לפני למעלה משנה נהרס אולם הכדורסל של הפועל תל-אביב, אולם אוסישקין, בידי ראש העיר הנוכחי של תל-אביב, רון חולדאי. בשנים שקדמו להרס האולם, לקחתי חלק במאבק ציבורי דמוקרטי למען שימורו של האולם, שהיווה עבורי ועבור רבים אחרים סמל להתנגדות למיינסטרים הלאומי הכוחני שמייצגת הקבוצה השנייה בעיר.

המאבק למען שימור האולם סוקר כמעט לחלוטין בתקשורת הספורט, אם כי אני חשבתי עוד אז, כי במדינה מתוקנת המאבק הזה כלל לא שייך לתחום המובדל של מאבק ספורטיבי, זה שמתרחש על מגרש בין ספורטאים, אלא טבוע עמוק בתוך הדיון על גבולות הדמוקרטיה והגדרתה. רבים מכם ודאי מגחכים למקרא הטענה היומרנית, אך מיד אסביר:

אולם אוסישקין היה ליבה של קהילה תוססת שניהלה חיים ספורטיביים עבור מאות בני נוער וילדים, ואלפי תומכים נלהבים שראו עצמם אף הם חלק מן הקהילה הזו. במשך שנות קיומו, היווה האולם את הסביבה הטבעית הפיזית בה בנתה עצמה הקהילה סביב אירועים ספורטיביים גדולים, מיתוסים הקשורים במשחק, זיכרונות מרים ומתוקים כאחד, וכל מה שבעצם זקוקה לו קהילה של בני אדם בכדי להבדיל עצמה מן החברה כולה ולקיים חיים משותפים.

יום אחד בהיר מגיע ראש עיר שאפילו לא גדל וחי תקופה משמעותית בתל-אביב ומחליט שהמבנה המכוער (והוא באמת היה מכוער, אבל עדיין לא מכוער כמו בניין העירייה, למשל) לא מתאים לו. הוא מחליט להרוס את האולם, ומעביר החלטה בריונית בנושא בישיבת המועצה. הוא לא מתייעץ עם אף-אחד, הוא לא מוכן להקשיב לתחינות חברי הקהילה, הוא לא שוקל אופציות אחרות, והוא אפילו לא מציע אלטרנטיבה, וכשמחליטים חברי הקהילה להילחם בהחלטה בבתי המשפט, בעצרות תמיכה המוניות ובהפגנות רחוב, הוא שולח בריוני שווקים לאיים עליהם. לטענתו: "20 חוליגנים לא יעצרו את הקדמה" (ציטוט מדויק של דברי חולדאי על המאבק).

כל ילד לומד בשיעורי אזרחות כי המונח "דמוקרטיה" מתייחס לצורת שלטון בו העם, הדמוס, הוא הריבון. הוגי דעות מודרניים פיתחו כל מיני הגדרות למונח המורכב הזה, והשכילו להבחין בין דמוקרטיה פרוצדורלית, לבין דמוקרטיה מהותית. עבור רון חולדאי, הפתק בקלפי פעם בחמש שנים הוא הדמוקרטיה, וכאן גם נגמר הסיפור: בחרתם בי? שבו בשקט ותנו לי לנהל את העיר. זוהי בדיוק דמוקרטיה פרוצדורלית: דמוקרטיה שמקיימת פרוצדורות דמוקרטיות (בחירות, ישיבות מועצה וכו’), אבל ריקה מן התוכן האמיתי של המונח המקורי: שלטון העם, זכויות אזרחיות וכו’, כי הרי גם באיראן, תתפלאו, מתקיימות פרוצדורות דמוקרטיות.

הסוג השני הוא דמוקרטיה מהותית. זהו כבר סוג של דמוקרטיה שהתביעה שלו להיצמדות לרצון השוטף והתהליכי של העם הרבה יותר עמוקה ומסובכת. דמוקרטיה מהותית תעמוד על שיתוף אזרחים בקביעות הנוגעות לחייהם, על נציגות של אזרחים בועדות שונות ומשונות הכרוכות בניהול ענייני הסביבה והקהילה בהן הם חיים, על מידה גבוהה של זכויות אזרחיות גם במחיר של פחות כוח לרשות המבצעת הנבחרת. זהו סוג הדמוקרטיה שפחות מוכר לנו פה בישראל, ועל-כן מעשיו של רון חולדאי (שלא לומר פשעיו), מתקבלים אצל רבים מאיתנו בשוויון נפש, או בחזקת: "הוא איש ביצוע מצוין", או: "רק כך מזיזים פה דברים", כשהכוונה היא כמובן לכך שהמטרה (שספק אם ברורה לרבים ממגניו של האיש) מקדשת את האמצעים שברור לכולנו שאינם כשרים ועוד יותר מכך: אינם מוסריים.

כידוע לכם, המאבק על אולם אוסישקין נכשל לבסוף, אך על חורבותיו קמה לה קבוצה האוהדים "הפועל אוסישקין", הנמצאת בבעלות מלאה של חברי הקהילה הישנה, שגם מנהלים אותה בצורה דמוקרטית (מהותית, כמובן). מאז שתם המאבק על האולם, חיזרו אחר מנהיגיו רשימות ומפלגות שונות אשר זיהו את הפוטנציאל הגדול הגלום במאות הפעילים ששטפו כל פינה בעיר. כמה מן המפלגות הגדילו לעשות ופרסו בפני מנהיגי המאבק שורה שלמה של התחייבויות והבטחות לבניית אולם חדש, שריון מועמדים ברשימות לבחירות וכו’. רק אדם אחד מכל ארסנל המתנגדים לרון חולדאי לא הבטיח דבר, פרט להיצמדות חסרת פשרות לעקרונותיו. לאיש הזה קוראים דב חנין.

לפני כחודשיים לקחתי חלק בסדרה של פגישות בין דב חנין לנציגי אוהדי הפועל תל-אביב ומובילי מאבק אוסישקין. חנין פרש בפנינו את משנתו, הציג את תנועת "עיר לכולנו" שהוא עומד בראשה והשיב בנימוס ובאורך רוח לשאלות הלא פשוטות שהצגנו בפניו. חנין לא הבטיח לנו דבר, וגם לא דיבר בסיסמאות. הוא הסביר לנו בסבלנות אין קץ מהי מבחינתו המשמעות של הפוליטיקה האחרת שהוא ותנועת "עיר לכולנו" מייצגים, עד שלבסוף הבנו כי כל הדרישות והבקשות שהעלנו בפניו הן בבחינת התפרצות לדלת פתוחה: "עיר לכולנו" היא תנועה המורכבת מאנשים כמונו בדיוק, מובילים של מאבקים ומהלכים חברתיים בעיר בשנים האחרונות. כמונו, גם חברי התנועה חוו על בשרם את הפוליטיקה המכוערת והבלתי דמוקרטית שמנהל רון חולדאי, וכמונו, גם הם חיפשו מסגרת שתציג אלטרנטיבה אמיתית לשיטה הדורסנית הזו. אלטרנטיבה שבבסיס המוצק ביותר שלה קוראת לפוליטיקה של שיתוף ודיאלוג, ולא של עריצות ואטימות.

לפנינו ישב אדם, ד"ר למדע המדינה, עורך-דין וחבר כנסת, שמיקם את עצמו בשולי הפוליטיקה הארצית כחבר מפלגת חד"ש כדי לעשות שינו לפחות בתחום הסביבתי. כחבר כנסת, חנין אחראי לכל היבט ירוק וסביבתי של כל חקיקה שנעשתה כאן בשנים האחרונות, ונחשב לפרלמנטר החרוץ ביותר שדרך בכנסת מזה שנים רבות. עוד בטרם תמה הפגישה הראשונה, היה לי ברור כי זהו האיש שאני מסוגל לסמוך עליו בעיניים עצומות שיישאר נאמן לערכים ולמוסר שהוא מייצג, הגם שאלה לא בדיוק בקונצנזוס, ולא משנה מה יהיה המחיר. במשך כל השיחה לא הזכיר חנין את העובדה שהוא עצמו אוהד הפועל תל-אביב, שבניו מנויים למשחקי הקבוצה, ושהוא היה תומך פעיל במאבק למען שימור אולם אוסישקין. לחנין היה חשוב רק דבר אחד: לצייר עבורנו תמונה של תל-אביב כפי שהיא יכולה להיות: עיר שמקשיבה לתושביה. עיר שיש בה מקום לכולם: עניים ועשירים, צעירים וזקנים, דתיים וחילוניים. עיר ירוקה, המקדמת תחבורה ציבורית יעילה לצד תרבות רכיבה באופניים. עיר החסינה, ולו באופן יחסי, לתהליכי ההפרטה וריכוזיות ההון המשתוללים במדינה.

מאז הצטרפנו אני וחבריי לעיר לכולנו, מצאתי את עצמי הולך ונשאב יותר ויותר למעמקי המסע הכמעט בלתי אפשרי הזה לשינוי העיר, או נכון יותר: להצלת העיר. על-אף שכפי שחלקכם יודעים, אני מתעתד לטוס בקרוב לחו"ל לכמה שנים למטרת דוקטורט, אני אוהב את תל-אביב ולא רואה את עצמי גר במקום אחר בישראל לכשאחזור. כעומק המעורבות שלי בעיר לכולנו, כך מידת ההערכה שלי לאנשים המצויים בתנועה הזו, ובעיקר לעומד בראשה. הלוואי והייתי מסוגל לתרגם את תעצומות הנפש שהעשייה הזו גורמת לי, ולהעביר הלאה, לכל תל-אביב באשר הוא, את התחושות שלי כלפי המהלך המדהים הזה והעומד בראשו, דב חנין. אני משוטט ברחובות תל-אביב ולצד התגובות החיוביות כל-כך שאני ושאר הפעילים זוכים להן, אני נתקל גם בלא מעט אדישות וחוסר אמונה ביכולת לחולל שינוי בעיר הזו, ואני שואל את עצמי ואתכם, אם לא בתל-אביב, אז היכן אפשר להוביל שינוי? הרי אם נותר לנו עוד מעוז אחד אחרון של שפיות ופלורליזם הרי הוא כאן, בעיר הזו. ואז אני מפנטז על 2 דקות של דב עם כל אחד מן האדישים שאני פוגש, כי ברור לי, שהוא לא צריך יותר מזה בשביל לעורר אמונה בלבם של אנשים, שאפשר גם אחרת, ובשביל ה"אחרת" הזה, צריך להילחם.

ב-11 לנובמבר ייצאו כמה עשרות אלפי תל-אביבים לבחור ראש עיר ומועצה. הבחירה תהיה בין המשכו של עידן חשוך, עריץ ורווי שחיתויות, שבסופו תל-אביב כולה תיפול לידיים של מעטים בעלי אינטרסים, לבין תל-אביב כמודל לשלטון צודק, טהור, קשוב ודמוקרטי. הבחירה בידיים שלנו: אפשר להישאר אדישים ולקטר על המצב ועל חוסר האונים, אפשר גם לחיות בעיוורון ולהגיד לעצמנו שהטייס "הביצועיסט" מקדם את העיר הזו, ואפשר גם לבחור באופציה המוסרית היחידה: דב חנין ועיר לכולנו.

מי שרוצה להתגייס למען השינוי הגדול, מוזמן כמובן גם ליידע אותי ולקחת חלק בפעילויות.

מה אפשר לעשות?

1) לתלות פלריג במרפסת שלכם או של החברים/בני המשפחה שגרים במקומות מרכזיים בעיר (אפשר לפנות אלי במייל ואני אדאג לזה).

2) להוריד את הטופס שבאתר הרשימה ולהתחיל לאתר ולגייס תומכים שנוכל להתקשר אליהם ביום הבחירות ולהזכיר להם לבחור.

3) להדפיס עלוני הסברה במדפסת הביתית ופשוט להניח בתיבות הדואר של כל השכנים בבניין שלכם, באמצעות הקישור הבא: http://www.city4all.org.il/my_own_campaign

4) ללכת לבוס ולבקש חופש ביום הבחירות (ה-11 לנובמבר) ולהירשם להתנדבות באתר עיר לכולנו::

www.city4all.org.il

ואם טרם השתכנעתם, פנו לעצמכם 20 דקות כדי ללמוד על איך ייראו החיים שלכם בעיר הזו בחמש השנים הקרובות, בקישורים הבאים:

www.city4all.org.il

http://www.2jk.org/praxis/?p=1524

http://www.notes.co.il/shooky/47681.asp

http://cafe.themarker.com/view.php?u=202864

http://ragged.blogli.co.il/archives/4

http://lerman.blogli.co.il/

www.citydov.org

http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/783/305.html

* רועי סיני הוא סטודנט ופעיל הרשימה "עיר לכולנו"

Share on Facebook