כשבוע לפני המסיק נפגשנו, כמה פעילים ישראלים, עם חברי הוועדה העממית של נעלין כדי לדון במסיק הזיתים על רקע גדר ההפרדה ההולכת ונבנית. תוואי גדר ההפרדה מתרחק באזור נעלין מן הקו הירוק ומתפתל על מנת לכלול את ההתנחלויות חשמונאים ומודיעין-עילית בצד הישראלי. לנעלין אדמות רבות בוואדי, עמוק הנמצא מדרום לכפר ומפריד בין הכפר להתנחלות חשמונאים, השוכנת על גבעה מדרום לו. הגדר הנמצאת בבניה נבנית דווקא גבוה, על המורד הצפוני של הוואדי, קרוב לכפר ולאדמתו, ומנתקת כ-2,500 דונם של אדמות חקלאיות מן הכפר. הגדר עדיין לא הוקמה, אך הדרך עליה היא עומדת להיבנות כבר נסללה. כבר עתה מונעים כוחות הביטחון מתושבי נעלין לחצות את הדרך ולגשת לאדמותיהם שבוואדי. השנה היה יבול מוצלח של זיתים, וכמקור פרנסה חשוב התושבים רוצים למסוק את מטעיהם.
אנו דנים באפשרות של פעולה משותפת, פלסטינית-ישראלית. התושבים לא רוצים הפגנה, כמו ההפגנות המתקיימות בכפר מידי יום שישי מזה כמה חודשים; במקרה זה הם מבקשים לממש את זכותם להגיע הפעם לעצי הזית ולמסוק אותם. הם מסרבים לבקש אישורים מכוחות הביטחון — אלו האדמות שלנו, אלו הזיתים שלנו, הם אומרים. אנחנו מסכימים. לבקש אישורים יכול להיות סוג של הכרה בלגיטימיות של הגדר, נגדה נאבקים התושבים בנחישות כבר חודשים רבים. יעקב שואל אם הם מסכימים שהוא רק יידע את המת"ק (מנהלת תאום וקישור — הגוף האחראי מטעם הצבא על התאום עם התושבים הפלסטינים בשטחים) לגבי קיום הפעולה, כדי שהצבא ידע כי מדובר בפעולת מסיק חיונית ולא בהפגנה. יש הסכמה, כל עוד הדבר ייעשה בשמו של יעקב ולא בשם תושבי הכפר. ניכר עד כמה חשוב שיתאפשר להם למסוק. הם מבטיחים, שיעשו את כל המאמצים למנוע התפתחות של הפעולה לכיוונים אלימים. אנו מסכמים על מועד המסיק ונפרדים.
ביום המסיק, שישי בבוקר, אנו נפגשים בתחנת הרכבת בתל אביב. מגיעים כ-70 ישראלים, וכ-30 נוספים אמורים להגיע מירושלים. בין האנשים אני רואה פנים רבות מוכרות, אך גם פנים חדשות. יעקב מספר שהוא הודיע למת"ק על המסיק ונאמר לו שיאפשרו לנו למסוק. לאחר המתנה קצרה עולים על האוטובוסים ויוצאים לדרך. בדרך אנו מסבירים לאנשים את הרקע לפעולה וטיבה, וגם מספקים כמה הסברים על אמצעים שונים לפיזור הפגנות — רימוני גז, הלם וכיו"ב — למקרה שהפעולה בכל זאת תתפתח לכיוון אחר. אנו חוששים שיעכבו אותנו במחסום נעלין, אך האוטובוס שלפנינו מדווח כי עבר ללא עיכוב, וכמה דקות אחר כך גם אנו חוצים את המחסום ומיד מגיעים לכפר. בכניסה יש כמה ג’יפים של הצבא המונעים מן האוטובוסים להיכנס לכפר, ואנו יורדים וממשיכים ברגל. אף אחד לא מנסה לעצור אותנו. יעקב מנצל את ההזדמנות לוודא עם החיילים שאכן יאפשרו לנו למסוק, אך הם אומרים שאינם יודעים על החלטה כזו ומודיעים, שאין לנו כל אישור להגיע לשטח. בינתיים התחלנו לצעוד ברגל לאורך הכפר עד ל"בלדייה" — בניין המועצה של נעלין, ואנו מתכנסים ברחבה שלפניו. כמה דקות מאוחר יותר מגיע האוטובוס מירושלים, וכעת אנו כמאה אנשים — כמות יפה לכל הדעות.
אנו פוגשים באנשי הוועדה העממית ודנים באופן הפעולה. הם מספרים שכמה משפחות השכימו ויצאו לשטח, והצבא לא מנע מהן את המעבר. יעקב מנסה ללא הצלחה במשך מספר דקות לחפש את מי שאישר את הפעולה. לאחר המתנה אנו מחליטים להתחיל לצעוד לכיוון השטח, בתקווה לקבל את האישור בדרך. לאחר כמה דקות צעידה מישהו עוצר את כולם. מה קרה? מסתבר שצוות הצילום של אל-ג’זירה עוד לא הספיק להתארגן. הם רוצים לצלם את התהלוכה, ואנו ממתינים בסבלנות עד שהם מסיימים לפרוס את הכבלים ולהציב את המצלמות על החצובות. אי-אפשר לסרב לצוות הטלוויזיה היחיד בשטח. ממשיכים לצעוד, ותוך דקות ספורות אנו מגיעים לאזור הגדר.
כשאנו מתקרבים אנו מבחינים בכמה ג’יפים צבאיים וחיילים העומדים סביבם. כשהם רואים אותנו קרבים, הם מודיעים ברמקולים, שזהו שטח צבאי סגור ומורים לנו להסתלק. הם לא מקשיבים להסברים שיש לנו אישור מהמת"ק, ומאיימים, שאם לא נסתלק מיד הם יאלצו לסלק אותנו בכוח. אנו לא מסתלקים, אך גם לא מנסים לעבור אותם בכוח — עדיין מצפים שיאפשרו לנו לעבור. אחרי כמה דקות נמאס לחיילים שאנו לא מתפנים וממשיכים להסתובב באזור, והם מתחילים להטיל רימוני גז והלם, ממש מתחת לרגלי האנשים. הירי התחיל ללא כל פרובוקציה מצד הפעילים הישראלים או מצד תושבי הכפר. אפילו אבן אחת לא הושלכה בשלב הזה. רק לאחר כ-20 דקות של עימות הבחנתי בכמה ילדים שהשליכו אבנים, הרבה לאחר שהחיילים החלו בירי והשלכת רימונים. נראה שהרבה מהמשתתפים נמלטו לאחור, אך כמה פעילים משתדלים לשמור על נוכחות למרות הגז. גם אני משתדל להיות מקדימה. החיילים ממשיכים להמטיר גז. כל פעם שיורים עלינו גז אנו מנסים להימלט מהגז וחוזרים אחרי כמה דקות, אחרי שהצריבה עוברת ואפשר שוב לנשום. יונתן נותן לי רבע בצל. הריח של הבצל עוזר מעט להפיג את השפעת הגז. אנו משחקים בחתול ועכבר כ-20 דקות. בסוף נמאס לחיילים והם עוצרים את יונתן ועוד שני פעילים. שאר האנשים שלנו שומרים מרחק בטוח. אני הולך לכיוונם לראות מה קורה ופוגש בדוד. זרועו חבושה. דוד מספר שנפגע מפגיעה ישירה של רימון הלם. יותר מאוחר אני מגלה שהוא נפצע גם בבטנו. אני חוזר לכיוון הגדר. יש שלושה עצורים, והמהומה שככה. הרב אריק אשרמן מרבנים למען זכויות אדם מתדיין עם החיילים לגבי המשך הפעולה ושחרור העצורים. אני מדבר עם מארגנים נוספים, ומציע שאם לא נקבל אישור, ננסה בכל זאת להתקדם באופן הפגנתי. אנו מתייעצים עם אנשי הכפר, והם מבקשים לא להפוך את האירוע להפגנה. לאחר כרבע שעה של דיונים, פתאום מקבלים החיילים אישור לתת לנו למסוק.
למה לא נתנו קודם? למה האישור לא הועבר לחיילים בשטח? לא לנו הפתרונים. בכל אופן, אנשי הכפר נראים מרוצים — גם שלוש שעות של מסיק עדיפות על פני לא-כלום. אנו יורדים לוואדי ומתפזרים בין המשפחות השונות. כעת זה זמן השלווה. יש צל נעים של העצים, העבודה מרגיעה ואפשר לשוחח עם חברים ומכרים חדשים. אני מכיר זוג יהודים מניו-יורק הנמצאים בביקור בארץ. הם מאד מתעניינים בנעשה ובכלל בפוליטיקה הישראלים. האישה, שמה אילנה, מבקשת את רשותי לשאול כמה שאלות. היא רוצה לדעת אם אני פעיל פוליטית, ואני מספר לה על תראבוט ועל תעאיוש. על תעאיוש היא דווקא שמעה, אך הייתה מאד סקרנית לגבי תראבוט. הכל היא רושמת בפנקס קטן. לשאלתי, היא מסבירה שהיא רוצה להביא את הדברים לידיעת הקהילה היהודית בה היא חברה, ולהציג להם נקודת מבט שונה.
אנו ממשיכים לעבוד. לקראת 11:30, הפלסטינים מתארגנים לקראת תפילת יום השישי. הם הכינו לנו כיבוד ומזמינים אותנו להצטרף אליהם. מעט אנשים מעדיפים להישאר ולעבוד, אך הרוב נעתרים להזמנה. התפילה נערכת על גבעה בצידו הצפוני של הוואדי, בצד ה"פלסטיני" של הגדר. מוחמד עמירה, אחד מפעילי הכפר, מגיע עם רכב מסחרי מרופט ומביא שתייה ופיתות מוכנות, כיבוד למוסקים. כמה דקות לאחר התפילה, מתחילות מהומות. נשמעות צעקות ונורים רימוני גז, הנוחתים לא הרחק ממקום הכינוס. במטעים שסביבנו, הנמצאים בצד הכפר – הצד ה"פלסטיני" – יש נשים וילדים, שהמשיכו לעבוד כאשר הגברים הלכו להתפלל. רימוני הגז נוחתים גם ביניהם. הגברים הפלסטינים רצים לכיוון משפחותיהם וצועקים לחיילים שיפסיקו, שהם יורים גז על ילדים ונשים. כמה ילדים נפגעים קלות מהגז. אני מנסה לברר את הסיבות למהומה. סמיח, מכר חדש מיפו, מסביר שבזמן שהגברים התפללו הגיעו חיילים לשטח והציקו לנשים שנותרו לבדן או ניסו לסלק אותן. לא לגמרי ברור. כשנודע הדבר לגברים הם פנו לכיוון השטח והחיילים הגיבו בירי של גז מדמיע. המהומות נמשכות עוד כמה זמן ולבסוף שוככות.
סמיח ואני מחליטים לחזור למסיק — רוב המוסקים בוואדי כבר חזרו לעבודה, ורק אנחנו נשארנו כדי לראות מה קורה ולסייע במידת הצורך. יש לפנינו כ-500 מטרים ללכת עד הזיתים, ואנחנו הולכים ומדברים בינינו. כשהיינו כבר די רחוקים מן מהקבוצה שעזבנו, ובעצם לבד בשטח, אנו שומעים לפתע איוושה ומיד אחריה קול נפץ קל. אנו מסתכלים לאחור ורואים רימון גז שנחת מטרים ספורים מאיתנו. למזלנו הרוח נושבת מאיתנו והלאה, ואנו לא נפגעים מהגז. כשאנו מרימים את המבט, אנו רואים קבוצת חיילים מעברו השני של הוואדי, כ-200 מטרים מאיתנו. לא ברור למה ירו עלינו. לזרז אותנו? להפחיד אותנו? לי זה נראה מגוחך. זו שיגרת נעלין. סמיח רואה בזה חלק מההתנהלות הכללית של כוחות הביטחון, המנסים להשפיל ולהטיל טרור.
סוף-סוף הגענו למטע בו עבדנו לפני ההפסקה ואנו מצטרפים למוסקים שכבר עובדים. מתחיל להיות מאוחר, אבל אנחנו מספיקים לסיים את העצים עליהם עבדנו. נותרו כמה עצים צעירים עם מעט זיתים ואנו עוברים למסוק אותם לפני שנצטרך לחזור. מוחמד עמירה מגיע נרגש ומספר שבזמן שהיו מהומות באזור התפילה, חיילי מג"ב לקחו את הרכב שלו, חתכו את כבלי החשמל של מנגנון ההתנעה, הניעו ונסעו בו למחסום נעלין. על הרכב היו גם שני שקים מלאים בזיתים. טוב, אני אומר, בדרך חזרה תבוא אתנו למחסום וננסה לשחרר את הרכב.
גמרנו את העבודה ואנו עולים לכיוון הכפר. כשאנו מתקרבים לכפר מוחמד פוגש במכר ישראלי שנמצא בכפר עם מכונית ומחליט לנסוע אתו למחסום, לברר מה עם הרכב שלו. בינתיים אנו מתכנסים שוב ליד הבלדייה, ומחכים שכולם יגיעו ונוכל לנסוע בחזרה לתל אביב. מוחמד חוזר מהמחסום. הוא מצא את הרכב, אבל כל צמיגיו נוקבו. בנוסף לכך, הוא מספר, החיילים הורידו מהרכב את שקי הזיתים, והחזירו אותם רק לאחר שישראלי שהיה במחסום הבחין בכך.
למה נלקח רכבו של מוחמד למחסום ומדוע נוקבו צמיגיו? כמי שנכח במקום, אני יכול להעיד, כי הוא לא חנה באדום-לבן, וכי באזור בו חנה לא היה כל תמרור האוסר על חניה. אולי זה קשור לרקע המשפחתי של מוחמד? האם ניתן לחשוד בחיילי מג"ב בתכונות כגון נקמנות?
מוחמד הוא אחיה של הנערה סלאם עמירה, אשר, בסוף חודש יולי 2008, צילמה מחלון ביתה את האירוע בו חייל ישראלי ירה כדור גומי מטווח קצר בעציר פלסטיני כפות, שהוחזק על ידי מפקד הגדוד, קצין בדרגת סגן אלוף. זמן-מה לאחר פרסום הסרט, נעצר אביהם של סלאם ומוחמד, ג’מאל, בזמן הפגנה והיה נתון במעצר למעלה משלושה שבועות. בעקבות ערעור עורכת דינו, גבי לסקי, שוחרר ג’מאל בערבות. שופט בית הדין הצבאי לערעורים ביקר קשות את התנהלות התביעה בתיק, וכתב בהחלטתו כי "פוטנציאל התשתית הראייתית בתיק, ספק אם יביא בסופו של דבר לכדי ההרשעה". השופט התייחס בכובד ראש לטענות המשפחה, כי המעצר בא כנקמה על המבוכה שהסב פרסום הסרטון לצבא: "הגם כי הטענה כי כוחות צה"ל ביקשו להיפרע מהעורר נשמעה בקול רפה, לא ניתן להתעלם מכך כי בסופו של דבר נעצר דווקא העורר (ג’מאל עמירה) מכל המפגינים באותה עת."
בסופו של דבר כולם מגיעים, ואנחנו עולים על האוטובוס ומתחילים לנסוע בחזרה לתל אביב. בדרך הנהג מספר לי שבזמן שהמתין לנו, שוטרים לקחו את פרטיו ואמרו שיגישו דו"ח נגדו משום שהוריד אותנו במקום אסור. כזכור, חיילים מנעו את כניסת האוטובוס לכפר ולכן ירדנו במקום בו האוטובוס נעצר. אולי לא היה במקום שלט המתיר הורדת נוסעים, ולכן הנהג עבר עברה? אני שמח לגלות שמשטרת ישראל אינה מתרשלת בשמירתה על החוק והסדר, ומקפידה על קלה כבחמורה. על כל פנים, אני נותן לנהג מספרי טלפון כדי שיוכל להתקשר אלינו אם האיום אכן ימומש.
הגענו לתל אביב. חצי שעה מנעלין, עולם אחר.
* רשמים ממסיק זיתים שנערך בנעלין ב-10 באוקטובר האחרון.
וגם לכותב המאמר
כל כפר ערבי הוא גם משחטת רכב וכל ילד יודע לשחוט רכב ישראלי גנוב
החקלאים היהודים לאורך קו התפר נהרסו בגלל
השחתת רכושם ופרי עמלם
אין כפר ערבי ללא ערמות אדירות של כלי רכב שחוטים
גם הרכב של מוחמד נוסע בגלל חלקי חילוף
שנשחטו ונחמסו מרכבים ישראלים
אבל זה לא מצדיק את ניקוב הגלגלים
ואת הניסיון לגנוב את פרי עמלם של הערבים
מי אמר כיבוש מזויע ואיום שנמשך למעלה מ-41 שנה תמימות! ולא רואים את סופו ואין פוצה פה ומצפצף, נישול, עושק, ניצול, גזילת אדמות הפלסטינים והקמת התנחבלויות ומאחזים בלתי חוקיים, הקמת חומת אפרטהייד, מחסומים על כל צעד ושעל, התנכלויות לתושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים ועתה גם גניבת יבולי המסיק ע"י המתנחבלים והגנה עליהם בחסות צבא הקלגסים של הכיבוש הנורא, עוולות שלא בראם השטן – ולא קיבל!!!!!!!!!
יש מאמר של חז"ל שמתוך עשרה קבין של יופי שירדו לעולם נטלה ירושלים תשעה. אילו חיו בימינו היו חז"לינו אומרים שמתוך עשרה קבין של רשעות וטמטום שירדו לעולם, נטלה וחטפה ירושלים תשעה וחצי קבין ועוד לא אמרה דיי. אכן, מדינת ישראל, בעיקר בעידן שאחרי לוי אשכול, מצטיינת בכיעור מוסרי אשר פשה בכל חלקי החברה, מן הראש ועד אחרוני האזרחים. סוף טוב אינו נראה באופק.