עד כה דיברתי על התהודה שהיתה לרעיונות ה"כנעניים" ולקרובים אליהם בחוגים שמאליים בעיקרם. ועכשיו אזכיר את ההד שלו זכו בעקיפין בקרב הימין הקיצוני דווקא.
 
אברהם שטרן, "יאיר", ויונתן רטוש היו ידידים קרובים, כפי שכבר ציינתי, ולרטוש היתה השפעה ניכרת על שטרן, עוד מהתקופה שרטוש היה עדיין לאומני ימני קיצוני וטרם פיתח את השקפותיו הכנעניות. כשנרצח שטרן על-ידי קצין בולשת בריטי, כתב עליו רטוש את שירו "בארגמן", שהוא לדעתי הקינה ההרואית הגדולה ביותר בספרות העברית מאז קינת דוד על שאול ויהונתן. אף ששניהם היו שייכים למה שניתן להגדירו במעורפל כ"מחנה הז’בוטינסקאי", בכך ששניהם מרדו במרות "הישוב המאורגן", אבל בהתנגדותם המוחלטת לשלטון הבריטי חרגו שניהם גם מתנועת ז’בוטינסקי.

זהו חלקה השני של הרצאתו של בועז עברון במועדון "אבי חי" בירושלים בערב יום ה-9 בספטמבר.

בשלהי שנות ה-30 נסע רטוש ללמוד בפאריס, שם נפגש עם הבלשן עדיה (אדולף) גור (גורביץ’), שעסק בחקר לשונות צפון אפריקה העתיקות והגיע למסקנות מסעירות לגבי קשרי עמיה עם מצרים והמזרח הקרוב, ויחד פיתחו את התורות שאחר כך הוגדרו כ"כנעניות". בשובו ארצה ודאי דן בהן גם עם שטרן, בו בזמן שהכין שטרן את התשתית לפילוג הארגון הצבאי הלאומי והקמת לח"י, שנקרא בתחילה "הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל".
 
באותו זמן הוכן המסמך שאמור היה לשמש בסיס אידיאולוגי לארגון החדש, ושעתיד היה להיקרא "עיקרי התחיה". על מסמך זה הושבעו מפקדי האצ"ל הפורשים. אחד מהם, אולי האחרון שנותר עדיין בחיים, ידידי שלמה בן שלמה, בן 93, החי עדיין בחיפה, והוא צלול ובהיר מחשבה עד היום, סיפר לי לפני ימים אחדים, כששאלתי אותו איך יכול היה שטרן להיות ידידו הקרוב של רטוש, הכופר בלאומיות יהודית, ולחבר באותה שעה מסמך המדבר על המלכות העברית שתשתרע כהבטחת אלוהים בברית בין הבתרים מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, ושגולת הכותרת שלה תהיה הקמת בית המקדש השלישי, עם אימפליקציות של טיהור אתני או שיעבוד "הזרים" ל"אדוני הארץ".
 
בן שלמה השיב כי המסמך הוא פרי עבודה משותפת של כמה אנשים, ובהם המשוררים אורי צבי גרינברג ויעקב כהן וכמובן יאיר גופו. הוא עצמו, כשהגיע המסמך לידיו, הודיע ליאיר שאיננו יכול להישבע על מסמך המדבר על הקמת בית המקדש. יאיר השיב לו שעדיין אין זה הנוסח הסופי, ואחרי זמן מה סיפר לו שהגיע עכשיו מפולין איש רציני שיעבד את המסמך ויתן לו את צורתו הסופית. מסתבר כי זה היה ד"ר ישראל שייב.
 
עם זאת, עם מעבר הזמן, נראה כי עם התרחבות התנועה והתפתחות מאבקה באו ראשיה יותר ויותר לכלל מסקנה שהמסמך אינו תואם עוד את התפתחות מחשבתה (שנטתה יותר ויותר שמאלה, לפי הדפוס המוכר בעולם הקולוניאלי, בו תנועות השיחרור הלאומיות אימצו תפיסות מארכסיסטיות). כמו כן עלול המסמך להפריע בגיוס חברים חדשים, שהצטרפו ללח"י כמוני וכמו עמוס בגלל שאיפתם להיפטר מהבריטים, ולא כדי להקים את מלכות ישראל ובית המקדש. לכן נגנזו עיקרים אלה למעשה.
 
יש כמה קווים מקבילים בין מצע זה לבין תפישתו של רטוש. הטריטוריה היעודה היא אותה טריטוריה למעשה, אלא שבמקום איחוד של שווים מוצגת כאן הזיה משיחית של שליטה. אבל המורשת הז’בוטינסקאית שממנה ניזונו אנשי לח"י דיברה רק על ארץ ישראל משתי גדות הירדן, היינו מפת המנדט הבריטי, ואם כן איך הגיעו מנסחי "עיקרי התחיה" ל"גבולות ההבטחה"? מהיכן קפיצה זו עד גבול נהר פרת? אני מנחש שכאן ניכס שטרן את רעיון "ארץ הקדם" של רטוש לצרכיו שלו. אשר ל"מלכות ישראל" והקמת בית המקדש השלישי, אני משער שזו תרומתם המשותפת של אורי צבי, יעקב כהן ושייב. שטרן לא היה איש דתי במובן הרגיל, אבל היה בעל נטיות מסורתיות ומשיחיות, ולא התנגד לתרומה זו לתבשיל.
 
מדוע אני עומד בהרחבה על עניין זה? מסיבות היסטוריות מובהקות. שייב היה מראשי המשפיעים על מחשבת "גוש אמונים" וספיחיו, וממנו קיבלו כנראה עניין זה של "מלכות ישראל" וגבולות ההבטחה והקמת המקדש השלישי. כך אנו רואים גלגול של רעיונות כנעניים במקורם לבסיס מחשבתם של אלה שלכאורה הם הניגוד הגמור להם. ויש שיוסיפו שגם קידוש זה של האדמה, שהוא פגאני במהותו וזר לרוחה של היהדות הנורמטיבית, אינו רחוק מהעלאת המוטיבים הכנעניים (ואני מוכרח להוסיף – גם הפאשיסטיים) המסורתיים של דם ואדמה, המוצאים להם ביטוי בשירתו של רטוש, ובעיקר בשיר "ברית" שבאסופה "שירי חרב".
 
ואסיים באירוניה הגרוטסקית בעובדה כי הכנענים המקוריים, רטוש ואהרן אמיר, תמכו ב"גוש אמונים" ומפעל ההתנחלות שלו. רטוש הסביר לי שלמעשה משרת הדבר את המטרה הכנענית. אמנם המתנחלים הם קנאים דתיים המתעללים בפלסטינים ומתנכלים להם. אבל אלו תופעות חולפות, הרגילות בכל התנחלות של כובשים. בסופו של דבר ייווצרו אינטרסים משותפים. התרבות העברית, הגם שבלבושה הדתי-מפגר, נישאת על-ידי המתנחלים ובמוקדם או במאוחר תתפשט גם בין תושבי השטחים כמו שפשטה בין אזרחיה הערבים של ישראל. מה שיידרש אז יהיה מאבק לשוויון זכויות אזרחיות ופוליטיות כמקובל ב"ישראל הישנה". ההגיון ההיסטורי מחייב זאת.
 
כמובן שאיש אינו יודע עד היום מהו בדיוק ההגיון ההיסטורי, ומה הוא מחייב. אנו רק יודעים שאין לנו מושג באמת מה עתיד לקרות, מהם הגורמים האמיתיים הפועלים בכל שלב היסטורי ומהו משקלם היחסי. כל תחזית שנעשתה אי פעם לגבי העתיד החטיאה את המטרה, אם מעט ואם הרבה. ואינני מוציא מכלל זה גם את תחזיותי שלי.
 
וכמה דברי סיכום: כפי שסיפרתי לכם, יוזמי הערב הזה רצו שאדבר על אידיאולוגיות שהיו פעם וכבר תמו לגווע. ניסיתי לתאר בראשי פרקים את התפתחותה של האידיאולוגיה הכנענית ואת השתלשלותה וגלגוליה אצל אנשים שונים עד היום הזה. אידיאות הצומחות ממצב אובייקטיבי מסויים אינן מתות. הן משנות צורה. ויכול אני לומר בלב שלם שאני רואה עד היום את עצמי במידה מסויימת כיורש האגף השמאלי של לח"י או "הפעולה השמית" וסבורני שתפיסתה ההיסטורית, שצמחה במידה ניכרת מתוך הכנענות, היתה נכונה יותר מכל אידיאולוגיה הקיימת עכשיו בארץ, ורק הגשמתה, בהתאמה לתמורה ההיסטורית העכשווית, תוכל לפתור את המצב הבלתי אפשרי שהמדינה נתונה בו עכשיו. למה שקוראים היום "ציונות" אין שום תשובה לבעיות אלו. הציונות הפכה היום לאמתלה למניעת שוויון אזרחי מאזרחי המדינה הערבים ולהצדקה למעשי גזל, נישול, דיכוי וגירוש בשטחים הכבושים. כל תוכן הומניסטי ניטל ממנה. יש לזכור כי הציונות של היום אינה דומה כלל למה שהיתה במקורה – תנועת שיחרור לאומי חילונית ואנטי דתית, שהושתתה על התפתחותו של עם יהודי נפרד במזרח אירופה. הרצל, ב"מדינת היהודים", כתב ש"אנו נדע להחזיק את הרבנים במקומם ולא ניתן להם לחרוג ממנו". מסתבר שלא ידענו.
 
ישראל טרם החליטה, עד היום, מה היא. לא רק שטרם החליטה מהם גבולותיה האמיתיים, אלא מה היא עצמה. ההגדרה החביבה שהיא "מדינה יהודית ודמוקרטית" הינה בבחינת דבר והיפוכו, אוקסימורון בלע"ז. אם היא יהודית, איננה יכולה להיות דמוקרטית, ואם דמוקרטית, איננה יכולה להיות יהודית. ומהו העם היהודי? אם אומה, אזי מדוע כל דבר שהוא יהודי אותנטי הוא דתי, ומדוע המימסד הדתי האורתודוכסי הוא הממונה על גבולות העם? הרי זו נסיגה ברורה מהגדרתו החילונית של העם היהודי, כפי שהוגדרה על-ידי הציונות הקלאסית.
 
המנהיגות הציונית חשבה כנראה שהיא רק מתפשרת עם הדת, ברוח מכתב ההסדר ששלחה אל "אגודת ישראל" לפני ההופעה בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ב-1947. היא כיבדה את הדת על שהדת, לפי תפיסתה, "שימרה את העם". היא לא תפסה ואינה תופסת עד היום שהדת לא שימרה את העם אלא רק את עצמה ואת שליטתה בציבור היהודי, ולמעשה אינה מוכנה לשום פשרה בעניין זה. מי שלא היה מוכן להיכנע למרות הרבנית – הוקא מהיהדות ההיסטורית. זה תהליך שהתחיל במתייוונים, אחריהם בצדוקים, באיסיים ובשומרונים, אחריהם בנוצרים, נמשך בקראים ובפראנקיסטים וכמעט שחל גם על החסידות, והיום היא עוסקת בהקאתם של החילונים, הריפורמים והציונים.
 
הציונים אינם מצליחים לתפוס עד היום שהחרדים אינם מתפעלים כלל מהריבונות היהודית. זוהי ריבונות זרה להם, חיקוי מעשי הגויים ותועבותיהם. אין הם רואים כלל את ישראל כהגשמת חזון הגאולה היהודי. להיפך – המדינה היא "עגל הזהב" המודרני, המסכן את היהדות האמיתית. דווקא משום כך הם מגביהים את הגדרות, אינם מוכנים בשום אופן להיות ליבראלים ופשרנים בענייני גיור או בכל עניין אחר, שהציונים החילונים שדימו שהשיגו הסדר פשרה איתם מצפים מהם שיעשו. אי הבנה זאת של הציונות את מהותה האמיתית של היהדות הרבנית, ואשלייתה שאין כאן אלא קשי עורף של רבנים סתומי מוח וריאקציוניים, הם בין הדברים העיקריים המערערים את כל מיבנה המדינה. שכן אותו הגיון אנטי-לאומי מסתגר קובע למעשה את גבולות הלאום, בעקבות ההסדר ההוא, ומוציא מן הכלל כל מי שחוק המדינה לא הגדירו כיהודי. חוק המדינה, המונחה על-ידי קריטריונים דתיים קיצוניים, הופך למעשה לחרב המאיימת על המדינה, מפני שהוא מפלה לרעה כל קבוצה בציבור שאינה שייכת לחוג הפנימי של נאמני הדת, שהם עצמם מצפצפים על המדינה וחוקיה. על-ידי כך הוא יוצר מצב של מלחמת אזרחים כבושה בין האזרחים, שרק הדחליל של סכנה קיומית עוצר את התפרצותה.
 
היהדות הרבנית היא כת. עצם לידתה כרוכה בגזירת גירוש הנשים הזרות על-ידי מנהיגי "קהל הגולה", נחמיה ועזרא הסופר, שהם מייסדיה האמיתיים של היהדות. כלומר – פעולה של התבדלות והסתגרות, ודהומניזציה של הזר. אומה היא ההיפך מכת. כת מפלגת, אומה כוללת ומלכדת. כתוצאה מהשלטת מושגיה של כת אחת, אנטי פוליטית בעצם מהותה, הפכה המדינה למין ערבוביה העשויה כולה כיתות כיתות המתעבות זו את זו והמחושקות יחד רק על-ידי הסכנה החיצונית. אבל כשמדובר בסכנה זו, לא ברור באיזו מידה יש לה סיבה אובייקטיבית. המדינה דחתה שוב ושוב הזדמנויות שונות לשלום עם העולם הערבי, שהאחרונה בהן היתה הכרזת הליגה הערבית על נכונות לשלום מלא אתנו בתנאי שנחזיר את השטחים הכבושים. וזה מוכיח שהמדינה סבורה כי השלום הוא הוא הסכנה הקיומית.
 
המדינה, כפי שנוסדה והתפתחה, איננה מסוגלת לחשוב ברצינות על שלום. וסבורני כאמור כי הסיבה היא שהמנהיגות מודעת לכך שרק המלחמה האינסופית מחשקת יחד את חלקיו ההטרוגניים של הציבור, שקשה אפילו לקרוא לו "עם". לכן הפכו המלחמה וההכנה האינסופית ל"סיבוב הבא" ל"קוד הגנטי" של המדינה. וכבר מבטיחים לנו כי "במלחמה הבאה" נראה למי שיהיה את כוחנו ועוצם ידינו, וננקום את נקמת כבודו האבוד של צה"ל. ואיש אינו מרהיב להרים קול ולשאול: לשם מה לעזאזל מלחמה נוספת? כדי לנקום את כבודם האבוד של הגנרלים, במחיר עוד מאות הרוגים ואלפי פצועים ובעלי מום לכל ימי חייהם? האם לא נמאס לנו לקפוץ לדום כל פעם שמזכירים את צה"ל? מדוע מדינה חמושה מכף רגל ועד ראש נרעשת מפחד "האיום הקיומי האיראני", רק השר שיטרית העז לפני ימים אחדים לומר דברים נכוחים בנידון, אבל לא ראיתי שום הד בעתונות לדבריו. עדיין אנחנו חולמים להתקיף את איראן, בלי שאנשים ישקלו ברצינות אילו תוצאות איומות עלולות לנבוע מהרפתקה מטורפת כזו.
 
הקביעה שהמדינה היא מדינת היהודים ושכל יהודי המגיע ארצה הופך מיד לאזרחה, בלי שיהיה לו מושג עליה, מה בעיותיה, ואף נדרש מיד להצביע בבחירות, בלי שיהיה לו מושג ממשי למי או למה הוא מצביע, הופכת את האזרחות לאבסורד. חייב להיות הבדל ברור בין הזכות למקלט לבין הזכות לאזרחות. הנה מתברר שכמה וכמה מהאוליגרכים הרוסים ממוצא יהודי הם גם אזרחי ישראל אף על פי שהם מתגוררים בפאריס או ניו יורק או הריביירה ואינם מואילים להגיע הנה אפילו לביקור מולדת. האזרחות הישראלית הופכת לסמרטוט. הנה אחד מהם החליט להיכנס לפוליטיקה שלנו, כמעט קנה את "טיב טעם" והכריז שזו תהיה רשת כשרה ובכלל כולנו כיהודים צריכים לשמור על כשרות. אך זה הגיע, בקושי יודע עברית, וכבר מכתיב לנו ברוב חוצפתו איך עלינו לחיות, ולא זו בלבד אלא שהוא עומד לרוץ לראשות עיריית ירושלים וודאי חולם להיות גם ראש ממשלה, ועקרונית אין מניעה לכך. ו"יהודים חמים" מארצות הברית, ביחוד אם הם עשירים, מתערבים בכל הנעשה כאן, משחדים את שרינו, מחברים אותנו דרך איפא"ק עם היסודות הנחשלים והריאקציוניים ביותר בציבור האמריקאי וכופים עלינו את תפיסת המציאות המעוותת שלהם, הרואה את השלום כסכנת מוות לנו, הכל לפי תפיסתו של הימין הסהרורי בארץ. כל אבחנה בין אזרח ולא אזרח, מהי אזרחות, מהי מדינה, הופכת כאן לתערובת בואשת, בלתי נסבלת. לא במקרה מניפים רבים את הדגל האמריקאי לצד דגל ישראל על מכוניותיהם ביום העצמאות. אין הם מבדילים עוד בין זה לזה. ואלה בדרך כלל גם "הפטריוטים" הצעקנים ביותר, מסוג תומכי בית"ר ירושלים.

אם תשאלו אותי איך להשיג את היעדים המשורטטים כאן למעשה – אין לי מושג. לפי דעתי, עברנו כבר את השעה השתים-עשרה. בפרק אחרון של ספר שפירסמתי לפני שנים אחדות אני מנחש את כיוון ההתפתחות לעתיד. עד עכשיו, לצערי, הניחושים מתאמתים. והאופק הנשקף בהם הוא אפל.

Share on Facebook