במוסף "סופשבוע" ביום שישי שעבר קראתי סיפור חברתי מרתק ומאלף, שגם למדתי ממנו לא מעט. העיתונאי מיקי רוזנטל תיאר את מאבקו נגד משפחת עופר, הנציגה המובהקת ביותר של ההון הגדול שמקיים מערכת יחסים הדוקה עם ראשי השלטון במדינה, ואת ניסיונותיהם המוצלחים של עורכי הדין הכוחניים של המשפחה למנוע את הצגת סרטו התיעודי "שיטת השקשוקה" בטלוויזיה.
כמו בסרט אמריקאי כמעט לא אמין בדרמטיות הגלומה בו, מתאר רוזנטל בפרטי פרטים את התירוצים, היחצנות החלקלקה, האיומים והחשש העצום של סמי עופר וצאצאיו מפני פרסום ברבים של העובדות על צבירת העושר שלהם, ובעיקר על תרומת המערכת הפוליטית לשגשוגם. ההיגיון הפשוט אומר שאם הם באמת צדיקי הדור כפי שהם מציגים את עצמם, ואם הם אכן תרמו למדינה יותר מאשר קיבלו ממנה, אין להם סיבה להפעיל את כוחם הכלכלי העצום כדי לסתום את פיו של עיתונאי מן השורה, לגרום לו הפסדים שעלולים לשבש את חייו ואת עבודתו, וללחוץ גם על ערוצי הטלוויזיה השונים כדי "לשכנע" אותם לא לשבץ את סרטו בתוכניות שלהם.
קחו למשל את ניר גלעד, שהיה החשב הכללי באוצר, לכל הדעות פקיד עתיר השפעה בכל הקשור לשליטה על המשאבים המוקצים ל"יזמים". רוב המשאבים האלה מגיעים מאיתנו, משלמי המסים. ישראל איננה מדינה שפורחת בזכות המגזר הפרטי, אלא מדינה שמאדירה את אנשי העסקים לממדים מפלצתיים. החשב לשעבר הוא דוגמה מאלפת לכך. מר גלעד עבר אמנם תקופת "צינון", אבל כנראה לא נפגע מהכפור המקפיא שאפף אותו וקיבל בסופו של דבר ג’וב מפתה מאוד מעופר: הוא מונה לתפקיד בכיר בחברה לישראל שנמצאת בשליטת המשפחה. לא עולה בדעתי להאשים את גלעד בשחיתות באורח אישי; ייתכן שכל שיקוליו היו טהורים ולא נגועים בניגוד אינטרסים. אבל בעלי ההון האלה (גלעד הוא רק טיפה בים של מינויי עובדי מדינה בכירים לתפקידים כאלה במגזר הפרטי) יוצרים אופק של ציפיות בקרב משרתי הציבור, שזוכים למשכורת צנועה יחסית אבל נהנים מעוצמה אדירה בשל קירבתם למקבלי ההחלטות, שמזרימים כספים שלנו לבעלי ההון כדי לעודד אותם להיות עוד יותר עשירים. אופק הציפיות, שנוצר אחרי שהפך כבר לשיטה (בהחלט לא מדובר רק במינוי אקראי פה ושם) הוא אבי אבות הטומאה של השחיתות שדבקה בפוליטיקאים ובעובדי מדינה כתוצאה ממדיניות הפיתויים של בעלי ההון הפרטי.
עופר לא רוצה שנדע את האמת, או אם נהיה יותר זהירים, את גרסת הבמאי והעיתונאי לעובדות אודותיו. מכאן מכבש הלחצים האימתני שהוא מפעיל באורח שיטתי, וגם התביעות המשפטיות, האיומים והפחד שמחלחל לקולם של מקבלי ההחלטות בכלי התקשורת. אם נניח למיליארדרים לשלוט במידע שלנו, נאבד את הסיכוי לנצח במערכה למען צדק חברתי וצמצום הפערים במדינה. בינתיים יציג רוזנטל את סרטו רק בסינמטק של תל-אביב. צרכני ערוץ 2 או ערוץ 10 לא יזכו לראות את הדברים ולהחליט אם המציאות המשתקפת בסרט תשנה, למשל, את דפוסי הצבעתם ואת התייחסותם לכלי התקשורת השונים בעתיד.
אם עופר מצליח בינתיים להפחיד את אצולת התקשורת ולהשפיע על דרך קבלת ההחלטות בערוצים השונים, אין לראות בזה רק את ניצחונה של הכוחנות התוקפנית של פרקליטיו. בלי לנתח את הרקע החברתי ובעיקר הרעיוני להשתוללות החצופה של בעלי ההון בארצנו, לא נוכל להיאבק בהם ובעיקר לחסל את נטייתם לראות בנו נתינים ולא אזרחים שווי זכויות בחברה הישראלית. נדמה לי שרק מעטים יטילו ספק בעובדה, שכוחם של בעלי ההון הגדול נובע מהתמוטטות האתוס השוויוני במדינה, מעליית יוקרתם של העשירים ומדעיכת מעמדם של נבחרי הציבור. אם סולידאריות בין בני אדם הפכה מערך מרכזי בחברה לגחמה פרטית של כמה שומרי גחלת שהשפעתם הפוליטית הולכת ומתמעטת, הרי ברור שבני משפחת עופר ומיליארדרים אחרים יחדרו לוואקום הרעיוני הזה, ייצרו ערכים חדשים שמעלים על נס את ההצלחה האישית ואת ביטויה הכספי, ויצליחו להשתיק את מתנגדיהם באין מכלים.
מעולם לא שלטה כאן מפלגה סוציאליסטית אמיתית, וגם הסוציאל-דמוקרטיה הלאומית שהנהיגה את המדינה משנת 1948 ועד 1977 עיקרה את האידיאולוגיה שלה מכל סממן אינטרנציונליסטי. עם זאת, לעשירים לא היה מעמד מוביל, וודאי שהם לא קבעו את סדר היום הלאומי. אפילו בימי שר האוצר פינחס ספיר, שהיטיב מאוד עם העשירים גם כשהיה שר המסחר והתעשייה, נחשבו בעלי העסקים למעין פילגש מוחזקת של המערכת הפוליטית. הם זכו לסובסידיות נדיבות, למענקי פיתוח ולתנאי אשראי מצוינים, אבל ספיר וחבריו ידעו להבהיר להם שהשלטון שייך למפלגה ולא להם. למשטר כזה יש חסרונות ידועים, בעיקר בכל הקשור לביורוקרטיה ולהגבלת היוזמה, אבל הוא הבטיח חלוקת הכנסות סבירה עד כדי כך שהפערים במשק נחשבו לקטנים מאוד בקנה מידה מערבי. לעשירים לא היה מעמד שאיפשר להם להשפיע על כלי התקשורת, והעיתונות המפלגתית ידעה למתוח ביקורת נוקבת על הספסרים ועל אנשים אחרים שניצלו לרעה את הכספים שקיבלו מהמדינה. זה בכלל לא מקרי שהאש התקשורתית כיום מופנית כלפי הפוליטיקאים ולפעמים גם נגד עובדי מדינה, ואילו הטייקונים הגדולים, שמפטרים עובדים מבלי להניד עפעף בתירוץ של התייעלות, זוכים לשקט תעשייתי כמעט מוחלט.
כלומר, כולנו אשמים, כפי שהנשיא הרביעי אפרים קציר אמר פעם בהקשר אחר לגמרי. איש כמו רוזנטל נחשב כאן לעושה צרות מקצועי, ערוצי טלוויזיה חוששים להשתמש בחומרים שלו, והוא נדחק לשוליים. את התהליך הזה, של דחיקת המבקרים לשוליים, לא מחוללים העשירים הגדולים בעצמם. אנחנו עושים עבורם את המלאכה, כיוון שהשוויון הפך כאן למלת גנאי. מיעוט של 14 משפחות לא היה יכול לשלוט במדינה, להשחית את הפוליטיקאים ולחלוש על כלי התקשורת, מבלי שכולנו התגייסנו לעזרתם. מוטב לנו כנראה להשקיע את כל האנרגיה שלנו בצקצוקי לשון על מעשי פשע מתוקשרים היטב, שדוחקים את מקומה של הפוליטיקה בעיתונות ההולכת ומצהיבה, מאשר להתלכד כדי לקדם את האינטרס שלנו בחלוקת הכנסות שוויונית יותר, שתשים קץ לקיפוחם של העניים ולדחיקתו של המעמד הבינוני להתרוששות מבזה. גם טובי הצוללנים לא יצליחו להציל מתוך המים המבאישים את העקרונות שהדריכו את אבות הסוציאליזם. סמי עופר קיים, כי אנחנו רוצים בו ובהצלחתו, המזינה את חלומותינו הכמוסים לחיי עושר ותפנוקים. לטווח ארוך ומתמשך לא עולה כלל על דעתנו לשים את העשירים במקומם ולהרים על נס דווקא את מתנדבי הגרעין העירוני בשדרות, או את אלה שניסו להקים מערכת חינוך חלופית ב"קדמה".
*התפרסם ב"כל העיר"

אני ממש לא רואה איך משפחת עופר עם כל חוסר הכבוד שאני רוחש לבריונות והאיפריאליסטיות שלה
משפיעה על חיי בתור אזרח חופשי ומאושר.
הם לא משפיעים לרעה יותר מש"ס או הרבה ארגונים מושחתים הרבה יותר
ני מסכים עם ניתוחיך לגבי משפחת עופר ורוצה להוסיף שהרעה החולנית של הקפיטליזם נמצאת כבר באירופה ומאכלת בה בכול פה ואם השמאל לא יידע להתמודד איתה ברמה האוניברסלית יכול מאוד להיות שנובס במאבק
המאמר נכון בעקרו
אבל יש במאמר נקודות חולשה
אין שום רעיון כיצד יוצאים מהתסבוכת
אליה הכניסו אותנו הפוליטיקאים
לדעתי
הנסיון להעמיד את היחסים החברתיים על הכסף הוא תוצר של מרד המזרחיים
מערכת שבה הגבירים מנהלים את העירה
היא המערכת המועדפת על עדות המזרח
האשכנזים לא רצו במערכת הזו אבל האשכנזים
השתכנעו מהר מאוד שהדבר יועיל לרכושם
זה היה או מלחמת אזרחים או הכסף כערך יחיד
מכיוון שזה שרית את כולם אז התדרדנו לזה
ברגע שנכנסנו לתוך זה המצב נהפך לבלתי הפיך
על ידי ההשפעה האמריקאית
אני סקרן מאוד
מי היא אותה מפלגה סוציאליסטית שהיא מופת
בעיני ברעם
חד"ש ??
הניסיונות להפוך את ישראל לכיפה אדומה
כאשר כיפה אדומה מסתובבת ביער מלא זאבים
גובל בהסתה לרצח
(אני מתכוון להערות התמידיות של ברעם על
דחיית הלאומיות לטובת רעיונות אוניברסליים
זה כמו להגיד לאסיר בכלא לדאוג לצרכים המיניים של חבריו בכלא )
חיים, המאמר משקף את החיים במציאות העצובה שלנו, אהבתי.
יש תחילה של פתרון! תצביעו בשביל הפנתרים השחורים החדשים למועצת העיר . אנחנו לא עשירים ולא ממעמד הבניים , אנחנו לא חברים של השלטון וכמובן לא של אנשי ההון. כאשר קבוצות כמותנו ישבו בן מקבלי ההחלטות נוכל לבער את השחיתות ולפרום את הקשר בן אנשי ההון לשלטון. אז בקיצור זהו הפתרון כמה שיותר תנועות מהשטח ומהשכונות במועצה ובממשלה אמנם יקח זמן אבל נוכל להחליש את כוחם של המליונרים במדינה ולא יקום לנו אחד כמו עופר ויתנהג כאילו הוא הסגן של המדינה. עלינו גם להתנהג ולהגיב למילה מליונר כאל מילת גנאי וקללה.
אם אני לא טועה, הוא יציג גם בסינמטק הירושלמי. כדאי לעדכן זאת.
בשורות האחרונות חיים מסביר את הצלחת הקפיטליזים לעומת כשלון הסוציאליזים.
כולנו רוצים לחיות במדינה שבה יכולים לצמוח עשירים מופלגים כמו עופר,תשובה,דנקר,צדיק, אריסון,פישמן ואחרים.
נכון שרובנו לא נהיה כאלה אבל לפחות יש למה לשאוף ולאן להתקדם.
לעומת זאת בכל המדינות ה"סוציאליסטיות" בעבר ובהווה החל בברה"מ דרך קובה וצפון קוריאה וכלה בויאטנם ובאלבניה אין למה לשאוף, אין למה לקוות, אין לאן להתקדם ולהצליח והשאיפה היחידה שקיימת היא השאיפה לברוח למקום אחר.
ועדיין כדאי לזכור שבמדינות הקפיטליסטיות יש יותר חופש חרות וזכויות לעובדים(כמו הזכות לשבות) מאשר למשל לסין.
האם מישהו מסביבתך הקרובה או ממשפחתך עובד במפעלי ים המלח, או הבז"ן, או באחד מהמפעלים של כי"ל, ונאלץ לעבוד בשכר מינימום ללא תנאי תעסוקה? האם מישהו מהם ניזוק מזיהום האוויר והאדמה החמור שגורמים המפעלים האלה? האם מישהו מבני משפחתך צורך שירותים ציבוריים או תלוי במערכת הרווחה של המדינה, שעוברת קיצוצים בגלל ההכנסות שהלכו לסמי עופר?
אם ענית על אחת מהשאלות האלה תשובה חיובית, אז אתה מושפע מהתנהלותה של משפחת עופר, ושאר בעלי ההון, הרבה יותר ממה שחשבת.
אני לא זוכר שרוב אזרחי המדינה הצביעו למען הפרטת כי"ל, כור, בנק הפועלים, ושאר החברות הממשלתיות. אני גם לא זוכר שרוב האזרחים הצביעו בעד הדרגולציה ההיסטרית בתקשורת, בעד הפרטת בתי הכלא או בעד הריסת החינוך הציבורי. אף אחד במדינה לא מעוניין בזה, חוץ ממשפחות ההון ושליחיהן. כדאי שחיים ירענן את הבנתו הפוליטית.
עליית בעלי ההון בישראל לא ממש הובילה לפגיעה בכל השאר. למי שלא שם לב, רמת החיים של כלל הציבור הישראלי עלתה באופן ניכר יחסית לתקופת שנות השישים או השיבעים. נכון, יש פחות שוויון. השאלה היא אז מה? לכולם טוב יותר ולחלק טוב הרבה יותר. זה עדיף על מצב שבו כולם מקבלים את אותו הדבר הגרוע למדי.
בעולם אוטופי אין לי כל בעיה עם העובדה שיצמחו עשירים מופלגים כמו כל אלה שציינת, אבל אנחנו חיים במציאות. אייזק ניוטון אמר שלכל פעולה יש פעולת נגד בעלת עוצמה זהה. את המשפט הזה אפשר ליישם בקלות על העולם הכלכלי שבו אנו חיים – על כל בעל הון חסר פרופורציות כמו האחים עופר יש מאות אלפי עניים. מה לעשות? המשאבים מצומצמים. יש כמות מסויימת של כסף, ואם חלק גדול ממנו שוכב בחשבון הבנק של אחד כמו עופר, למאות אלפי ילדים אין מה לאכול. והחלום הזה שאנו חיים בו, לפיו כל אחד יכול להתעשר הוא התרמית הגדולה, כי לא כל אחד יכול, ולא לכל אחד יש את הנתונים להיות עשיר. אבל לכל אזרח במדינה שמתיימרת להיות אחראית לגורלו של העם היהודי באשר הוא, ולגורלם של הפלסטינים החיים בתוכה, יש את הזכות לחיות בכבוד ולהנות מנתח שווה מהעוגה. את הנתח הזה, אנשים כמו האחים עופר לוקחים לנו.
למר סליחה, אבל
כדאי אולי שתרענן את יכולתך בהבנת הנקרא. אתה בעצם מגיב לתגובה של נתן על דברי, ולא למה שכתבתי. זהו נוהג קבוע כאן, שקצת נמאס לי.
לגופם של הדברים. בשום מקום לא אמרתי שהעם רוצה קפיטליזם. הביקורת שלי הייתה על השתיקה של הסובלים וגם על שיתוף הפעולה של חלק מהם עם הדיכוי הרכושני.מציע לך לקרוא הפעם את הטקסט, ולא רק את התגובות.
זה נחמד לקטר על העם שמשתף פעולה עם בוזזיו, רק חבל שלא מציעים לעם שום אלטרנטיבה ברורה,
הרי השמאל שאליו משתייך ברעם הוא לא שמאל סוציאליסטי, אלא שמאל פוסט-קולוניאליסטי שמלחמתו בכיבוש קודמת לכל וזכויות הפליטים הפלסטינים בלבנון מציקות להם יותר ממובטלי ירוחם, לשמאל המכנה עצמו עקבי בישראל, אסור לבוא בשום טענות למשטר הכלכלי בישראל, הם ויתרו על כל נסיון להוות אלטרנטיבה כלכלית או חברתית בישראל מזה 40 שנה לפחות,
הרומן הקצר של השמאל המכנה עצמו עקבי עם המזרחים, נגמר מהר מאד שגילו הפטרונים שהמזרחים גם רוצים חלק בשלטון ולא רק לתשתמש את ההנהגה הסוציאליסטית מרחביה עילית. ברעם היה שם גופו, הסיפור ידוע.
ואחרי כל זה מיללים על האוליגרכים והטייקונים והמשפחות והקפיטליזם, מה אתם עשיתם בשביל מדינה? מתי רצה כאן מפלגה מטעם השמאל העקבי שדברה אל המובטלים בדימונה? שדיברה אל עובדי הקבלן? מי מדוברי השמאל העקבי מדבר אל עובדי נמל אשדוד על התרגיל המסריח שמנסים להעביר שם במטרה לחסל את הועד? אפילו חנין הח"כ היהודי שאמור להוות גשר לציבור היהודי עסוק בבחירות בתל-אביב ובפעילות ירוקה אופנתית. נו טוב, במשולש שיינקין, מעוז השמאל הישראלי זה באמת עניין פופולרי.
הפוסל אמרו חז"ל במומו פוסל. השמאל המכנה עצמו עקבי שכבל עצמו באופן מוחלט לעניין הפלסטיני, ראוי לו שישתוק בנושאים כלכליים.
הגבתי על המשפט: "מיעוט של 14 משפחות לא היה יכול לשלוט במדינה, להשחית את הפוליטיקאים ולחלוש על כלי התקשורת, מבלי שכולנו התגייסנו לעזרתם."
אני יודע להבדיל בין מאמר לבין תגובה למאמר, לתשומת לבך.
ולא, כאמור אין שום קשר בין התנהלות אותו גוף דמיוני שנקרא "הציבור" או "הישראלים" או "כולנו" לבין מדיניות ההפרטה, שמהותה סגירת דילים בחדרים אפלים כמעט וללא סיקור תקשורתי. "הציבור" שלך, שאתה כנראה חושב אותו לטיפש גמור, פשוט לא יודע מה הפוליטיקאים עושים בשמו, וגם כשהוא יודע זה לא עוזר לו במיוחד. תן קצת קרדיט לאנשים. וכאמור רענן את הבנתך הפוליטית.
הסובלים לא שותקים, אבל כאשר הם מדברים הראשונים לסתום להם את הפה זה מהשמאל משום מה.
מייד מפנים אותם למצוקה במחסומים, ונוזפים בהם שקשה להם לחיות בלי אוכל כך סתם. בדלית ברירה, פונה הציבור הסובל לאוליגרכים עצמם, שעשקו אותו, כדי לקבל קצת צדקה או לשפר את מצבו של פלוני מול השאר, כמקובל בגטו.
הכשלון הוא של הנהגת השמאל, שהפקירה את השכבה שהיא אמורה להגן עליה ולדבר בשמה. יותר קל לכתוב מאמרים מלומדים על סוציליזם דמוקרטרי או על החמאס, מאשר לתמוך אחד לאחד בנפגעי בעלי ההון שהפכו שליש מהעם לעבדים חרופים. אם תקרא את ההוראות המקראיות ב"דיני עבד עברי" תגלה ששם יש הרבה יותר זכויות סוציאליות לעבד מאשר לפי השיטה בישראל כיום.
אז אולי כדאי לנו לפנות לרבנים בכל זאת ? לפחות הם ממציעים אור בקצה המנהרה.
בינתיים כתבת לנו שמצבנו עדיף על זה באפריקה ושלא נרחם על עצמנו.
מה שקרה למיקי רוזנטל הוא נחלת רבים, שלא התמזל מזלם להיות מקושרים טוב כמוהו. וגם הוא, עם כל עברו המפואר וקשריו, מצא את עצמו על הקרשים בעיקר בפגיעה כלכלית ובפרנסה, כמקובל אצל סוחרי אדם, קודם מרעיבים ואז מציעים הצעה שאי אפשר לסרב לה.
תפקידך אינו לקונן אלא לוודא שאנשים לא מגיעים לייאוש המוביל אותם לשתוק ולקבל עסקאות. מה שכן, אתה טוב בלהצליף באלה ש"התקרנפו" חרף העובדה שלא הצעת להם שום דבר לפני כן. האם מישהו צריך להתאבד בשביל העקרונות? אם כן, אז הראשונים צריכים להיות המנהיגים שיתנו דוגמא אישית.
שכיר בישראל צריך לעבוד כפליים כדי לרכוש דירה מכפי שנאלץ לעבוד לפני 20 שנה.
נתון בודד אך חזק.
אין לי בעיה עם האחים עופר.
בודאי שאין לי בעיה עם בינו צדיק או עם יצחק תשובה שהתחילו כילדי מהגרים מארצות ערב במעברות נכשלות.
אני מעדיף לחיות במדינה שבה אפשר לעשות את המסלול שהם עשו למרות שגם אני ורוב האזרחים לא נצליח לעשות אותו.
מעניין מה היה גורלם של בינו צדיק ויצחק תשובה במשטר מרקסיסטי.
נתן ידידי,
לך ולרבים אחרים "אין בעייה" עם העובדה שעשירים ומתעשרים-על חשבון הקופה הציבורית- משפיעים על השלטון במדינה וקובעים מהלכים מדיניים וכלכליים בהתאם לאינטרסים שלהם.
לא צריך "להצביע" בעד בעלי ההון. ההשלמה הזאת עם מעשיהם מחשלת את עוצמתם ועל כך הצבעתי כאן, למרות שמגיב אחד לוקה בהבנת הנקרא.
לחיים.
ראשית תודה על התגובה.
אין לי בעיה באופן כללי עם חברה שיש בה עשירים, כדאי לזכור שאף שיטה כלכלית או אידאולוגית לא הצליחה להדביר את העוני או למנוע את חוסר השיויון.
לגבי האחים עופר בודאי שיש לי בעיה עם ביריונות,התעשרות על חשבון הציבור וסתימת פיות .התכונתי לכך שאין לי בעיה עקרונית עם העובדה שהם עשירים ואולי להיפך כמו שכתבת במאמרך "סמי עופר קיים, כי אנחנו רוצים בו ובהצלחתו, המזינה את חלומותינו הכמוסים לחיי עושר ותפנוקים. "
יש נטיה לאליטות(ואני לא מתכוון לגנאי) לזלזל בחלומותיהם ושאיפותיהם של האנשים הפשוטים.אל תיפול גם אתה למלכודת הזאת.