בכל אלפי שנות ההיסטוריה שלה, לא הייתה עכו עיר ישראלית.
גם לפי הסיפור המיתולוגי של התנ"ך, לא כבשו בני-ישראל את העיר, שכבר הייתה אז עיר-נמל עתיקה. הפרק הראשון של ספר שופטים, המפריך את התיאור של ספר יהושע, קובע חד-משמעית: "(שבט) אשר לא הוריש את יושבי עכו."
מעטות הערים בעולם היכולות להתפאר בהיסטוריה כל-כך ססגונית וסוערת כמו עכו, הנמל העיקרי של הארץ. היא הייתה עיר כנענית-צידונית, סחרה עם מצרים, מרדה באשור, התעמתה עם החשמונאים, נכבשה על-ידי הצלבנים, שימשה שדה-קרב בין צלאח-א-דין האגדי וריצ’ארד לב-ארי, האגדי גם הוא, הייתה בירת ממלכת-הגליל הערבית הכמעט-עצמאית של דאהר אל-עומר, ועמדה במצור של נפוליון. כל התקופות האלה השאירו את עקבותיהן בעכו בצורת מבנים וחומות. עיר מרתקת, אולי היפה בערי הארץ, ובוודאי המעניינת ביותר, מלבד ירושלים.
במשך כמה תקופות חיה בעיר קהילה יהודית קטנה, אך היא מעולם לא הייתה עיר יהודית. להפך: בין הרבנים היה נטוש ויכוח אם – מבחינת ההלכה – עכו שייכת בכלל לארץ-ישראל. זה היה חשוב בגלל המצוות החלות רק על ארץ-ישראל. היו רבנים שחשבו כי עכו אינה שייכת, אחרים סברו שחלק אחד של עכו שייך בכל זאת. (זה לא הפריע לנו, בנעורינו, לשיר "גם עכו היא ארץ-ישראל" – כאשר הכוונה הייתה למבצר הצלבני שבו החזיקו הבריטים את אסירי המחתרות העבריות.)
במלחמת 1948 נכבשה עכו על-ידי צה"ל, ומאז היא תחת שלטון ישראלי: 60 שנה מתוך היסטוריה של לפחות 5000 שנים ויותר.
זהו הרקע למה שקרה בעכו בשבוע שעבר. התושבים הערבים רואים בה את עיר אבותיהם, שהיהודים פלשו אליה בכוח. התושבים היהודים רואים בה עיר יהודית, שהערבים בה אינם אלא מיעוט נסבל – נסבל בקושי.
במשך שנים הייתה פרושה על העיר שמיכה דקיקה של צביעות. הכול היללו ושיבחו את דו-הקיום הנהדר בעיר. עד שהשמיכה נקרעה, והתגלתה האמת במערומיה.
אני אדם חילוני בכל רמ"ח אבריי. תמיד דגלתי בהפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה, גם כשזה נשמע אצלנו כרעיון מטורף. אבל מעולם לא העליתי על דעתי לנסוע ביום-כיפור. אין חוק האוסר זאת. לא היה בו צורך.
בשביל יהודי מסורתי, יום-כיפור הוא יום קדוש שאין שני לו. גם מי שלא מאמין ממש שביום הזה גוזר הקדוש-ברוך-הוא את דינו של כל אדם לחיים או למוות בשנה הבאה, ורושם את גזר-הדין בספר גדול, מרגיש שזה יום שבו יש להתחשב ברגשות הזולת. לא אסע ביום-כיפור בשכונה יהודית, כשם שלא אוכל בפרהסיה ברמדאן בשכונה ערבית.
קשה לדעת מה חשב לו הנהג הערבי תאופיק ג’מאל כשנכנס בערב יום-כיפור ברכבו לשכונה שרוב תושביה יהודים. סביר להניח שלא עשה זאת מתוך זדון, כמעשה של פרובוקציה, אלא מתוך טיפשות או קלות-דעת.
התגובה הייתה צפויה. המון יהודי זועם הסתער עליו והטיל עליו מצור בבית שבו מצא מחסה. בשכונה הערבית הרחוקה הכריזו רמקולי המסגדים שנרצחו ערבים ושערבי נתון בסכנת חיים. צעירים ערביים נסערים ניסו להגיע אל המשפחה הנצורה ונחסמו על-ידי שוטרים, ותוך כדי כך הרסו חנויות ומכוניות של יהודים. צעירים יהודים, שקיבלו תגבורת של אנשי הימין הקיצוני, שרפו את דירותיהם של תושבים ערביים, שהפכו לפליטים בעירם. תוך כמה דקות נהרסו 60 שנה של "דו-קיום" – והוכח שבעיר ה"מעורבת" אין שום דו-קיום: יש בה שתי אוכלוסיות השונאות זו את זו.
קל למצוא סיבות רציונאליות לשנאה זו. כמו בערים "מעורבות" אחרות, וכמו בכל המדינה, הציבור הערבי מקופח בכל תחומי השלטון הממלכתי והעירוני. התקציבים קטנים יותר, החינוך נחות יותר, הדיור ירוד יותר, הצפיפות רבה יותר.
האזרחים הערביים נתונים במעגל קסמים. הם חיים בערים ובשכונות שהפכו לגטאות מוזנחים, בגלל ההפליה השיטתית רבת-השנים. כאשר רמת-החיים של התושבים עולה, נוצר ביקוש לסביבה יותר טובה ולדיור משופר. זוגות צעירים נוטשים את השכונות הערביות המקופחות ובמוזנחות ומסתננים לשכונות יהודיות, דבר המעורר מייד התנגדות וחיכוכים. אותו הדבר קרה בשעתו לאפרו-אמריקאים בארצות-הברית, ולפני כן ליהודים.
הדיבורים על שוויון-זכויות, שכנות טובה ודו-קיום מתנדפים כעשן באוויר כאשר משפחות ערביות נכנסות לסביבה יהודית עוינת. תמיד נמצאות סיבות, ונסיעתו של תאופיק ג’מאל הייתה רק דוגמה חמורה במיוחד.
מצב כזה קיים בהרבה מקומות בעולם. רגישויות דתיות, לאומניות, עדתיות וקהילתיות עלולות לפרוץ בכל רגע. עברו מאה שנה מאז שחרור העבדים בארצות-הברית ועד לחקיקת חוקי שוויון-הזכויות, ובמהלך השנים האלה אירעו הרבה מעשי-לינץ’. עברו עוד ארבעים שנה עד שניתן למועמד שחור להתקרב לשערי הבית הלבן. המשטרה הגזענית של לונדון ידועה לשמצה, בברלין מקופחים האזרחים ממוצא תורכי, בצרפת יכול אפריקאי להגיע לנבחרת הכדורגל אך לא לארמון אליזה.
מהבחינות האלה, עכו היא דוגמה עולמית.
ז’אן-פול סארטר אמר שבכל אחד מאיתנו חי גזען קטן. ההבדל הוא רק בין מי שמכירים בכך ומנסים להדביר אותו לבין מי שנכנעים לו.
רצה המקרה שאת יום-הכיפור, בשעה שאירעו המהומות בעכו, ביליתי בקריאת ספרו המרתק (באנגלית) של ויליאם פולק, "שכנים וזרים", המטפל במקורות הגזענות. כמו חיות אחרות, חי האדם הקדמון על ציד ואיסוף פירות. הוא נע עם משפחתו, 50 נפשות לכל היותר, בשטח שהספיק בקושי למחייתם. כל זר שחדר לשטחו סיכן את קיומו הפיסי, ואילו הוא ניסה לפלוש לשטחי השכנים כדי להגדיל את סיכוייו לשרוד. כלומר: הפחד מפני הזר והרצון לסלק אותו טבועים עמוק במורשת הביולוגית שלנו מזה מיליוני שנים.
אפשר להתגבר על הגזענות, או לפחות לרסן אותה, אבל זה מחייב טיפול מודע, שיטתי ועקבי. בעכו – כמו גם במקומות אחרים בארץ – לא היה טיפול כזה.
בארץ זו קשורה הגזענות, כמובן, בסכסוך הלאומי, הנטוש מזה חמישה דורות. אירועי עכו הם חלק מהמלחמה בין שני העמים על הארץ.
הימין הקיצוני, ובו הגרעין הקנאי של המתנחלים, אינו מסתיר את כוונתו לגרש את כל הערבים ולהפוך את הארץ כולה למדינה יהודית. כלומר: טיהור אתני. לכאורה זהו חלומו של מיעוט קטן, אך מחקרי דעת-קהל מראים שמגמה זו מכרסמת בקרב אוכלוסייה הרבה יותר רחבה, אם כי בצורה מודעת רק למחצה, מוסתרת ומוכחשת.
בקרב הציבור הערבי יש, מן הסתם, החולמים על הימים הטובים ההם, לפני שהיהודים באו לארץ והשתלטו עליה בכוח.
כאשר יהודים מחוללים פוגרום בערבים בעכו, ולא חשוב מה הגורם המיידי, הוא הופך לתופעה לאומית. שריפת דירותיהם של ערבים בשכונות היהודיות מעוררת מיד חששות מפני טיהור אתני. כאשר השבאב הערבי עולה על שכונה יהודית כדי להציל אח ערבי הנתון בסכנה, זה מעלה מיד זיכרונות מפרעות 1929 בחברון, שגם היא הייתה אז עיר מעורבת.
יש תקווה סבירה שנצליח לבסוף לסיים את הסכסוך הלאומי ולהגיע לפיתרון של שלום, ששני העמים יקבלו אותו (ולוא רק מחוסר ברירה). תקום מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, ושני הצדדים יבינו שזהו הפתרון הטוב ביותר האפשרי.
(מאורעות עכו צריכים להעלות מחשבה שנייה בלבו של כל מי שמאמין ב"פיתרון של מדינה אחת", שבה יחיו יהודים וערבים באחווה ובשוויון. "פיתרון" כזה פירושו שכל הארץ תהיה עכו גדולה אחת.)
אבל השלום, המבוסס על קיום שתי מדינות זו לצד זו, לא יפתור אוטומטית את בעיית האזרחים הערביים בישראל, המדינה המגדירה את עצמה כ"יהודית". צפוי לנו מאבק ממושך ועקבי על דמותה של מדינתנו.
אביגדור ליברמן, איש הימין הקיצוני, הציע להעביר את הכפרים הערביים שממערב לקו הירוק למדינה הפלסטינית, תמורת גושי-ההתנחלות היהודיים שמעבר לקו הירוק. זה לא נוגע, כמובן, לתושבים הערבים בעכו, בחיפה, ביפו, בנצרת ובכפר הגליל. אבל גם בכפרים שליד הקו הירוק אין אף ערבי אחד המסכים להצעה זו. למרות שליברמן הציע לצרף, כביכול, את כפריהם למדינה הפלסטינית יחד עם אדמתם וכל רכושם, לא נשמע אף קול ערבי אחד שתמך בהצעה.
מדוע? מיליון וחצי האזרחים הערביים בישראל אינם אוהבים את מדיניות הממשלה, הדגל וההמנון, ולא כל שכן את יחס המדינה לפלסטינים בשטחים הכבושים. אבל הם מעדיפים את הדמוקרטיה הישראלית, את הקדמה החברתית, את הביטוח הלאומי והשירותים הסוציאליים. הם מושרשים במנהגים ובהווי של ישראל הרבה יותר מכפי שהם מוכנים להודות. הם רוצים להיות אזרחים במדינה הזאת, אבל בתנאים של שוויון וכבוד הדדי.
היהודים, החולמים על טיהור אתני, אינם מבינים מה רבה תרומת הציבור הערבי למדינת-ישראל. האזרחים הערבים עובדים כאן כמו יתר תושבי המדינה, תורמים תרומה גדולה לתוצר הלאומי, משלמים מסים ככל אזרח אחר. כמו כולנו אין להם ברירה – הם משלמים מס-ערך-מוסף על כל קנייה, וגם להם מנכים את מס-ההכנסה מהמשכורת.
יש הרבה שאלות, שיש לראות אותן, לדון בהן ולהסיק לגביהן מסקנות. האם רצוי או לא רצוי בשלב זה שערבים יגורו בשכונות יהודיות ויהודים בשכונות ערביות? כיצד יש לקדם את השכונות הערביות ולהשוותן לשכונות היהודיות, בפועל ולא רק בדיבורים? האם יש לחייב כול ילד יהודי ללמוד ערבית, וכל ילד ערבי ללמוד עברית, כפי שהציע השבוע ראש עיריית חיפה? האם יש לתת לחינוך הערבי את אותו המעמד ואת אותם התקציבים כמו לחינוך החרדי? האם יש למסד את הגופים האוטונומיים הערביים? מציאת פתרונות לבעיות אלה, לא לפחות לחלקן, יקל על המאבק במחלת הגזענות – בשורשיה ולא רק בסימניה החיצוניים.
למעשה אין ברירה: "נגזר" על אזרחי ישראל, היהודים והערבים, לחיות ביחד. אך כפי שהוכח שוב בעכו, המרקם המשותף עדין ושברירי. כדי לשנות זאת, צריך שיהיה לכולנו האומץ להישיר מבט אל הבעיה, לראות אותה כפי שהיא, בלי צביעות וזיוף, כתנאי למציאת הפיתרונות.
חבל שאתה מזגזג בין שני נושאים שונים:
1. הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.
2. הפרדת הדת (כל דת שהיא) מהמדינה.
להזכירך, הציבור המוסלמי, גם אם הוא הראשון שרוצה את קיום סעיף 1 בכדי לשפר את מעמדו בישראל הוא גם הראשון שמעוניין שהמדינה תהיה מדינת הלכה. לראיה התחזקות התנועה האיסלאמית על חשבון החילוניות הערבית בישראל.
ישנה גישה מעוותת שנראה שאתה נוקט בה לפיה הערבים בישראל הם שמאל חילוני, בזמן שבעצם הם ימין דתי בדיוק כמו ש"ס ויהדות התורה.
ערבי דתי ויהודי דתי (גם אם ליהודי יש "תנאי פתיחה" טובים יותר) – שניהם מכוונים את המדינה בדיוק למקום נגדו אתה יוצא: "להעלב מכלום ולפרוע פרעות במעליב", וגם "משליטים שבתון כאילו הרחוב שייך להם".
הרי כאשר עלה עניין מצעד הגאווה בירושלים פתאום חברו כל הדתיים יחד, ערבים ויהודים, לפתע התגלה שאויבי הסובלנות הם בעצם גם אלה וגם אלה,ף אתה כמובן בוחר לטהר צד אחד ולהשחיר צד אחר, בחירה תמוהה למי שטוען שהוא שמאלן.
זה שאתה בעצמך קצת גזען (כנגד יהודים) ולא מבין שהתנהגות מוסלמית דתית זהה לחלוטין להתנהגות יהודית דתית – זו כבר צביעות פרטית שלך.
בצרפת יצאה המדינה עצמה כנגד המוסלמים על מה שמפריע לך כאן אצל יהודים דתיים, מעניין מה אתה חושב על כך. מעניין אם סממן דתי מפריע לך רק כאשר הוא יהודי.
התופעה האנושית הכללית היא שברגע שהחלק היחסי של בני קבוצה מסויימת באוכלוסיה גדל, ו/או הכוח שהם אוחזים בו הופך משמעותי, הם מחצינים את סממני היחוד שלהם ביתר ביטחון ותחושת "מגיע לי".
כשבני הקבוצה הזו מהווים רוב, הם מאמינים שדרך הביטוי שלהם צריכה להיות הנורמה, וששאר האנשים צריכים לכבד את הנורמה הזו, ובמקרים מסויימים אף לאמץ לעצמם חלק מהסממנים.
אתה אלרגי לקריאות הרמקול של מכונית חב"ד, פעם אחת בשבוע, לפני כניסת שבת.
האם הצרחות של המואזין במערכת הגברה מצריח המסגד, חמש פעמים ביום, כל יום, עושות לך אותה פריחה?
מראה טלית על יהודי דתי בדרך לתפילה וממנה בשבת (יום אחד בשבוע) גורמים לך "ריגשי". מה עם לבוש מסורתי של נשים מוסלמיות, או הופעה "איסלאמית" אצל גברים (כיפות לבנות גדולות, מין ג’לאביה חומה, וזקן ענק בלי שפם) – שלובשים כל השבוע – זה לא מפריע?
בסופו של דבר, בחברה פלורליסטית, אנשים לומדים להעלים עין מהחריג, ולעשות פשרות עם הנורמות של הרוב כשהם בעצמם החריג.
מעבר לזה, כשמדובר בהפרעה אמיתית לציבור, באזורים חילוניים אפשר לאסור שידורים ברמקול של כל סוג של רעש, כולל קמפיינים פירסומיים וקריאות דתיות.
באזור דתי ברובו גם חילונים לא יסתובבו בביגוד חושפני, באזור יהודי דתי-חרדי, גם חילונים ימנעו מנסיעה בשבת, ובאזור דתי-מוסלמי, גם יהודים ונוצרים ינהגו כמנהג המקום.
בדיוק כפי שבאסיה לא תיקח אוכל מהקערה המשותפת ביד שמאל, גם אם לך זה לא אומר שום דבר ואפילו מפריע.
"מנהג המקום" – זו מילת המפתח.
ל"לרמי":
ראשית, תודה על שתיקנת לי בנימוס שגיאת כתיב. טלית, כמובן.
שנית, אתה ממש צודק. יש לי בעיה לא פתורה עם הדת היהודית. מחד אני מכבד תכנים מסוימים של הדת היהודית כמו גם פולחנים מסוימים שאני מכיר מבית אבא. מאידך, ברבות השנים נוצרה תהום בין התכנים הראויים של כיבוד הזולת ובין היחס בפועל של רוב הציבור הדתי לערבים ול"סמולנים". כך מצאתי עצמי בבית הכנסת מוקף מתפללים השוטמים אותי בגלל דעותי ה"בוגדניות" ובעצם הוחרמתי. לא בנקל החלטתי להמיר את התפילה והרינה בחזנות שהיום קל למצוא באינטרנט (כתוב "יוסלה" ביוטיוב ותיווכח במו אוזניך… ) ולהתרחק מהמודה הנכחית, שהיא בערך בת 41 שנה(…), של לאומנות יהודית קשה המסכנת את העם והמדינה.
ולעניין הטלית, כאשר אני מהלך בשבת בבוקר במכנסיים קצרים או עובד בגינה או כיו"ב ושכני מתהלכים עטופים בטליתותיהם, אני מרגיש שהם מגנים אותי על כי איני נוהג כמוהם. וכי אינך יודע ששבת היום? הרי לפני כניסת השבת נסענו עם המזדה ותקענו בשופר והודענו שהשבת נכנסת בשעה כך וכך, ואפילו בששי בבוקר הם נוסעים ברחובות ההומים ומודיעים לעם מתי כניסת השבת, 10 שעות קודם. זה לא חופש ביטוי אלא כפייה דתית. נסעת פעם ברחוב בר אילן בירושלים בשעות המותרות (המותרות!) וקיבלת צעקות ואבנים? אני כן. פעם אדם דתי היה מתעטף בטלית בכניסה לבית הכנסת ומקפלה אחרי עלינו (המהדרים אינם מקפלים) ואילו היום זה הפך למדי פאר, ורק חסרות הדרגות וסמלי החטיבות. זה לא הצנע לכת ולא חופש ביטוי והדגמות מאחרים אינן לעניין כי המסר שלהם ברור ומצטרף למסרים רבים אחרים כמו "הנחת כבר תפילין?" או ריקודי הברסלבים על גגות הטרנספורטר עם ווליום מחריש אוזניים (חופש הצעקה…) או חלוקת קובץ תהילים בצמתים ועוד ועוד. שמע ידידי, אם הדת תסוג למקומה, רבים וטובים ינהו אחריה, ואמרו חז"ל (בפרקי אבות): מי שרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו.
יש לי הרבה מאוד אי הסכמות איתך (בלשון המעטה) אבל משהו אחד במיוחד צורם לי- למה לעזאזל מפריע לך שדתיים מתהלכים עם טליתות בפומבי? באמת אני לא מבין. התרסה של ‘אני הבוס’? לא. קוראים לזה חופש פולחן. וכנ"ל לגבי חגיגות שמחת תורה. אם אתה באופן אישי מרגיש שהם מתנשאים עליך כשהם רוקדים עם ספר תורה, אז באמת אני חושב (וזה לא נכתב מתוך רצון להעליב אותך) שיש לך בעיות אישיות לא פתורות לגבי היהדות, ויעשה לך טוב לנסות לפתור אותן.
איך היית מגיב עם איש דתי היה כותב: "תראו איך הפאנקיסטים מתהלכים בפרהסיה עם התספורות המוזרות שלהם, והבגדים המלוכלים האלה. זה לא בסדר". או אולי: "תראו את המוסלמים תופסים תחת, לובשים כאפיות וכיפות לבנות גדולות כשהם חוזרים מתפילות יום שישי. כשתהיה פה המדינה שאני רוצה, כל זה כבר לא יהיה".
זה נשמע ממש ממש רע, נכון? אז מה שאתה כתבת נשמע בדיוק אותו דבר.
אם דבר כזה היה נכתב בכל מדינה אחרת בעולם- זה היה אוטמטית מסווג (ובצדק) כאנטישמיות.
לאבנרי – למען הדיוק, לפי נתוני ויקיפדיה בהמסתכמים על הלמ"ס, ערביי ישראל הם 1.1 מיליון ולא מיליון וחצי, כדבריך. אמנם לא כללתי בכך את 250 אלף ערביי מזרח ירושלים אבל גם לשיטתך הם לא אמורים להיות בתחוום מדינת ישראל בהסדר הקבע (בניגוד למתנחלים). קישור:
— קישור —
ליעקובי – לפי החוק הבינ"ל אסור לשלול מאדם את אזרחותו, ועל כן גם אם רוב תושבי איזור מסויים רוצים להתנתק ממדינה אחת ולהסתפח למדינה שכנה – מה שלא נכון במקרה של ערביי המשולש – יש לאפשר למיעוט מביניהם לעבור אל האזורים שיישארו במסגרת המדינה המקורית.
כדאי לקרוא:
דוח מצב ראשוני שהופץ ע"י ועד הפעילים למען עכו. אין התעלמות מעובדות קשות
— קישור —
בצדק מתחיל הדוח בציטוט מדבריו של רב ישיבת ההסדר במקום.
הפרעות וההתנגשויות בעכו לא נבעו סתם מזו שזו עיר דו לאומית. הן נבעו מזה שהעיר הדו לאומית הזאת היא חלק במדינה יהודית מפלה, והנורמות של היהודי כבעלבית שהכל מותר לו שוררות שם. קשה לי להאמין שבמדינה דו לאומית דמוקרטית, יהודים היו מעיזים לעשות פוגרום בערבי שכן. פשוט כי לא היה להם גיבוי ממלכתי לזה, כפי ש(כמעט) יש בארץ כיום. ואז גם הערבים לא היו מתגוננים באלימות כמו מיעוט שדחפו אותו לפינה.
ברור שאם יום אחד תקום פה באמת מדינת כל אזרחיה דמוקרטית יהיו בלגאנים בתחילת הדרך, אבל כשהנורמות החדשות ישתרשו- האיזון יצור שקט.
כבר מזמן כל ילד ערבי לומד עברית באינטנסיביות בארץ. רק ההפך לא קורה.
תשובה הולמת לאבנרי. הוא כמו ליברלים אחרים איני מאמין באמת שתיתכן מציאות לא גזענית, לכן הוא בעד חלוקות. אבל בריחה לחלוקה דורשת עוד חלוקה ועוד חלוקה והגזענות כשבורחים ממנה רודפת אחריך מבעד כל החלוקות. הפתרון היחיד הוא לתפוס את השור בקרניו.
אמנים אמיתיים, גם כשהם כותבים סיפורת פנטסטית, כותבים על בני אדם ולא על דמויות מקרטון.
יש להניח ש"יד אומן" תצייר בעוד צבעים חוץ מוורוד סוכריה.
אני רק מתלבט האם חאלד משעל, אכרם הניה ושייח ראאד שותפים לחזון המדינה החילונית והדמוקרטית.
כידוע לך הם מייצגים אחוז ניכר אם לא רוב רובו של הצבור הפלסטינאי.
בתקופת המנדט היתה משטרה שהורכבה מכל העדות אך כל שוטר דאג לעדתו. זה טבעי ומובן וזה קורה גם…בלבנון
מאמר מעניין – למרות שלא ירדתי לסוף דעתך.
האם יש פואנטה דראמטית, או שמדובר בכמיהה נוגה לעתיד טוב יותר?
ואם להשתמש במילים מעט יותר בוטות, יש אשמים?
(כי לפי גדעון ספירו, רק היהודים אשמים, לפי אלייקים העצני רק ערבים אשמים – רק אל תגיד לי שהכיבוש אשם, כי אז אני באמת אתעצבן).
לאבנרי: לא הבאת טיעונים ראויים כדי שאשתכנע מדוע אין לצרף את הישובים הערביים לאורך הקו הירוק למדינה הפלסטינית.
הפיסקה במאמרך המסבירה מדוע אין לצרפם למדינה הפלסטינית, נשנענת על כרעי תרנגולת. מדובר בעם אחד, באותן חמולות ומשפחות, בתרבות אחת (ולידיעתך, הם הרבה פחות מחוברים לתרבות הישראלית היהודית), באינטרסים לאומיים זהים.
מה רע בזה? הרי הם ישארו על אדמתם ובתיהם, ובסך הכל יחליפו אזרחות (בהשוואה, למשל, כל יהודי החי מעבר לגבול היה שמח להסתפח למדינת ישראל על אדמתו וביתו).
רק הפרדה בין שתי האוכלוסיות, ככל האפשר, תיצור מצב שעשוי להוביל לשלום. שלום הוא מצב של שלמות, לכל הצדדים, והפרדה היא תהליך שמגביר את ה"שלמות" של כל צד. כל צד עם עצמו, תוך שכנות טובה.
מי שמתנגד להפרדה בעצם לא חושב איך יוצרים מצב שיוביל לשלום, אלא רוצה סתם להתעקש, "ושילך הכל לעזאזל".
הפרדה, ככל שניתן לעשותה, תעקר את הימין, ועשויה להוביל לשלום יותר מכל הסכם אחר שיחתם ולא יכובד בשל הערבוב הגובר והולך בין שתי האוכלוסיות.
לאורך היסטוריה ארוכה מאוד מאוד היו היהודים
רוב בהרבה ערים בכל רחבי העולם
באף מקום היהודים לא טענו שהערים האלו שלהם
בשום מקום לא קמו היהודים ועשו פרעות
בשכנים שלהם אלא פנו לרשויות
(מכאן ברור שהתנהגות הערבים יחודית)
הערבים אינם מתנהגים בישראל כמיעוט
אלא יש להם הרגשה שהם בעלי הכוח ומכאן
שצריך לחנך אותם להתנהגות שפויה של מיעוט
בכל אופן הפוגרום הערבי נעוץ ביחס הערבי
ליהודים
המיעוט הערבי מנסה לכפות בכוח תפיסות לאומניות שאינן קבילות על שום יהודי
ומכאן השימוש בכוח של הערבים
מה רוצים הערבים לכפות ?
הגדרה אחרת למדינת ישראל שתתן סיכוי
לזכות שיבה ולהרס המדינה היהודית
("מדינת כל לאומיה")
בקיצור המאבק הוא לאומי ולאומני ולא על רקע
כלכלי
אין כל דמיון בין המצב השורר בעכו ובשאר הערים המעורבות בישראל ובין המצב שישרור במדינת כל אזרחיה שתקום תחת מדינת האפרטהייד שהוקמה כאן ב- 1948. במדינה דמוקרטית חילונית, שתקיים שוויון אמיתי של האזרחים בפני החוק, המשטרה, שתורכב משוטרים וקצינים מכל העדות, אשר ישבעו אמונים לשרת "ללא מורא וללא משוא פנים" (כמו שאמר מי שאמר…), לא תניח לחוליגנים, יהודים כערבים, להתפרע ולצחק לחוק. והם, שונאי הזרים למיניהם, יבינו מהר מאוד שכדי לשרוד עליהם להחליף דיסקט. וכך הם יעשו, כי חוק שנאכף בסרגל ישר הוא מורה מצויין. אם היום זה במודה להעלב מכלום ולפרוע פרעות ב"מעליב", במדינה שבה השוויון יהא נורמה מחייבת ולא כזב כמעט רשמי החוליגניזם ידוכא. ביום כיפור או ברמדאן המאמינים יתכנסו בבתי התפילה ואילו החילוניים ינהגו כמו תמול שלשום ושום מוסלמי לא יעלב משותי היין ושום יהודי לא יעלב מנוהגי המכוניות, (ממש כמו שהיום אינם נעלבים מחילול חג מסיבי של נוסעי אופניים, וכל רב יאשר שלנסוע באופניים ביומכיפור הוא עוון לא פחות חמור מנסיעה במכונית ולעבריין צפויים עונשים איומים). המתח הנכחי בין יהודים וערבים נובע כולו (או כמעט כולו) מן האפלייה הנבזית של ערבים על ידי כל רשויות המדינה. אם המדינה נוהגת בערבים כאילו היו נחותים (בפלמ"ח קרו להם ערבושים והזמן שחלף מאז רק החריף את הבעייה) מה יגידו אזובי הקיר? בשנים האחרונות הדתיים נוהגים להלך עם תליתות בפרהסיה. מה זה אם לא התרסה של אני הבוס? ביומכיפור הם משליטים שבתון כאילו הרחוב שייך להם. בשמחת תורה הם יוצאים החוצה עם ספרי התורה ומרקדים ברחובות ושרים בקול גדול וזה היה יכול להיות מאוד יפה ומעורר כבוד אלמלא נלוותה לזה הנימה של תראו אותנו, אתם החילוניים ואתן הנשים שאינכם חובקים ספר תורה (כידוע הזכות לחבוק את מגילת התורה יוחדה ליהודים, ואילו נשים או לא יהודים מנועים ממנה). זה לא כפיה דתית. זה השיקוץ המתנשא שישעיהו כינה "אני ואפסי עוד". אבל, משיסולק האפרטהייד על אינספור אופניו ויוחלף במשטר דמוקרטי אמיתי, ומשיוכנסו פולחני הדתות אל הבית פנימה, או אז יחלפו גם המתח הבינעדתי והכל יהנו מחירות אמיתית ומשגשוג. רק כדי להמחיש לרבים שדוחים כבר על הסף את הרעיון של מדינת כל אזרחיה, חישבו כמה נחמד יהיה לעלות בשבת בבוקר על רכבת נהוגה בידי אחמד ולנסוע לבאר שבע או אילת, או להסדיר משהו בבנק ביפו בשבת בדרך לחומוס, או עבור פטמה הלא דתייה – לשבת עם חברות וחברים יהודים וערבים על בירה בשינקין? אני מקווה שמישהו ינסה לתאר ביד אומן (סיפור או מחזה או מחזמר או סרט או טלנובלה) את השלום האמיתי בין יהודים וערבים במדינת ישרפלסטין שישרור אם וכאשר תקום בין הים והנהר (שישוב לזרום!) מדינה של כווולנו!
אתה בוטה ומעליב לחינם. קודמך, למרות שהוא רחוק מאוד מדעתי, התבטא בנימוס. כדאי לך ללמוד ממנו. לגופו של עניין, אני מאמין במדינה סוציאליסטית, דמוקרטית וחילונית לכל תושבי הארץ הזו, מים ועד נהר. כמובן שזה כולל הפרדת הדתות מהמדינה, אבל לא דיכוי הדתות ח"ו. אני לא הצעתי לאסור על יהודים להתהלך עם טליתות מחוץ לבית הכנסת, אלא רק ביקרתי את התופעה וניסיתי לנתח אותה. כמובן שאין מקום לאסור על מוסלמים להתהלך עם כפייה או למוסלמיות עם רעלה. אני מאמין שהפרדת הדת מהמדינה תשפר מאוד את איכות החיים בארץ מכל הבחינות. אפילו – באופן פרדוקסלי – מן הפן הדתי. איני "גזען נגד יהודים", בטענתך הלא מנומקת, ואיני גזען בכלל. נולדתי עם גן דומיננטי של אמונה בשוויון הזכויות של כל בני האדם. אין בדברי הראשונים אף מילה הסותרת השקפה זו. אני מציע לך לקרוא שוב את דברי ולהסכים או לא להסכים להם, אבל להמנע מהשמצות.
אני לוקח את הטון של דברי בחזרה תוך התנצלות, אך לא את העיקר:
בדבריך הקודמים דווקא כן הטלת את הרעות החולות של חברה דתית (או יותר נכון – העימות הנובע מהחיכוך בין דתיים לחילונים) רק על היהודים הדתיים, ובמקביל היטפת לגבי היחס המפלה כנגד הערבים בישראל
ולכן לא יכולתי שלא לעשות את הקישור הבלתי נמנע בדבריך: יהודים דתיים = כפייה דתית = אפרטהייד = הפליית ערבים.
מה לעשות וזה מה שנבע מתגובתך ועל זה הלנתי.
הרי כתבת ש"האפרטהייד על אינספור אופניו" הוא הוא הסיבה לבעיות שתיארת…
אבל באיראן ובערב-הסעודית לכאורה אין את האפרטהייד עליו אתה מדבר, ובכל זאת הדת והשלכותיה החברתיות שם גרועות עשרות מונים מאשר בישראל (יחס לנשים ולהומוסקסואלים, אי-הפרדת דת ממדינה, שיטות משפט הילכתיות וכו’).
אז אם אתה מסכים שהסכנה בכפייה דתית והרעות החולות בחברה דתית (השיקוץ המתנשא שישעיהו כינה "אני ואפסי עוד") משותפים ליהודים ולמוסלמים – אין בינינו מחלוקת בעניין הזה.
לגבי מדינת "ישרפלסטין" – על זה נאמר Dream on…
לא רק כי זה לא יקרה אלא דווקא בגלל האסון שיגרם אם זה כן יקרה.
המתחים והאיבה בתוך ישראל בין יהודים לערבים מספיק חמורים בכדי שנבין כולנו שהפרדה היא הפתרון היחיד.
הפרדת לאומים שונים הוא דבר שנחיצותו הוכחה שוב ושוב גם במקומות בהם ההבדלים וההסטוריה אינם קשים כמו אצלנו (למשל בבלגיה ובספרד), אז על אחת כמה וכמה כאן.
"ישרפלסטין" הוא דבר שאיש לא רוצה בו מלבד קומץ הוזים (ואני כבר מתנצל בפניך שוב על הכינוי) או קיצונים ימנים בשני המחנות שרואים בכך כלי להמשך אפרטהייד מחד (יהודים) או שלב בהחזרת ההגמוניה (ערבים).
זה לא יקרה וטוב שכך.
ובנתיים בוא ננסה לגרום ליהודים ולערבים ישראל לחיות בשלום וכבוד הדדי.
זו בפני עצמה נראית משימה בלתי אפשרית,
לא כל שכן לאחר סיפוח עזה והגדה.