תל אביב-יפו" נחלקת ל"מדכאים ומדוכאים", "עניים ועשירים", כמו כל עיר אחרת בעולם הקפיטליסטי, תוך הצנעת המאפיינים הייחודיים למקום המדובר. סיפוח יפו והנכבה שלה (הנמשכת עד היום בדמות צווי הפינוי וההריסה) לא צריך להיות רק אחד מתחומי עיסוקה של רשימה שמאלית ב"תל אביב-יפו", אלא עמוד התווך שלה.
אולם אין להתעלם מהבדלים חשובים נוספים בין מערכת הבחירות הקודמת לזו הנוכחית:
לפני חמש שנים בלטה בשורות חד"ש תל אביב שלילה מוחלטת – לא רק של האחדות היפואית אלא של עצם נחיצותו של סניף חד"ש נפרד ביפו. כיום כמעט לא נשמע ערעור על חשיבותן של השתיים. לכל היותר הן מתקבלות כעובדה שאין עוד טעם לדוש בה.
בניגוד לעוינות שהופנתה כלפי יאפא בבחירות הקודמות, כעת ניכרת הערכה וכבוד הדדיים, ובעיקר הבנה לכך שהמציאות האובייקטיבית ביפו המסופחת דוחקת ומגמדת את ההבדלים האידיאולוגיים בין הזרמים השונים בקרב הקהילה הערבית ביפו.
הבדלים בין שתי הרשימות המתגבשות קיימים, אך העובדה ששתיהן קמו למעשה ביוזמת אנשי חד"ש, ובראש שתיהן עומדים אנשי חד"ש – פירושה שהבדלים אלה אינם מונעים כינון רשימה משותפת, ואולי אף מחייבים אותה.
העיר לא תהיה "לכולנו" כל עוד מדובר ברשימה שאין בה ייצוג הולם לקהילה הערבית ביפו.
מאבקיהם של ערביי יפו נגד האפליה, הקיפוח, צווי ההריסה וכד’ זקוקים לתמיכה מתמדת ועקבית גם בקרב הציבור היהודי בשתי הערים. יאפא תמיד הדגישה את היותה רשימה יהודית-ערבית. תואר זה יאבד רבות ממשמעותו אם יתבטא רק בשילוב תומכים יהודים ברשימת המועמדים ובמטה הבחירות, תוך "ויתור" על קבוצה גדולה ומגובשת הכוללת את רוב פעילי חד"ש בתל אביב וחלק ניכר מהשמאל הרדיקלי שבה.
שמירת הפיצול עלול להביא לכך ששתי הרשימות לא יעברו את אחוז החסימה (מה גם שאחוז החסימה גדל בעקבות הורדת מספר חברי המועצה מ-31 ל-27), בעוד איחודן עשוי לקצור הישג חסר תקדים שיהיו לו גם השלכות ארציות.
העובדה שיאפא החליטה – בלא כל ערעור או ספק – לתמוך בדב חנין כמועמד לראשות העירייה ולא באסמה אגברייה למשל, והופעתו המרשימה של דב בכנס של יאפא שנערך ב-30 באוגוסט – מוכיחות ששתי הרשימות היו ונותרו שותפות טבעיות, ושום "פעיל ליכוד" לא משנה עובדה זו.
אם תנועת יאפא – המורכבת ביודעין ובמוצהר משתי מפלגות שאינן ציוניות – תהווה אחד משני מרכיבים שווים ברשימה למועצה – יש לצפות שמי שמזהה עצמו כ"פעיל ליכוד" יפרוש ממנה, ואם לא יפרוש – הרי שלצורך העניין אין לראות בו "פעיל ליכוד" (ולא משנה מה יגיד בראיונות לעיתון "הארץ").
אף שבשתי הרשימות לא מובעת התנגדות מפורשת לאיחוד, אין קושי להבחין שעניין האיחוד נדחק לסוף סדר העדיפויות של שתיהן, ושהן מציגות עצמן במשך זמן ניכר בפני הציבור כישויות נפרדות – דבר שהולך ומשתקע בתודעתם של הפעילים ושל הקהל הרחב.
להערכתי, הדבר החשוב ביותר המפריד בין התנועות הנפרדות הוא בעיקר מסורת פוליטית ותרבות ארגונית. בסופו של דבר הפער בין המטרות המהותיות אינו גדול, אלא מובע ב"שפה" אחרת (אם כי "שפות" שונות עלולות להוביל להתפתחותם של פערים עקרוניים במצב שבו הפיצול נמשך).
לפיכך משא ומתן שיתמקד בעקרונות ובמצע עשוי להתגלות כדו שיח של חירשים. דווקא "דיל טכני" לחלוקת מקומות המועמדים ברשימה המאוחדת ידגיש את המאחד ביניהן, בעוד ניסיון לליבון אידיאולוגי מורכב במועד כה קרוב לבחירות עלול לחדד ולהעצים את המפריד. בטרם נמצא עצמנו באמצע ספטמבר – חודשיים לפני הבחירות ויום לאחר מועד הגשת הרשימות – על צוותי המשא ומתן של שתי הרשימות להתכנס לישיבה קצרה שתתמקד בסידור רשימת מועמדים משותפת, ולהכיר בכך שעד הבחירות מדובר יהיה באיחוד רופף כשכל אחד משני מרכיביו יהיו מטה ופרסומים משלו.
שאלה יפה.
שאלה שאפשר לשאול כל מי שמצוי מחוץ לקונצנזוס ובמשך שנים מרגיש כמו כל קורא במדבר. מה בכלל יכולה לעשות סיעה בת שלושה מנדטים בכנסת, ועוד "מסומנת" בכל מיני תוויות?
בעיריות זה עוד יותר בולט.
שים לב:
על פי "פקודת העיריות" שנוסחה בתקופת המנדט סמכויות העיריות מוגבלות מאוד ביחס לשלטון המרכזי.
מתוקף חוק הבחירה הישירה לרשות העירייה ומסיבות אחרות – סמכות מועצת העירייה מוגבלת מאוד ביחס לבוס הקטן (הרבה יותר מאשר הכנסת ביחס לבוס הגדול).
מתוקף אישיותו ורקעו של חולדאי, ראש העירייה עד ה-11.11 – הסמכות של כל מי שמסביבו, מלפניו ומאחוריו ומכל צדדיו קט?נה עוד יותר.
מה המסקנה? שכדי להביא לבוחרים "קבלות" על עשייה כלשהי, אתה חייב להתמקד בראש בכמה מטרות מוגדרות מתוקף תפיסת עולמך.
אתה לא מוותר על זהותך הפוליטית. יאפא אינה "על מפלגתית", עומר סיקסיק וסמי אבו-שחאדה נבחרו בסניפים של המפלגות שלהם,
אבל אתה מסמן לך משימות מוגבלות יחסית שבהן תוכל לעמוד בפועל בקדנציה הזאת.
"יאפא" או "יפו" היא מעין תמצית של ה"רשימה" הזאת.
כשהייתה לנו סיעה במועצה, בשנים 2003-1993, לא היו ביפו גלי הריסה כה מאסיביים כמו עכשיו, הוקם תיאטרון יהודי-ערבי ביפו, הוקמה המשלמה ליפו (שבפוטנציה היא גוף חשוב וחיוני לצמצום פערים, אלא שהתפתחותו נקטעה בין השאר עקב איבוד הנציג במועצה ב-2003). בנוסף, עצם קיומו של נציג במועצה אפשר לא פעם מידע מוקדם וחשוב על יוזמות ומזימות שונות.
הנציגות גם אפשרה לארגן ביתר קלות קמפיינים שונים, כמו גל פלישות שאורגן פעם במחאה על אי אכלוס דירות של עמידר.
למידע נוסף אתה יכול לפנות לעו"ד נאסים שאקר, חבר המועצה לשעבר, אין קושי להשיג את מספר הטלפון שלו.
הינה הקישור לתוצאות בחירות לכנסת ה-14. חד"ש עם בל"ד קיבלה 5 מנדטים: — קישור —
אתה יכול לעשות אחד משני דברים:
אתה יכול לפעול למען סיעה-של-דבר-אחד, כלומר, יאפה, שמתמקדת ביפו בלבד, ובערבים בלבד, שתהיה לה נציגות במועצת העיר.
ואתה יכול לפעול למען איש טוב ומוצלח שיכול לעשות נפלאות בעיר הזאת, ושיפעל למען יפו ולמען תל אביב: זה דב חנין, שיש לו סיכוי לא רע בכלל להבחר לרשות המועצה, משום שהמצב בתל אביב רע. משום שנקעה נפשם של אנשים מהמצב בה. משום ש"עיר לכולנו" פונה לכולנו: לקשישים, לבני נוער, לסטודנטים, לתושבי דרום העיר ולתושבי הצפון, להומואים ולסביות וגם לתושבי יפו.
אתה גם יכול לשים רגליים לדב חנין, משום שהוא יהודי. משום שיש לו ליכודניק כמספר שתיים (בעיני – יתרון גדול). משום שהדבר הכי חשוב בארץ כרגע הוא לצעוק "כיבוש כיבוש" ולהלחם בציונות, ואז ח ו ל ד א י י ב ח ר ש ו ב.
אבל ל"יאפה" הלאומנית תהיה נציגות במועצה. כי נציגות במועצה זה נורא חשוב, ואסור בשום פנים ואופן לותר על הזהות הפוליטית.
קריאה וחשבון אתה יודע?
חד"ש קיבלה 3 מנדטים עם בל"ד, ו-3 מנדטים כרצה לבדה.
שניים מתוך חמשת המנדטים, כמבואר בלינק שהבאת מויקיפדיה, היו של בל"ד.
לא תמיד המציאות תואמת לתדמית.
את נאסים "הפעלתי" לא פעם רחוק מאוד מיפו, משכונת התקווה עד נווה שרת.
כחבר מועצה הוא אף פעם לא אמר לי "לא" על דבר שניסיתי לגייס אותו.
אבל נכון, בסדר העדיפויות במצב של כוח מוגבל, יפו אמורה לעמוד בראש, לא רק מנקודת מבטו של תושב יפו, אלא מנקודת מבטו של איש שמאל מצביע חד"ש שגר בתל אביב או ביפו.
אני שמח ומאושר על פעולותיה הרבות של יאפא.
עכשיו ספר לנו, מה עמדה של הרשימה בנוגע לקריסת מערכת הרווחה הישראלית? בנוגע לחוק ההסדרים? בנוגע לאופק חדש? בנוגע לתקציב הבטחון? בנוגע להתנחלויות? האם היא תומכת בפינוי-פיצוי? האם היא תומכת ברפורמות המשפטיות של פרידמן?
אה סליחה, מה לה ולזוטות כאלה. יש פיצריה שמפלה ערבים בבן יהודה.
לשאלתך.
חד"ש קידמה ומקדמת נושאים רבים שעלו על סדר היום. מהדיור הציבורי ועד הארכת חופשת הלידה, וכמובן עניינים רבים שקשורים באיכות הסביבה. חברי הכנסת של חד"ש גם משתמשים בכוח הפוליטי והציבורי שלהם לקדם נושאים שונים במישור האזרחי, כגון מאבק באפליה ובמדיניות הכלכלית. אני מקווה שאני לא צריך לספר לך על הרקורד החוץ-פרלמנטרי של דב חנין ותמר גוז’נסקי.
אבל כידוע הרבה יותר חשוב אם המועמד למועצה שר בילאדי בילאדי. אתה בדיוק כמו שלי יחימוביץ’, עם הפוליטיקה של הזהות, שהיא האסון של השמאל בישראל ובכלל. רק שאצל שלי המועמד ה"נכון" צריך לעשות בר מצווה וצבא, ואצלך הוא צריך ללבוש כאפיה ולדבר במבטא.
למה יפו אמורה לעמוד בראש, מנקודת מבטו של איש שמאל מצביע חד"ש שגר בתל אביב?
נכון, יפו זה חשוב. יפו לא יותר חשובה מיוזמות לבנות מגדלים לעשירים ע"ח אזורים שהיה צריך לשמר אותם. יפו לא יותר חשובה מבעיות תחבורה בתל אביב. יפו לא יותר חשובה מהשטחים הירוקים בתל אביב. יפו לא יותר חשובה מהחינוך בתל אביב. יפו לא יותר חשובה מהעובדה שתל אביב בשנתיים האחרונות קפצה כמה דרגות במדרג הערים היקרות בעולם, כאשר המשכורות של הרוב המכריע של תושבי תל אביב לא עלו בשקל. אתה יודע מה – יפו גם לא יותר חשובה משבילי האופניים בתל אביב, שכל אלה נושאים שצריכים לעניין איש-שמאל-תל-אביבי-מצביע-חדש.
אז למה אתה סבור שמצביעי-חד"ש-תל-אביביים יצביעו עבור יאפה? רק משום שביפו יש ערבים? עם כל הכבוד, ערבים הם לא עניינו היחיד של איש שמאל, בטח ובטח שלא העניין החשוב ביותר.
ולגבי נאסים, אם ככה נאסים אחלה בן-אדם. יפה לו. יפה גם לך. עדיין לא סיבה למה מצביעי-חד"ש-תל-אביביים יצביעו למפלגה שלא סופרת אותם ממטר, משום שהיא מרוכזת בעניין אחד בלבד, צר למדי.
פחות מעניין מה עמדת יאפא בנוגע לזכות השיבה(עעעע…) ויותר חשוב מה עמדתה בנוגע לפיצריה.
הבעיה היא שכשהחברים מיאפא מייצרים אנטגוניזם כשהם מתעסקים ללא טעם ותוחלת בנושאים שאינם רלוונטיים לניהול העיר, התוצאה המיידית היא אובדן השותפים למלחמה בעניינים הרלוונטיים (הפיצריה).
תתעסקו בפינוי אשפה, דיור מוגן, מוסדות חינוך, שיפור תחבורה, ותפסיקו את התעמולה האנטי-ציונית.
אז יש סיכוי שאנשים נורמליים לא יפחדו להיראות אתכם בציבור, ולא יגעלו מלבוא אתכם במגע.
למלחמה באפליה יש הרבה שותפים פוטנציאליים.
למלחמה בציונות יש מעט מאוד.
מה סדר העדיפויות שלכם?
הטיעון לא היה שיאפא מתעסקים בפיצריה ולא בזכות השיבה. הטיעון היה שיאפא מתעסקים אך ורק באפליה ולא מדברים כמעט בכלל על נושאים שלא שייכים למשבצת הקטנה-יחסית של אפליית תושבי יפו הערבים. כפי שהוזכר כאן רק 4% מתושבי ת"א-יפו הם ערביים. מה עם ה-96% האחרים? ככה עושים פוליטיקה של מגזרים.
ואגב, בהחלט אפשר להתעסק באנטי ציונות. למה לא? הציונות מחריבה את החיים המשותפים כאן. אבל הטיעון נגד הציונות צריך לבוא מתוך עמדה ריאלית ומיידית, להראות למשל שנישול תושבי כפר שלם הוא "ציונות" במיטבה, ולא רק לכתוב שירים עצובים על 48′.
מצעי "כולנו למען יפו" ו"יאפא" היו בדרך כלל מצע חד"ש ברמה המקומית, ובכל הנושאים.
בל"ד לא התנגדה לכך. גם מצע חד"ש-בל"ד לכנסת ב-96′ היה קרוב למצע חד"ש המסורתי.
מה הבעיה לדעת את עמדותיה של יאפא בכל נושא ונושא ונושא, כשהמרכיב המרכזי שלה הוא חד"ש והיא לא "על מפלגתית"?
השנה עוד לא פורסם נוסח מצע סופי, אבל אתם יכולים לקרוא את עיקריו בדבריו של עומר סיקסיק המופיעים באתר זה, במדור "מכתבים למערכת".
חוץ מזה, המסקנה מרוב דברי הביקורת שהובאו כאן הוא רשימה משותפת, יהודית-ערבית, תל אביבית-יפואית.
למי ששכח או לא שם לב, אני מזכיר שמטרת המאמר הזה הוא לקרוא לרשימה משותפת ולא תעמולת בחירות ליאפא.
הכותרת היא "אין מקום לשתיים" ולא "הצבע יאפא".
נישול תושבי כפר שלם אינו "ציונות". יש עוולות שנעשות בארץ, ואינן קשורות לציונות. אגב, מוטב שלא תנפנף כל כך בדגל האנטי-ציוני. תושבי כפר שלם ציונים ברובם הגדול, והדבר לא ימצא חן בעיניהם, גם אם תגיד להם שבכל הציונות אשמה. הם רואים את האמת – שאשמים בנישולם כרישי הנדל"ן, שאין בינם ובין הציונות ולא כלום.
לבל"ד אין מצע אמיתי. היא תצריף של עסקנים מהמגזר הערבי, שהדבר היחידי שמאפיין אותם הוא השנאה למפלגה הקומוניסטית ולחד"ש והיותם חילונים. בהתאם לכך אין לה שום אג’נדה מלבד "הציונים הרשעים" (או "היהודים הרשעים", תלוי את עם מי אתה מדבר שם).
לכן, לריצה עם בל"ד לא היה שום אפקט על המצע המשותף.
קראתי את המכתב של עומר סיקסיק שציינת. לא ראיתי שם שום אזכור למצע או לעיקרי מצע. שמה של יאפה לא הוזכר פעם אחת בכל הרשימה. לא הבנתי גם מה הקשר לנושא. האם סיקסיק חבר ביאפה? אולי הוא דווקא תומך עיר לכולנו?
תפסיק להטעות את הציבור יובל.
הקריאה שלך בהחלט לא היתה לאיחוד כוחות, אלא לסיפוח עיר לכולנו על ידי יאפה. "יפו אמורה לעמוד בראש", כאשר אוכלוסיתה של יפו קטנה לאין שיעור מזו של ת"א. מה שאתה רוצה זה הפיכה של עיר לכולנו למפלגה סקטוריאלית ערבית, והפיכה של חד"ש לבל"ד.
בקיצור חבל שאתה הולך סחור סחור במקום לומר את זה. יובל הקומוניסט-לשעבר שדילג למחנה הבורגנות הלאומנית והחליף את מרקס ולנין בעזמי בשארה ונאצר. תגיד את זה. אל תתבייש. זה קורה במשפחות (הפוליטיות) הכי טובות.
יובל הלפרין,
צר לי שאתה מתייחס בכזה זילזול למאבקים חשובים וכותב משפטים כמו "להיבלע באיזושהי חזית ירוקה-ורודה".
המאבק הסביבתי הוא חלק אינטגרלי מהמאבק המעמדי. בעלי ההון שיש להם אינטרס להפר את זכויות העובדים שלהם, הם אותם בעלי הון שיש להם אינטרס לחסוך עלויות ולזהם את הסביבה. אותם עובדים ששכרם הנמוך מוביל אותם לחיי עוני, הם אלו החיים בשכונות המזוהמות ביותר.
המאבק הגאה לשוויון זכויות גם הוא מאבק מעמדי ביסודו: זה מאבק על קצבת שארים שווה, על סיוע שווה לזוגות צעירים ועל תנאי משכנתא זהים לזוגות חד-מיניים. זה מאבק נגד הפרטת שירותי הבריאות, ובפרט הטיפולים לשינוי מין. זהו מאבק על הפניית תקציבים לנוער בסיכון (נוער הומו-לסבי-בי-טרנס מוגדר ע"י המדינה נוער בסיכון בשל אחוזי ההתאבדויות הגבוהים ובשל האלימות המופנית כלפיו בתוך המשפחה).
המאבק למען זכויות המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל הוא חשוב מאוד. האפלייה בתקציבי החינוך, האפלייה בקבלה לעבודה, הפקעת האדמות וחוסר התמיכה הממשלתית בפיתוח היישובים הערביים – כולם נושאים שהמפלגה הקומוניסטית וחד"ש פועלות נגדם במשך שנים, משום שזה בדמנו כסוציאליסטים יהודים וערבים. מה גם, שהמאבק המעמדי בישראל לא יישא פירות באמת כל עוד לא נרפא את מחלת הגזענות.
אבל להפוך את הדגל הערבי לדגל היחיד של חד"ש? לזלזל עד כדי בשאר המאבקים, כאילו לעסוק בהם פירושו "להיבלע" בהם? אני לא יודע אם זו עמדתה של פק"י, אבל זו בטוח לא צריכה להיות עמדתה של חד"ש.
אם אין מקום לשתי רשימות, למה יש מקום ל"אוטונומיה" ליפו?
אם תנסה לחשוב על הצד המעשי, היות ותל-אביב חזקה הרבה יותר כלכלית ומאספקטים אחרים, בזכות החיבור יפו יכולה להנות מהקצאת משאבים "תל-אביביים". בלי תל-אביב, יפו תיתדרדר למעמד של שכונת עוני מוזנחת בלי סיכוי לצאת מהמשבצת הזו, משום שלתושבים שלה אין כלים ואין משאבים להרים אותה בכוחות עצמם בלבד.
לתל-אביב, מצד שני, יש הרבה מה להרוויח מהשקעה מאסיבית לטווח הארוך בשימור ותחזוקת העיר העתיקה בצמוד למטרופולין המודרני. ליפו יש פוטנציאל אדיר בזכות ההיסטוריה שלה, שאת פני השטח שלו עוד לא התחילו לדגדג, אבל בכדי לממש את הפוטנציאל צריך כסף, והרבה, צריך חזון חיובי (בניגוד לשיח התקוע על עוולות ודרישות פיצוי) צריך בולדוזרים – אנשי ביצוע, וצריך שלבעלי היכולת תהיה מוטיבציה חיובית.
חיובי היא מילת מפתח. במקום להתבוסס במקום לנצח בקינות ויללות, עלבונות והאשמות, צריך לראות איך כולנו עוזרים זה לזה ולעצמנו, כי כולנו נרוויח מזה. לא בגלל שמישהו חייב משהו למישהו אחר.
מי שהמוטיב העיקרי של קיומו הוא "אנטי" למישהו אחר, הוא למעשה ריק מתוכן ולא אטרקטיבי. הוא גם לא יכול להיות אוטונומי עי עצם קיומו מותנה ב"דבר" שהוא נגדו.
תגידו מה אתם אוהבים, במקום לנגן כל הזמן על מה אתם שונאים, כי משנאה, אנטי, התנגדות ונגטיביות יש לנו לא רק מספיק אלא יותר מדי.
ול"בטח נו",
אתה טועה, מה לעשות? רוצה פוליגרף? שמעתי שזה באופנה היום. אני פועל לאחדות בין הרשימות. אחדות תוך אוטונומיה לשני המרכיבים, כפי שבמק"י ובחד"ש יש שני סניפים בת"א וביפו, וכפי שבעתיד יהיו שתי עיריות.
קרא שוב את עומר. אין שם פסקה על "כל הנושאים במצע חד"ש"?
ולנושאים אידיאולוגיים:
יובל היה ונשאר מרכסיסט-לניניסט, אבל מרכסיסט-לניניסט שלא חי בדמוקרטיה בורגנית.
ה"תפיסה המעמדית" שהובאה פה על ידי כמה מהמגיבים היא העתקה מיכנית של המצב מהארצות הקפיטליסטיות המפותחות, שם הלאום בעיקרו נחצה לבורגנות מזה ולפרוליטריון מזה.
בשלב האימפריאליזם, המאבק המעמדי ברוב חלקי העולם מתבטא בעיקרו בשחרור הלאום מול ההון הבינלאומי. המעמד השליט הוא המדכא הלאומי.
בוויאטנאם, בקובה וברוב הארצות שהתרחשו בהם מהפכות קומוניסטיות – הקומוניסטים לא רק שלא מתנגדים ללאומיות, הם אלה שהדגישו אותה והבליטו אותה יותר מכל גורם אחר.
אצלנו "העולם השלישי" ו"העולם הראשון" מצויים בקרבה גיאוגרפית גדולה מאוד זה לזה.
לכן מרכסיזם-לניניזם מחייב מאבק חזיתי בציונות והבלטת הרגשות הלאומיים של האוכלוסייה הערבית.
אין סתירה ואין סימטריה.
השותף המיידי והטבעי של הקומוניסט הוא הפטריוט הפלסטיני, גם אם אינו תופס לחלוטין את הבסיס המעמדי של הדיכוי הלאומי.
אני עוד ב-1996 תמכתי בחזית משותפת לחד"ש ולבל"ד, לא כפלסטיני לאומן ולא כפלסטיני, אלא כמרכסיסט-לניניסט.
מצע "שמאלי" כמו באירופה בתנאי הארץ אינו אלא אופורטוניזם:
ויתור על המאבק בציונות לא כדי להבליט את "המאבק המעמדי", אלא כדי להיפטר בהדרגה מהתדמית הרדיקלית.
כדאי שמי שמדבר על "מאבק מעמדי" ילמד להבדיל בין מאבק מעמדי למאבק איגוד מקצועי:
המאבק בציונות הוא מאבק מעמדי. מאבקי המורים, המאבטחים, המלצרים וכד’ הם מאבקים איגוד מקצועיים (שיש לתמוך בהם בלא סייג).
עובדה, רוב שוחרי "עיר לכולנו" במק"י היו התומכים הגדולים בפרסטוריקה הבוגדנית של גורבצ’וב.
הגורבצ’וביזם הוא קריצה קלה שמאלה לשם שבירה חדה ימינה, ולא גורבצ’וב המציא את זה, כך גם מיקוניס וסנה פילגו את מק"י ב-1965:
סימטריה בין ה"לאומויות", "פטריוטיזם או מעמדיות" וכו’.
שותפות הגורל של תושביה הערבים של העיר יפו מאפילה על הבדלי מוצא, דת או השקפה. לכן אנו קוראים לכל הכוחות, הארגונים, הזרמים והמפלגות בקהילה הערבית בעיר יפו להתאחד לרשימה אחת שתתמודד בבחירות למועצת עיריית תל אביב-יפו (נובמבר, 2008).
עם זאת על רשימה זו לכלול גם את כל הכוחות המתקדמים ואת כל שוחרי השלום והשוויון העקביים בקרב האוכלוסייה היהודית בשתי הערים, תל אביב ויפו.
רשימה ערבית-יהודית כזו צריכה להחיל במצעה בין היתר נושאים מרכזיים שעליהן נאבקנו בבחירות המוניציפליות בעבר:
הפסקת אפלייתם ונישולם של ערביי יפו, מלחמה בעוני ובפערים החברתיים, קידום זכויות העובדים, שמירת איכות הסביבה, התנגדות להפרטה ולמכירת שתי הערים לכרישי נדל"ן ועוד ועוד.
אנו סבורים שרשימה ערבית-יהודית, שבסיסה יהיה אחדות אותנטית של מרב הכוחות הפוליטיים בקרב האוכלוסיה הערבית ביפו, תקדם באופן הנאמן והעקבי ביותר את כל הנושאים והעקרונות הכלולים במצע חד"ש בתחום שתי הערים, תל אביב ויפו.
המאבק הסביבתי הוא מאבק מעמדי? באמת? מה בקשר לעובדי חיפה כימיקלים שיאבדו את העבודה שלהם ביום שיחילו על המפעלים תקנות סביבתיות? מה בקשר למליוני העובדים שיאלצו לצמצם את ההוצאות שלהם כדי לתרום למאמץ נד התחממות כדור הארץ? מה בקשר למליוני הצרכנים מהמעמד הבינוני והנמוך שמרוויחים מההרס הסביבתי כי זה מוריד את מחירי המזון והאלקטרוניקה?
כנ"ל בקשר לנושא ההומו לסבי. הקהילה ההומו לסבית לא מראה שום נכונות להאבק לצד מובטלים הומופובים משדרות, ולהיפך. שום דבר לא ישכנע אותם שזה נושא מעמדי, כי זה פשוט לא. זה נושא שקשור לחירויות אזרח ואויביו הם לא המליונרים אלא הרבנים הכמרים והקאדים. אתה חי בעולם שחור\לבן שבו בעל ההון הוא תמיד הומופוב ומזהם, אבל לא שם לב למה שקורה סביבך. שרי אריסון, שהיא לא בדיוק פעילה חברתית, הקימה קרן השקעה באנרגיה ירוקה, וכך גם בעלי הון רבים אחרים בעולם. שלא לדבר על כך שמי שדוחף את העניין ההומו לסבי הוא דווקא התקשורת הקפיטליסטית, שעושה קופה יפה על הארנק הוורוד. לבעל הון לא משנה אם הוא מרוויח משריפת שאריות דינוזאורים או מהקמת תחנות כוח סולאריות, מה שמשנה הוא השורה התחתונה, והיא יכולה לבוא מכל מקום.
בקיצור- פקח את העיניים ילדון ותתבגר.
גם נושא אפליית הערבים בישראל לא קשור באופן ישיר כל כך לדיכוי הכלכלי חברתי. בישראל יש מעמד בינוני ערבי לא קטן שמרוויח יפה מההפרטה ומפתיחת השוק לתחרות. למשל, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות בתחום הדיור במגזר הערבי הוא הפרטת אדמות המדינה שמוחזקות על ידי קק"ל, שבהיותן אדמות מדינה מיועדות ליהודים בלבד, אבל בידיים פרטיות הן עיוורות צבעים. נכון שיש אפליה בתחום התעסוקה במגזר הפרטי, אבל את האפליה הזאת קידמו ארגוני עובדים יהודיים שדווקא הרוויחו יפה מאוד מכך שיש פחות תחרות בתחום העבודה. תאמין או לא אבל ערבים שמצביעים לבל"ד או מצביעים לחד"ש מסיבות "אתניות" בלבד דווקא כן יודעים מה הם עושים.
כמו שאמרתי החיים מסובכים יותר ממלחמת בני האור הפרולטרים הנאורים בבני החושך הבורגנים הגזענים המזהמים ההומופובים.
אני לא יודעת על מי אתה מדבר, אבל כמה מחברי הטובים ביותר חברי מק"י ותומכי "עיר לכולנו", וכשגורבצ’וב חולל את הפרסטרויקה, הם היו בכיתה ז’.
ויפו לא תתפצל מתל-אביב, מהסיבה הפשוטה: רק 4% מתושבי תל אביב-יפו הם ערבים. רוב התל אביבים, קרי, התל אביבים שלא קוראים להם יובל הלפרין, לא חפצים בפיצול. רוב היהודים היפואים לא חפצים בפיצול. וסביר להניח שגם מקרב הערבים לא כולם חפצים בפיצול. נמצאנו למדים שבפיצול חפצים אולי 3% מהאוכלוסיה, ו-97% מתנגדים לו.
אני מקווה שאתה לא חושד שאני כתבתי את שתי התגובות הקודמות שהופנו אליך. לא רק שאיני מסכים עם התוכן, אני גם לא אקרא לאף אחד "ילדון".
אם ירושלים היא לבה של הציונות העתיקה, תל-אביב הרי היא התגלמות הציונות המודרנית.
מי שהוא אנטי-ציוני, הוא , אי-לכך, אנטי תל-אביב. הגיוני מאוד לכן שמי שחפץ בחורבן הציונות שואף בוודאי לחורבן תל-אביב. חורבן הרוח התל-אביבית. המהות והמשמעות של תל-אביב בתחיה הלאומית של עם ישראל בארצו.
רציתי לדעת אם יש במצע של יאפא אסטרטגיה מעשית להשגת משאלת הלב הזו, או שכרגיל בחוגים המדוברים, מדובר בעיקר בפואטיקה?
בבחירות הבאות לכנסת יהיה גורם אחד שלא היה בעבר, לפחות לא בעוצמה כזו: אחוז החסימה יעמוד על 2.5 אחוז כלומר 3 מנדטים. מפלגה שבבחירות הקודמות קיבלה בדיוק את המספר הזה עלולה להתחסל אם תרוץ לבד.
לעניין הפרדת יפו מת"א: עדיף להכריע על בסיס הגדרה עצמית, כלומר משאל בקרב תושבי יפו בלבד. אבל אני בספק אם עצם ההפרדה תשפר במשהו את מצב יפו מלבד הפיכתה לעיר פיתוח ליד גוש דן. לכן הקריאה להפרדה נראית כבזבוז מיותר של אנרגיה.ובאמת לא משנה איזו עיר הוקמה קודם.