הנוער העובד, יחד עם כלל מעמד העובדים, הינו קורבן של המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית של ממשלת ישראל. חוק שכר המינימום קובע כי שכר הנוער הוא דיפרנציאלי, ולפיכך שכרו של הנוער נמוך בהשוואה לשכרו של העובד הבוגר (מעל גיל 18). בכל מקרה של צמצום במספר העובדים, מפוטרים ראשונים הנערים והנערות העובדים. בנוסף למדיניות הכלכלית והחברתית המפלה, סובלים רבים מבני הנוער העובדים מאי אכיפת חוקי העבודה, ואינם קיימת בקרבם מודעות לזכויותיהם. רבים מהם אף מועסקים בניגוד חוק ועובדים בצורה "שחורה" (ללא פנקס עבודה וללא תיאום עם הרשויות).

חוק עבודת הנוער (התשי"ג-1953) קובע הגבלות להעסקת בני נוער כמו איסור על העסקת נוער יותר משמונה שעות ביום וארבעים שעות בשבוע, חובת מתן הפסקות מורחבות, איסור העסקה בעבודת לילה ועוד. רבות מן ההגבלות באות כדי לסייע לנוער העובד לשלב בין עבודה ללימודים או ההכשרה המקצועית. בפועל לא קיים גוף אשר אוכף את חוקי העבודה, ורבים מבני הנוער מועסקים בהיקפי משרה גבוהים מן המותר, עובדים בשעות הלילה בימי לימודים ומשתכרים בשכר נמוך מן הקבוע בחוק.

לפי השנתון הסטטיסטי חיו בישראל בשנת 2006- 346.000 בני נוער בין הגילאים 15-17. מספר בני הנוער העובדים מתוכם עמד על 40.600, מתוכם 56% (22.900) עבדו בין חודש לשלושה (חופשות וחגים), והיתר עבדו תקופות ארוכות יותר. נתונים אלו אינם משקפים את המציאות ואת המספר האמיתי של בני הנוער העובדים. רבים מקרב המעסיקים של בני נוער עובדים יהודים ואף של מספר גבוה יותר בקרב בני נוער עובדים ערבים אינם מדווחים לביטוח הלאומי ולרשויות המתאימות על הנערים המועסקים על ידיהם. כך שאחוז הנוער העובד בין הגילאים 15-17 אינו עומד על 9.4 אחוז כפי שעולה מן השנתון של הלמ"ס, אלא על מספרים גבוהים יותר.

אחוז בני הנוער, יהודים וערבים, אשר אינם עובדים ואינם לומדים נמצא בעלייה מתמדת בשנים האחרונות ועומד על 7.8 אחוזים (26.988). אחוז בני הנוער אשר עובדים ואינם לומדים עומד רק על 1.7 אחוז. בקרב בני הנוער הערבים 13.8 אחוזים לא עובדים ולא לומדים, כאשר ההתפלגות בין הנערים ובין הנערות היא 13.7 אחוזים מהנערים ו-14 אחוזים מן הנערות לא עובדים ולא לומדים. בקרב בני הנוער היהודים 5.8 אחוז לא עובדים ולא לומדים, 6 אחוז מן הנערים ו-5.7 אחוז מן הנערות.

כאשר בודקים לעומק את הנתונים המתייחסים לנוער הערבי ולנוער היהודי עולה כי בקרב הצעירים הערבים נרשמים שיעורים ניכרים של אבטלה. לנתונים אלו מצטרפים גם נתונים המצביעים על כך ש-22 אחוזים מקרב בני הנוער הערבים חיים במשק בית ללא מועסקים, לעומת 11.4 אחוזים בקרב בני הנוער היהודים. יש לציין כי שיעור האבטלה בקרב בני הנוער (7.8 אחוזים) הינו גבוה משיעור האבטלה בקרב כלל האוכלוסייה (5.9 אחוזים).

נוער מובטל זה, שאינו לומד ואינו עובד, סובל מבעיות חברתיות רבות. מפאת חוסר מסגרות, חינוכיות או תעסוקתיות, מידרדר הנוער המובטל לעבריינות וסובל מקשיים כלכליים רבים. העלייה באחוזי אבטלת הנוער מצביעים על כשלים חמורים מצד השלטונות והמוסדות הרשמיים בטיפול בבעיה זו. מכך ניתן לקבל חיזוק לעובדה הידועה לפיה חוק חינוך חובה וחוק חינוך חינם אינם נאכפים במלואם, וכי אלפים רבים של בני נוער סובלים מאוזלת ידה של הממשלה בטיפול בבעיה זו. לצד זאת נפגעים בני הנוער העובדים כפליים כאשר קובע החוק כי אין הם זכאים לדמי אבטלה. מדיניות הזכאות לדמי האבטלה מפלה את בני הנוער והצעירים בכלל ואת בני הנוער הערבים בפרט, כאשר קובעת היא כי ניתן לקבל דמי אבטלה רק מגיל 21.

אך, הטענה כי זוהי רק אוזלת ידה של הממשלה האחראית לבעיותיהם של הנוער המובטל – אינה נכונה. לצד העלייה הניכרת בבני הנוער המובטלים, אנו עדים לירידה במספר בתי הספר המקצועיים גם במגזר היהודי וגם בערבי וכתוצאה מכך ישנה ירידה במספר החניכים. יש לציין כי חוק החניכות בא לסייע לבני הנוער לעבוד תוך כדי לימוד מקצוע בדרך שיטתית ובפיקוח משרד התמ"ת, אשר אינו מעסיק מספיק פקחים בכדי לאכוף את חוקי העבודה בכלל ואת חוק החניכות בפרט.

בעשור האחרון נפגע מעמדם הכלכלי והחברתי של מרבית אזרחי ישראל. כשמשבר כלכלי נמצא בפתח, ומקומות עבודה רבים נסגרו בשנים האחרונות, נדחקים רבים מבני הנוער והצעירים לצאת לעבודה, אפילו בתנאים גרועים, וזאת בכדי לסייע למשפחתם לעמוד על הרגליים. אך כאשר בקרב האוכלוסייה הכללית אנו עדים לעלייה תלולה במספר העובדים אשר הינם עובדים עניים וכן לכרסום ההכנסות של שכבות הביניים וכתוצאה מכך: העמקת הפערים החברתיים.

דו"ח העוני האחרון חושף כי בישראל חיים 805 אלף ילדים בעוני. בנוסף אנו למדים כי 40 אחוזים מכלל המשפחות העניות הן משפחות עובדות (בעלות מפרנס אחד או יותר). מכלול עובדות זה גורם לבני נוער וצעירים עובדים רבים לקבל כדבר מובן מאליו את תנאי העסקתם, גם אם אין הם עומדים בדרישות החוק, ולו רק בכדי שתהיה להם עבודה והכנסה נוספת למשפחה, כשם שהוא גורם למעסיקיהם להבין כי יכולים הם לא לעמוד בחוק ואם אין העובד מסכים לתנאי העסקתו – הרי ישנם עוד רבים המחכים בתור שכן יסכימו.

* זהו חלק מנייר עמדה שהכין יו"ר נציגות העובדים ברשת "קופי-בין", אלון-לי גרין, לקראת ועידת ברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) שתתקיים בחודש אוקטובר. גרין הוא מזכיר בנק"י בתל-אביב ורכז פורום עבודה ורווחה ברשימה המקומית "עיר לכולנו".

Share on Facebook