באחרונה התבקשתי על-ידי החברה הגרמנית להנצחת זכרה של המשוררת הגרמניה-יהודיה-ישראלית אלזה לסקר-שילר לתאר איך ייראה השלום, כאשר יבוא. השבוע, לכבוד יום כיפור, בא לי להפיץ תיאור זה, במקום המאמר השבועי הרגיל שלי.
אגדה
"אם תרצו, אין זו אגדה!" בנימין זאב הרצל
"לא רוצים? לא צריך!" גראפיטי עם תמונת הרצל ברחובות תל-אביב
10 בספטמבר, 2015.
זה קרה.
על במה מקושטת בדגלי ישראל ופלסטין, נחתם חוזה-השלום בין ישראל ופלסטין בטקס חגיגי.
המשא-ומתן לא ארך זמן רב. המרכיבים העיקריים של החוזה היו ידועים זה זמן רב. לא היו במסמך הפתעות של ממש.
ישראל הסכימה להכיר במדינת פלסטין. הגבול בין שתי המדינות התבסס על הקו הירוק (הגבול שהיה קיים ב-4 ביוני 1967), אך שני הצדדים הסכימו על חילופי-שטחים מוגבלים. כ-5% מהגדה המערבית, ובכללם כמה "גושי התנחלויות", צורפו לישראל, תמורת שטח ישראלי שווה בגודלו, לאורך רצועת-עזה ובמקומות אחרים. שני הצדדים ביטאו את המשאלה שהגבול ביניהם יהיה פתוח לתנועת בני-אדם וסחורות.
בירושלים צורפו למדינה הפלסטינית השכונות הערביות, לרבות חראם-אל-שריף (הר הבית). השכונות היהודיות והכותל המערבי נשארו בישראל. שני החלקים של ירושלים נשארו מאוחדים תחת רשות עירונית, ובה ייצוג שווה לשני הצדדים.
ישראל הסכימה לפרק את כל ההתנחלויות משטח פלסטין.
לגבי בעיית הפליטים נמצא פתרון מסובך. הוקמה "ועדת אמת ופיוס" (וא"פ) לחקירת האירועים ב-1948 ו-1967 שהביאו לעקירת הפליטים. שני הצדדים הסכימו מראש לקבל את מסקנותיה. נקבע שהוועדה תהיה מורכבת מהיסטוריונים בעלי-שם – ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים.
ישראל הכירה עקרונית בזכות-השיבה, אך שני הצדדים הסכימו שרק מספר מוגבל של פליטים, שעליו יסכימו שני הצדדים, יוכלו לחזור לשטח ישראל, ואילו כל האחרים יקבלו פיצויים וישוקמו במדינת פלסטין או במקומות אחרים, לפי רצונם, בעזרת סיוע בינלאומי.
הוקמה גם ועדה לפיקוח על החלוקה הצודקת של משאבי המים, ובעיקר על הקמתם של מפעלים גדולים להמתקת מי-ים, בעזרת סיוע בינלאומי ולתועלת שני הצדדים.
אחרי שנשיאי ישראל ופלסטין לחצו ידיים, שמרו כל הנוכחים על דקת דומייה לזכר כל הנספים בסכסוך לדורותיהם.
מזכיר הליגה הערבית הצהיר שהחוזה תואם את יוזמת-השלום של הליגה הערבית משנת 2002 ואישר שכל המדינות החברות בליגה יכוננו יחסים נורמאליים עם ישראל.
לאירוע ההיסטורי קדמו בשני הצדדים שינויים מרחיקי-לכת.
אחרי קרע ממושך ומכאיב, הצליח הנשיא הפלסטיני החדש לאחד את הפלגים הפלסטיניים היריבים במסגרת אש"ף מחודש וממשלה פלסטינית זמנית. אחרי כמה התנצחויות, גם חמאס וגם פת"ח הביעו תמיכה בחוזה.
בישראל הצליח מנהיג כריזמטי חדש, שנהנה מאהדה רחבה בציבור, לעורר את דעת-הקהל לסכנות הכרוכות בהמשך מצב המלחמה באזור שהתמלא בטילים ובנשק להשמדה המונית. מפלגתו החדשה, שמשכה אליה לא רק מנהיגים מכול המפלגות הישנות והמסואבות אלא גם דור שלם חדש של צעירים, שנכנסו לפוליטיקה כדי לחולל שינוי, נחלה בבחירות ניצחון סוחף. תנועת-השלום, שהייתה רדומה במשך זמן רב, מילאה תפקיד חשוב במהפך.
כאשר לחצו שני הנשיאים החדשים ידיים, פלט העולם כולו אנחה של הקלה.
ואולם חתימת המסמך על-ידי הפוליטיקאים הייתה רק התחלת המאבק. כפי שידעו הכול, עמד להתחיל העימות המכריע בין ממשלת-ישראל והמתנחלים.
המתנחלים ובעלי-בריתם התכוננו למבחן הזה במשך שנים. אוהדיהם הרבים בצבא ובמשרדי-הממשלה עזרו להם לצבור נשק וכסף. רבים מהם היו נחושים לחולל, במקרה הצורך, מלחמת-אזרחים.
אך כאשר בא העימות, הוא היה פחות דרמטי מכפי שחששו. בהסכמה עם הפלסטינים ניתנה למתנחלים שנה אחת כדי לחזור לישראל מרצון, תוך קבלת פיצויים נדיבים. אחרי היסוס התחלתי, קיבלו כמחצית המתנחלים את ההצעה ויצאו מהשטחים הכבושים. המוראל של הנותרים ירד פלאים, אחרי שנוכחו לדעת שרוב הציבור מעניק לחוזה השלום תמיכה מאסיווית.
בסוף היו רק עימותים חמושים מעטים. בשעת האמת, עמדה הדמוקרטיה הישראלית במבחן. צה"ל נשאר נאמן לממשלה, חרף המאמצים שהשקיעו המתנחלים במשך שנים רבות בהסתננות לשורות הקצונה.
הקלות היחסית שבה התגברו שתי הממשלות על האופוזיציות במדינותיהן, שהיו במקרים רבים אלימות ורוויות-אמוציות, נבעה גם מהתמיכה הפעילה של הקהילה הבינלאומית.
פרשנים רבים שאלו את עצמם אם חוזה השלום היה בכלל אפשרי לולא השינוי העמוק במדיניות של ארצות-הברית במזרח התיכון. אחרי הבחירות של 1212, הכריז הנשיא הנבחר שהאינטרס הלאומי האמריקאי מחייב גישה מאוזנת באזור זה, כדי להתגבר על השנאה שרוחשים מיליוני מוסלמים לארצות-הברית. "אנחנו נתמוך גם בישראל וגם בפלסטין במאמצן האמיץ להשגת השלום," הוא הצהיר. השדולה הפרו-ישראלית לא העזה להתנגד לכך, מכיוון שחשה בשינוי העמוק בדעת-הקהל האמריקאית וחששה מפני תגובה אנטישמית.
כמו תמיד הלכה אירופה אחרי אמריקה.
בישראל הבחין הציבור מהר מאוד בתועלת המעשית של השלום. מיזמים ישראליים-ערביים משותפים משכו אליהם השקעות זרות גדולות. בעקבות חוזה-השלום עם סוריה, שקדם לחוזה עם הפלסטיניים, כבר היו יזמים ישראליים עסוקים בדמשק בעשיית עסקאות עם הכלכלה הסורית, שהתעוררה לחיים חדשים. הסורים, אגב, הרשו לתעשיית היין הישראלית בגולן להמשיך ולפעול. החלום הישן "בוא נאכל חומוס בדמשק" התגשם. ואכן, הישראלים הצטופפו בבזארים המפורסמים של דמשק העתיקה והטיול לשם הפך לחוויה מרגשת.
בשעה שאנשי-עסקים ערביים מילאו את בתי-המלון בתל-אביב, בחיפוש אחר מיזמים משותפים, נהרו עמיתיהם הישראליים לריאד, בגדאד, דוחה ודובאי. הצלחותיהם מילאו את מהדורות החדשות בטלוויזיה ודחו את הקטעים על המתנחלים שניסו לחזור על הסצנות של ה"התנתקות" מעזה מלפני 10 שנים לסופי המהדורות.
הודות לשייכותם הישראלית והערבית, היה ביקוש רב למתווכים פלסטיניים. משוחררי בתי-הכלא הישראליים, שדיברו עברית רהוטה, הצטיינו במיוחד ביצירת קשרים מסחריים. כך גם האזרחים הערביים של ישראל, שהיטיבו להכיר את התהליכים הפוליטיים והכלכליים בישראל. רמת-חייהם השתוותה פחות או יותר לזו של היהודים, וכך גם שיעור-הילודה, כפי שקורה בדרך כלל כאשר המצב הכלכלי משתפר.
באווירה זו, שיבתם של כמה אלפי פליטים פלסטיניים לישראל עברה במינימום של תקלות. מכיוון שהזינוק המהיר של הכלכלה הישראלית משך יהודים רבים מחו"ל, ה"איזון הדמוגרפי" כמעט ולא השתנה.
בשני הצדדים התחילו פוליטיקאים וכלכלנים לגלגל את הרעיון של "איחוד מזרח תיכוני" – ארגון פוליטי, כלכלי ובטחוני לפי דוגמת האיחוד האירופי. אחרים דיברו על קונפדרציה של ישראל, פלסטין וירדן, שאולי תכלול גם את לבנון, שבה הפך חיזבוללה למפלגת-שלטון מבוססת.
צה"ל נשאר מכשיר רב-עוצמה להגנה על המדינה. אולם בישראל, כמו בארצות-הברית ובאירופה, הצעירים המוכשרים ביותר נמשכו עתה לתעשיית ההיי-טק, למדע ולעסקים. לא עבר זמן רב, והסכסוך נראה כדבר שלומדים עליו בבתי-הספר ומזכירים בטכסי זיכרון.
בסופו של דבר התברר שוב שהשלום לא נעשה בין ממשלות אלא בין עמים. האינטרסים הכלכליים, עליית קרנם של פתרונות בדרכי-שלום בעולם והיחסים בין בני-אדם השלימו את התהליך שנפתח בחתימת חוזה-השלום הרשמי.
1. אכן אגדה. שכחת שהפלסטינים בחרו בחמאס?
2. דוקא אבנרי שהיה כל חייו (כך נדמה לי) מוביל וחדשן, נמצא באיחור של פאזה?
3. החלוקה (ותהיה חלוקה) תכלול את ואדי ערה בצד הפלסטיני.(לכל הפחות א.א.פחם)
היו גם בדרום אפריקה ובאלג’יריה והסוף ידוע
אם אסתכן בתחזית לעתיד – כמו אבנרי – הייתי אומר שהכיוון שלו נכון אבל הוא נאיבי הן בדרך הביצוע שהוא מציע והן בתוצאות של התהליך.
הרבה פחות קשה לפנות את המתנחלים בדרך שהותוותה במסגרת ההתנתקות, כלומר איזור אחר איזור ולא בבת אחת (רצוי בהסכם עם הפלסטינים אבל אם אין ברירה אז באופן חד צדדי).
והמקסימום שאפשר להגיע אליו, לפחות בהתחלה, יהיה שלום "קר" למדי כמו עם ירדן ומצרים, שבכל זאת עדיף על המצב בשטחים כיום.
"לחשוב שהפלסטינים יסכימו למדינה ללא הכרה בזכות השיבה זו אגדה."
זה משהו כמו "אני לא מוכן בשום אופן לאכול מנה עיקרית אם אין קינוח"?
אז תצום עד שתמות מרעב, חביבי. אתה כבר ילד גדול.
ממילא ההתנתקות שברה את המשוואה של "שטחים תמורת שלום", כאשר ניתנו שטחים ללא תמורה.
לכן התרחיש הסביר יותר הוא עוד "התכנסות" בגדה עד לקו גדר ההפרדה ויצירת מתווה של "תהדיאה" עם החמאס שישתלט על הגדה, בדומה למצב מול עזה.
מה יקרה אח"כ? אין לי מושג. אולי דרום-אפריקזציה של הסכסוך, אולי מצב הדומה ליחסים עם לבנון.
העובדה שישראל לא השכילה להגיב בחריפות אפקטיבית מול הפצצות של חיפה מצד אחד ואשקלון מצד שני, מובילה אותי למסקנה הבלתי נמנעת שגם ירי טילים על ירושלים ותל אביב יהפוך לשגרת חיים בישראל.
וישלמו את מחיר אי ההסכמה.
לכל דבר יש מחיר, וגם ללוקסוס של ההתעקשות לקבל מה שאי אפשר יש מחיר.
היה רצוי שהפלסטינים יפסיקו להשלות את עצמם שאם הם יתעקשו לא להסכים, הם יקבלו כל מה שהם רוצים. אבל גם אם הם לא יפסיקו להשלות את עצמם, בשורה התחתונה הם משלמים, אז זכותם.
אם ההכרה בזכות השיבה יותר חשובה מעצמאות, למה היללות על הכיבוש? זו בחירה פלסטינית, לא?
מדינה פלסטינית בת קיימא, תמורת וויתור טוטאלי על הדרישה להכרה ישראלית בזכות השיבה.
זאת אומרת –
הצד היהודי צריך להשלים עם מדינה פלסטינית אמיתית (לא אוסף מובלעות בסגנון מדינת חסות), עצמאית ובעלת יכולת קיום,
והצד הפלסטיני (והערבי בכלל) צריך להשלים עם מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי (שנשמר בו שוויון זכויות האזרח של בני המיעוט הערבי).
עד עכשיו – ישראל מסכימה למדינה פלסטינית בתנאי שהיא לא תהיה מדינה, והפלסטינים מסכימים לישראל בתנאי שהיא לא תהיה בית לאומי לעם היהודי.
בקיצור, חרטה ברטה וגניבת דעת משני הצדדים.
להזכירכם – מסמך נוסייבה-איילון נגע בכל הנקודות הכואבות.
אף אחד לא יצא פה ומלוא תאוותו בידו, וכל הנסיונות לתכמן יעלו בתוהו.
תעשו לי רק טובה ואל תתחילו לטעון על ה"צדק", כי האלטרנטיבה לצדק חלקי היא לא צדק מושלם, אלא חוסר צדק טוטאלי.
סלמאת כל-טוב, ושבת-שלום.
לחשוב שהפלסטינים יסכימו למדינה ללא הכרה בזכות השיבה זו אגדה. הנישול והגירוש היא לב הבעייה של הסכסוך ולא מדינה. לכן כל אלו שחושבים שערפאת או מישהו אחר יכול להסכים לפחות מכך משלה את עצמו ושלא יאשים את הפלסטנים באשליותיו.
בקמפ דייויד לא הוצע דבר שמתקרב למה שאבנרי מדבר עליו:
— קישור —
לאחר תחילת האינתיפאדה הוגש מתווה קלינטון בדצמבר 2000. בתחילת 2001 התקיימו דיונים בטאבה, והם הופסקו ע"י אהוד ברק כמה ימים לפני הבחירות. מתווה טאבה איננו מתווה קמפ דייויד:
— קישור —
די לדמגוגיה
אז אורי אבנרי מספר לנו שהחמאס יתמוך בהסכם שלום שיכלול שיבת אלפי "פליטים" בלבד והותרת גושי ההתנחלויות הגדולים, לרבות השכונות החדשות בירושלים.
גם חלוקה וירטואלית של ירושלים אבנרי ממציא לנו, כך שלא הצלחתי להבין היכן בדיוק יהיו מעברי הגבול בין ישראל לפלסטין באיזור ירושלים – על שדרות בר לב באמצע העיר, בכניסות המערביות לעיר או אולי במיקומן הנוכחי? או שאולי אבנרי מספר לנו על "שלום ללא גבולות" בו כל החמאסניקים מחברון יכנסו בחופשיות לישראל דרך ירושלים?
בקיצור, מילים מילים, אבל תוכן ממשי – אין.
מנסה להפוך את הרעיונות שלו למציאות ע"י אגדה לילדים…
אבל את מי זה משכנע. המציאות הרבה יותר סבוכה ואכזרית
מהכתוב אפשר לחשוב שהבעיה היא הכרת ישראל במדינה פלשתינית. אבנרי לא שם לב שעברו הרבה מים בירדן מאז שגולדה אמרה שאין עם פלשתיני. היום רוב הישראלים מבינים שתהיה מדינה פלשתינית ולמעשה הסכם אוסלו הכיר במדינה פלשתינית. למה אין מדינה כזו? כי בכל פעם שהציעו לפלשתינים מדינה (וזה קרה ב-1936, ב-1947, ב-1993, וב-2000)הם העדיפו את דרך הטרור ולנסות להשמיד את ישראל על פני הקמת מדינה משלהם. לכן היה צריך להיות כתוב – הפלשתינים הסכימו להכיר במדינת ישראל…
הסכם כזה ואפילו יותר נדיב הוצע לערפאת
על ידי קלינטון והוא סירב
קל וחומר החמס
אינשאללה
מהפה/מיקלדת שלך לאלוהים (בהנחה שהוא קיים).
ואם יורשה לי להוסיף עוד פנטזיה קטנה משלי-
השלום עם הפלשתינים והסורים איפשר את תחילתו של פרוייקט הרכבת שיהפוך את ישראל ופלשתין לצומת מרכזי שמחבר בין מדינות הדרום של הים התיכון- מצרים תוניס ומרוקו, ובין מדינות הצפון של הים התיכון- דרום ספרד, דרום איטליה, ודרום צרפת.
הפרוייקט, יותר משהיה פרוייקט כלכלי אדיר, היה פרוייקט תרבותי- הוא החזיר את הישראלים והפלשתינים אל משפחת העמים שאליה הם משתייכים באמת- עמי צפון ודרום הים התיכון.
קראתי מאמר מאד דומה באמצע שנות ה90, לאחר אירועי המנהרה. אני חושב ששנת ההסכם שם הייתה 2004 או משהו כזה. עצוב מאד, קורע לב אפילו.
והבעיה הכי גדולה היא שאם תציע הסכם כזה לרוב האנשים בארץ, ואין לי ספק שגם ברשות הפלסטינית, הם יאמרו לך שהם יקבלו אותו בשימחה, פשוט הצד השני לא יסכים לזה.
ולמגיב עלי – רבות דובר בפסגת קמפ דיוויד. אין ספק שנעשו שם טעויות משני הצדדים. ערפאת שילם את המחיר הכבד של בידוד בינלאומי עד יום מותו. לא נמאס לחזור על אותה מנטרה?