ב-24 לספטמבר האחרון, במהלך גיבוש תכנית החילוץ למגזר הפיננסי הקורס, עבר בקונגרס עוד פרויקט בזבזני ומיותר שחייב את קיומו לשיטה כלכלית לא רציונלית, והוא תקציב ההגנה לשנת 2009. לפי התקציב, 612 מיליארד דולר תשקיע ארה"ב בשנה הקרובה בחימוש. גם אם נאמין למספרים הרשמיים (ספירות אלטרנטיביות מדברות על סכום כפול), תקציב ההגנה שאושר הוא הגבוה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

כל המוטבים הרגילים נמצאים ברשימת הספקים הצבאיים: Boeing, Science Applications International Corporation (SAIC), Lockheed Martin ומגה-תאגידים נוספים המוקדשים לייצור של כלי מוות. התקציב גם כולל את הגדלת ההוצאה על המלחמות בעיראק ואפגניסטן בכמעט 70 מיליארד דולר, שהופך אותן לפרויקט הצבאי היקר ביותר מאז המלחמה האמריקנית בויאטנם.

המצב הנוכחי חריג מבחינה כלכלית, מכיוון וארצות הברית נמצאת במשבר כלכלי ובמלחמה באותו זמן. מצב זה חריג משום שמלחמה באופן מסורתי הביאה לצמיחה כלכלית גבוהה – מלחמת האזרחים, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה – כולן סייעו לארצות הברית לצאת ממשברים קיימים או להימנע מהם. בשנות ה-30 למשל, מה שהוציא את הכלכלה האמריקנית מהמשבר באופן סופי לא היו תכניות הרווחה של רוזוולט (הצנועות למדי, בפרספקטיבה השוואתית), אלא חוזי האספקה שהחלו לזרום מאנגליה וצרפת ב-1939.

ארה"ב היא כידוע הכלכלה המיליטריסטית ביותר בעולם: היא אחראית לכמחצית ההוצאות הצבאיות העולמיות, ולרוב המוחץ של יצוא הנשק העולמי. רוב תאגידי החימוש העולמיים הגדולים הם אמריקאים, יצירי כפיהם של עמק הסיליקון, מכון מסצ’וסטס לטכנולוגיה והתעשייה הכבדה במערב הארץ. באותו זמן, ארה"ב היא גם כלכלה פיננסית מאוד – כ-40% מהרווחים התאגידיים בארה"ב מגיעים מהסקטור הפיננסי, שמתקדם באמצעות שכלול של מכשירים פיננסיים מתוחכמים, מהסוג שקרסו בשנה האחרונה והביאו את ארה"ב למשבר כלכלי עצום.

בטקסט זה אבקש לטעון כי היותה של ארה"ב כלכלה מיליטריסטית באופן מובהק כל כך, קשור להיותה בירתו של הסקטור הפיננסי העולמי, מאחר והדבר נובע מהמבנה הכלכלי-פוליטי של ארה"ב, והוא הקפיטליזם המונופולי. מכאן, גם המשבר הכלכלי הנוכחי הוא תוצר של השיטה הקפיטליסטית המונופולית, והוא אינו, כפי שמבקשים לומר כלכלנים ועיתונאים ליברלים, תוצר של בנקאים חמדנים או פוליטיקאים מושחתים, או לפחות לא תוצר בלעדי שלהם.

לפני שעוסקים במשבר הפיננסי עצמו, יש להבהיר את טיבו של מערכת ההון המונופולי. לא אעסוק בשאלת מהותו ואופן היווצרותו של מערכת זו, אך לצורך הבהרה יש לציין רק שמדובר באמצעי הגנה מערכתי מפני שחיקת שיעור הרווח הקפיטליסטי, הגנה הנעשית בעיקר באמצעות מנגנוני בזבוז מוסדיים. מאחר והקפיטליזם מהווה שיטת בעלות אשר נמצאת בקונפליקט מתמיד עם הייצור החברתי, על מנת לשמור על רמת מחירים נאותה, על היצע מוגבל ועל אפיקי השקעה המספקים רווח ממכירה, עליו להיפטר באופן קבוע מהעודף הכלכלי החברתי. מנגנוני הבזבוז המוסדיים מאפשרים לקפיטליסטים להיפטר מחלקים גדולים של העודף החברתי, בצורה שלא תתרום לייצור או תפגע בשיעור הרווח. רוב מנגנוני הבזבוז מתרכזים בקשר שבין הקפיטליזם, כשיטה כלכלית, לבין המדינה, המאפשרת להפטר מכמויות אדירות של עודף באמצעים בירוקרטים מודרניים.

שניים ממנגנוני הבזבוז המוסדיים החשובים ביותר לקפיטליזם המונופולי הם נשק ופיננסים, שיעמדו במוקד הדיון הנוכחי. נשק ופיננסים מאפשרים להטמיע חלקים גדולים מהעודף החברתי ללא תרומה משמעותית לייצור החברתי, ותוך הגבלה מתמדת שלו. הפניית משאבים למגזר הפיננסי היא כמובן פעילות לא-פרודוקטיבית באופן מהותי, מאחר והיא מבוססת כולה על ספקולציות, על מניפולציות מוניטאריות, על השבתה של נכסים חברתיים (נדל"ן למשל) ועל תעלולים חשבונאיים שונים. השקעה פיננסית כמעט ואינה תורמת לצמיחה כלכלית, לתעסוקה או להתפתחות טכנולוגית. מדובר אם כן, ב"קפיטל פיקטיבי", כפי שמרקס כינה את ההצבר הפיננסי.

תעשיית החימוש, באופן דומה, מתמקדת ביצור של סחורות המשמשות להשמדה, שריפה, פיצוץ וכדומה, וככאלה הינן בעלות בלאי מהיר מאוד ותפוסה מתמדת של חלק ניכר מהייצור החברתי. התעשייה הצבאית גם מעסיקה באופן קבוע חלק ניכר מהאינטלקט החברתי, המתרכז בפיתוח של כלי משחית משוכללים יותר ויותר, במקום בהמצאות פרודוקטיביות יותר. חשוב לציין כי התעשייה הצבאית עובדת באופן צמוד למרכזים הבירוקרטים של המדינה, וככזו לא תלויה בתנודות בביקוש ההמוני, אלא עובדת מול פקידים ממשלתיים ונהנית בדרך כלל מחוזים בעלי שיעור רווח מובטח (cost plus), אם לא תפורים ממש. כמובן, טבע המלחמה הספציפית לא משנה לצורך השמדה של יכולת תעשייתית, כל עוד היא ארוכה ובזבזנית. כפי שניסח זאת ג’ורג’ אורוול: "מטרת המלחמה אינה להשיג ניצחון על אויב כזה או אחר, אלא לשמר את המבנה החברתי במקומו".

מכאן אעבור לתיאור היסטורי של שני משטרי ההון המונופולי ששררו בכלכלה הפוליטית האמריקנית מאז שנות ה-50 ועד היום. הראשון הוא משטר הקיינסיאניזם הצבאי, והשני ניאו-ליברליזם צבאי.

קיינסיאניזם צבאי: התמסדות של מנגנוני הבזבוז אחרי מלחה"ע 2 באמצעות השקעה מתמדת בחימוש. כלכלת המלחמה מאפשרת הטמעה של רווחים תוך שמירה על יציבות מקרו כלכלית. בשנת 1950 נחתם מסמך NSC-68 על ידי צוות היועצים של הנשיא טרומן, מסמך המתאר את האופן בו מועילה ההוצאה הצבאית הגוברת לצמיחה הכלכלית ולהימנעות ממשברים. תקופה זו מאופיינת בתקציבי הגנה הולכים וגדלים (בסדר גודל של 10 מיליארד דולר לשנה) ומצב של מלחמה מתמדת תוך המצאה בלתי פוסקת של "האיום האדום", "תיאוריית הדומינו" וכו’ על מנת להצדיק את ההתערבות הצבאית האינטנסיבית.

בתקופה זו מגיעה המדינה האמריקנית להסדר עם תנועות העובדים, המאפשרות לחלק מהפרולטריון האמריקני לקחת חלק בשגשוג הכלכלי בו זוכה ארה"ב, תוך התבססות של "אריסטוקרטיית עובדים" לבנה בפרברי הערים. ההסדר הקיינסיאני-צבאי מאפשר קיום של פוליטיקה חברתית מתקדמת יחד עם מדיניות חוץ תוקפנית – התעסוקה המלאה השוררת במשק מאפשרת קידום של פרויקטים חברתיים ועלייה מתמדת בשכר אצל שכבת העובדים המבוססת. באופן לא מפתיע, ההסדר מקובל אצל פוליטיקאים דמוקרטים ורפובליקנים כאחד.

ההסדר הקיינסיאני צבאי מביא לתלות כלכלית הולכת וגדלה בחימוש. התקופה מאופיינת בקונסולידציה של תאגידי החימוש הגדולים ואת היווצרות התשלובת התעשייתית-צבאית כפי שאנו מכירים אותה היום – תאגידים שלמים שכל מטרתם היא יצור של אמצעי חימוש והגנה. דוגמא מובהק לכך הוא תאגיד Raytheon, שעסק לפני מלחמת העולם השנייה ביצור של מכשירי טרנזיסטור לשוק האזרחי, ולאחריה מוסב כמעט לחלוטין לייצור צבאי של טילים מונחי שיוט ואביזרי תקשורת צבאיים.

בתקופה זו המערכת הפיננסית משחקת תפקיד יציב ומינורי באופן יחסי. מערכת התשלומים של ברטון-וודס מייצבת את ההגמוניה המוניטרית של הדולר, כך שארה"ב מסוגלת להיכנס לחובות בלי להכביד על כלכלתה. רוב הסקטור הפיננסי מרוכז בבנקים, עליהם מופעלת מערכת רגולטיבית חזקה מתקופת הניו דיל.

סיום המלחמה בויאטנם בשנות ה-70 מובילה למשבר בשיטת ההצבר הקיינסיאנית הצבאית. פוליטיקאים אמריקנים מובילים התקפות על האיגודים המקצועיים והעובדים (החל מניקסון השמרן וכלה בקארטר הליברל). התקפות המובילות לפירוק המערכת הקיינסיאנית ולסטגנציה בשכר העובדים. הפסק ההוצאות החברתיות מוביל לחיפוש פתרון אחר במימון הביקוש ההמוני, מה שמתאפשר באמצעות הפונקציה הכפולה שממלא המגזר הפיננסי, שמסוגל, בנוסף להיותו מכשיר להטמעת רווחים, גם לסייע לביקוש החברתי באמצעות התחייבות (היכנסות לחוב) של מעמד העובדים, דרך תכניות הלוואות, משכנתא, פנסיה וכדומה. כך מתאפשרת צמיחה כלכלית למרות הפגיעה בתנאי התעסוקה והסטגנציה, ואפילו הירידה, המתמשכת בשכר.

שנות ה-70 אם כן מתאפיינות בעליה גדולה בחוב הפרטי והממשלתי, אשר ב-1980 עומד על פי שלוש מהרמה שבה היה רק עשור לפני כן. החוב מנותב לצמיחה של מערכת ה-FIRE (Finance, Insurance, Real Estate), שהוא הסקטור הפיננסי שנמצא מחוץ למערכת הבנקאית, ולכן נתון לפיקוח הדוק הרבה פחות ממנה. ב-1976 עובר חוק ERISA (Employee Retirement Income Security Act), המאפשר לשכירים לחסוך לפנסיה דרך תכניות חסכון פרטיות, המושקעות לרוב בבורסה או במכשירים פיננסים שונים. החוק מביא להיווצרות של קרנות פנסיה ענקיות, המהוות משקיעים מוסדיים עצומים, מה שתורם להעצמת הסקטור הפיננסי.

נתון המדגים בצורה טובה את מגמת הפיננסיזציה הגוברת של אותה תקופה הוא הרווחים על החוזים העתידיים. חוזים עתידיים הם בעיקרם מכשיר פיננסי בסיסי, המאפשר עסקאות גידור על סחורות ונכסים. ב-1974 נפח המסחר בחוזים עתידיים משתווה להשקעות בייצור תעשייתי, מאז, עלה בהרבה היחס לטובת החוזים העתידיים.

התהליכים הללו סללו את הדרך להתבססות של משטר ההצבר הניאו-ליברלי צבאי:

ניאו ליברליזם צבאי: החל מכניסתו לתפקיד, מכריז רייגן מלחמה על העבודה המאורגנת בארה"ב ומוריד את אחוז ההתאגדות באופן דראסטי. השיטות התאצ’ריסטיות למאבק באיגודים המקצועיים שמנהל רייגן, מביאות לכך ששנות השמונים הן העשור הראשון מאז מלחמת העולם השנייה שבו יורד השכר התעשייתי הריאלי. הדבר מוביל להתדלדלות נוספת בכוח הקניה ולנסיגת ההשקעה התעשייתית האזרחית.

על מנת לעודד צמיחה כלכלית בתנאים כאלו, של התקפה על העובדים ועל תקציבי הרווחה, מגדיל רייגן את תקציב הביטחון. רייגן פותח לקראת בחירות 1984 בפרויקטStrategic Defense Initiative, שזכה לכינוי "מלחמת הכוכבים" בשל המגלומניות המדע-בדיונית שלו. הפרויקט לא מגיע לשלב מבצעי לעולם, אבל ההשקעה הצבאית העצומה, יחד עם מבצעים צבאיים שונים והפצה גוברת של נשק אמריקני בעולם (אפגניסטן, איראן, עיראק) אפשרו להטמיע חלק ניכר מהעודף הכלכלי שלא יכל להיות מושקע בתעשייה בגלל היחלשות המשמעותית בשוק האזרחי. הכהונה של רייגן נגמרת בחוב ממשלתי של 2,000 מיליארד דולר בזכות הוצאות צבאיות.

ההתאוששות הכלכלית של 1984-1985 היא התאוששות "צבאית-פיננסית". מצד אחד, השימוש ביכולת היצור תלויה באופן מכריע בתכניות צבאיות, מסוג שהוזכר לעיל, ומצד שני התחייבות מאסיבית של מעמד העובדים בעקבות ההתרוששות המאסיבית שליוותה את הפוליטיקה הניאו-ליברלית.

שנות ה-90 הן תקופה רגועה באופן יחסי, המאפשרת רמה גבוהה של צמיחה והשקעות תעשייתיות. הדבר מושג באמצעות גורמים שונים, ביניהם תהליכי הפרטה מאסיביים של נכסים ציבוריים וטכנולוגיה, כגון מהלך הקורפורטיזציה של רשת האינטרנט שמתרחש באמצע העשור.

ב-1999, עם זאת, נראה שבועת הטכנולוגיה בדרך לסיומה. קלינטון, בשנת כהונתו האחרונה, מבצע מהלך כפול שמחזיר את המגמה הפיננסית-מיליטריסטית: הגדלה של תקציב הביטחון לאחר שנים של ירידה ומהלכי דה-רגולציה בשוק הפיננסי. במישור הצבאי, ההוצאות הצבאיות הגוברות (כ-120 מיליארד דולר על פני חמש שנים) מובילות לצמיחה של תאגידי מלחמה חדשים (Dyncorp, ו-Blackwater הם מהידועים שבהם). ובמישור הפיננסי המהלך החשוב של ביטול Glass Steagall Act, תקנה מתקופת הניו דיל שיצרה הפרדה בין בנקים מסחריים לבנקי השקעות; ביטולה של תקנת גלאס-סטיגל אפשרה את האיגוח הנרחב של ניירות החוב שהביא למשבר המשכנתאות הנוכחי.

ההוצאות הצבאיות מתקופה זו איבדו את היכולת לתרום באופן משמעותי לצמיחה, בגלל חלוקת הכנסות רגרסיבית. הרווחים העצומים לא יכולים להיות מושקעים בשוק האזרחי בגלל הירידה בכוח הקניה, ולכן מוטמעים בגופים פיננסים, בנקי השקעות, קרנות גידור וכדומה. בתקופה זו מתחילות ספקולציות בקנה מידה גדול על סחורות, ביניהן אנרגיה, מזון ועוד. בתקופה זו הקטגוריה הגדולה ביותר של חוב שייכת למגזר הפיננסי, שמופנה בעיקר לאשראי לא פרודוקטיבי, ביניהן פיתוח של מכשירים פיננסיים מסובכים, עסקאות גידור וכדומה.

ניתן להבין מגמה כפולה זו, של פניה לעסקי חימוש ולפיננסים באמצעות מדד ההכנסות של "הכלכלה הגדולה", ה-S&P 500: מאז סוף שנות ה-90 מובילות המניות הפיננסיות את המדד, הרבה מעבר למניות ה"תעשייתיות" באותו זמן עולות מניות חברות הנשק הגדולות (בואינג, Northrop Grumman, לוקהיד והשאר) הרבה מעל הבנצ’מרק הממוצע .

מקרה בולט הוא של שני תאגידי ה"ג’נרל" – General Electric ו-General Motors, חברות הנחשבות לספינת הדגל של התעשייה האמריקנית ומהוות גופים כלכליים מהגדולים בעולם. ג’נרל מוטורס, יצרנית הרכב, נהפכה לתלויה בזרוע האשראי שלה, GMAC, שנוסדה במקור כדי לספק אשראי לקניית מכוניות פרטיות, התנפחה ונהפכה לעסק המספק למעלה משליש מהכנסותיו של התאגיד כולו. מאידך, נכנסת GM לרשימת הספקים הצבאיים הגדולים בארה"ב. תהליך דומה עובר על ג’נרל אלקטריק, שמככבת ברשימת הספקים הצבאיים של הפנטגון ובאותו זמן משיגה 40% מהרווחים מחברת הבת הפיננסית שלה. ברחבי ארה"ב ואירופה ניתן לראות סניפים של GE Capital יותר מאשר חשמליות או ציוד בנייה של GE, ומכירות המשאיות הצבאיות של GM נוסקות בזמן שמכירות ההאמרים, רכבי השטח האזרחיים, נמצאות בשפל של שנים.

המדיניות המוצהרת של הבנק המרכזי החל מ-2000, הורדת הריבית לקרוב ל-0%, מאפשרת לקחת הלוואות ומשכנתאות בסיכון נמוך, ובזאת למעשה מבצעת אינטגרציה של חלקים נוספים ממעמד העובדים, בעיקר עובדים עניים ומובטלים, במערכת הפיננסית. חשוב לציין כי חלק גדול מהמשכנתאות הלא יציבות ניתנו למטרות של מימון הוצאות שוטפות, כגון ביטוח בריאות, אנרגיה וכדומה, ולאו דווקא לדיור. ה"מלחמה בטרור" שמוביל ממשל בוש השני החל מ-2001 מובילה להוצאות צבאיות גוברות, ומלווה בתהליך של הפרטה אינטנסיבית בתוך הצבא ובכוחות המזוינים, שפותח כר נרחב לשחיתות, מכרזים תפורים, וכל התופעות שנקשרות במונח Crony Capitalism, קפיטליזם למקורבים. תהליך זה מבטל כל השפעה חיובית שהייתה יכולה להיות למלחמה על צמיחה כלכלית, ומהווה את שיאו של ההיגיון הניאו-ליברלי הצבאי, שהוא הצבר הנעשה באופן ישיר באמצעות מלחמה, כהעברה אדירה של כספים ציבוריים לידיים פרטיות.

———

אפילו בזמן המשבר הפיננסי הנוכחי רושמות חברות הנשק רווחים נאים: ברבעון השני של 2008 הרוויח תאגיד נורת’רופ גרומן 500 מליון דולר, המהווים עליה של 8% מהרבעון הקודם, לוקהיד מרטין גרפו 800 מליון דולר, או עליה של 18%, ואילו הכנסותיה של אלביט הישראלית הסתכמו ב-30 מליון דולר, שהם עליה של 40% ברווח הרבעוני שלה. ראוי לציין כי בתקופה זו צנח ה-S&P 500 בכ-40% משוויו, וכלכלנים הזהירו מגורל "גרוע ממיתון" לכלכלה האמריקנית.

* אלה דברים של דניאל רוזנברג בבוקר עיון שקיימה מערכת האתר האלטרנטיבי "הגדה השמאלית" ביום ששי, ה-3 באוקטובר, ושהוקדש למשבר הקפיטליסטי והשלכותיו. המפגש התקיים בהשתתפות העיתונאי גדעון עשת ("האם הקפיטליזם השתנה?"), ח"כ לשעבר תמר גוז’נסקי ("כמה לקחים מן המשבר הקודם או מדוע בנימין נתניהו לא יכול להוציא אותנו מן המשבר"), ראובן קמינר ("המשבר הקפיטליסטי בצילה של מערכת הבחירות בארה"ב"), דניאל רוזנברג ("מיליטריזם ומשבר פיננסי") וד"ר אפרים דוידי ("המשבר קפיטליסטי והעובדים").

Share on Facebook